אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן פג

סימן פב

אשר העיר מע"כ על מה שהבאתי בספרי ברכת אהרן מאמר צ"ג לחלק בין מלת החבור עם למלת החבור את, דלשון עם מורה על השתוות גמורה בין המחוברים, אבל לשון את מורה שהאחד רק טפל לחבירו, וע"ז העיר מע"כ ממה שמצאנו אצל יעקב, שאמר עם לבן גרתי, ודרשו חז"ל ותרי"ג מצות שמרתי, וא"כ לא היתה ביניהם השתוות גמורה, ועכ"ז אמר לשון עם:

א) הנה בעיקר הדבר אין אחריות הכלל הזה עלי, כי לא אנכי ילדתיו, רק הבאתיו בספרי שם בשם ספר יאיר אור להגאון רמ"ל מלבים זצלה"ה וספר הכתב והקבלה, אשר שני הגדולים האלה הי' כחם גדול בידיעת שפתנו הקדושה, והעמיקו לחדור אל גנזי נסתרי'. אכן באמת קושיתו ל"ק כלל, ואדרבה לפי הכלל הזה יתבארו לנו דברי הכתוב ומה שאמר יעקב עם לבן גרתי ביתר שאת, כי בהיות יעקב אצל לבן, בא לפעמים ג"כ בתחבולות ובערמה נגדו, וכמו שהי' במעשה דהכשבים, אכן זה הי' ע"צ ההכרח. וע"ד שאמר הכתוב (תהלים מ"ח כ"ז) ועם עקש תתפל, וכמו שאמר לרחל עוד בטרם בא אל בית לבן, כי אחי אביה הוא, ודרשו חז"ל (מגילה י"ג ע"ב) אחיו אנא ברמאות. ומה נכבדו דברי הר"מ ערמאה ז"ל שהביא בשערי תשובה או"ח סי' תפ"ב, בביאור מאמר הכתוב בעובדי', מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, כי מהחמס והתחבולות שעשה יעקב, יבושו ויחפרו אלה שאלצו אותו לזה, והכריחו אותו להשתמש בטצדקים של ערמה למען הנצל מרשתם עיי"ש. וע"כ שלח יעקב לעשו, עם לבן גרתי, כלומר אף שגר עם לבן, ולפעמים אחיו הי' ברמאות והשתוה אליו בתחבולות וערמה, הנה לא אחז דרכו, רק שמר תרי"ג מצות, ולא למד ממעשיו הרעים, כי כל מה שבא בתחבולות נגדו, לא הי' רק ע"צ ההכרח, אבל ח"ו אין זה מתכונת נפשו, כי רק צדקות אהב וכל עולתה שנאה נפשו:

ב) ובגוף הכלל הזה, דלשון עם מורה על השתוות גמורה, יש להעיר מדברי התוס' ישנים ביומא (פ"ה ע"ב) ד"ה תשובה, שנחלקו ר"ת ור' אלחנן בהא דאמרו באבות פ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ, איזהו הוא העיקר, דדעת ר"ת דד"א עיקר ות"ת טפל, כדמשמע ביבמות (ל"ח ע"א), דקתני גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים, יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ויורשי האב עיקר, והר' אלחנן חולק ע"ז, וס"ל דת"ת עיקר וד"א טפל, ומהך דיבמות אין ראי' עיי"ש, ומשמע דעכ"פ דעת שניהם דלשון עם אינו מורה על השתוות גמורה, רק האחד הוא עיקר והשני טפל, ונחלקו איזה הוא העיקר ואיזה הוא הטפל, והיינו אם הראשון הוא עיקר והשני טפל, או להיפוך הראשון הוא ספל והשני הוא עיקר. ועיין בברכי יוסף סי' תכ"ג שכתב דבקדושת כתר שאומרים בתפלת מוסף של שבת ויו"ט ור"ח, כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, י"ל בר"ח ועמך, אבל בשבת ויו"ט י"ל עם עמך, לפי המבואר במדרש דבשבת ויו"ט ישראל המה העיקר והמלאכים המה טפלים, א"כ י"ל עם עמך, כיון שכן מורה הלשון עם שהשני עיקר והראשון טפל, וזה כדעת הר"ת שהבאתי, ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תכ"ג שהביא ג"כ דבר זה עיי"ש:

