שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן נו
ואחרי הדליקו את הנר, נר מצוה, אמרתי להשתעשע קצת באור תורה, וארשום פה איזהו הערות מענינא דיומא, שעלו במחשבתי בעזה"י:.
א) הנה ידוע מה שנתקשו גדולי ארץ, ארזי הלבנון אדירי התורה, בעיקר הנם של חנוכה, שלכאורה לא הי' בו צורך כ"כ, דאם לא הי' להם שמן טהור, הי' יכולים להדליק הנרות במנורה אשר במקדש גם בשמן טמא, דטומאה הותרה בציבור, בשגם בהדלקת הנרות יש לימוד מיוחד שדוחה את הטומאה, וכדאיתא בתו"כ סוף פרשת אמור, להעלות נר תמיד, תמיד ואפי' בשבת ואפי' בטומאה. וראיתי בשד"ח מערכת חנוכה אות א', שהביא בשם ספר מראה יחזקאל שכתב, דע"כ ל"א דטומאה הותרה בציבור במקדש, רק כשכבר נתחנך המקדש, ועושים בו עבודה, ואירע בו טומאה, אז הותרה הטומאה, ומותר לעבוד עבודה ולהקריב קרבנות ציבור גם בטומאה, אבל החינוך עצמו של המקדש, עוד לא הותרה הטומאה, ונסתייע כן ממה שהקשו בתוס' עה"ת פרשת שמיני על מ"ד, דמפני הטומאה נשרף שעיר:
של חודש, ואמאי נשרף, והרי זה הי' קרבן ציבור, וקרבן ציבור קרב בטומאה, אכן ה"ט דאף שהותרה הטומאה במקדש, זה רק לאחר החינוך ואילך, אבל בשעת החינוך עצמו של המקדש לא הותרה עוד הטומאה, ולכן אז בימי המילואים, שהי' זמן החינוך של המשכן, לא הותרה עוד הטומאה, ומה"ט נשרף השעיר של ר"ח שנטמא, וה"נ בימי החנוכה, שאו אמנם נתחנך המקדש מחדש, אחרי ששקלוהו אנשי יון, לא הותרה הטומאה, וע"כ הוצרכו לנס חנוכה עיי"ש. ונראה להעיר בזה מדברי התוס' בשבועות (ט"י ע"ב) ד"ה אין, שהקשו אהא דאיתא שם, דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה, והרי אין מנחה בבמה, ותירצו דכיון שהכל בא בבת אחת, הקידוש ועשיית המנחה, לא חשבינן זאת מנחה בבמה עיי"ש, הרי דאף שלא הותר להקריב מנחה, רק לאחר שנתחנך הבית ונעשה למקדש, מ"מ כבר בשעת החינוך עצמו, כיון שעי"ז נעשה למקדש מותר להקריב מנחה, וה"ה לענין היתר הטומאה י"ל, כיון שלאחר החינוך הותרה הטומאה בציבור, גם בשעת החינוך עצמו כבר הותרה הטומאה, והי' רשאים איפוא להדליק הנרות בטומאה כשלא הי' להם שמן אחר רק שמן טמא, והדרא קושיא לדוכתא על כל עיקר הנס של חנוכה, שלא הי' בו צורך כ"כ, דהי' יכולים להדליק הנרות במנורה גם בשמן טמא, דהטומאה הותרה בציבור בהדלקת הנרות וכמו שכתבנו:
ב) אמנם כאשר התחקיתי בזה ראיתי, כי בדבר זה, אם כבר בשעת חינוך המקדש הותרה הטומאה בציבור או לא הותרה הטומאה בציבור, רק לאחר החינוך מכאן ואילך, אבל בשעת החינוך עצמו עוד לא הותרה הטומאה, יש לדון הרבה, ואם כי בהשקפה הראשונה היא כמו הילכתא למשיחא, וכדוגמא שאמרו בזבחים (מ"ה ע"א) ובסנהדרין (נ"א ע"ב) (ועיין תוס' יומא (נ"ו ע"א) ד"ה הלכה כר' יוסי), אבל יש להעמיד המו"מ הזה על שטח יותר רחב ולבנותו טל חקירה אחת יסודית וכללית, אשר תוכל להסתעף לכמה ענינים ממשיים, והיינו בכל מעשה אשר ימשוך אחריו תולדות ותוצאות, אם התולדות והתוצאות הנמשכות מהמעשה כבר חלות גם בשעת עשיית המעשה, או אינן חלות רק לאחר כלות המעשה, אבל בשעת המעשה עצמה אינן חלות עוד, וכדוגמת הענין שאנו דנין עלין שבין התולדות הנצמחות מחינוך המקדש הוא ג"כ שהותרה אח"כ הטומאה בציבור, אם התולדה הזאת, היינו היתר הטומאה בציבור, כבר נוהגת ג"כ בשעת החינוך עצמה, או אינה נוהגת רק לאחר החינוך ואילך. אבל לא בשעת החינוך עצמה, שאז אמנם לא הותרה עוד הטומאה בציבור:
ג) ובהיותי מהרהר בזה עלה בלבי שי"ל, שעל קוטב החקירה הזאת סובבת הפלוגתא בין רב יהודה ורבא בר"ה (כ"ח ע"א), דר"י ס"ל דבשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, מ"ט עולה בת מעילה היא, כיון דתקע מעל ונפקא לה לחולין, ורבא אקשי לי', אימת מעל לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע, ולכן ס"ל דאם תקע לא יצא, ונראה דפלוגתתם תתהפך על ציר החקירה שחקרנו למעלה, והיינו דרב יהודה ס"ל דהתולדות הנמשכות מאיזהו מעשה, חלות לא לבד אחר המעשה, כי אם כבר בשעת המעשה עצמה, ולכן ס"ל כיון דהתולדה הנמשכת מהתקיעה היא שמעל והשופר נפיק לחולין, הנה התולדה הזאת כבר חלה בשעת התקיעה עצמה, ונחשב כאלו תקע כבר בשופר של חולין, ולכן ס"ל דיצא, אמנם רבא ס"ל דהתולדות הנמשכות מאיזהו מעשה אינן חלות רק לאחר המעשה מכאן ואילך, אבל בשעת המעשה עצמה אינן חלות עוד, ולכן קאמר אימת מעל לבתר דתקע, היינו אימתי חלה התולדה היוצאת ממעשה התקיעה, רק לאחר התקיעה מכאן ואילך, שאז אמנם יצא השופר לחולין, אבל בשעת התקיעה עצמה לא יצא עוד השופר לחולין ונמצא שתקע בשופר של הקדש, ולכן ס"ל דלא יצא:
ד) ועיין גיטין (ע"ז ע"ב), דמה"ט אם נתן הבעל גט לאשתו בחצר שלה מגורשת, אף דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואיך איפוא יקנה לה החצר הגט, הרי ל"ה חצר שלה, משום דגיטה וחצרה באין כאחד, והסברא היא ג"כ כמ"ש, כיון דהתולדה הנמשכת מהגט היא שהחצר שייך מעתה להאשה, ויכול לקנות לה, הנה התולדה הזאת כבר חלה גם בשעת המעשה, היינו בשעת נתינת הגט עצמו, ויכול איפוא החצר לקנות לה הגט. אמנם יקשה קצת בזה, דלפי המבואר בגיטין שם רבא הוא דאמר כן, דגיטה וחצרה באין כאחד ולפמ"ש למעלה רבא לא ס"ל כן דהתולדה הנמשכת מהמעשה כבר חלה בשעת עשיית המעשה, כאשר מפאת זה תפס על ר"י ואמר, אימתי מעל לבתר דתקע, כ' קא תקע באיסורא קא תקע, וכמו שכתבנו:
ה) ועיין תוס' כתובות (י"א ע"א) ד"ה מטבילין שכתבו, דמה"ט גר קטן מטבילין אותו עפ"י ב"ד, אף דזכי' מטעם שליחות, ואין שליחות לנכרי, כיון שעי"ז נעשה י ישראל, יש לו זכי' ושליחות, וסברתם היא ג"כ כמו שכתבנו, כיון דהתולדה היוצאת מהטבילה היא, שעי"ז נעשה ישראל, ויש לו זכי' ושליחות, הנה התולדה הזאת חלה כבר בשעת המעשה עצמה היינו בשעת הטבילה, וע"כ מהני לי' הטבילה, כי נחשב אז כבר כישראל ומהני לי' הטבילה עפ"י ב"ד מטעם זכי':
ו) ויש להביא עוד דמיון לחקירה הנ"ל שחקרנו, מדברי התוס' גיטין (נ"ה ע"א) ד"ה מאי שכתבו, דאף דיאוש ושינוי השם קנה, וגבי קרבן נמי הוה יאוש ושינוי השם, כדאיתא בב"ק (ס"ז ע"א). מעיקרא חולין והשתא הקדש, מ"מ כיון דאינו קונה אלא מחמת שה שהקדיש, ולא הי' קנוי לו קודם פסלי' רחמנא להקרבה, משום מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. ונראה דסברת התוס' היא להיפוך ממ"ש למעלה, והיינו דקאי בשטה דהתולדה הנמשכת מאיזהו מעשה אינה חלה רק לאחר המעשה מכאן ואילך, אבל לא בשעת המעשה, ולכן ס"ל דאם אמנם שהתולדה היוצאת מההקדש, דהוה שינוי השם, היא שקנה הגזלן, אבל התולדה הזאת אינה יכולה לחול, רק לאחר המעשה, אבל לא בשעת המעשה, היינו בשעת ההקדש עצמה, ולכן אף דהוה הקדש, אבל להקרבה פסול, משום דהוה מצוה הבאה בעבירה:
ז) עוד נראה להביא דמיון לזה מדברי המשנה בחולין (י"ד ע"א), השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, והקשו בתוס' שם ד"ה השוחט, דבגמרא בעי לאוקמי אפי' במזיד, ובמזיד איך שחיטתו כשרה, והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו, וכתב הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק ג', דכיון שמה שנעשה מומר לחלל שבתות, הוה רק מחמת אותה השחיטה ששחט בשבת, לא נעשה מומר רק מאותה שחיטה ואילך, אבל השחיטה הזאת עצמה עוד כשירה היא עיי"ש. ונראה דהסברא היא ג"כ, משום שהתולדה הנמשכת מהמעשה אינה חלה רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, אבל בשעת המעשה לא חלה עוד, ולכן אף שהתולדה הנמשכת ממעשה השחיטה בשבת היא, שנעשה עי"ז מומר לחלל שבתות ושחיטתו פסולה, זה רק אחר השחיטה מכאן ולהבא, אבל בשעת המעשה היינו בשעת השחיטה בשבת עצמה עוד לא חלה התולדה הזאת, ולכן השחיטה הזאת עודנה כשרה, ועיין בקצוה"ח סי' נ"ב ס"ק א' מ"ש בזה:
ח) ועיין זבחים (ק"א ע"א) שנחלקו ר' נחמי' ור' יהודה מפני מה נשרף השעיר בעת המילואים של המשכן, דר' נחמי' ס"ל מפני האנינות נשרף, ור' יהודה ור"ש ס"ל מפני הטומאה נשרף, ולפמ"ש למעלה י"ל דמחלוקתם תסוב ג"כ על ציר החקירה הנ"ל שחקרנו, אימתי מתחלת חלות התולדה הנמשכת מהמעשה, אם רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, או כבר גם בשעת המעשה עצמה, דהנה כבר הבאתי למעלה קושית התוס' על התוס', מדוע נשרף השעיר מפני הטומאה, והרי טומאה הותרה בציבור, אכן י"ל כמו שהבאנו, דלא הותרה טומאה בציבור, רק לאחר שכבר נתחנך המשכן או המקדש, ועושין בו עבודה ואירע טומאה, אז הותרה טומאה בקרבנות ציבור, אבל בשעת החינוך עצמו לא הותרה עוד הטומאה ולכן נשרף השעיר מפני הטומאה, וזה אמנם מתהפך על קוטב החקירה שחקרנו, אם התולדות הנמשכות מהמעשה חלות גם בשעת המעשה, או רק לאחר מיכן וכדברינו למעלה, ולפ"ז י"ל דר"נ ור"י ור"ש פליגי אמנם בחקירה הזאת, דר"נ ס"ל דהתולדות חלות כבר גם בשעת המעשה, ולכן ס"ל דמפני האנינות נשרף השעיר, דאי אפשר לומר שמפני הטומאה נשרף, כיון דטומאה הותרה בציבור ולדידי' גם בשעת החינוך כבר הותרה הטומאה בציבור, אבל ר' יהודה ור"ש ס"ל דהתולדות מהמעשה אינן חלות רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, אבל לא בשעת המעשה עצמה, ולכן ס"ל דמפני הטומאה נשרף השעיר, דל"ש לומר שטומאה הותרה בציבור. דהטומאה בציבור לא הותרה רק לאחר החינוך מכאן ולהבא, אבל לא בשעת החינוך עצמו וכאמור, ויש להרחיב עוד הדיבור, ואסתגר הפעם בזה:
ט) ובהיותי בזה אזכיר פה מה שאני מסופק, בהא דנקטינן דמקריבין אעפ"י שאין ביתד וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מה' בית הבחירה הט"ו, עיי"ש שכתב:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אעפ"י שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קליס ומעשר שני בכל ירושלים, אעפ"י שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל, אם כשמקריבין בלא בית ג"כ הותרה או דחוי' הטומאה, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' כמבואר ביומא (ו' ע"ב), או דילמא אין מקריבין בטומאה רק בבית המקדש, אבל כשמקריבין בלא בית, אין מקריבין בטומאה, ומסתבר אצלי דלא הותרה הטומאה רק בבית המקדש, אבל כשמקריבין בלא בית לא הותרה הטומאה, והסברא י"ל, דנהי דנקטינן שמקריבין אעפ"י שאין בית, הנה זה ל"ה רק רשות והיינו דרשאין להקריב גם בלא בית, אבל חוב להקריב בלא בית פשיטא דליכא, ודמיא איפוא לקרבנות ציבור שאין להם זמן קבוע שאינן דוחין את הטומאה, וזה משום דכיון דליכא חייב להקריבן בזמן קבוע אין דוחין את הטומאה וכמבואר ברמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ט. ועיין במשנה רפ"ב דתמורה, וה"ה כשמקריבין בלא בית, דליכא ג"כ חיובא, הוה כקרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן ואין דוחין את הטומאה, ומה"ט ג"כ אין שום סברא שאם מקריבין בלא בית ידחו את השבת, כמו בקרבנות ציבור שדוחין את השבת, דגם בק"צ לא נדחה השבת רק בק"צ שיש להם זמן קבוע וכמבואר ברמב"ם ובמשנה שם, ובהקרבה בלא בית ליכא זמן קבוע וא"ד את השבת:
)
י) ובזה עמדתי במה שהביא בספר כפתור ופרח להרב יצחק הפרחי פ"ו, שרבינו חננאל מפריש עלה לירושלים בשנת י"ז לאלף הששי, ואמר להקריב שם קרבנות, אבל מתוך הטירדא שכח לשאלו, מה יעשה עם הטומאה, ושוב נזכר שאין לחוש על הטומאה, כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה עיי"ש, הנה תפס בפשיטות דגם כשמקריבין בלא בית דוחין את הטומאה, ולא הבנתי דהרי גם במקדש לא כל קרבנות ציבור דוחין את הטומאה ואת השבת, רק אלה שיש חיוב להקריבם בזמן קבוע, וא"כ כשמקריבין בלא בית שכל עיקר ההקרבה היא רשות ולא חובה, איך ידחו את הטומאה, וה"ה שבודאי מטעם זה ג"כ לא ידחו את השבת. ובדברי הכפתור ופרח אלה התענינו גדולי ארץ אדירי התורה, ועליהם בנו דיק שגם בזה"ז יש היכולת להקריב קרבנות, עיין בתשו' יעב"ץ ח"א סי' צ"ט, ובתשו' ח"ס חיו"ד סי' רל"ו מה שהשיב להגאון רעק"א זצלה"ה על הצעתו, לבקש משרי ירושלים שיתנו רשות להקריב בזה"ז קרבנות, וזה בהתאם עם דברי הכו"פ שהבאנו, וכן הנובי"ק חא"ח סי' ל"ה הביא דברי הכו"פ אלה ובנה עליהם יסוד להלכה, וכל עיקר היסוד הי' שמצד הטומאה, שכולנו טמאי מתים, אין מניעה להקריב בזה"ז, דבציבור אין משגיחין על הטומאה, וחידוש בעיני שלא נגעו כלל בפרט זה אם הא דטומאה שריא או דחוי' בציבור, נאמר ג"כ כשמקריבין בלא בית, דדילמא לא נאמר זאת רק בבית המקדש שיש חוב להקריב, אבל לא כשמקריבין בלא בית דל"ה רק רשות וכמ"ש, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ב סי' פ"ג מ"ש בדברי הכו"פ: