אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן סו

סימן סה

בדבר השאלה בבהמה שבטנה צבה, ודקרו לה לרפואה בין הצלעות למעלה מן הכרם, מה דין הבהמה והחלב שנחלב ממנה:

א) הנה בבינת אדם שער או"ה סי' כ' דן בזה להתיר לאחר יב"ח, דל"ה רק ספק טריפה, דשמא הלכה כדעת בעל העיטור הובא בטור ובב"י, דכרס הפנימי הוא דוקא היכי דפרעו טבחי, היינו למטה הרואה את הקרקע, אבל למעלה ממנו במקום הצלעות, כבר הוה כרס החיצונה, ולא נטרף בנקיבת משהו רק ברובו או בטפח, וכיון דל"ה רק ספק טריפה מהני שהייה יב"ח, כדאיתא בש"ע יו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ואף דהוה ספק טריפה מחמת פלוגתא דרבוותא, מ"מ גם בס"ט מחמת פלוגתא מהני שהייה יב"ח, כמ"ש הש"ך שם בס"ק מ"ח עיי"ש:

ב) ויש להעיר דהרי דעת רוב הפוסקים להטריף בכ"מ נקובת הכרס במשהו, ולדעת הפמ"ג בסי' פ"א ס"ק ה' בספק פלוגתא דרבוותא, היכי דרבים סוברים כן, גם לדעת הש"ך ל"מ שהיי' יב"ח. אמנם בפתחי תשובה סי' מ"ח ס"ק א' כתב דזה דוקא היכי שהרבים מטריפין בו דאי, אבל היכי שהרבים גופייהו אין מטריפים רק מכח ם ספק, שפיר דמיא לשאר ספק טריפה, דמהני שהיי' יב"ח, וה"נ מה דס"ל לרוב הפוסקים להטריף נקובת הכרס בכ"מ במשהו ל"ה רק מספיקא, משום דמספקא להו, אי הלכה כרבה בר רב הונא או כריב"ח, ולכן נקטינן לחומרא, וכ"כ רש"י בחולין (נ' ע"ב) ד"ה מאי, דכיון דלא איפסק הילכתא עבדינן לחומרא, וכל הכרס קרוי פנימי, ונידון בנקב משהו עיי"ש, ושפיר מהני שהיי' יב"ח:

ג) ונראה להסביר הדבר בדרך נכון, דלכאורה יש להבין מדוע לא יהי' מהני באמת שהיי' יב"ח בספק פלוגתא דרבוותא, כשרבים אוסרים, הרי סוף כל סוף ל"ה רק ספק טריפה. ונראה דה"ט משום דאחרי שאמרה התורה אחרי רבים להטות, אם דעת הרוב לאיסור, הוה וד ודאי איסור ולא ם ספק, דהמיעוט נחשב כמי שאינו:

וכדוגמא שכתבו התוס' בב"ק (כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל, דבדיינים חשוב מיעוט דידהו כמי שאינו עיי"ש, ולפ"ז י"ל לפי מה דחדית לן התומים בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג קכ"ד בביאור דברי התוס' בב"ק הנ"ל, דה"ט דבדיינים חשוב המיעוט כמאן דליתא, משום דבשלמא בשאר עניני רוב יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר ופוסקים הדין רק משום דאזלינן בתר רובא, לכן ל"ה רוב זה חזק כ"כ, משא"כ בחילוקי דיעות בסנהדרין, דרוב המחזיקים בדיעה אחת, אין להם שום ספק כלל באמתת משפטם, ורק ברור להם שכן הוא, וכיון שהרוב ברור כ"כ, אמרינן דהמיעוט נחשב כמאן דליתא עיי"ש, וא"כ גם בדיינים היכי שהרוב גופי' אינו אומר כן רק מחמת ספק, לא אלים רוב זה משאר רובא, וגם בדיינים המיעוט נחשב כמאן דאיתא, ולפ"ז גם בספק פלוגתא דרבוותא, היכי שרבים אוסרים, דעיקר הטעם דחשבינן לי' לודאי איסור משום דהמיעוט נחשב כמאן דליתא. זה דוקא היכי שהרבים אוסרים משום שברור להם שכך הוא, דאז אמנם המיעוט נחשב כמאן דליתא, משא"כ היכי שהרוב גופי' אינו אוסר רק מספק, כדוגמת הענין שלפנינו, בזה אף שרבים אוסרים ל"ה רק ספק טריפה, ושפיר מהני שהיי' יב"ח כמו בכל ס"ט. ועיין רדב"ז סי' קי"ו ומהרי"ט יו"ד סי' ל"ג (הובאו בג"פ בכללים שבסוף הספר כלל ה') שכתבו, דבפלוגתא דרבוותא אם המחלוקת מיעוט כנגד רבים לא חשוב ספק, כיון דמה"ת אחרי רבים להטות, ולא עבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא אלא במחלוקת שקול עיי"ש. וזה מתאים לדברינו. ועיין בג"פ שם בכללים שבסוף הספר, שביאר דברי התוס' בב"ק הנ"ל בסגנון אחר, דמה"ט בדיינים חשוב המיעוט כמאן דליתא, משום דכיון דאמרה תורה אחרי רבים להטות, מוכרח המיעוט לבטל דעתו ולשוב ולהודות להמרובים, ואינם יכולים להורות כסברתם, וממילא ליכא מיעוט כלל, משא"כ בשאר רוב. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רי"ז שהארכתי בפרט זה, אם המיעוט בעלמו לאחר הכרעת הרוב מוכרח לקבל דברי הרוב, בדברים נאותים, וכן דברנו, מזה למעלה בסי' נ' עיי"ש:

ד) אמנם כ"ז אם יצא פרש מהבהמה בשעת הדקירה, שאז אנו חוששין לנקובת הכרס, אבל אם לא יצא פרש בשעת הדקירה, דעת גדולי האחרונים להתיר לגמרי מיד, גם בלא שהתה יב"ח, דמדלא יצא פרש ש"מ דלא ניקב הכרס כלל, דאילו הי' ניקב הי' יוצא פרש, וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ק סי' כ"ה בשם הגאון מליסא, וכ"כ בשו"ת טטו"ד מהדו"ת סי' קע"ב ובמהדו"ק סי' ע"ט, ועיי"ש שכתב דאין זה דומה למחט שנמצא בחלל הגוף, דבמחט בחלל הגוף, כיון שבודאי נמצא בפנים, ל"ה רק ספק אחד, שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים או לא, אבל כאן יש ספק שמא לא נכנס כלל המרצע שנוקבין בו לפנים. רק העוקץ נשאר בשוה עם הבשר, וא"כ זה דומה לספק על ספק לא על, ואת"ל על שמא לא ניקב, והוה ס"ס ומותר, ועיי"ש בסי' ע"ה שהאריך ג"כ בזה. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ע"ב, שצידד דביצא פרש הוה ודאי טרפה ול"מ שהיי' יב"ח, אכן בחיו"ד ח"ב בקונטרוס אחרון סי' כ"ד תברא לגזיזי' וכתב דגם ביצא פרש יש להקל לאחר יב"ח, כיון דל"ה רק ס"ט, דלא ידעינן איזה היא כרם הפנימי שנקובתו במשהו, וסיים שהמורה להקל יש לו מקום בהלכה. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' פ"ב שכתב ג"כ דמהני שהייה וב"ח, וגדולה מזה ראיתי בשו"ת שערי דעה מהדו"ת סי' צ"ז, שדן להתיר לגמרי אפי' ביצא פרש, כיון שרוב בהמות עושין להן דקירה כזאת וחיות יותר מיב"ח, שוב הו"ל כשאר רובא דעלמא, ואזלינן בתרי' גם לענין בהמה שנשחטה קודם יב"ח עיי"ש (וכיוצא בזה כתב בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ב לענין בהמות שמקיזין דם בצוארן, דאין לחוש לזה, כיון דחזינן דרובן מאותן הבהמות הנקזות חיות עיי"ש), ואם אמנם שבזה קשה להקל, אבל לאחר שהיי' יב"ח יש להקל, דבכל אופן ל"ה רק ספק טרפות, ומהני שהיי' יב"ח, או אם לא יצא פרש ג"כ מותר דל"ה ספק כלל וכמ"ש. לכן גם לענין שאלתנו יש לחקור, אם לא יצא פרש שאז מותרת תיכף הבהמה, ואם יצא פרש וכבר עברו עלי' יב"ח, ג"כ מותרת, אבל אם לא עברו עלי' יב"ח אסורה ואסור להשהותה, וה"ה דאסור למוכרה לנכרי, וכמ"ש בתשו' טעו"ד מהדו"ק סי' ע"ט שהבאנו:

ה) ובדבר החלב, הנה אם יצא פרש, שאז הבהמה אסורה, בודאי גם החלב אסור ואם נתערב מהחלב בפחות מס' גם התערובות אסור, אכן לענין שנאמר בה חנ"נ יש לצדד, כיון דל"ה רק ספק איסור יש לסמוך ע"ד הרמ"א שפסק בסי' צ"ב סעיף ד', דבהפ"מ ל"א בשאר איסורים חנ"נ בלח בלח, ובפרט כשהתערובות היתה שלא בדרך בישול. ועיין בתשו' נובי"ת חיו"ד סי' מ"ט שכתב ג"כ להקל בספק טריפה שנתערב לח בלח דל"א בי' חנ"נ, עיי"ש שהקיל אפי' ע"י בישול, וכש"כ שלא ע"י בישול:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה