שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן מה
ב"ה סאמבור אסרו חג הסכות שנת תרע"ח. מפאת המלחמה הנוראה, אשר תלהט כעת מוסדי תבל וחללים לרבבות תפיל, המקום ירחם על עולמו ויאמר למלאך המשחית הרף, מחיצה של ברזל מפסקת בינינו ובין ארצות הדרום, ששם גדלים האתרוגים, ואי אפשר הי' להביא בשנה הזאת אתרוגים על צורך ימי החג, ואך בקושי גדול, אחרי השתדלות מרובה אצל הממשלה, הובאו אתרוגים במספר מצומצם מאד לבירת המדינה לוויען, ומשם נפוצו בין ערי המדינה, אשר לא כולן יכלו לזכות בהן, והרבה ערים נשארו בלי אתרוגים, (יכתב לזכרון, כי בפ"ק סא מבור המרובה באוכלסין הע"י, לא הי' בשנה הזאת בכל העיר רק שני אתרוגים. אשר הובאו לפה מבירת המדינה ע"י שליח מיוחד, אחד מאנשי הצבא, שנשלח ממני ברשיון שרי הצבא לקנותם, ובכמה ערים הסמוכות לפ"ק, לא הי' כלל שום אתרוג, וישראל עם קודש מערים האלה נהרו בחוה"מ העבר לביתי, כדי לזכות עכ"פ פעם אחת במצוה החביבה הזאת). ואיזדמן שסמוך לימי החג הביא אחד לאחת הערים אתרוג, ומכרו להקהל בדמים מרובים, ובאותו יום אח"כ הביא אחר ג"כ אתרוג, ורצה למכרו בזול הרבה מהראשון, וטענו הקהל שנתאנו במקחם ורצו לחזור, ונולד דו"ד ביניהם ובין המוכר הראשון, אם יכולים לחזור מפאת טענת אונאה, ואמרתי לרשום פה את אשר עלה במחשבתי בזה בעזה"י:
א) הנה בהשקפה הראשונה אמרתי לדמות זאת להא דאיתא בכתובות (צ"ז ע"א), ההוא בצורתא דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו, לסוף אתו חיטי, אמר להו ר"נ, דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו, משום דהוה זביני בטעות, דאיגלאי מילתא דארבא בעקולי הוה קיימא, וה"נ י"ל דמה שקנו הקהל בשנה הזאת שהיא שנת בצורת לאתרוגים, האתרוג בדמים מרובים, הוה מקח טעות, דאיגלאי מילתא דבהאי שעתא שקנו האתרוג בדמים מרובים, משום שחשבו שלא ימצאו לקנות שום אתרוג כבר הי' קיים האתרוג השני, שאפשר הי' לקנותו בזול הרבה מהראשון, והוה איפוא קנין האתרוג שקנו הקהל מקח טעות, והמקח בטל ומעות הדרי למרייהו היינו להקהל. ועיין בגמרא כתובות שם, אי הכי היינו דאמר לי' רמי בר שמואל לר"נ, א"כ נמצאת מכשילן לעת"ל, (דאי בעי לזבוני קרקע לא ימצאו קונים), א"ל אטו כל יומא בצורתא שכיחא, א"ל אין בצורתא בנהרדעא משכח שכיחי (ועיין ברש"י ותוס' שם מה שנחלקו בפירוש הגמרא), וה"נ ל"ש לומר, שאם יהי' ביכולת הקהל לבטל המקח של האתרוג שקנו, אתה מכשילן לעת"ל, שלא ימצא מי שיביא להם אתרוג למכור, דאטו כל יומא בצורתא דאתרוגים שכיחא, כמו שהיא בשנה הזאת שאין אתרוגים מצויים כלל, הלא תמיד שכיחים אתרוגים לרוב, ואין לחוש כלל לזה שלא ירצו עוד להביא להקהל אתרוגים למכור:
ב) אבל יש לחלק בין הענינים, דשם הביאה הספינה חטים שהיו נועדים בעד אנשי נהרדעא, וי"ל כיון שכבר הי' החטים על הדרך, ורק שהספינה נתעכבה עי שגדל הנהר, מה שמכרו האנשים אפדנייהו כדי לקנות חטים הוה מק"ט, דאלו הי' יודעים שהספינה מולכת חטים כבר לנהרדעא לא הי' מוכרים, רק הי' מחכים על ביאת הספינה, משא"כ בענין שלפנינו, אטו זה השני שהביא ג"כ אתרוג למכור, הי' מוליכו דוקא לעיר הזאת, הלא הוא הי' יכול למכרו גם בעיר אחרת, ורק שאיזדמן שהביאו לעיר הזאת, א"כ י"ל דאפי' אם הי' יודעים הקהל שאפשר שיביאו עוד אתרוג למכור לא הי' סומכין ע"ז, דשמא יקדמנו אחר ויתבטלו ממצות אתרוג, ול"ש בזה לומר דהוה מק"ט. גם י"ל דשם הביאה הספינה חטים בשפע, וכשבאו בודאי הי' גורמים ירידת השער וי"ל דאלו הוו יודעים שיבואו החטים לא הי' מוכרים אפדנייהו, וע"כ הוה מק"ט, משא"כ בנידון שלפנינו י"ל דאפי' אם הי' יודעים הקהל שיביאו עוד אתרוג אחד לא הי' מונעים מלקנות, דמי יודע אם השני יהי' יותר בזול, וגם אם יהי' הדר ומשובח כהראשון ול"ש לומר בזה דהוה מק"ט:
ג) עוד יש להעיר בזה מדברי המחנה אפרים הלכות מכירה ואונאה סי' כ"ד שכתב, דדין אונאה ל"ש רק בדבר שיש לו שער קבוע, אבל בדבר שאין לו שער קבוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ, ל"ש בי' דין אונאה, והביא כן בשם הב"י בסי' ר"ט עיי"ש, א"כ בענין שלפנינו, דלא שכיחי כלל בהאי שעתא למכור אתרוגים, וזה שהביא אתרוג למכור משום שהשיגו ע"י השתדלות ותחבולות שונות ל"ש בזה דין אונאה. ועיין במח"א שם שהביא בשם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' כ' דף כ"ו ע"ד, שכתב ג"כ דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים, ונתאנה בשומת החפץ, אבל בחכירת אלמואנה של הקהל לא שייכא אונאה, כי אלמואנה משתנות לפי הזמן עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו, דבדבר שאי אפשר להשיגו בשוק, ורק ע"צ הרחוק יזדמן לקנותו, כדוגמת הענין שלפנינו, דלא שכיחי כלל אתרוגים למכירה בשוק, ורק במקרה יזדמנו אחד או שני אתרוגים למכירה, בזה ל"ש דין אונאה. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ק"ח אות ג'. שרצה לדון מפאת זה דבקנין אתרוג, אפי' בשאר שנים דשכיחי אתרוגים בשוקא, ל"ש דין אונאה, כיון דהשער משתנה בכל שעה ואין לו שער קבוע עיי"ש, ויש להביא קצת סמוכין לזה מדברי הגמרא בסוכה (מ"א ע"ב) דר"ג לקח לולב בעד אלף זוז, הרי שהי' משלמין לפעמים בעד ארבע המינים ביוקר מופלג, ול"ש בזה דין אונאה, ומכש"כ, בכה"ג כמו שהיא לפנינו, דלא שכיחי כלל בשנה זאת אתרוגים, ורק בדרך מקרה והזדמנות רחוקה נמצא אתרוג אחד למכירה, ואח"כ עוד אחד, בודאי ל"ש בזה דין אונאה:
ד) ויש להעיר עוד לפי המבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ט', דאם מכר המוכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור דידע ומחיל עיי"ש, א"כ י"ל דה"ה בקונה מחמת דוחקו וע"כ הרבה הקונה לשלם ביוקר יותר מכדי שוויו, ל"ש בזה ג"כ דין אונאה, דכיון שניכר ש שמפני דוחקו זלזל בממונו ושילם ביוקר ל"ש בזה דין אונאה דידע ומחיל, וה"נ הקהל קנו האתרוג מפני דוחקם, שלא יכלו להשיג אתרוג אחר, ל"ש בזה דין אונאה. וקצת יש לדקדק, מדוע באמת נאמר הדין הזה דאם נעשה הקנין מחמת הד חק לית בי' משום אונאה רק במוכר מחמת דוחקו, ולא נאמר כן גם בקונה מפני דוחקו, שאפי' אם שילם הקונה ביוקר לית בזה דין אונאה, אבל בעיקר הדבר י"ל שהדין שוה בשניהם, וכמו במוכר מפני דוחקו ליכא דין אונאה מצד המוכר, כן גם בקונה מחמת דוחקו ליכא דין אונאה מצד הקונה, דבשניהם הטעם שוה דמחמת הדחק ידע ומחיל:
ה) ברם כאשר התבוננתי בזה ראיתי, שמה שתפסתי לדבר פשוט, שכמו שבמוכר מפני דוחקו אין דין אונאה, ה"ה גם בקונה מחמת דוחקו ליכא אונאה, הנה לפום ריהטא יש לשדות בזה נרגא מדברי הריטב"א קידושין (ח' ע"א), הובא בקצוה"ח רס"י רכ"ז, שכתב דמהא דאיתא בגמרא שם דיכול הכהן לומר לדידי שויא וכי הא דר' כהנא ששקל סידרא בפדיון הבן ואמר לדידי חזי לי חמש סלעים, שמעינן שהמוכר חפץ לחבירו בשותא ובשוק לא שוה אלא חמשה, אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה, דבתר דידי' אזלינן, כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים מיהא בשוה לזבינא שיתא כי אורחי', אבל אי לדידי' לא שוה, אלא מפני שהוא ד דחוק בדבר, הא ודאי קציצה מתוך דחק לא שמי' קציצה, ואפי' אם נתן לו הדמים חוזר וגובה אותן ממנו וכו', ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק, דלא מיחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עיי"ש, ומשמע להיפוך מדברינו, דאם קנה הלוקח מפני דוחקו יש בזה דין אונאה, דקציצה ע"י הדחק ל"ש קציצה:
ו) אמנם מדה טובה אינה חוזרת ריקם, ויש לצדד דבכה"ג כענין שלפנינו גם הריטב"א יודה דקציצה ע"י הדחק מהני, ואין להלוקח שקנה מפני הדחק טענת אונאה, דע"כ לא כתב הריטב"א דקציצה שקצץ הלוקח מחמת הדחק ל"ה קציצה רק בדבר שיש לו שער קבוע, ע, והלוקח מפני דוחקו הוסיף על השער הקבוע, בזה אמרינן דקציצה ע"י הדחק מצד הלוקח ל"ש קציצה, משא"כ בדבר שאין לו שער קבוע גם הריטב"א מודה דקציצה ע"י הדחק שמה קציצה. והסברא י"ל דהנה טעם הדבר דקציצה ע"י הדחק ל"ש קציצה, משום דבטלה דעתו של הלוקח אצל כל אדם, וכיון שלכל אדם שוה פחות ל"מ מה שלהלוקח מפני דוחקו שוה יותר, וכדוגמא שמצאנו בברכות (ל"ה ע"ב), דכיון דלא קבעי אינשי סעודתייהו אחמרא, אפילו אי קבע עלוי' סעודתי' ל"מ, דבטלה דעתו אצל כל אדם עיי"ש [וחידוש קצת בעיני, שבגליון הש"ס בברכות שם נצטיין, שהא מילתא דבטלה דעתו אצל כל אדם נמצא עוד בפסחים (מ"ד ע"א) ובסוכה (ד' ע"א), ובאמת נמצא דבר זה עוד בכמה מקומות אחרים בש"ס, עיין שבת (צ"א ע"א) התם בטלה דעתו אצל כל אדם, ועיי"ש (בדף קמ"ד ע"ב), הכא בטלה דעתו אצל כל אדם, וכן מצאנו גם בעירובין (כ"ח ע"א) בנזיר (ל"ו ע"ב) ובמנחות (ע' ע"א)]. ויש לדמות זאת להא דאיתא בחו"מ סי' רנ"ט סעיף ז', דהמציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלילותו של נהר, הרי אלו שלו, אפי' הבעל עומד וצוח, וכתב בסמ"ע שם ס"ק ט"ו, דה"ט משום דבטלה דעתי' של הבעל אצל דעת כל אדם, ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק י"ד שכתב כן לענין אונאה גופה, דבפחות משתות אפי' אם הלוקח מוחזק בממונו ואמר אני לא אמחול ל"מ, דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחול בפחות משתות ומוציאין מידו עיי"ש. וה"נ אף אם הלוקח מפני דוחקו רוצה לתת יותר משיווי הדבר. בטלה דעתי' אצל כל אדם, וכיון שלכל אדם אין הדבר שוה יותר חוזר הלוקח וגובה מעותיו, וא"כ זה דוקא בדבר שיש לו שער קבוע, שיש בזה דעת כל אדם כיון שהשער קבוע, שייך לומר בטלה דעת הלוקח אצל כל אדם, משא"כ בדבר שאין לו שער קבוע, ל"ש לומר בטלה דעת הלוקח אצל כל אדם, דכיון שאין השער קבוע ליתא כלל בזה דעת כל אדם, שתהי' דעת הלוקח בטילה גבי', ושוב י"ל דהקציצה שקצץ הלוקח ע"י הדחק שמה קציצה, וז"נ מאד בסברא, ולפ"ז גם בנידון שלפנינו, כיון דמכירת אתרוג בשנה הזאת היא דבר שאינו מצוי כלל, ליכא בזה דעת כל אדם שתהי' דעת הקהל שקנו האתרוג בטילה אצלה, וי"ל גם לדעת הריטב"א דקציצה ע"י הדחק שמה קציצה, ואין איפוא להקהל שקנו האתרוג מפני דוחקם טענת אונאה וכמו שכתבתי:
ז) עוד אני אומר בזה רעיון נכון, כיון דטעמו של הריטב"א דל"מ קציצה ע"י הדחק הוא לפי דברינו, משום דבטלה דעתו של הלוקח אצל כל אדם, ולכן כיון שלכל אדם אין הדבר שוה כ"כ, ל"מ מה שקצץ הלוקח מחמת דוחקו, דדעתו בטילה לגבי כל ב אדם, א"כ יש לדון בדבר החדש, דלא אמרינן כן רק בלוקח יחיד, אבל לא ברבים שקנו מחמת דוחקם, דברבים כדוגמת הענין שלפנינו, שהקהל הל קנו האתרוג מחמת דוחקם, גם קציצה ע"י הדחק שמה קציצה, והסברא י"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ל"ש רק ביחיד, אבל לא בקהל, דדעת רבים אינה בטילה. ויש להביא ראי' נאותה לזה מדברי הגמרא בשבת (קמ"ד ע"ב), המקיים קוצים בכרם, ר"א אומר קדש, וחכ"א אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין, וא"ר חנינא מ"ט דר"א, שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם, מידי איריא דער ביא אתרא, הכא בטלה דעתו אצל כל אדם, ופירש"י ערביא אתרא הוא וחשיבות דרבים הוה חש חשיבותא, הכא חד גברא לחודי' הוא נימא בטלה דעתו עיי"ש, ומשמע דברבים מחמת חשיבותם ל"ש לומר בטלה דעתם אצל כל אדם, וה"נ י"ל כשרבים קנו מפני הדחק ל"ש לומר בטלה דעתם אצל כל אדם ואין בהם דין אונאה. ולפ"ז בנידון שלפנינו שהקהל קנו האתרוג מפני הדחק, ל"ש בהו דין אונאה. אכן כאשר התבוננתי בזה ראיתי, דהך מילתא שכתבנו דברבים לא אמרינן בטלה דעתן אצל כל אדם אינו ברור, ועיין תוס' שבת (צ"ב ע"ב) ד"ה ואת"ל שדנו בזה, ומתחלה רצו לומר, דגם על אתרא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם, אמנם אח"כ הוכיחו מדברי הגמרא בשבת שהבאנו דבאתרא ל"א בטלה דעתן אצל כל אדם. ועיי"ש מה שחלקו בזה:
ח) ובעיקר הדקדוק אשר דקדקנו למעלה, מדוע נאמר רק במוכר מחמת דוחקו שאין לו טענת אונאה, ולא נאמר כן גם בקונה מחמת דוחקו, שאין לו טענת אונאה, משום שמחמת דוחקו זלזל בממונו ושילם יותר, הנה כאשר התחקיתי בזה עלה במחשבתי דאולי בדיוק נאמר הדין הזה רק ב מו מוכר מחמת דוחקו ולא בקונה מחמת דוחקו, דבקונה מחמת דוחקו אה"נ שיש לו טענת אונאה, והסברא י"ל עפ"י דברי הרמ"א בחו"מ סוף סי' ר"ה, שהביא בשם הב"י והעיטור דרק באנסוהו למכור אמרינן דאגב אונסי' גמר ומקני, אבל אנסוהו לקנות אינו קנין עיי"ש. וא"כ ה"נ לענין טענת אונאה י"ל דאם מכר מחמת דוחקו לא מצי לתבוע האונאה, דאמרינן דאגב אונסי' שדחק למכור, גמר ומכר ומחל האונאה, אבל בקונה מחמת דוחקו ונתאנה, לא אמרינן שאגב אונסו שדחוק למכור גמר וקנה, ומחל האונאה, דבאנסוהו לקנות ל"א שאגב אונסו גמר וקנה וע"כ יוכל לתבוע האונאה. ואולי תהי' זאת באמת סברת הריטב"א שהבאנו, שכתב דאם לוקח סימנין בדמים יקרים מפני חולי הדוחק, דלא מיחייב אלא בדמיהן, וזה משום דקציצה ע"י הדחק לא שמי' קציצה, ובהשקפה ראשונה יפלא אמנם מדוע ישתנה דין זה מהא דמוכר מחמת דוחקו שהדין שאין לו אונאה, וכדאיתא בש"ע חו"מ סי' רכ"ז, שהבאנו למעלה, ומדוע לא נימא כן גם בקונה מפני דוחקו, ולדברינו י"ל דהריטב"א תפס שיש חילוק בין מוכר מחמת דוחקו ובין קונה מחמת דו דוחקו, דמוכר מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, אבל קונה מחמת דוחקו אה"נ שיש לו טענת אונאה וכמו שכתבנו. אמנם בח"מ וב"ש אה"ע רס"י מ"ב תמהו על הרמ"א שחילק בין מכירה ע"י אונס לקנין על אונס, ומסקי דאין חילוק, וכמו שאם מכר ע"י אונס אמרינן דאגב אונסי' גמר ומקני, ה"ה בקנה ע"י אונס ג"כ אמרינן דאגב אונסי' גמר וקנה, ובשער המשפט סוס"י ר"ה הביא בשם הרשב"א רפ"ק דקידושין שכתב, דאי אגב אונסי' גמר וזבין, כ"ש דגמר וקני, כי, וכיון שכן אם נקטינן דבמוכר וכר מפני דוחקו אין לו טענת אונאה, ה"ה דבקונה מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, ולדברי הרשב"א עוד כש"כ הוא, ואם במוכר מפני דוחקו אין לו טענת אונאה, מכש"כ שבקונה מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, וכאשר צדדנו למעלה:
ט) עוד נראה לי לצדד דברבים כדוגמת הענין שלפנינו, שהקהל קנו האתרוג בלא"ה ל"ש דין אונאה, דלפי המבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ה', אם האונאה אינה יתר מפרוטה (ולדעת הטור הובא ברמ"א שם עכ"פ כדי פרוטה) ל"ש בה דין אונאה, ועיין בסמ"ע שם ס"ק י"ב, וא"כ בנידון שלפנינו, שהקהל קנו האתרוג לצורך אנשי העיר, הוה כשותפים שקנו אתרוג, דבני העיר בעניני צורכי העיר המה כשותפים, כדאיתא בחו"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה וכן הוא ג"כ בחו"מ סי' קס"ג סעיף ג', ואם באנו לחלק האונאה על כל השותפים היינו על כל אנשי העיר לא יעלה על כל אחד יתר מפרוטה, בכה"ג ליתא לדין אונאה. ויש להביא קצת דמיון לזה מדברי רש"י סוכה (כ"ז ע"ב) שכתב דאם כל ישראל יוצאין בסוכה אחת בודאי לא יהי' ש"פ לכל חד, וה"נ כשנחלק האונאה על כל אנשי הקהל, בודאי לא יגיע ש"פ לכל אחד מאנשי הקהל וליתא בזה לדין אונאה, ועיין בפתחי תשובה חו"מ סי' רכ"ז ס"ק כ"ג שכתב כן, דבשותפים ל"ש דין אונאה עד שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד, וא"כ בקהל דהוה כשותפים, בעינן שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד מאנשי הקהל וכמו שכתבנו, וכיון שבודאי לא תעלה האונאה ש"פ לכל אחד, אין בזה דין אונאה. ויש להעיר מדברי תשו' הרא"ש שהבאתי למעלה, שכתב דבשכירות אלמואנה מהקהל ליכא דין אונאה, כי אלמואנה משתנות לפי הזמן, ולא כתב בפשיטות דבקהל ל"ש דין אונאה, ומשמע דשייך דין אונאה בקהל, אכן משם אין ראי' די"ל דשם מיירי שהשוכר נתאנה וגבי השוכר בודאי יש כדי אונאה, ואפי' אם נאמר דמיירי כשהקהל נתאנה, דילמא מיירי שהאונאה היתה כ"כ מרובה, שעלתה יותר מש"פ לכל אחד מאנשי הקהל, אבל בנידון שלפנינו בודאי לא מעלה האונאה כדי ש"פ לכל אחד, וליתא בזה לדין אונאה וכמ"ש:
י) אמנם בגוף הדבר שהבאנו, דבשותפים שנתאנו בעינן שתהי' האונאה יתר מש"פ או עכ"פ כדי פרוטה לכל אחד, ואם אין האונאה עולה לכל אחד כדי פרוטה ליתא לדין אונאה, הנה יש להסתייע לאידך גיסא, דל"ב בשותפים שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד, מדברי האלשיך עה"ת בפרשת בהר, שכתב דאף דשיעור אונאה הוא כדי שתות מהמקח, מ"מ בשותפים שנתאנו א"צ שתהי' האונאה כשיעור שתות לכל אחד, רק אם יש כשיעור שתות לכל השותפים ביתד הוה בגדר אונאה, עיי"ש שהעמיס זאת בלשון הכתוב:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו, והיינו וכי תמ תמכרו רבים, ממכר לעמיתך יחיד, או קנה סתם בין יחיד בין רבים, מיד עמיתך יחיד, אני מצוה אל תונו כאלו אין כאן שנים, איש ואחיו, קונה ומוכר, כי שיעור האונאה שוה לרבים וליחיד עיי"ש. ולפ"ז י"ל כמו לענין שיעור האונאה שהוא שתות, ל"ב בשותפים שיהי' לכל אחד לבדו כשיעור שתות, רק סגי אם יש לכולם ביחד כשיעור שתות שיהי' בגדר אונאה, ה"ה גם לענין כמות האונאה, דבעינן שתהי' יתר מפרוטה או שוה פרוטה ל"ב בשותפים שתהי' האונאה על חלק כל אחד מהשותפים ש"פ, רק סגי אם האונאה לכולם ביחד היא ש"פ, ואף שעל חלק כל אחד אינה ש"פ כבר הוה בגדר אונאה (ועיין למעלה בסי' כ"א מה שהארכתי בדברי האלשיך שהבאתי):
יא) ויש להעיר עוד מדברי המהרי"ט בתשובה חחו"מ סי' ק"ה, שכתב לענין הא דנקטינן דאין משביעין שבועת השותפים, רק אם החשד הוא על שתי מעין, וכן פסקינן בחו"מ סי' צ"ג, אם יש שותפין הרבה שתובעין, ל"ב שתי מעה לכל אחד מהשותפים התובעים, רק סגי אם כולם ביחד תובעין שתי מעין, ועיין בברכי יוסף חחו"מ סי' ז' שנסתייע מזה, לענין הא דנקטינן שם בש"ע דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ אם שני שותפים תבעו לאחד פרוטה נזקקין, ול"ב שהתביעה תהי' ש"פ לכל אחד מהשותפים, רק סגי אם היא ש"פ לכל התובעים ביחד עיי"ש, וה"נ י"ל דבשותפים שנתאנו ל"ב שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד מהשותפים, רק סגי אם היא ש"פ לכל השותפים ביחד שיהי' שייך בה דין אונאה. אמנם בשער המשפט סי' צ"ג חולק על המהרי"ט, וס"ל דבשבועת השותפים בעינן שתי מעין לכל אחד מהשותפים ולא סגי אם החשד הוא על שתי מעין לכל השותפים ביחד, וזה משום דהא דבעינן כפירת שתי מעין ילפינן בר"פ שבועת הדיינים שהוא מחמת שהכפירה צריכה להיות בדבר חשוב, ופחות משני כסף ל"ה דבר חשוב, וכיון שכן בעינן דוקא שיהי' לכל אחד מהשותפים תביעה על שני כסף ולא סגי שיהי' לכל השותפים ביחד, והסברא הזאת שייכת גם באונאה, דהטעם דבעינן באונאה שתהי' ש"פ הוא משום דבפחות מזה ל"ה דבר חשוב ומחלי אינשי, וא"כ בעינן בשותפים שתהי' ש"פ לכל אחד מהשותפים לבדו, דאל"כ כל אחד מוחל אונאתו:
יב) אכן גם לפ"ז הי' מקום לומר, דזה דוקא כשאין האונאה עולה על חלק שום אחד מהשותפים ש"פ, אז אמנם י"ל דליתא בזה תורת אונאה, אבל כשעולה עכ"פ על חלק אחד מהשותפים ש"פ, אף שעל חלק האחרים ליכא ש"פ, גם לגבי האחרים הוה כבר בגדר אונאה, אף דליכא לגבייהו ש"פ, וזה משום דכיון דצריך להחזיר האונאה להשותף שאונאתו עולה ש"פ, צריך ג"כ להחזיר להשותפים האחרים, אף שאין אונאתם עולה ש"פ. ויש לדמות זאת קצת להא דאיתא בב"מ (ל"ט ע"ב) מיגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא מוקמינן לי' אפוטרופא לאידך פלגא, מיגו דמוקים אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא עיי"ש, וה"נ י"ל מיגו דצריך להחזיר האונאה לזה השותף שעולה, אצלו ש"פ צריך להחזיר האונאה ג"כ אף להשותף שאין האונאה עולה אצלו ש"פ. וכן יש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בב"ק (ע' ע"א), ואי כתיב בי' למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה, וה"נ באונאה י"ל כן, מיגו דמשתעי דינא ומחזיר האונאה להשותף שהוא שוה לגבי' ש"פ, צריך ג"כ להחזיר להשותף השני שאינה עולה גבי' ש"פ. ועיין ב"ב (קל"ג ע"א), ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתי' ולבניה, שייר חד דיקלא וכו', מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי, וזה מתאים ג"כ לעניננו. ומזה יש להסתייע ג"כ לענין מה שהבאנו למעלה בשבועת השותפים כשהתובעים המה רבים, ואין לכל אחד תביעה על שתי מעין, וכן בהא דאין ב"ד נזקקים בפחות מש"פ, אם התובעים המה רבים ואין לכל אחד תביעה על. ש"פ, דאם עכ"פ תביעת אחד מהשותפים עולה שתי מעין, אף שתביעת השותפים האחרים אינה עולה שתי מעין משביעין שבועת השותפים, אף לגבי הנהו שותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין, דמיגו דנשבעין לגבי השותף שתביעתו עולה שתי מעין, נשבעין ג"כ לגבי השותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין, וע"כ ל"א דלשותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין אין נשבעין שבועת השותפות, רק אם לשום אחד מהשותפים אין התביעה עולה על חלקו שתי מעין, אבל אם רק לאחד מהשותפים עולה התביעה על חלקו שתי מעין, נשבעין שבועת השותפים לגבי כל השותפים, אף לגבי אלה שאין עולה על חלקם תביעת שתי מעין וכן לענין הא דאין ב"ד נזקקין לשותפים שאין התביעה עולה על כל אחד ש"פ, י"ל דזה רק כשהתביעה על חלק שום אחד מהשותפים אינה עולה ש"פ, אבל אם רק על חלק אחד מהשותפים עולה התביעה ש"פ, אז כיון שב"ד נזקקין לזה השותף שהתביעה עולה על חלקו ש"פ, נזקקין ג"כ לשאר השותפים, אף שעל חלקם אין התביעה ש"פ, וכמו שכתבנו:
יג) ויש לצדד אפי' אם נניח דבשותפים שנתאנו ליכא תורת אונאה רק כשעל כל אחד מהשותפים עולה האונאה ש"פ, אבל בדליכא בהאונאה ש"פ לכל אחד מהשותפים ליתא לדין אונאה, מ"מ בקהל שנתאנו, אפי' אם ליכא ש"פ לכל אחד ג"כ יש דין אונאה, דהטעם דבפחות מש"פ ליכא דין אונאה הוא, משום דפחות מש"פ מחלי אינשי, ואף אם הלוקח אומר שאינו רוצה למחול גם בפחות מש"פ, ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכדברי הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק י"ד שהבאנו למעלה, דבפחות משתות ליכא אונאה משום דמחלי אינשי, ואפי' אם הלוקח מוחזק בממונו ואומר שאינו מוחל ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שמוחלים בפחות משתות, וה"נ בפחות מפרוטה, אפי' אם הלוקח אומר שאינו רוצה למחול ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולפ"ז בקהל דל"א בטלה דעתייהו אצל כל אדם כמו שכתבנו למעלה, שפיר יכולים לומר שאינם רוצים למחול אפי' בפחות מש"פ. ולפ"ז יתהפך הענין מן הקצה אל הקצה דבקהל לא לבד ששייך דין אונאה, רק עוד יפה כח הקהל, ששייך בהו אונאה אפי' בפחות מש"פ ואפי' בפחות משתות, משא"כ בשאר שותפים שנתאנו אה"נ דבעינן שתהי' האונאה ס"פ לכל אחד, ואל"כ לית בזה דין אונאה, דבטלה דעתייהו אצל כל אדם וכו'. אמנם הא מילתא אי בקהל ל"ש לומר בטלה דעתייהו אצל כל אדם לא ברורה עוד, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוס', ע"כ הדבר צ"ע עוד:
יד) עוד יש להעיר בזה, דכיון דהקהל בעצמם אינם קונים, רק קונים הפרנסים או הגזברים הממונים על הציבור שהמה שלוחים של הקהל, י"ל דאפי' בפחות מש"פ ג"כ יש דין אונאה, וכדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ל', דבשליח או אפוטרופוס שנתאנה אפי' בכל שהוא הווא בין במטלטלין בין בקרקע חוזר. אמנם גם בזה אם יש להגזברים דין שליח לענין אונאה יש לעיין, ולפי מה דמשמע מדברי המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט יש להם לענין אונאה דין בעלים ולא דין שליח, עיי"ש שכתב דמה שנאמר שם ברמ"א דכל דבר שבקדושה שנמכר אין בו אונאה, היינו בקרקע, ואיצטריך לאשמעינן (אף דבלא"ה אין אונאה לקרקעות) דלא נימא דהוי (היינו הגזברים המוכרים) כשליח, דאפי' בכל שהוא ממכרו בטל (מ"ש. המג"א דאפי' בכל שהוא ממכרו בטל אין זה מענינא, דאין המדובר כאן אם בכ"ש ממכרו בטל, רק המדובר הוא אם שייך אונאה בקרקעות, אבל כונת המג"א דשליח אפי' בכ"ש ממכרו בטל, וה"ה שיש. לו דין אונאה בין במטלטלין בין בקרקע, כדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ל', והו"א דגם גזבר המוכר דבר שבקדושה יהי' דינו כשליח, ויהי' שייך בו אונאה אפי' בקרקע) וקמ"ל דהוה כמו בעל דבר עצמו, ואין בו דין אונאה בקרקע, אבל במטלטלין שייך בי' אונאה עיי"ש. ולפ"ז במקום דשייך דין אונאה בגזברים הממונים מהקהל, והיינו במטלטלין של דברים שבקדושה, וכן בשאר דברים שמוכרים או קונים דינם כבע"ד ול"ש בהו אונאה רק כשהאונאה ש"פ. ועיין בטו"ז שם ס"ק ח' שדעתו דבדבר שבקדושה גם במטלטלין אין בהם אונאה, דאלו בקרקע בלא"ה אין אונאה דאין אונאה בקרקעות לכל דבר עיי"ש, וזה משום שתפס דאין שום הו"א שהגזבר יהי' דינו כשליח, ול"ל דמה שנאמר דבדבר שבקדושה שנמכר ל"ש דין אונאה מיירי בקרקע, ואתיא לאשמעינן שלא נימא דהגזבר כשליח דשייך בו אונאה אפי' בקרקע, דזה ל"צ לאשמעינן, דבלא"ה נדע שליכא בקרקע דין אונאה, דגזבר פשיטא דל"ה כשליח ורק כבעלים ובבעלים ליכא אונאה בקרקע, וע"כ דאתיא למעט דבדבר שבקדושה ליכא אונאה אפילו במטלטלין, א"כ להטו"ז בודאי ל"ש לומר דה דהגזבר הלוקח דבר בשם הקהל יהי' דינו כאחר, ויהי' שייך בו אונאה אפי' בפחות מש"פ, והא דלדעת הטו"ז באמת אינו נוהג דין אונאה במכירת דברים שבקדושה אפילו במטלטלין י"ל משום דדמיא להקדש שנתמעט מדין אונאה. ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק מ"ט שכתב דהקדש שבזמננו, כגון של מתנת עניים ודבית הכנסת דין חולין גמור יש לו ויש לו דין אונאה, דלא נתמעטו מאונאה רק הקדש שיש בו קדושת הגוף, אבל לא הקדש של בדק הבית עיי"ש, וזה להיפוך מדעת הטו"ז שהבאנו, אבל גם מדברי הסמ"ע יש להוציא, דאף דשייך אונאה בהקדש בהכ"נ וכדומה, ל"ש בו רק אונאה כדין בעלים, אבל לא שיהי' חמור כ"כ, שיהי' שייך בו אונאה אפי' במקום דל"ש אונאה גבי בעלים, כדין שליח שנתאנה, דאל"כ הו"ל להסמ"ע לפרש דבריו דלא לבד שבהקדש בהכ"נ יש דין אונאה, רק עוד חמור ששייך בו אונאה אפי' במקום דל"ש אונאה גבי בעלים, כגון בקרקע או בפחות מש"פ, וכמו שכתבתי:
טו) ויש להעיר דדין זה, אם הגזבר הממונה מהקהל יש לו לענין אונאה דין בעלים או דין שליח, תליא בפלוגתא בירושלמי תרומות פ"א ה"א עיי"ש, אתם פרט לתורם את שאינו שלו, מה את עביד לי' כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו וכו' נשמעינא מן הדא, גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד, שאין בהקדש תשלומי כפל, מנו תורם לא גזבר, הרי הוא תורם את שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה, הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו וכו', א"ר אידי גזבר כמאן דאינון בעלים, ודלא כר' יוסי, דר' יוסי אמר הוא הגזבר הוא אחר עיי"ש. ועיין בירושלמי חלה פרק ראשון הלכה ה' שנחלקו בזה ג"כ ר' יוחנן ור"ל אי גזבר כבעלים או כאחר. וה"נ י"ל דלמאן דס"ל דגזבר כאחר. יש להפרנסים והגזברים הממונים מהקהל לגבי אונאה דין שליח, ושייך בהו דין אונאה אפי' במקום דל"ש אצל בעלים כגון בפחות מש"פ וה"ה בקרקע. אבל למאן דס"ל דגזבר כבעלים יש לומר דל"ש בהו אונאה רק כמו בבעלים, והיינו כשיש בהאונאה ש"פ אבל לא בפחות מש"פ, ויש להרחיב הדיבור בזה עוד ואכ"מ:
טז) אמנם לענין הענין שאנו דנין עלי' א"צ לכ"ז, כי באתרוג בלא"ה ל"ש דין אונאה, וכמו שהבאתי למעלה בשם מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, בשגם בשנה הזאת שאין אתרוגים מצוים כלל בודאי ל"ש בזה דין אונאה וכמו שכתבנו למעלה. ואחרי שבמשך המו"מ שהי' לי בזה נגעתי בהרבה ענינים שהמה עיקרים ויסודים להלכות שונות ומהראוי להתהלך בהם ברחבה, כאשר ירחיב ה' לנו ויביאנו אל המנוחה, וגם בהיות שבמאורע הזה מלוטשים גם תנאי החיים הקשים, אשר אנו חיים בהם כעת, ובכל עת ובכל רגע מצפים אנחנו לרחמי שמים ולישועת ה', רשמתי הדברים למזכרת.