ג) ובהיותי בזה אעיר במ"ש בברכי יוסף שם, דבמדרש איתא דבשבת ויו"ט המלאכים המה טפלים לישראל, וע"כ י"ל אז עם עמך ישראל, שמורה שישראל אל המה עיקר והמלאכים טפלים לישראל באמירת שירה, הנה כונתו לדברי המדרש המובא בתשו' הגאונים שהזכירו גם התוס' בסנהדרין (ל"ז ע"ב) ד"ה מכנף, דהמלאכים שיש להם שש כנפים כמבואר בישעי' ו', שש כנפים לאחד, אומרים בכל יום בששת ימי החול שירה בכנף אחד, וכשיגיע יום השבת אין להם עוד כנף לומר בו שירה, והם אומרים להקב"ה, אין לנו עוד כנף, ומשיב להם הקב"ה, יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר (ישעי' כ"ד) מכנף הארץ זמירות שמענו עיי"ש. (ושמעתי בזה ענין יקר בשם קדוש ישראל המגיד מקאזניץ זצלה"ה שביאר דברי מדרש פליאה, הכל יודוך והכל ישבחוך בשבת בראשית, והיינו דבכל שבת המלאכים אין אומרים שירה, כיון שאין להם כנף עוד, דששת הכנפים שיש להם כלים בימות החול, אבל בשבת בראשית הי' להם עוד כנף, כיון שהמלאכים לא נבראו ביום א', רק או ביום ב' או ביום ה', כמבואר בבראשית רבה פרשה א', א"כ בכל אופן לא כלו אז ששת הכנפים לפני השבת, והי' להם עוד בשבת בראשית' כנף להגיד שירה, ונמצא שבשבת בראשית אמרו גם המלאכים שירה כמו בימות החול, וע"כ אמר המדרש, הכל יודוך והכל ישבתיך בשבת בראשית, דבשבת בראשית ה הכל היינו גם המלאכים אמרו שירה והודו ושבחו לה'). ולכן בשבת המלאכים המה טפלים לישראל, כיון שבעצמם אין אומרים שירה בשבת, שאז כבר כלו הכנפים, שבהם אומרים שירה בכל יום, וע"כ י"ל עם עמך ישראל וכמו שהבאתי. ותמי' לי' לפ"ז קצת דזה אמנם ניחא בשבת, אבל ביו"ט מדוע המלאכים טפלים לישראל, כיון שאז יש להם כנף להגיד שירה כמו בכל יום, וא"כ רק בשבת הו"ל למימר עם עמך ישראל שמורה שהמלאכים המה טפלים, אבל ביו"ט י"ל כמו ר"ח ועמך ישראל, דביו"ט ל"ה המלאכים טפלים:

ד) ויש להביא ראי' נאותה לזה, דביו"ט ל"ה המלאכים טפלים לישראל באמירת שירה מדברי המדרש שמות רבה (פרשה כ"ג) אז ישיר משה הה"ד (תהלים ס"ח) קדמו שרים אחר נגנים וכו', וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה יקדימו בני תחלה וכו' ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים, לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבו"ד יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם וכו', והרי אז הי' יו"ט שביעי של פסח (שכבר נצטוו על יו"ט של פסח במצרים, כמאמר הכתוב בפרשת בא, וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהי' לכם), וא"כ בלא"ה הי' מהיאות שיקדימו ישראל לומר שירה, כיון דביו"ט ישראל המה עיקר באמירת שירה, והמלאכים טפלים להם, וע"כ דרק בשבת המלאכים המה טפלים, מפאת חסרון כנף שבו אומרים שירה, אבל לא ביו"ט וכמ"ש, וא"כ ביו"ט הי' מהיאות לומר ועמך ישראל, כמו שאומרים בר"ח, ולא עם עמך ישראל כמו שאומרים בשבת וכאמור:

ה) וכאשר עיינתי בזה ראיתי שבכלבו סי' ל"ז, שמשם מקור יוצא לחילוק הזה שבנוסח קדושת כתר, אם לומר ועמך ישראל או עם עמך ישראל, וזה מפאת דברי המדרש שהבאנו דבשבת אין המלאכים אומרים שירה מחסרון כנף, לא הביא באמת דבר זה רק לגבי מוסף של שבת, והיינו דבמוסף של שבת י"ל בקדושת כתר עם עמך ישראל, כיון שבשבת ישראל עיקר, ולא הזכיר כלל יו"ט, וי"ל דזה משום דביו"ט ל"ש הטעם הזה וכמו שכתבתי. וחידוש קצת שבכל בו הביא בשם המדרש שהקב"ה משיב למלאכים, שבשבת יש לו כנף אחד בארץ שאומר שירה אלו ישראל, ובתשו' הגאונים שהביאו התוס' בסנהדרין (ל"ז ע"ב) שהבאנו למעלה נאמר בסגנון אחר קצת, שהקב"ה משיב למלאכים שבשבת יש לו כנף אחד שאומר שירה לפניו, שנאמר מכנף ה הארץ זמירות שמענו, ולא נאמר שיש לו כנף בארץ, כמו שהביא הכלבו רק שיש לו כנף אחד סתם, הגם שהתוכן אחד הוא, כי מדברי הכתוב שהביא בתשו' הגאונים משמע ג"כ שהכונה על הכנף שבארץ, כמו שאמר הכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה