אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן מז

סימן מו

בדבר שאלתו שזה שנים אחדות ששל"ח בעירו אחד מהשובי"ם זובחי הזבח, והניח בן צעיר לימים שלא הי' ראוי עוד למלאות מקום אביו, ונתקבל שו"ב אחר במקומו, ועכשיו נעדר זה השו"ב השני, והניח בן אומן במלאכת השחיטה, ואנשי העיר רוצים לתת המשרה על שכמו, אמנם בנתים נתגדל בן השו"ב הראשון, ולמד ג"כ מלאכת השחיטה, ותובע להחזיר לו חזקת אביו, ונחלקו אנשי העיר לשחי מפלגות, יש רוצים בבן השו"ב הראשון ויש נוטים אחר בן השו"ב השני, אם יש לבן השו"ב הראשון זכות עפ"י ד"ת או לא:

א) הנה דבר זה נפתח באשל אברהם אשר סביב הש"ע או"ח סי' נ"ג, עיי"ש שכתב דשוחט שהחזיק במלאכתו ומת, והניח בנים קטנים והחזיק אחר, וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם, אין טענתם טענה, וראי' מדברי הת"כ פ' צו, והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, מלמד שבנו קודם לכל אדם שבעולם, יכול אעפ"י שאינו ממלא מקום אביו, ת"ל אשר ימלא ידו, בזמן שממלא מקום אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו, יבוא אחר וישמש תחתיו, ומדלא אמר שישמש אחר עד שיהי' בנו ראוי, ש"מ דכיון דאידחי אידחי עיי"ש. ולדעתי יש להתוכח בראי' זו, דע"כ לא משמע מדברי הת"כ, דאם הבן אינו ראוי אחרי מיחת אביו, ומינו אחר במקום אביו, לא יוכל הבן אח"כ לדחותו, רק אם הבן כבר הי' גדול בשעת מיחת אביו, ולא הי' ראוי בשעת מעשה, אז אף אם נעשה ראוי אח"כ לא יוכל לדחות האחר שנתמנה במקומו, אבל אם הבן הי' קטן בשעת מיתת אביו, וע"כ מינו אחר במקומו, כשנתגדל אח"כ שפיר י"ל דיכול לדחות האחר ולתבוע חזקת אביו. והסברא י"ל, דאם הבן כבר הי' גדול בשעת מיתת אביו, א"כ הי' יכול ללמוד מקודם, ולהכין עצמו שיהי' ראוי למלא מקום אביו, ואם פשע ולא הכין עצמו, איהו הוא דאפסיד אנפשי', וכדוגמא שאמרו במכות (ט' ע"ב), שהי' לו ללמוד ולא למד, ולכן אף שלמד אח"כ ונעשה ראוי, לא אלים כחו לדחות האחר שנתמנה בנתים, משא"כ כשהי' הבן קטן בשעת מיתת אביו, ולא הי' באפשר כלל שיהי' ראוי, אם נתמנה אחר. כשנתגדל אח"כ הבן ונעשה ראוי שפיר יכול הבן לדחותו:

ב) ויש להביא דמיון לדברינו מדברי התוס' ביומא (י"ג ע"א) ד"ה הלכה, דפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס, כשעבר האונס חוזר לשררתו עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל שאם הי' הבן קטן, מה שלא נתמנה תיכף הוה מחמת אונם, ולכן כשעבר האונס ונתגדל ונעשה ראוי חוזר לשררתו, דמה לי אם כבר שמש ועבר מחמת אונס, או אם לא התחיל כלל לשמש מחמת אונם, בכל אופן כשיסתלק האונס זוכה בשררתו, משא"כ בגדול שלא עבר כלל מחמת אונס, ורק משום שפשע ולא למד. אבד זכותו ואינו חוזר עוד לשררתו, אף אם אח"כ נעשה ראוי. ואף שי"ל שהוא ג"כ בגדר אנוס, כיון שחשב שיהי' לו עוד זמן ללמוד ובנתים נאנס שמת האב ואין בכחו ללמוד, אבל סוף כל סוף הרי הוא סיבב האונס, והוה בכלל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דל"ח אונס, כדאיתא בחו"מ סי' ש"ץ וסי' שצ"ו, ועיין בחלקת מחוקק אה"ע סי' נ' ס"ק ט"ז, שהביא בשם הרמב"ן שכתב בתשובותיו סי' תע"ב וז"ל, דרך כלל אני אומר שאונס כשמו ואין הרצון אונס, ואילו סיבב זה אונסין לעצמו אין זה אונס אלא רצון עיי"ש, וזה מתאים לדברינו:

ג) וקצת י"ל דזה תליא בפלוגתת הנ"י והאגודה המובאת ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב, לענין מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני, ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין יש לו פנאי. ואח"כ קרה לו אונס או שכח, דדעת הנ"י דהוה אונם ודעת האגודה דל"ה אונס עיי"ש, וה"נ י"ל דלדעת הנ"י כשהבן גדול ואינו ראוי בשעת מיתת האב ל"ה בכלל אונס, ולדעת האגודה הוה בכלל אונס. ועיין בטו"ז שם ביו"ד שהכריע כדעת הנ"י דהוה אונס, וא"כ ה"נ י"ל דגם בן גדול נחשב בכלל אונס כמו בן קטן, ובחידושי הארכתי בפלוגתת הנ"י והאגודה שהבאתי (עיין לעיל סי' י"ג), ואכ"מ להרחיב הדיבור בזה:

ד) אמנם בעיקר הדבר שצדדתי, דאם הבן הי' קטן בשעת מיתת האב נחשב כאונס, ואם קבלו אחר כשנתגדל הבן הוא זוכה בחזקת אביו יש לדון, דמה בכך שהבן הי' אנוס, אבל הרי טענת אונם ל"מ רק לפטור, אבל לא לחייב, וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א ס"ק ג', דאמרינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד לחייב אחרים מכח טענת אונם של זה ל"א, והדברים נובעים מדברי הירושלמי בקידושין פ"ג ה"ב עיי"ש, וה"נ איך מועיל טענת אונס של זה לחייב את הציבור, שימתין עליו עד שיגדל, או שימנה אחר עד שיגדל, הרי טענת אונס ל"מ רק לפטור את זה שנאנס, אבל לא לחייב אחר מכח אונסו של זה. ובאמת לכאורה גם ע"ד התוס' ביומא שהבאנו יש לתמוה כן, שכתבו דפרנס שעבר מחמת אונם כשעבר האונס חוזר לשררותו, וקשה איך תועיל טענת אנסו של זה להכריח את הציבור לקבלו מחדש, הרי טענת אונס לחייב אחרים ל"א וכמ"ש. ועיין ברמ"א חו"מ סי' קמ"ט סעיף ל"א שהביא בשם המרדכי פרק חזקת הבתים, דאם אדם החזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה ואירע אונס ונתנו המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו, והוציא כן מדברי התוס' ביומא שהבאנו עיי"ש, וגם ע"ז יקשה כמ"ש:

ה)

אכן לקושטא דמילתא אין הענינים דומים כלל, ךץךש דלגבי דידי' שכבר החזיק בשררה או במצוה ואירע לו אונס, שפיר הוה הטענה של אונס לפטור, שהציבור רוצה לסלקו, והוא פוטר עצמו מחמת שהי' אונס, ואין בכחם לסלקו וחוזר לשררתו או למצותו, משא"כ לגבי הבן, והנה מחמת טענת אונס אנו רוצים להכריח אח"כ את הציבור שיקבלו אותו, ולזה ל"מ טענת אונס, דלחייב אחרים ל"מ טענת אונם וכמ"ש. והר"ז דומה ממש להדין המובא בש"ך שם בחו"מ סי' כ"א, דאם אחד התחייב עצמו לעשות לחבירו איזהו דבר ע"מ שחבירו יעשה דבר פלוני, ואירע אונס לחבירו ולא קיים התנאי, אין המתחייב חייב לעשות הדבר שקיבל ע"ע, משום דטענת אונס אינה מועלת רק לפטור את הצד שקרה לו אונס, שלא יהי' עליו שום אחריות על אשר לא קיים התנאי, אבל אינה מספקת לחייב את צד השני עיי"ש, וה"נ הציבור בקבלם את האב התחייבו עצמם מדיני חזקה לקבל את הבן אחריו, ואף שלא חייבו עצמם כן בפירוש, נחשב זאת כאלו התחייבו, דכל העושה על דעת המנהג הוא העושה, אכן לא התחייבו עצמם רק אם הבן יהי' ראוי בשעת מיתת האב, ואם לא הי' ראוי, אפי' מחמת אונם, אין הקהל המתחייב מחויב עוד לקבלו אח"כ, דטענת אונם שלו אינה מועלת לחייב אח"כ את הקהל וכאשר ביארתי. ולפ"ז אין חילוק בין אם הי' קטן או הי' גדול ול"ה ראוי בשעת מעשה, כי בין כך ובין כך נפטר הקהל משיעבודו, ואפי' אם נעשה ראוי אח"כ לא יוכל לדחות עוד את זה שנתקבל במקומו וכאמור:

ו) ואולי עכ"ז יש לחלק בין אם הבן הי' קטן בשעת מעשה או אם כבר הי' גדול ואינו ראוי, לפי המבואר ברמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ז, דאם הניח המלך בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, א"כ כשהי' הבן קטן מהראוי הי' לשמור לו המשרה עד שיגדיל, ואם הציבור לא עשו כן יהי' מאיזהו טעם שיהי', שלא רצו או שלא יכלו להמתין עד שיתגדל הבן, כשנתגדל הוא לוקח המשרה מזה שנתמנה בנתים ועומד במקום אביו, אבל כשהבן כבר הי' גדול בעת שמת אביו בודאי אין הקהל מחויב להמתין עליו עד שילמוד ויהי' ראוי (דלא נאמר רק שאם הבן הוא קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, אבל לא נאמר שאם אינו ראוי משמרין לו המלוכה עד שילמוד ויהי' ראוי), ואם קבלו הקהל אחר אף שהבן נעשה אח"כ ראוי, בודאי לא יוכל לדחות האחר שנתמנה. אכן כפי הנראה הא דמשמרין לקטן את המלוכה עד שיגדיל, לא נאמר רק במלך ממלכי ב"ד שנתנה להם המלוכה עד עולם, וכמ"ש הרמב"ם שם דכיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהי' נכון עד עולם, אבל לא בשאר המינויים, וכ"כ גם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' כ'. וחידוש בעיני על מפירשי הרמב"ם שלא הראו המקום, אנה הוציא הרמב"ם דין זה, דאם הניח המלך בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, ובמגדול עוז על הרמב"ם שם ציין המקור בספרי פ' שופטים, ובאמת לא נמצא כלל ד"ז בספרי שם:

ז) עוד נראה לי לדון בזה, דאף אם נניח דגם כשנתגדל הבן אינו יכול לדחות את זה שנתמנה במקום אביו, וכמו שצדדתי למעלה, הנה זה דוקא בחייו, דכיון שעלה שוב לא ירד וגם מעלין בקודש ולא מורידין כדאיתא בברכות (כ"ת ע"ב), אבל כשמת זה האחר, כדוגמת השאלה שהיא לפנינו, הבן חוזר וזוכה בחזקת אביו, והסברא אני אומר דבעת שמת האב והבן הי' קטן והוצרכו למנות אחר, לא נדחה הבן מחזקתו, רק חזקתו נשארה תלוי' ועומדת, וכשמת האחר ומצאה מקום לחול חזרה וחלה. ויש לדמות זאת להא דאיתא ביבמות (ל"ב ע"א) איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי, אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל עיי"ש, וה"נ י"ל דחזקת הבן מיתלא תלי, וכי מיית השני ופקע זכותו אתי וחיילא. ויש להביא עוד דוגמא לזה מהא דאיתא בזבחים (ל"א ע"א) חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוד למקומו וחצי זית לזמנו, אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, ועיין רש"י שם שביאר, דכיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומביטולו וחוזר ומצטרף עמו, וה"נ י"ל דכיון שמצאה חזקת הבן אח"כ מקום לחול, היא ניעורה משנתה ומביטולה וחוזרת למקומה וחלה. ועיין זבחים (ק"ה ע"א), בעי ר"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו, מי אמרינן כיון דנפקו להו איטמאו או"ד כיון דהדור הדור, ופירש"י והוי כמי שלא יצאו מעולם עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דנתרוקן אח"כ מקום האב, חזרה החזקה למקומה, והוי כמי שלא יצאה מעולם. ועיין סוטה (ט"ו ע"ב) נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו, מי אמרינן כיון דאידחו אידחו, או דילמא כיון דהדור הדור, ולפי מה דמשמע מדברי הש"ס שם אמרינן, כיון דהדור הדור, וה"נ י"ל כיון דהדרה החזקה הדרה וכמ"ש. ויש לדמות זאת ג"כ להא דמבעי' לן בב"מ (צ"ח ע"ב), שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה מהו, הדר אתיא לה שאלה לדוכתא, או דילמא אפסיקא לה שכירות ביני וביני, שכרה בבעלים ושאלה וחזר ושכרה מהו, מי אמרינן אתיא לה שכירות לדוכתא, או דילמא אפסיקא לה שאלה ביני וביני עיי"ש, וגם לענין שאלתנו י"ל, דתתהפך על קוטב החקירה הזאת, אם אח"כ כשמת השני אתיא לה חזקת הבן לדוכתא, או דילמא איפסקא לה ביני וביני ע"י האחר, ולפי המבואר בש"ם שם לא איפשטא האיבעיא הזאת, ולדינא נקטינן דהוה ספק שמירה בבעלים ואין להוציא ממון כדאיתא בחו"מ סי' שמ"ו סעיף י"ד, וא"כ ה"נ י"ל דלא אלים כח הבן שתובע חזקת אביו שנפסקה בנתים להכריח את הקהל למנותו. הן אמת כי בתשו' גינת ורדים חיו"ד כלל ג' סי' ז' (הובא בשו"ת אבן יקרה מהדו"ב סי' פ"ו) כתב דאפי' במקום ספק ירושת שררה חייבים הקהל להעמיד את היורש שאם לא יעמידוהו יש ספק איסור תורה שרצתה שתהי' השררה מורשה דור דור עיי"ש, אמנם לדעתי דבריו תמוהים מאד, דהרי לפ"ז יש להיפוך ספק איסור אצל היורש. שישתרר על הקהל בחזקה נגד רצונם, וזה ג"כ אסור. וכדאיתא בברכות נ"ה אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ נמלכין בציבור, ועיין באו"ח סי' נ"ג סעיף כ"ב ברמ"א לענין ש"ץ, דאין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו. והר"ז דומה למה שתירצו הפוסקים הקושיא הידועה, אמאי בכל ספק ממונא ל"א ספיקא דאורייתא לחומרא מטעם איסור גזל ויהי' מחויב הנתבע לשלם מספק, דזה מפאת שאם ישלם הנתבע מספק יהי' שוב ספק גזל אצל התובע ולכן מוקמינן לי' במקומו והדברים עתיקין, וה"נ י"ל כן, כן, ע"כ דברי הספר גינת ורדים שהבאתי צ"ע ואין לפני הספר הזה לעיין בו:

ח) וכאשר התחקיתי בזה עלתה בלבי ראי' נפלאה שהיא כראי מוצק לענין שאנו דנין עליו, היכי שהבן הי' קטן בעת שמת אביו ונתמנה אחר במקומו ואח"כ מת זה האחר, אם יוכל הבן שנדחה אז לחזור ולתבוע חזקת אביו, ממ"ש בעשרה מאמרות מאמר ח' הובא בסדר הדורות ערך ר"ג, דר"ג דיבנה בעת שנהרג אביו רשב"ג הי' עוד קטן, ונכנס ריב"ז תחתיו לנשיאות עיי"ש, ואפ"ה כשמת ריב"ז חזרה הנשיאות לר"ג, אף שריב"ז הי' לו בן גדול בתורה משונו הלכות, כדאיתא בנדה (ט"ו ע"א) ר' יהודה בנו של ריב"ז אומר וכו' עיי"ש, וש"מ דאם הבן הי' קטן בשעת מיתת האב, ונתמנה אחר, כשמת השני בן הראשון חוזר למקומו, וגם אם הניח השני בן הוא נדחה מפני בן הראשון. ויש להמתיק דברינו ביותר עפ"י דברי הצל"ח בברכות (כ"ח) שכתב דה"ט שאמר ריב"ז בשעת פטירתו שיכינו כסא לחזקי' מלך יהודה, משום שרצה לרמז שלאחר מותו לא יושיבו בנו במקומו, רק יחזרו הנשיאות לזרע הלל שהוא מזרע דוד, ולכן אמר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה, היינו כסא של הנשיאות עיי"ש, הנה מצאנו דוגמא ממש להענין שאנו דנין שהחזירו המשרה לבן הראשון, אף דאפסיק אחר, וכן הורה ריב"ז קודם פטירתו, והיא ראי' נפלאה:

ט) ולפמ"ש למעלה דבמלכי בית דוד הי' הדין דאם הניח המלך בן קטן הי' משמרין לו את המלוכה, מה שלא מצאנו בשאר מינויים, אולי גם בנשיאות של זרע הלל, שנוסדה על השלשלת מדוד המלך, וכדברי הצל"ח שהבאנו, ג"כ הי' הדין כן שיש לשמור הנשיאות לקטן עד שיגדיל, ולכן אף שאז מצוק העתים וגודל הנחיצות שיעמוד נשיא בראש העם (כי כידוע הימים האלה הי' ימי סער גדול ורעש סואן סמוך לחורבן הבית), לא יכלו להמתין עד שיגדיל ר"ג, ונכנס ריב"ז לנשיאות. אבל אחר פטירתו צוה להחזיר הנשיאות לר"ג, משא"כ בשאר שררה והתמנות שאין חוב להמתין על הקטן, אם נתמנה אחר נפסקה חזקת בן הראשון, ואין לו טענה עוד. ועיין בכנה"ג חו"מ סי' ז' שכתב דנשיאות עדיפא משאר התמנות ודמיא למלך וזה מתאים לדברינו:

)

י) אבל יהי' איך שיהי', הנה כל המשא ומתן הנ"ל ל"ש רק היכי שעכ"פ טענת החזקה כשהיא לעצמה היא ברורה, אכן בשוחט הנה בעיקר טענת החזקה יש לדון עוד, וכמ"ש כבר בתשובה (עיין לעיל סי' ט') שבכל עיקר דין חזקה בשו"ב יש מקום לדון, דענין חזקה ל"ש רק במשרה של כבוד, וכמבואר ברמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש ה"כ, דבכל שררה הזוכה בה זוכה לעצמו ולזרעו, ומשמע דרק בשררה ובמינוי של כבוד הדין כן, ושוחט י"ל דל"ה מינוי של כבוד רק פועל בעלמא, וכמו שמצאנו במקדש, שהשחיטה לא היתה בכלל עבודה, ומה"ט היתה כשירה גם בזרים, וכמ"ש התוס' ביומא (מ"ב ע"א) ד"ה שחיטה, והבאתי כן בשם ספר גינת ורדים הספרדי יו"ד כלל ג' סי' ז', דבשוחט ל"ש דין חזקה, דאין במינוי הזה שום מעלה של כבוד, וכן הבאתי שם בשם ספר שו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז סי' ל"ט, שכ' דשוחט אומנות בעלמא היא עיי"ש. ובתשובתי שם הבאתי ראי' לזה, דשוחט ל"ה שום מינוי דהרי הדין דגם עבדים כשרים לשחוט, כדאיתא ביו"ד רס"י א', ואילו היתה השחיטה בגדר התמנות, הרי קיי"ל דכל המשימות צריכות להיות רק מקרב אחיך, כדאיתא בקידושין (ע"ו ע"ב), ואיך רשאין למנות עבדים על השחיטה (ועיין ירושלמי קידושין פ"ד ה"ה, אין לי אלא מלך, מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינים ומכין ברצועה, ת"ל מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתמנהו עליך לא יהי' אלא מן הברורין שבעמך, ומשמע דגם המינוים הפחותים ג"כ אינם כשרים רק בישראל, וא"כ אילו היתה השחיטה אך מאיזהו צד בגדר מינוי בודאי לא היתה כשירה בעבדים, ועיין בדורש לציון דרוש ג' בסופו, שתמה על שמעי' ואבטליון שהיו גרי צדק, ואיך נעשו זה לנשיא וזה לאב"ד. והרי בעינן מקרב אחיך, והחמיר מאד בקושיא זו). וע"כ דשחיטה ל"ה כלל בגדר התמנות ולכן גם עבדים כשרים:

יא) ובזה י"ל ענין נכבד, בישוב דברי הטור ביו"ד סי' א', שכתב דעבדים משוחררים כשרים לשחוט. ותמה הב"י דהרי עבד משוחרר הוא כישראל גמור, ולמ"ל לאשמעינן שכשר לשחוט, ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק א' מ"ש בזה, ולפמ"ש י"ל דאיצטריך לאשמעינן, שלא נימא דשחיטה הוה בכלל המינויין, ובעינן מקרב אחיך, וא"כ עבד פסול אף לאחר שנשתחרר דל"ה מקרב אחיך, וקמ"ל דשחיטה ל"ה שום מינוי, ולכן גם עבד כשר, אבל זה דוקא לאחר שנשתחרר ולא קודם השיחרור, וזה השערה נאותה:

יב) עוד כתבתי בתשובתי שם להוכיח, דשחיטה ל"ה מהמינויין, מהא דאיתא בש"ע יו"ד שם, דגם אשה כשירה לשחוט מצד הדין, ורק מחומרא נשים אין שוחטות מחמת חשש עילוף, ועיין תוס' ריש חולין, ואילו היתה השחיטה בכלל המינויין, ע"כ היו נשים פסולות, וכדאיתא ברמב"ם פ"א מה' מלכים ה"ז, דכל המשימות בישראל אין ממנין אלא איש עיי"ש (ועיין למעלה בסי' א' אות ו' מה שכתבתי, בדבר אם יכולות נשים להבחר לשלטון הקהלה עיי"ש). ואם אמנם כי לפי מה שצדדתי בתשובתי שם, נשתנה מצב השוחט בזמננו מאשר הי' לפנים, כי היום השוחט מורה גם הוראות או"ה בדיני טרפות, והוא בגדר בעלי הוראה, ולכן בימינו אלה בודאי שייך בשוחט דין חזקה, וכן נתפשטה ההוראה לפסוק להשובי"ם דין חזקה כמו לכל המינויין, אכן זה דוקא היכא שהחזקה עצמה עכ"פ היא ברורה בלי שום ספק, וכגון שהבן ראוי תיכף למלא מקום אביו, אז אמנם י"ל דהוא קודם, אבל היכי שהחזקה בעצמה היא בספק, כדוגמת הענין שלפנינו, שהי' קטן בשעת מיתת אביו, ואפסקי' אחר, ועכשיו רוצה לתבוע חזקתו אחרי מיתת השני, בכה"ג בודאי ל"ש דין חזקה בשו"ב, בשגם שכבר כתבתי שבספק חזקה הוה הקהל מוחזק, ואין לכופם לקבל את זה שבא בטענת ספק חזקה, לכן נראה לי לענין שאלתנו, דאין לבן השו"ב הראשון שום טענה על הקהל, ורשות בידם לקבל את בן השו"ב השני במקום אביו כחפצם, כיון שחזקתו יותר אלימתא, ומכש"כ שהקהל רוצים בו בודאי אין לדחותו והנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה