אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן מב

סימן מא

ע"ד השאלה שנשאלתי מק' דראהאביטש, בקלויז שהיתה שייכת ליחיד. והיחיד קיבל שכרו בכל שנה כפי שהשוו עמו, ואח"כ מכרו היורשים שלו הקלויז ליחיד אחר, ונבנתה מחדש, ואז קנו איזהו יחידים מקומות בכותל מזרחי באוהיו"מ ע"י קאנטראקט עפ"י נימוסי המדינה, והיחיד קבל גם להלאה שכרו בכל שנה כפי ההשואה שנעשתה עמו, וכל עניני הקלויז, כגון שכירת בעלי תפלה וכדומה, הי' נחתכין, עפ"י אנשי הקלויז, ואחר איזהו שנים מכר היחיד הנ"ל הקלויז ליחיד אחר עפ"י כל האופנים שקנה הוא, והיחיד הזה השכיר ג"כ הקלויז ועל משך עשר שנים, כפי שהשוו עמו אנשי הקלויז, ובשנה זו כאשר שלמו לו העשר שנים לא רצה להשכיר עוד, ורק רצה בעצמו להשתרר, להיות ש"ץ ולנהל כל עסקי הקלויז כפי חפצו, וכאשר מיאנו בו המתפללים ואמרו שאינו מרוצה להם, אמר כי הוא אוסר על כל מי שאינו מרוצה לו בח"ח ובקונם את דריסת הרגל בהקלויז, כי הקלויז הוא שלו, ויש לו רשות לאסור, ושאלו אנשי הקלויז אם יש מקום לאיסור הזה, כי הרוב אינם חפצים בו שיהי' ש"ץ, ונדרשתי להגיד חוו"ד וזה אשר השבתי:

א) הנה בש"ע יו"ד סי' רכ"ו סעיף א' איתא, דשנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זמ"ז, אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר, ומותרין לכנוס בו, אם הדירו זא"ז או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו, והשותף השני צריך לאותו מן השוק המודר מותר לכנוס עיי"ש, וה"נ הקלויז הוה חצר השותפים של היחיד ובעלי המקומות, וגם הוה חצר שא"ב דין חלוקה, דבהכ"נ הוה חצר שא"ב דין חלוקה כדאיתא בנדרים (מ"ו ע"ב), ואין לפ"ז בכח היחיד לאסור הקלויז על בעלי המקומות, וה"ה דאין בכחו לאסור גם על שאר האנשים, כי השותפים היינו בעלי המקומות צריכים להם להתפלל יחד. ועיין באו"ח סי' קנ"ג סעיף ט"ו, שאין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים, ואם אסר אינו כלום, וכתב במג"א שם ס"ק ל"ח, דזה מצד התקנה, אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ד, ובאמת לפי מה דנקטינן דבחצר שא"ב דין חלוקה אין האיסור חל, מדינא לא יכול לאסור חלקו מבהכ"נ, כיון דהוה חצר שא"ב דין חלוקה, וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רכ"ד שם ס"ק ב'. אמנם מה שיש לעיין, דאולי ע"כ ל"א דבהכ"נ הוה כחצר שא"ב דין חלוקה רק בבהכ"נ שנבנה משל ציבור, וכל אנשי העיר שווים לגבי', באופן שאין בו זכות פרטי ליחיד, משא"כ בבהכ"נ שיש ליחידים בו מקומות מסומנים, כמו בענין הנדון, שהקלויז כולה שייכה ליחיד האוסר, ובעלי המקומות יש להם מקומות קבועים ומבוררים, בזה אולי הוה כחצר שיש בו דין חלוקה, ושפיר יוכל שותף אחד לאסור חלקו על השותף השני, כדאיתא בסי' רכ"ו שם. אכן זה ליתא דנהי שבעלי המקומות יש להם מקומות קבועים ומבוררים, אבל מ"מ המה שותפים בכל הקלויז, כי יש להם זכות דריסת הרגל בכל הקלויז, כדי להגיע למקומות האלה וגם ללכת בכל המקומות הפנוים, ושפיר מקרי חצר שא"ב דין חלוקה וז"פ:

ב) ועיין בחו"מ סי' קס"ב סעיף ז' ברמ"א שהביא בשם הריב"ש, דעשיר שיש לו מקומות רבים ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבהכ"נ במקומות הפנוים, כדי להרויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה לו הדרך עיי"ש, וזה כדברינו דזכות בעלי המקומות אינו מוגבל רק על המקום לבד, כי אם סובב והולך על כל הבהכ"נ כנ"ל. ועיין בפת"ש שם שהביא דברי תשובות צ"ץ סי' צ"ד, שתמה על הריב"ש, שלמד הך מילתא שאסור להוסיף על הספסלים נגד דעת בעלי המקומות, מהא דבני מבוי יכולין לעכב שלא לעשות איצטבא, מפני שעי"ז תתרבה עליהם הדרך כדאיתא בש"ע שם, דמה ראי' ממבוי לבהכ"נ, דילמא שאני מבוי שאין הדרים שם יכולין לכוף זא"ז לעשות איצטבא לכן יכולין לעכב ג"כ, משא"כ בבהכ"נ שיכולין לכוף זא"ז לעשות בהכ"נ, אפי' אם אין כולם צריכים, כמו בזה שכבר יש להם בהכ"נ בעיר, אלא שאינו מספיק לכולם וצריכים לבנות עמהם, ומכש"כ שאינם יכולים לעכב להרבות עוד ספסלים עיי"ש. ולא הבנתי דע"כ לא יוכלו אנשי העיר לכוף זא"ז לבנות בהכ"נ, אפי' בשכבר יש בהכ"נ, אם אינו מספיק לכולם, זה דוקא כשלא יוכלו להתפלל כולם בשום אופן מחוסר מקום, אבל כשיש מקום די להתפלל, ורק שאין מקום לכולם לשבת, בזה לא יעלה על הדעת כלל שיהי' בכח אותן האנשים חסרי מקום להכריח האחרים שיסייעו להם בהוצאות הבנין, כדי שיהי' להם לכולם מקום לשבת, דאטו ההכרח לכל אחד שיהי' לו מקום לישיבה, אם אין להם מקום לישיבה יתפללו בעמידה, ומה"ט שפיר כתב הריב"ש דבעלי המקומות יכולין לעכב:

שלא להרבות ספסלים, דיכולים לומר להנהו שרוצים במקום, התפללו בעמידה, וגדולה מזו י"ל דכל עוד שיש אך באפשרות שיתפללו יחד כולם אפי' ע"י הדחק, אין לכוף לבנות בהכ"נ חדש, ורק כשא"א בשום אופן להתפלל אז יש לכוף, ודוגמא לזה קצת יש להביא מדברי הש"ס בב"ק (ק"י ע"א), דכהן זקן או חולה מקרי ראוי לעבודה, והוה בגדר מצי עביד שיהי' יכול לעשות שליח, כיון דמצי לעבוד עבודה ע"י הדחק עיי"ש, וה"נ בהכ"נ שיכולין להתפלל בו ע"י הדחק, מקרי מספיק לכולם וכנ"ל. ודבר זה אי יכולין להתפלל ע"י הדחק הוא ענין המסור לב"ד, שידונו כפי ראות עיניהם, אי צר הבית מהכיל גם ע"י הדחק או לא, אבל כשאנו באים לדון על ענין ריבוי הספסלים אשר אז נראה בעליל, דיש די מקום ורק שאין מקום כ"כ שיהי' יכולים כולם לשבת, בזה בודאי אין שום סברא לכוף על בנין בהכ"נ חדש, ומה"ט יכולין בעלי המקומות לעכב וכאשר אמרנו:

ג) אבל יהי' איך שיהי', הנה זה ברור דבעלי המקומות יש להם זכות וקנין לא לבד במקומות הקבועים, כי אם גם בכל בהכ"נ, ללכת בכל המקומות הפנוים לבימה וארון הקודש וכדומה, ושפיר הוה כחצר שאין בו דין חלוקה, ואין בכת שום אדם לאסור הבהכ"נ עליהם וכנ"ל. ברם בעיקר ההנחה דבעלי המקומות המה שותפים בגוף בהכ"נ יש לעיין עוד, דאולי כשקנו המקומות מהיחיד לא קנו רק זכות תשמיש המקומות, ולא שיהי' להם חלק בקלויז עצמה, וכיון שכן אולי ל"ה רק כשוכרים, דאין להם רק שיעבוד וקנין פירות ולא קנין הגוף, ושפיר יכול היחיד לאסור עליהם. ועיין בש"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף ז' יש ב' דיעות, אם המשכיר יכול לאסור דבר המושכר על השוכר, אמנם בטו"ז שם ס"ק ל"ג כתב, דלענין הלכה ראוי לאסור לחומרא כדעת האוסרים, וא"כ ה"נ י"ל דבעלי המקומות ל"ה רק כשוכרים וחל האיסור. והנה על מדוכה זו, אם בעלי המקומות בבהכ"נ יש להם קנין עצמי בבהכ"נ והמה שותפים בגוף בהכ"נ, או אין להם רק זכות ושיעבוד שימושי, כבר ישבו רבים, ויש בזה דיעות שונות, דעת הנתיבות בסי' קצ"ב דבעלי המקומות אין להם קנין בקרקע בהכ"נ, ורק שיעבוד ישיבה יש להם, ומה"ט מקומות בהכ"נ נקנין בישיבה, משום דל"ה קנין גמור רק לתשמיש, ועיין בסי' קס"ב שפסק דאם נשרף בהכ"נ יכולין ז' טובי עיר להגדיל הבהכ"נ ולמכרו ולמכור המקומות ולבנות במק"א, ואין להראשונים תביעה רק מה שמגיע על חלקם כפי שומת המקום שלהם בחורבנא, וזה ג"כ משום דקאי בסברא דבעלי המקומות אין להם רק שיעבוד ישיבה ולא קנין בגוף הבהכ"נ, ואמרינן אומדנא שלא מכרו רק כ"ז שבהכ"נ קיים, אבל אם יצטרכו למכור בהכ"נ זה ולבנות במק"א, או שיהי' מוכרתים למכור המקומות וזולת זה לא יהי' בכחם לבנות יהי' רשאים, ולא יתנו לבעלי המקומות רק כפי שיווי המקום, וכ"כ מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חא"ח סי' כ"ב. אמנם בתשו' ח"ס או"ת סי' כ"ט מיפשט פשיטא לי', דבעלי המקומות מבהכ"נ יש להם קנין בגוף הקרקע של בהכ"נ, ואפי' אם סתרו בהכ"נ ובנו אותו מחדש, המה נשארים על מקומם ועליהם לשלם רק העילוי עיי"ש. ועיין בשו"ת שו"מ מהדורא קמא חלק ב' סי' כ"א שהאריך הרבה בפרט זה במהות הקנין של בעלי המקומות בבהכ"נ, והביא שם דברי, שו"ת שמן רוקח ח"ש סי' י"ב, שרצה לומר דבעלי המקומות אין להם רק קנין פירות, משום שאינם יכולים להשתמש בהם שאר תשמישים כחפצם, ומבואר ברמב"ם ובש"ע דמי שאין לו רשות לבנות ולהרוס אין לו קנין הגוף כלל, אמנם בשו"מ שם דחה דבריו, דמה שאין בעלי המקומות יכולין להשתמש במקומות הללו לשאר תשמישים זה הוה מחמת קדושת בהכ"נ, ולא מחמת גרעון הכח של הקנין ע"ש:

ד) ולפי דעתי סברא זו נכונה מאד, ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, שכתבו לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, דזה אה"נ מקרי אינו ראוי, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עלי', כגון תרומה לזר דשפיר מקרי ראוי עיי"ש. ודומה לזה מצינו ג"כ בתוס' חגיגה (ד' ע"א) ד"ה איזהו, דלכן קטן שהגיע לחינוך מקריב קרבנות ראי' בחוה"מ, אף שאין יכול להקריב ביו"ט, כיון דקרבנות שלו ל"ה רק נדבה, וקיי"ל דהיכי דלא מצי קריב בראשון לא קריב עוד כמו חיגר שנתפשט, דשאני קטן שבאמת יכול להקריב, ורק היום גורם שאינו יכול להקריב לא מקרי אינו ראוי בראשון, משא"כ בחיגר דגברא לא חזי עיי"ש, וה"נ מה שלא יוכלו בעלי המקומות בבהכ"נ להשתמש במקומות האלו כחפצם, ל"ה מחמת חסרון כת וזכות, רק מחמת איסור הרובץ עליו, ושפיר מקרי בידו להשתמש בו בכל התשמישים, והוה בגדר קנין הנוף, בשגם אם נאמר דכל עיקר קדושת בהכ"נ הוה רק מדרבנן. בודאי מקרי ראוי להשתמש שאר תשמישים. אכן בחיי אדם כלל י"ז סעיף ו' הביא בשם ספר יראים דקדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות הוה מדאורייתא, ומ"מ לענין ראוי י"ל דמקרי ראוי ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רל"ו ולעיל סו' כ' שדברתי מזה, אי במקום איסור מקרי ראוי, והערתי שם מאיזהו מקומן בזה ובלא"ה י"ל דבשביל מה שאין בעלי המקומות רשאים להשתמש במקומות שלהם שאר תשמישים לא מקרי עוד זכות המקום קנין פירות, דאטו לא משכחת שאחד יקנה מחבירו קרקע על תנאי שלא ישתמש בו רק תשמיש מיוחד, כמו כן שישתתפו שנים בקרקע אדעתא דהכי שישתמשו רק תשמיש מיוחד, וה"נ י"ל דאדעתא דהכי נשתתפו והקנו המקום בבה"כ, שלא ישתמשו בו רק לישיבה, ולא לדבר אחר, ואף שלא התנו כן בפירוש בשעת המכירה, מ"מ י"ל דלב ב"ד מתנה ע"ז, אבל לעולם יש לבעל המקומות קנין סטפ בגוף הבהכ"נ:

ה) ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' ל', שהביא דבר נפלא בשם ספר חסידים סי' תתי"א, דאין הציבור יכולין כלל למכור מקומות בהכ"נ, ומה שהיורשים יושבים על המקומות שקנו. אבותם, הוא רק מפני דרכי שלום, ומה"ט אם אחד יש לו שני מקומות א"י למחות שישב אחד על מקום השני עיי"ש, וזה פלא מדוע לא יהי' הציבור יכולין למכור מקומות בהכ"נ, ופוק חזי מה עמא דבר שהציבור מוכרין מקומות בהכ"נ, ואין פוצה פה ומצפצף, ורצה מו"ז זצלה"ה לומר דספר חסידים קאי על בהכ"נ של כרכים כמבואר למעיין בדבריו, אבל בתי כנסיות שלנו דין בהכ"נ של כפרים יש להם, כמ"ש בתשו' פנ"י סי' ז' עיי"ש, ויש להעיר שכדברי תשו' פנ"י מבואר ג"כ בתשו' הר"ח א"ז (הוא בנו של בעל האור זרוע) סי' ס"ה, עיי"ש שכתב דקהלות שלנו חשובות ככפרים בימי בימי התנאים והאמוראים, לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה, ויותר הי' ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהלה גדולה. ועיין בתשו' בית שלמה חו"מ סי' מ"ו שכתב ג"כ בפשיטות דמקומות של בהכ"נ דינם כקרקע וכבית, ואף אם נשרף הבנין, הקרקע של המקומות היא לחלוטין של בעלי המקומות עיי"ש:

ו) אכן אחרי העיון נלפע"ד, דכל המו"מ הזה אי בעלי המקומות בבהכ"נ יש להם קנין עצמי בגוף בהכ"נ או רק קנין שימושי לשבת שם, אין ענין כלל לנידון שאלתינו, דאף אם נניח דבעלי המקומות אין להם רק שיעבוד ישיבה, הנה זה דוקא בבהכ"נ של ציבור, אבל בבהכ"נ של יחיד כדוגמת השאלה שאנו דנין עלי', בודאי הקונה מקום נעשה שותף גמור בכל הבנין, כי רק בציבור י"ל שאומדן דעת היא שלא מכרו רק זכות הישיבה ולא הקרקע לחלוטין, אבל לא ביחיד, וכן משמע מתשובות ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאו"ח סי' כ"ג אות א' עיי"ש, וממילא אין היחיד בעל הקלויז יוכל לאסור הקלויז על בעלי המקומות, כדין חצר שא"ב דין חלוקה וכדברינו למעלה:

ו) עוד אני אומר לאידך גיסא, אפי' אם נניח דגם בכה"ג בבהכ"נ של יחיד ג"כ ל"ל לבעלי המקומות רק שיעבוד ישיבה, אין בכח בעל הקלויז לאסור הקלויז עליהם, דע"כ ל"א בש"ע דבשכירות יוכל המשכיר לאסור זה רק כשהשכירות נעשתה לזמן. אבל אם השכירות נעשתה לעולם לא יוכל המשכיר לאסור, והסברא י"ל עפ"י דברי המל"מ סוף פ"ד ממלוה שכתב דע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אי ק"פ כקנין הגוף דמי רק בק"פ לזמן, כגון במוכר שדהו לפירות על זמן קבוע, אבל בק"פ שהוא לעולם, כגון מי שהניח מעות שיאכלו עניים הפירות עולמית, גם ר"ל מודה דק"פ כקהג"ד עיי"ש, וא"כ בשיעבוד שהוא לעולמי עד, כמו בקונה מקום בבהכ"נ, אף אם נניח שאין לו רק קנין פירות, והיינו זכות הישיבה שפיר הוה כקה"ג, וממילא לא יוכל השותף השני לאסור עליו הישיבה, אכן זה רק לרווחא דמילתא, כי בעיקר הדין הדבר ברור דבבהמ"ד של יחיד הקונה מקום קנה לחלוטין ונעשה שותף גמור להבנין כאמור, ולית דין צריך בושש, דאין בעל הקלויז יכול לאסור הקלויז על בעלי המקומות, וה"ה דאינו יכול לאסור גם על שאר אנשים, כיון שהשותפים, היינו בעלי המקומות צריכים להם להתפלל יחד, כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רכ"ו שהבאתיו למעלה, דכמו שאין ביכולת השותף לאסור על השותף השני בחצר שא"ב דין חלוקה, ה"ה דאין ביכלתו לאסור גם על אחד מן השוק, שהשותף צריך לו, ואף אם יש מנין מבלעדי אלה שבעלי הקלויז חפיצים בם, מ"מ צריכים להם, כי נות להם להתפלל בתוך עם רב, דברוב עם הדרת מלך וכדוגמא שמצינן בר"ה (ל"ב ע"ב) וביומא (כ"ו ע"א), ויש לדמות זאת ג"כ להא דמצינן בסוטה (י"ג ע"ב) כבודו במרובים יותר מבמועטים, וה"נ כבודו של בהמ"ד במרובים יותר מבמועטים:

ח) ובלא"ה י"ל דכיון שאין בכחו לאסור על בעלי המקומות, שוב אין בכחו לאסור על שום אדם, כדאיתא באו"ח סי' קנ"ג סעיף ט"ז, דמי שהשאיל ביתו לבהכ"נ, ויש לו מריבה עם אחד מהקהל, אינו יכול לאוסרו אא"כ יאסרנה לכל הקהל, ואף שכתב הרמ"א שם דאם לא השאיל להם בפירוש אלא הניחם לכנוס שם לביתו הרשות בידו למחות כמו שירצה, מ"מ בנ"ד. כיון שהיחיד הראשון מכר מקומות בבהמ"ד, הוה כהסכים בפירוש שהבית יהי' בהמ"ד ואין בכת היחיד הבא אחריו ובכחו לבטל הבהמ"ד בשום אופן, דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי', וכמו שמצאנו בב"מ (ק"א ע"ב), זבני' או אורתי' או יהבי' במתנה, א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיני' עיי"ש, וממילא לא יוכל לאסור על גם שום אדם, כיון שלא יוכל לאסור על בעלי המקומות וכאמור ועוד י"ל דנהי דלכתחלה הוה הקלויז של יחיד, מ"מ בעת שמכר המקומות ליחידים בזה עצמו נעשתה הקלויז לבהמ"ד של רבים, והדרינן לתקנתא המוזכרת בש"ע או"ח שם בסי' קנ"ג סעיף ט"ו, דאין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים, ואם אסר אינו כלום, ע"כ מכל הלין טעמי נ"ל דאיסורו של היחיד בעל הקלויז לא אסרא ונדרו לא נדרא:

סאמבור כאור בוקר ד' ג' שבט תרע"א לפרט:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה