שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן צג
ע"ד השאלה באחד ששל"ח בלא זש"ק, והניח אח גדול נשוי ואח קטן פנוי, אבל זה האח הקטן, באשר הי' בצבא המלחמה, בלכתו עוקר כרעא דשמאלא ברישא, כי כן דרך אנשי המלחמה שמרגילין עצמם להתחיל ללכת ברגל השמאלית, מי משני האחים האלה יחלוץ לאשת המת הזקוקה, אם האח הגדול הנשוי או הקטן הפנוי:
א) הנה אם האח הקטן הי' הולך כדרך כל הארץ, שעוקרין כרעא דימינא ברישא, בודאי הי' הוא קודם לחליצה, כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קס"א ס"ק ז', דאם יש להאח הגדול אשה אז חליצת הקטן עדיף עיי"ש, אמנם כאן שהאח הקטן הוא איטר יש לעיין, אם גם בכה"ג הוא קודם, או דילמא בזה האח הגדול עדיף, אף שהוא נשוי. ולכאורה יש לצדד דהאח הקטן ל"ה כלל איטר, כיון דמה שעוקר כרעא דשמאלא ברישא אינו עושה כן בת בתולדה רק מחמת הרגילות, ואיטר לא מקרי רק כשנולד כך, אבל לא כשנעשה כך מחמת ההרגל, אכן בזה באנו למחלוקת המובאת בב"י או"ח סי' כ"ז, לענין מי שהרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד שמאל, אם מקרי איטר לענין הנחת תפילין, דדעת המרדכי דל"ה איטר, דלא מקרי איטר אא"כ נולד כך, והר"ץ חולק עליו וס"ל דהוה איטר, עיי"ש ובמג"א סי' כ"ז ס"ק ט' ובדג"מ שם, וה"נ י"ל דלדעת המרדכי ל"ה האח הקטן איטר, כיון דשליטתו ברגל השמאלית ל"ה בת בתולדה, ולדעת הר"ץ הוה איטר:
ב) ברם יש להעיר דבנ"ד גם הר"ץ יודה דל"ה איטר, דע"כ לא כ' הר"ץ דגם ע"י רגילות מקרי איטר רק לענין תפילין, דהטעם שמניחין ביד שמאלית הוא, או משום דדרשינן ידכה יד כהה כר' אשי במנחות (ל"ז ע"א), או משום דילפינן וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין כר' נתן שם. ושני הטעמים האלה שייכים גם באיטר. ע"צ ההרגל. דסוף כל סוף אצלו הוא להיפוך, דהיד הימנית היא כהה וחלישת כח וגם הכתיבה אצלו ל"ה בימין רק בשמאל, ומה לי אם הוה זאת בתולדה או מפאת הרגילות, לכן שפיר י"ל דדינו כשאר איטר, שמניח בשמאל דידי' שהוא ימין כל אדם, משא"כ בחליצה, הטעם שיש לחלוץ ברגל ימנית הוא משום דילפינן ממצורע וכדאיתא ביבמות (ק"ד ע"א) והוה גזה"כ, וא"כ גם באיטר גמור מהראוי הי' לנו לומר דיחלוץ ברגל הימנית כשאר אדם, וכאשר כן באמת דעת הסמ"ג שכ', דמאחר שהצריכה התורה ימין בפירוש, דילפינן רגל רגל ממצורע, לא איכפת לן בין איטר לשאר אדם, נהי שאנו מחמירין באיטר גמור לחלוץ בשתי רגליו, וכדאיתא בש"ע אה"ע סי' קס"ט, הנה י"ל דזה דוקא באיטר גמור שנולד כך. אבל לא היכי שההרגל גרם זאת, דע"י הרגילות לא נדחתה הרגל הימנית מחשיבתה לחלוץ בה. ויש להביא קצת דוגמא לזה ממ"ש הפמ"ג באו"ח סי' תר"נ בא"א ס"ק כ' לענין דיחוי אצל מצות, דהיכי שהאדם סיבב הדיחוי ל"ה בכלל דיחוי עיי"ש, וה"נ כיון שהאדם בעצמו סיבב דיחוי רגל הימנית ל"ה דיחוי ויש לחלוץ בה:
ג) אמנם מדברי הנובי"ת חאה"ע סי' קנ"ה משמע, דכשנעשה איטר גרע לענין חליצה מנולד איטר, עיי"ש שצידד דאפי' לדעת הרמב"ן, דאיטר אינו חולץ כלל, משום שאין לו ימין, זה דוקא כשנעשה איטר, אבל לא כשה י' איטר מעיקרו, וזה משום דהא דמצרכינן ימין בחליצה הוא, דכן ילפינן ממצורע, ובמצורע כתבו התוס' בסנהדרין (מ"ה ע"ב) ד"ה אין לו, דאם הי' גידם קודם שהוזקק לטומאה נותן לו על מקומו, וכיון שכן בנ"ד שנעשה איטר ע"י רגילות יש צד להחמיר לחוש לדעת הרמב"ן דבזה ל"מ כלל החליצה. ולפ"ז י"ל דיותר טוב שיחלוץ האח הגדול, שאין בו חשש איטר אף שיש בו חסרון שהוא נשוי, וכש"כ הוא דהשתא אם האח הגדול הוא איטר, שעיקר מצות החליצה שייכת בו, מ"מ הוא נדחה מפני הקטן וכמ"ש בנוב"י שם, היכי שהאח הקטן הפנוי הוא איטר, בודאי הוא נדחה מפני האח הגדול, דאם החסרון של איטר אלים להפקיע המצוה מהאח הגדול להקטן, שאין בו שום עדיפות, מכש"כ שהוא אלים להפקיע המצוה מהאח הקטן הכנוי להגדול, שעכ"פ יש לו עדיפות שהוא הגדול, בשגם שחשיבות האח הגדול לגבי האח הקטן עדיפא הרבה מחשיבות האח הקטן הפנוי, לגבי האח הגדול הנשוי, דעיקר המצוה הוה בהאח הגדול ואם אינו רוצה כופין אותו וכדאיתא באה"ע סי' קס"א ס"ק ד', משא"כ הנשוי י"א דל"ה רק לכתחלה, וכ"כ בתשו' רע"א מהד"ת סי' מ"ג, דדברי הב"ש לא נאמרו רק לענין לכת חלה כששניהם רוצים, דבוחרין בהקטן, אבל כששניהם אינם רוצים, כופין להגדול עיי"ש, וא"כ אחרי שחסרון של איטר דוחה למעלת הגדול מכש"כ שדוחה למעלת הקטן, ובלא"ה יש חולקים על הב"ש וס"ל, דגם לכתחלה כשהגדול נשוי והקטן פנוי יחלוץ הגדול, וכ"כ בתשו' פרח מטה אהרן ת"ב סי' מ"ח, דתמיד הגדול קודם לחלוץ אף שהוא נשוי והקטן פנוי, וכ"מ מדברי הישי"ע סוס"י קס"א שכתב, דאם הגדול אינו כאן והוא נשוי והקטן פנוי והוא בכאן, א"צ להמתין על הגדול עיי"ש, ומשמע דאם הגדול כאן הוא קודם, אף שהוא נשוי והקטן פנוי, וכיון שכן לענין שאלתנו הדבר ברור שיחליץ ה הגדול, שאין בו חשש איטר, ולא הקטן שיש בו חשש איטר, אף שהוא פנוי והגדול נשוי וכמ"ש:
ד) ויש להעיר לענין שאלתנו, כיון שהחסרון של האח הקטן הוא בגופו מחמת שהוא איטר והחסרון של האח הגדול הוא רק מצד האיסור הרובץ עליו, שאינו יכול ליבם מחמת חרם דר"ג, א"כ מסתבר מילתא דהחסרון של האח הקטן גרע טפי, דחסרון בגוף גרע מחסרון מצד איסור. ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בחגיגה (ד' ע"א) ד"ה איזהו, דלכן קטן שהגיע לחינוך מקריב קרבנות ראי' בחוה"מ, אף שאינו יכול להקריב ביו"ט, וחיגר שנתפשט אינו מקריב, דשאני קטן שבאמת יכול להקריב, ורק שהיום גורם שאינו יכול להקריב, לכן לא מקרי אינו ראוי בראשון, משא"כ בחיגר דגברא לא חזי עיי"ש, ודומה לזה חילקו התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, דזה אמנם מקרי אינו ראוי, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עליו, כגון תרומה לזר, דזה שפיר מקרי ראוי עיי"ש. וה"נ זה האח דהוה איטר יש בו חסרון בגופו ובעצם אינו ראוי לחליצה מחמת גריעותא דידי, ולכן מקרי אינו ראוי לחליצה, וכמו חיגר שנתפשט, דמקרי אינו ראוי דגברא לא חזי, משא"כ האח השני בעצם הוה ראוי ורק איסורא הוא דרביע עליו, שאינו יכול ליבם מחמת חרם דר"ג, שפיר הוה בגדר ראוי לחליצה, ומסתבר מילתא שהוא קודם לחלוץ. ועיין בר"נ ריש ביצה שכתב. דתרנגולת העומדת לאכילה, אף שאסורה משום שבת לא יצאה מתורת אוכל דארי' הוא דרביע עלי' עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו:
ה) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הש"ס בפסחים (ס"ג ע"ב), לשמו ושלא לשמו פסולו בג בגופו, לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו, ומשמע ג"כ דפסול בגוף חמור מפסול הבא מבחוץ מצד אחר, וה"נ האח האיטר הוה פסולו בגופו, והאח השני שיש לו אשה הוה פסולו שלא בגופו, רק מחמת האשה שיש לו, ומסתבר דהאח האיטר שפסולו בגופו גרע. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא ביבמות (ס' ע"ב), דמוכת עץ גרועה מארוסה שנתגרשה דהא (היינו מוכת עץ) אתעביד בה מעשה (כלומר שיש שינוי בגופה), והא (היינו ארוסה שנתגרשה) לא אתעביד בה מעשה (כלומר לא נעשה שינוי בגופה), וה"נ האח הגדול לא אתעביד בי' מעשה, והיינו שלא נשתנה גופו, משא"כ האח האיטר אתעביד בי' מעשה שנשתנה גופו, ולכן האח האיטר גרע:
ו) ויש להעיר עוד בדבר החקירה אם חסרון מצד ה הגוף גרע או חסרון מצד האיסור דזה תליא באיבעית הש"ס בשלהי עירובין, טמא ובע"מ איזהו מהן נכנס, ונחלקו בזה ר' חייא בר אשי ור' אלעזר עיי"ש, דבע"מ יש לו חסרון בגופו שהוא בע"מ, וטמא יש לו חסרון מצד האיסור הרובץ עליו, וא"כ מאן דס"ל דטמא נכנס יסבור, דחסרון בגוף גרע, ולכן כשהברירה בידינו לבחור, או במי שיש לו חסרון בגוף או במי שיש לו חסרון מחמת איסור, מהראוי לבחור בזה שגופו שלם וחסרונו הוא רק מחמת איסור, ואידך ס"ל דחסרון מחמת איסור גרע מחסרון בגוף, ולכן מהראוי להקדים זה, שיש לו חסרון בגופו על זה שיש לו חסרון מחמת איסור, ובהבנת הענין מדוע ס"ל הכי, י"ל דה"ט משום דלדידי' האיסור והיינו הטומאה נחשב ג"כ, כמום בגוף, ולכן ס"ל דחסרון מצד איסור לא נופל, מחסרון מצד מום הגוף ועוד גרע ממנו. ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' ביבמות (פ"ט ע"א) ד"ה אין תורמין שכתבו, דה"ט דאין תורמין מן הטהור על הטמא, משום דטמא לגבי טהור הוה כרעה לגבי יפה עיי"ש, ומשמע דמהות הטומאה גורמת שהדבר נעשה כרע בגופו. עוד יש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' בשבת (נ"ח ע"א) ד"ה אעפ"י שכתבו, דהא דאמרינן כפה שנתנוהו לספר טהור מן המדרס, אעפ"י שלא עשה שום שינוי, כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה עיי"ש, ומשמע דע"י האיסור נחשב כאלו נעשה השתנות בגוף הדבר, ויש להאריך עוד בפרט זה ואכ"מ. ולדינא לענין שאלתנו כבר כתבתי בלא"ה דמהראוי שיחלוץ האח הגדול, אף שהוא נשוי, ולא הקטן הפנוי וכמו שביארתי: