אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן פ

סימן עט

הערות אחדות שכתבתי להרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה ארי' ליב ברודא זצלה"ה אבד"ק לבוב על ספרו מוקדם ומאוחר ששלח לי:

נתכבדתי בספרו הנכבד מוקדם ומאוחר, האי מתנתא דתורה די שדר לי מר הדר"ג, ואם אמנם כי משוקע אנכי ראשי ורובי במשא עול הציבור אשר נטל עלי, והנני מתנועע ונודד תדיר על כנפי התנועה לעמוד על המשמר במקום אשר שלחוני שולחי, אבל יען כי חביבים לי מאד דברי כ"ג, אשר משחר ילדותי לבי הומה אל דודיו, אמרתי להשתעשע קצת באמרותיו היקרות:

א) בהקדמה פרק א' העיר כ"ג, בהא דמקשה בגמרא בברכות (ד' ע"ב), מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי וכו', מדוע דקדקו בגמרא רק על חסרון אות שיש במזמור הזה, והרי יש עוד מזמורים בתהלים ערוכים על סדר אלף בית, וחסרים בתוכם באמצע אותיות, כמו מזמור כ"ה שחסרים אותיות ב' ו' ק' ומזמור ל"ד שחסר אות ו':

ונראה לי בזה השערה נאותה, בהקדם מה שיש לדקדק טובא בלשון הגמרא, דקאמר מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, והרי המזמור הזה אינו מתחיל כלל באשרי, רק מתחיל תהלה לדוד, וכן אמרו בגמרא בברכות שם, כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ומה שאנו אומרים פסוקי אשרי בראש המזמור הוא הוספה ממזמורים אחרים, כי הכתוב אשרי יושבי ביתך וגו' הוא ממזמור כ"ד, והכתוב אשרי העם שככה לו וגו' הוא סוף המזמור שלפני תהלה לדוד, והו"ל למימר מפני מה לא נאמר נו"ן בתהלה לדוד:

כ) ובישוב ד"ז נראה, דהנה בטעם הדבר שאנו מקדימין באמת לומר פסוק אשרי יושבי ביתך קודם תהלה לדוד, כתבו התוס' בברכות (ל"ב ע"ב) ד"ה קודם, שזה כדי לקיים מנהג חסידים הראשונים, שהי' שוהים קודם תפלתן שעה אחת וכו' עיי"ש, ויש להבין מדוע בחרו אך בפסוק אשרי יושבי ביתך ולא בפסוק אחר, ונראה דהכתוב אשרי יושבי ביתך מורה, שיש לשבת בבית ה' בכל עת ולמעט בעסק, כדרך שהתנהגו אמנם החסידים הראשונים, וכדאיתא בברכות שם, ובגמרא שם מקשה ע"ז, מלאכתן היאך נעשית, והיינו כיון שרוב זמנם עבר להם בתפלה, איך עשו מלאכתן ואיך התפרנסו, ומתרץ מלאכתן מתברכת, כלומר שהש"י הזמין להם פרנסתן ולא סבלו מחסור, ודבר זה שהש"י מזמין לכל אדם פרנסתו הוא תוכן המזמור של תהלה לדוד. וכדאיתא בברכות (ד' ע"ב) שם, דתהלה לדוד אית בי' תרתי, שהוא על סדר אל"ף בי"ת, וגם נאמר בו פותח את ידך, שהוא שבח הכנת מזון לכל חי עיין פירש"י שם, וע"כ מה נכבדה הסמיכות שסמכו חז"ל המקרא אשרי יושבי ביתך להמזמור של תהלה לדוד, כי המזמור תהלה לדוד, הוא המשך הכתוב אשרי יושבי ביתך, והיינו שלא יפלא איך יהלל הכתוב את היושבים בבית ה' בכל עת, הרי לפ"ז מלאכתן איך תהי' נעשית וכיצד יתפרנסו, וע"ז יענה אמרים המזמור תהלה לדוד הכולל שבח ותהלה להש"י, שמכין מזון לכל חי, והוא הוא הזן ומפרנס את כל, וע"כ אם גם ימעט האדם בעסק, יד ה' לא תקצר לתת לו די פרנסתו:

ג) והנה לפי המבואר בגמרא דברכות (ד' ע"ב), נמצא עוד שבח להש"י על הכנת מזון לכל חי שמתחיל באות נו"ן, והוא הכתוב שנאמר בהלל הגדול, נותן לחם לכל בשר, עיי"ש דמקשה על מה שנאמר, שהאומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב, מ"ט וכו' אלא משום דאית בי' פותח את ידך, נימא הלל הגדול דכתיב בי' (תהלים קל"ו) נותן לחם לכל בשר, ומשני דבתהלה לדוד אית בי' תרתי, היינו דאתיא באל"ף בי"ת, וגם אית בי' פותח את ידך, שהוא שבח על הכנת מזון לכל חי עיי"ש, וא"כ י"ל דמה שמקשה אח"כ בגמרא מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי הוא מקושר עם מה שנאמר מתחלה בגמרא, דגם בהלל הגדול יש שבח על הכנת מזון לכל חי שנאמר נותן לחם לכל בשר, ומקשה בגמרא מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, כלומר מפני מה לא נאמר השבח הזה המתחיל באות נו"ן במקום הנו"ן בתהלה לדוד, וכדי לאלם הקושיא קאמר הגמרא מפני מה לא נאמר השבח הזה באשרי, והיינו דהרי אנו רואים שהמזמור תהלה לדוד הוא גדול כ"כ בערכו, מפאת שיש בו שבח על הכנת מזון לכל חי, עד כי סמכו אליו הכתוב אשרי יושבי ביתך, לחזק דעת היושבים בבית ה' וממעטים בעסק, שלא יפחדו מלאכתם איך נעשית וכיצד יתפרנסו, כי הש"י, מכין מזון לכל חי, א"כ מהראוי הי' יותר, שהמקרא הזה נותן לחם לכל בשר יהי' בתהלה לדוד, ואז ישלים ג"כ אות נו"ן החסר, ומדוע נאמר המקרא הזה בהלל הגדול, ומשני מפני שיש בה מפלחן של ישראל, והיינו כיון שהאות נו"ן מזכיר ג"כ מפלתן של ישראל, לא רצה דוד להזכירו בתוך האל"ף בי"ת שבתהלה לדוד, וע"כ הזכיר השבח הזה של נותן לחם לכל בשר בפני עצמו בהלל הגדול, דרק בסדר אל"ף בי"ת יש קפידא שלא להזכיר אות נו"ן מפני שיש בה מפלתן של ישראל, אבל שלא בסדר אל"ף בי"ת אין קפידא:

ד) ולפ"ז מה נכבד הדבר, מדוע לא מקשה בגמרא על שאר מזמורים שבתהלים שנבנו על סדר אל"ף בי"ת וחסר בהם ג"כ אחד מהאותיות, דבאמת אין קפידא אם חסר אחד מהאותיות במזמורים של אל"ף בי"ת, ומה שהקשו בגמרא מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, לא היתה ג"כ הכונה לתמוה על חסרון הנו"ן. רק הכונה היתה מדוע לא נאמר באות נו"ן הכתוב נותן לחם לכל בשר, אשר כאן הוא מתאים ביותר, בהיות המזמור הזה שבח על הכנת מזון לכל חי, כאשר מפאת זה סמכו אליו הקרא דאשרי יושבי ביתך וכמו שכתבנו, ומהראוי הי' שימצא בו גם השבח של נותן לחם לכל בשר. ומשני מפני שיש בה מפלתן של ישראל, אבל על חסרון אות כשהוא לעצמו אין מקום להקפיד, ומה"ט אין לתמוה גם על מזמורים אחרים שנסדרו על סדר א"ב וחסרים בהם איזה אותיות וכמ"ש והענין יקר:

ה) בצד ג' העיר כ"ג בדברי רש"י בשבת (נ"ה ע"א), שפירש הא דאמרו שם דחותמו של הקב"ה אמת, משום דתיבת אמת כוללת בתוכה אמצעי לאותיות וראשון ואחרון, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא, ותמה כ"ג דאות מ' ל"ה אמצעית מאותיות א"ב, שיש כ"ב אותיות ואות מ' הוא הי"ג, ואם נחשוב גם אותיות מנצפ"ך שאז יש כ"ז אותיות, מ"ם סתומה היא האמצעית ולא מ' פתוחה:

הנה לשון אמצעי אינו מורה על הנקודה האמצעית בדיוק, ולפעמים יאמר גם כשיש נטי' לאחד מהצדדים, ובא להוציא רק הקצוות, כאשר האריך בזה המהרי"ט בתשובה חאה"ע סי' ח' והביא כן בשם הר"י קורקוס, הובא בכ"מ פ"ד מה' עבודת יוה"כ שכתב. דאף שאמרו על אמצעו של מזבח הוא לאו דוקא, אלא להוציא הקצוות, עיי"ש שהוכיח כן עוד מכמה מקומות, וה"נ י"ל דכונת רש"י שבתיבת אמת נכללו הקצוות של הא"ב, ואחד מהאותיות שביניהם, וקרא אותו אמצעי כי לגבי הקצוות כל אות שביניהן נקרא אמצעי, בשגם שבמספר שוה, כמו עשרים ושתים, לא יתכן כלל מספר אמצעי בדיוק, וההכרח שיהי' בצד אחד יותר מהשני, כי אף אם נקח אות האחד עשר יהי' מצד זה עשרה ומצד השני אחד עשר. וכן הוא בכל מספר שוה. ועי' ברש"י עה"ת פ' קרח ומטה אהרן בתוך מטותם, הניחו בא מצע וכו' וזה א"א, שכיון שבס"ה הי' שנים עשר מטות, א"כ אין במציאות שיהי' מספר המטות משני הצדדים של מטה אהרן בשוה, שיצדק עליו לשון בא מצע, ואם נחשוב אותו למונח באמצע, הנה גם על הסמוך לו י"ל כן שהי' באמצע, וכבר עמד בזה הריב"ש בסי' תי"א (הובא במהרי"ט שם, ותי' דהקפידא הי' רק שלא יהי' בראש, וכל שאינו בראש נקרא בא מצע עיי"ש, וזה מתאים לדברינו, וביחוד לענין מספר שוה שבו אין מציאות כלל למספר אמצעי בדיוק (רק ע"י תשבורת) וכמ"ש. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת וירא מאמר מ"ה מה שכתבתי בזה ענין נחמד):

וחידוש קצת בעיני על דברי רש"י בשבת נ"ה שהבאנו, שכתב דלכן חותמו של הקב"ה אמת, משום דבאמת יש אמצעית לאותיות, וראשון ואחרון, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא, ומשמע שכן הוא לשון המקרא, אני ראשון ואני אחרון ואני הוא, ובאמת לשון המקרא אינו כן, רק סגנון הכתוב הוא:

אני הוא אני ראשון אף אני אחרון כמבואר בישעי'. מ"ח י"ב עיי"ש:

ו) בהקדמה פרק ב' עמד כ"ג על המחקר, לענין מה שאמרה תורה,. שהמלך כתוב לו את מ משנה התורה, מה היא הכונה של משנה התורה, אם רק ספר דברים שנקרא משנה תורה, או ס"ת שלם, כדמשמע מסנהדרין כ"ב:

הנה בספרי פ' שופטים איתא, משנה אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין, ת"ל לשמור לעשות את כלו דברי התורה הזאת, הרי שמפיק מקרא דמשנה תורה אין הכונה משנה תורה לבד, רק הפירוש הוא שיכתוב לו כל התורה, אמנם התוספות עה"ת פ' שופטים כתבו, דהס"ת של מלך לא הי' כתובים בו רק עשרת הדברות, ולפי שיש בפרשת עשרת הדברות תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות לכן נקרא ס"ת. ובספרי ברכת אהרן מאמר קמ"ח אות ד' הבאתי בזה דברי התרגום יב"ע בפרשת שופטים שתרגם, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, ויכתבון לי' סביא ית פרשא אורייתא הדא, ומשמע שהס"ת שכתב לו המלך הי' רק פר שת המלך ולא יותר, וזה דבר מסתבר מאד, כי כן הי' מהיאות, שהמלך ישים בכל עת נגד עיניו המצות והאזהרות השייכות להמלך, בנוגע לתהלוכותיו ודרכי חייו (ועיין למעלה בסי' ע"ו שכתבתי ענין נכבד, מדוע פירש התרגום יב"ע שהמצוה היתה שהזקנים קנים יכתבו להמלך ס"ת, ולא שיכתוב לו בעצמו עיי"ש), ועיין בספרי ברכת אהרן שם שהבאתי עוד דברי הגהות רש"ש, דהס"ת של מלך הי' רק קיצור מכל מצות התורה, והוציא כן מלשון התרגום אונקלוס שתרגם ויכתוב לי' ית פתשגן אורייתא הדא, ופתשגן היינו טופס וקיצור מהתורה עיי"ש. ובכל אופן הדעת נותנת שלא הי' ס"ת שלם, לפי המבואר בסנהדרין (כ"א ע"ב). דהס"ת של מלך הי' תלוי לו בזרועו כמין קמיע, ואלו הי' ס"ת שלם כמעט הוא בלתי אפשר שיהי' כ"כ קטן שיהי' נשא בזרוע כמין קמיע, וכן כתבתי בספרי שם:

ז) בהקדמה פ"ג צד י"ג דבר כ"ג מענין אי נביאים וכתובים נקראים בשם תורה, והאריך בזה בדברים נעימים:

הנה בספרי ברכת אהרן מאמר קט"ו הבאתי מכמה מקומות, שהש"ס מכנה לנביאים וכתובים בשם תורה, וכעת נראה להוסיף עוד מדברי הש"ס בעירובין (נ"ח ע"א). אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל, אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה (זכרי' ב') ובידו חבל מדה, ועי' מגילה (כ"ה ע"ב). כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח וכו', וכלל יחד מקראות הכתובין בתורה ובנביאים וקרא אותן בשם כללי תורה, ועיין קידושין (ל' ע"א) לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהי' סופרים כל אותיות שבתורה, וכו' יכרסמנה חזיר מיער עין דיער חציין של תהלים, וע' מנחות (פ"א ע"א) התורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם וכאלה יש למצוא עוד. וגדולה מזו מצאנו, דהש"ס קורא לפעמים גם לדבר שאינו רק מדרבנן מן התורה. ולדוגמא עי' בתוס' ב"ב (קמ"ז ע"א) ד"ה מנין, שכתבו דאף שאמרו מנין למתנת שכ"מ מה"ת, ל"ה רק מדרבנן, וכיוצא בזה מצאנו במ"ק (ה' ע"א), מנין לציון קברות מה"ת אף דל"ה רק מדרבנן, אכן לעומת זה מצאנו גם לשון מדרבנן על דבר שהוא מה"ת, עי' יבמות (צ' ע"ב), טעמא מאי אמר רבנן בעל מיפר וכו', והפרת נדרים ע"י בעל היא מה"ת, וצ"ל דלשון דרבנן יאמר ג"כ על דבר שהוא מה"ת, וע' תוס' ישנים יבמות שם מ"ש בזה, ולפנינו בש"ס אמנם הגירסא, טעמא מאי אמר רחמנא, אכן יש גורסין אמר רבנן, וכ"כ התוס' שם (בדף פ"ט ע"א) ד"ה מ"ט עיי"ש:

ולא אמנע להזכיר פה מה שמצאתי חידוש, שהתורה נקראת כתובים הר הראשונים, עי' סוטה (ז' ע"ב), אומר לפני' דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, ופירש"י בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים וכו', ומי המה, ראובן במעשה בלהה ויהודה במעשה תמר עיי"ש:

ח) שם באותו מאמר תמה ,כ"ג על האי דאיתא בברכות (ה' ע"א) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם וכו', תורה זו מקרא וכו', אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, ופירש"י זו מקרא שמצוה לקרות בתורה, והעיר כ"ג דהרי מצוה ג"כ לקרות הפטורה בשבת ויו"ט שהמה נביאים והניח בצע"ג:

אולי י"ל דה"ט משום שהקריאה בתורה היא מה"ת משא"כ קריאת ההפטורה, ואף דהקריאה בתורה בכל שבת ג"כ ל"ה רק מדרבנן, מ"מ משכחת חיוב קריאה בתורה מה"ת, כגון בפרשת זכור ולחד דיעה גם בפרשת פרה, ע' תוס' ברכות (י"ג ע"א) ד"ה בלשון הקודש, ובטו"ז או"ח סי' תרפ"ה ובמג"א שם, משא"כ חיוב קריאת הפטורה בשום פעם ל"ה רק מדרבנן, וע' מהרש"א בח"א ברכות שם שכתב שמה שנאמר אשר כתבתי אלו נביאים, דגם אלו נתנו לכתוב. אבל אין בהם מצות קריאה כמו בתורה, עיי"ש וזה מתאים לדברינו, דבתורה משכחת מצות קריאה מה"ת, אבל בנביאים לא משכחת מצות קריאה מה"ת בשום פעם וכמ"ש, ועי' בב"י או"ח סי' תרפ"ה, שתמה ע"ד התוס' בברכות הנ"ל, שכתבו דהקריאה בתורה ל"ה רק מתקנת עזרא ול"ה מה"ת, דבפ' מרובה אמרו דמשה רבינו תיקן שיהי' קורין בתורה, ועזרא תיקן רק מספר הקרואים וכתב דלפ"ז הקריאה הוה מה"ת, ורק שלא הי' סדר מיוחד להקריאה, ובא עזרא ותיקן הסדר לכל הקריאות עיי"ש, ולפ"ז בודאי אין לדמות חיוב הקריאה בתורה לחיוב קריאת ההפטורה בנביא וכאמור:

ט) בהקדמה פ"ה עמד כ"ג בהא דכתב המרדכי פ' ערבי פסחים, דביום שנפטר משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה אחת לכל שבט, שזה אינו בגדר המציאות לכתוב י"ג ס"ת ביום אחד, וע"כ כתב כ"ג שכתב עפ"י נס:

הנה כוון בזה לדברי השל"ה הובא בח"ם ח"ו סי' כ"ט שכ"כ, דמשה רבינו כתב הספרים ע"י שם והשבעת הקולמוס, ואנהירנא שם במילתא חדתא, דמה"ט הי' רשאי לכתוב גם בשבת, ול"ק קושית הרא"ש, בפ' ע"פ שם ה' י"ג, איך כתב בשבת (דמשה רבינו נפטר בשבת), דע"י שם מותר לכתוב בשבת עיי"ש (ומ"ש כ"ג שלא מצא זאת במרדכי פ' ע"פ, הנה ברא"ש שם איתא כן. שמשה רבינו כתב י"ג ס"ת ביום שנפטר), ובספרי ברכת אהרן מאמר ו' הארכתי בזה בדברים נאותים, אם מותר לעשות מלאכה נסית בשבת, וכן פלפלתי שם אם הי' לפ"ז הס"ת האלו שנכתבו בנם כשרים לצאת בהם ידי חובת קריאה בתורה, כי מצות התורה יש לקיים באופן טבעי ולא באופן נסי, והבאתי שם בשם הרד"ק שכ"כ, ובחדושי הארכתי עוד בזה. אמנם בעיקר הדבר שהעיר כ"ג איך אפשר לכתוב י"ג ס"ת ביום אחד, עלה בלבי כעת, דילמא הכונה רק שגמר כתיבת הספרים באותו יום (ולעולם נכתבו עוד מקודם לזה), ורק כיון שנגמרו אז נתיחס כל מעשה הכתיבה ליום הזה, וע"ד שאמרו שאין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה עי' סוטה (י"ג ע"ב), וא"כ כמו לענין הולדת המעשה תתוחס הפעולה רק ע"ש הגומר, כן גם לענין הזמן תתיחס הפעולה אחר זמן הגמר, ויש לעיין עוד בזה:

י) בהקדמה פ"ה צד כ' הביא כ"ג דברי הרמב"ם, שכתב בהקדמתו לספר היד דשמואל קיבל מר' חנינא בר' חמא, והראב"ד חולק עליו, וס"ל דשמואל קיבל מלוי ולא מר"ח בר"ח, ובכ"מ שם כתב שאינו יודע מהיכן לקח הראב"ד, ששמואל קיבל מלוי, והביא כ"ג סמוכין לדעת הראב"ד מדברי הגמ' בשבת (ק"ח ע"ב), דאיתא שם ששמואל שמע מלוי, ומשמע שלמד אצל לוי וקיבל ממנו:

הנה אם אמנם שגם בסדר הדורות ערך שמואל רצה להסתייע כן לדעת הראב"ד, אבל בעיני קשה קצת להניח ששמואל יהי' תלמידו של לוי, לפי המבואר ברשב"ם ב"ב (קי"ד ע"ב) ד"ה משום, דכל היכי דאיתא בש"ס אמר ר' פלוני אמר ר' פלוני, זה השני הי' רבו המובהק של הראשון, כמו א"ר יוחנן א"ר ינאי, אבל אם זה השני ל"ה רבו של הראשון, הסגנון הוא א"ר פלוני משום ר' פלוני, כמו א"ר יוחנן משום ר' יהודה בר' שמעון עיי"ש, וכאשר נדקדק בכל המקומות בש"ס שמוזכר ששמואל אמר איזהו מאמר בשם לוי, לא נאמר הלשון אמר שמואל אמר לוי כאשר כן הי' צריך להיות אלו הי' תלמידו, רק תמיד נאמר שאמר מש מי' דלוי, שזה מורה שלא הי' תלמידו עי' עירובין (י' ע"א), איכא דאמרי אמר שמואל משמי' דלוי אין הלכה כאותה משנה, ועי' סוכה (ז' ע"א), אתמר נמי אמר שמואל מש מ משמי' דלוי מעמידו כנגד היוצא, ובגיטין (י"ג ע"ב) אתמר נמי אמר שמואל משמי' דלוי כל נדרים וכו', ובמנחות (ל"ט ע"ב) אמר שמואל משמי דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ומשמע שלא היה תלמידו וכמ"ש:

ויש להביא סמוכין לדעת הרמב"ם דשמואל הי' תלמיד ר"ח מהא דאיתא בבכורות (י"א ע"ב), והא"ר שמואל אר"ח הלוקח טבלים מן העכו"ם וכו', הנה מדקאמר הלשון אמר שמואל אמר ר' חנינא ש"מ שהי' תלמידו וכדברינו למעלה בשם הרשב"ם, אכן כאשר התחקיתי בזה ראיתי שנמצא עוד מקום אחד בש"ס שאמר שמואל משמי' דר"ח והוא בע"ז (כ"ד ע"ב), ושם נאמר הלשון משום ר"ח, עיי"ש דאמר ר' יהודה אמר שמואל משום ר"ח אני ראיתי עכו"ם שלקח וכו', ע"כ קשה לבנות ע"ז דיק, בשגם שעיקר סברת הרשב"ם הנ"ל בדבר הגדלת החלוק שיש בין לשון אמר פלוני אמר פלוני ללשון אמר פלוני משום פלוני לא ברורה, וכאשר האריך בזה בספר יד מלאכי כללי האל"ף אות ע"ד ע"ה יעויי"ש:

יא) בצד ב' הביא כ"ג דברי התוס' במנחות (ס"ב ע"א), שכתבו דכל אותן שהי' בקיאים ברמזים ובלשונות הי' נקראים ע"ש מרדכי:

הנה דבר זה איתא אמנם בתוס' מנחות (ס"ד ע"א) (ולא ס"ב ע"א) ד"ה אמר, אבל הסגנון בתוס' שם אחר הוא, כי בתוס' נאמר, שכל המו הממונים הי' נקראים ע"ש מרדכי, לפי שאין ממנין אלא בקיאים בעלי שכל ומדע, ולא כמו שהביא כ"ג שכל הבקיאים ברמזים ובלשונות הי' נקראים ע"ש מרדכי:

וראוי להזכיר כי מצאנו ענין דומה לדברי התוס' במנחות הנ"ל ברשב"ם עה"ת פ' מקץ על מקרא פרעה קצף על עבדיו. שכתב דכל מלכי מצרים הי' נקראים פרעה ושל פלשתים אבימלך, ושל ירושלים מלכי צדק, ושל עמלק אגג, וכ"כ גם הרשב"ם בפרשת בלק על מקרא וירם מאגג מלכו עיי"ש, ובמק"א הבאתי דברי התפארת ישראל רפ"ה דשקלים שכתב דכל מלכי ישראל הי' נקראים דוד וזה חידוש. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת וירא מאמר פ"א מ"ש בזה):

יב) בצד ע"ט הביא כ"ג דברי התוס' בברכות (נ"ד ע"ב) ד"ה ארבעה, שתמהו על הא דאיתא בגמ' שם ד' צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהי' חולה ונתרפא, ומי שהי' חבוש בבית האסורים, מדוע שנה הגמ' הסדר מכפי שנאמר בתהלים ק"ז במקרא, שחשב הולכי המדבר ראשון ותירצו דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה, וגמרא נקט המצויין תחלה, אמנם בערוך ערך ארבע הביא בשם רב האי גאון, שתירץ איפכא דהקרא חשב מה ששכיח טפי תחלה, ובגמרא חשב המסוכנין טפי תחלה, וביאר שם הסדר שנאמר בקרא שכל אחד שכיח טפי מהשני הנאמר אחריו. הנה מדי התבונני בזה מצאתי דבר נפלא בילקוט המכירי על תהלים שנדפס בזמננו שהביא בתהלים ק"ז וז"ל:

פ' הרואה אמר רב ארבעה צריכין להודות ואלו הן הולכי מדברות ומי שהוא חבוש בבית האסורים ומי שחלה ונתרפא ויורדי הים וכו', הרי שלפניו הי' הגירסא בגמרא ממש כפי הסדר שנאמר במקרא, מתחלה הולכי מדברות ואח"כ חבוש בבית האסורים ואח"כ חלה ונתרפא ובאחרונה יורדי הים ול"ק כלל קושית התוס' ורב האי גאון שהבאנו. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת בראשית מאמר ז' מ"ש בזה):

יג) אמנם בגוף דברי התוס' שכתבו, דלכן נטה הש"ס מסדר הכתוב, משום דרצה לחשוב מתחלה השכיחים ביותר, ולא המסוכנים ביותר, כמו שחושב הכתוב, נ"ל לומר בהבנת הדברים ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשנה אבות פ"ג, שביאר מה שאמרו שם, והכל לפי רוב המעשה, דנתינת ק' פעמים צדקה, אף שנותן בכל פעם רק פרוטה אחת, שכרה גדול יותר מאם נותן לעני אחד בפעם אחת ק' פרוטות, ואעפ"י שנתינת מאה פרוטות כאחת היא התפעלות גדולה יותר של נדיבות לב, עכ"ז רבוי ההתפעלות עדיף מגודל ההתפעלות, וכ"ה בכל המצות, וזה שאמרו והכל לפי רוב המעשה ולא אמרו לפי גודל המעשה, המעשים מרובים קלים עדיפים ממעשה אחד גדול עיי"ש, וה"נ הצלה הרבה פעמים מסכנה קטנה עדיפא מהצלה פעם אחת מסכנה גדולה שאינה שכיחא. וקצת דוגמא לזה יש להביא ג"כ מדברי הר"ן בפרק בתרא דיומא שכתב. דמוטב לשחוט עבור חולה מסוכן בשבת מלהאכילו נבילה. אע"ג דחלול שבת חמור מאכילת נבילה, משום דבשחיטה עובר רק פעם אחת משא"כ בנבילה עובר כמה פעמים על כל כזית וכזית, אלמא דהריבוי גדול מהאיכות, וה"נ רבוי ההצלה גדול במעלה מאיכות ההצלה, וע"כ חשבה הגמרא הרבוי קודם האיכות. ועי' יומא (ל"ד ע"ב), איכא למיפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה, ומשמע ג"כ דהרבוי גדול מהאיכות דלבגדי זהב יש מעלת האיכות שנכנס בהן הכ"ג לפני ולפנים, מ"מ כיון ולבגדי זהב יש מעלת הרבוי, שמשמש בהן הרבה פעמים בכל ימות השנה, מעלת הרבוי גדולה ממעלת האיכות, וכן משמע שם ביומא (ל"ג ע"א), מסתברא מערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה, אדרבה מערכה שני' עדיפא שכן מכניסין ממנה לפנים, אפי"ה כפרתה מרובה עדיפא עיי"ש, ומוכח ג"כ דהרבוי גדול ממעלת האיכות:

יד) עוד אני אומר בזה רעיון נכבד בהבנת הענין מדוע הכתוב סידר היותר מסוכנים מקודם והגמרא נטה מזה ושינה הסדר וכמ"ש התוס', עפ"י דבכי הגאון רמ"ל מלבים זצלה"ה, שכתב בהקדמת פירושו לישעי' דמדרך הכתוב לעלות במושגיו מן הקל אל החמור ומן הקטן אל הגדול ולא להיפוך, וכ"מ שנמצא בכתבי הקודש ב' ענינים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, כי המליצה תדבר תמיד בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו עיי"ש, וכ"כ גם באילת השחר פרק כ"ג אות קצ"ט, ולכן הקדים הכתוב וחשב בתחלה את הנצול מסכנה היותר גדולה שצריך להודות, ואח"כ הוסיף עוד שגם הנצול מסכנה קטנה מזו ג"כ צריך להודות וכן להלאה בדרך לא זו אף זו, כלומר לא זו יש להודות אלא אף זו, אמנם בעלי הש"ס לא דברו בדרך זו אף זו רק בב' בבות, אבל בב' תיבות זה הי' דרכם לדבר בלשון זו ואצ"ל זו, וכמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש, דמה"ט מקשה הש"ס התם על הא דאיתא במתני' האיש מקדש בו ובשליחו, השתא בשליחו מקדש בו מבעי', ולא ניחא לי' למימר דקתני בדרך. לא זו אף זו, דבשתי תיבות ל"ש לשנויי הכי רק בשתי בבות עיי"ש (ועיין בעצמות יוסף הובא בחור חדש עה"ת פ' לך שביאר בטו"ט מדוע בשתי תיבות ל"ש לומר לא זו אף זו עיי"ש), ולכן גם כאן שנו הסדר וחשבו מתחלה הניצול מסכנה קטנה שצריך להודות ואח"כ הוסיפו שאצ"ל שהניצול מסכנה יותר גדולה, שצריך להודות, וכן להלאה כדרך המדבר בסגנון זו ואצ"ל זו, והענין נכבד:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה