שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן לה
ב"ה רישא יום א' כ"א חשון תרצ"ב
בשבוע העבר נאמתי בבית המחוקקים בווארשא, ודברתי מתוך כאב לב אודות התלאות אשר מצאתנו, כי באו מים עד נפש, והמשבר הכלכלי השורר כעת במדינתנו, פגע ונגע באופן נורא בכל שדרות עמנו, והפיל חללים רבים לאין מספר, המקום ירחם עלינו ויאמר לצרותינו די, ובטרם עליתי הבמתה הרהרתי קצת בלבי בדברי תורה, כדי לעורר רחמים עלי ועל שולחי, ובין הרעיונות השונים, אשר כמראה הבזק התנוצצו אז במחשבתי רצוא ושוב, עלה גם בלבי מה שראיתי זה כמה בספר כפת תמרים להר"מ בן חביב ר"ה (כ"ט ע"א) שהעיר בדבר חדש, דהתוקע בר"ה ל"ה שליח של הקהל רק שליחא דרחמנא, כדוגמא שמצאנו במקדש שהכהנים היו שליחי דרחמנא, ולא שליחי דידן, וכמובן לא הי' אז הזמן והמקום גורם להרבות מחשבות בזה, והרעיון כאשר בא כן הלך לו, אמנם כאשר שבתי הביתה על ש"ק אמרתי, הואיל ועלה דבר זה במחשבתי לעת כזאת שיש בו קצת מעין סימנא מילתא אעיין בו מעט, וארשום פה איזהו הערות שנולדו לי בזה, ונקיטנא נפשאי בקצרה, בהיותי נחפז לדרכי לשוב לווארשא לישיבת בית המחוקקים:
א) הנה בכפת תמרים שם הביא ראי' לדבריו, דהתוקע בר"ה ל"ה שליח הקהל, רק שליחא דרחמנא, מהא דאיתא בר"ה (כ"ט ע"א) שם, דס"ל לר"נ דחצי עבד וחצי בן חורין אף לעצמו אינו מוציא בתק"ש, דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות, וקשה אם בעצמו לא יוכל לתקוע, איך יוצא בתקיעת אחר, והרי כ"מ דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ומפאת זה דייק בכפת תמרים, דהתוקע ל"ה שליחא דידן, רק שליחא דרחמנא, ומה"ט ח"ע וחב"ח שפיר יוצא בתקיעת אחר, אף שבעצמו אינו יכול לתקוע וכמו כהנים דהוו שליחי דרחמנא, דשליחי דידן אינם יכולים להיות, משום דכ"מ דאנן לא מצינן למיעבד שליח לא מצינן למשוי, כדאיתא בקידושין (כ"ג ע"ב) ונדרים (ל"ה ע"ב). ולדעתי נראה לצדד, דאף אם נניח דבח"ע וחב"ח הוה התוקע שליחא דרחמנא, מ"מ בשאר אדם שחבירו מוציאו בתק"ש אה"נ דהוה התוקע שליחא דידן, ולא שליחא דרחמנא, והסברא י"ל, עפ"י דברי הריטב"א בקידושין (כ"ג) הובא בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ז שהעלה, דאף דאמרינן דכהנים שליחי דרחמנא נינהו ולא שליחי דידן וזה משום דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצינן למשוי, הנה זה דוקא בקרבנו של ישראל אבל בקרבנו של כהן, דל"ש לומר מי איכא מידי וכו', אה"נ דבזה הכהן המקריב הוה שליחו של הכהן בעל הקרבן ולא שליחא דרחמנא עיי"ש, ודומה לזה כתב הפנ"י בקידושין שם לענין השחיטה של הקרבן, דהשוחט את הקרבן הוה שליח של הבעלים ולא שליחא דרחמנא, דבזה ג"כ ל"ש לומר מי איכא מידי וכו', כיון דשחיטה בזר כשירה עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דדוקא בח"ע וחב"ח, דשייך לומר מי איכא מידי וכו', בזה הוה התוקע שליחא דרחמנא, משא"כ בשאר אדם דל"ש לומר מי איכא מידי וכו', אה"נ דהתוקע הוה שליחא דידן ולא שליחא דרחמנא. אמנם בעיקר סברת הריטב"א והפנ"י שהבאתי יש לצדד, דזה תליא אי דנין אפשר משאי אפשר או אין דנין, דאם אין דנין אפשר משאי אפשר י"ל כנ"ל, דע"כ ל"א דכהנים הוו שליחי דרחמנא משום מי איכא מידי וכו', רק היכי דלא אפשר, כגון בקרבנו של ישראל או בשאר עבודות לבר משחיטה, דאי אפשר שיהי' בכהנים שליחי דידן, מטעם מי איכא מידי וכו' וע"כ דהוו שליחי דרחמנא, אבל בקרבנו של כהן או בשחיטה בקרבנו של ישראל, דאפשר שיהיו הכהנים שליחי דידן דבזה ל"ש לומר מי איכא מידי, אה"נ דהוו שליחי דידן, אמנם אם נאמר דדנין אפשר משאי אפשר, י"ל דכמו בקרבנו של ישראל ובשאר עבודות בהכרח הוו הכהנים שליחי דרחמנא, משום מי איכא מידי וכו', ה"ה גם בקרבנו של כהן או בשחיטה ג"כ הוו הכהנים שליחי דרחמנא, אף שבזה הי' אפשר לומר דהוו שליחי דידן. כיון דדנין אפשר משאי אפשר, ולפ"ז גם הסברא שכתבנו דרק בח"ע וחב"ח הוה התוקע שליחא דרחמנא, דאי אפשר שיהי' שליחא דידן, משא"כ בשאר אדם שאפשר שיהי' שליחא דידן, שפיר הוה התוקע שליחא דידן, תליא אי דנין אפשר משאי אפשר או אין דנין וכמו שכתבתי:
ב) ובזה י"ל ענין נאות בישוב דברי הרמב"ם, שפסק בפ"ג מה' חמץ ומצה ה"ג, דאם אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם יצא, כמו ששלחו לי' לאבוה דשמואל בר"ה (כ"ח ע"א), ובפ"ב מה' שופר ה"ד פסק, דבתק"ש אין יוצאין עד שיתכוין שומע ומשמיע, וזה תמוה, דבר"ה שם קאמר רבא על הך מילתא דכפאוהו ואכל מצה יצא, זאת אומרת התוקע לשיר יצא, ואקשי' לי' מהא דתנן דבתק"ש אין יוצאין עד שיכוין שומע ומשמיע, ותירץ דעד שיכוין שומע ומשמיע אתיא לאפוקי היכי דקסבר חמור בעלמא הוא, וכגון דקא מנבח נבוחי, וקשה איפוא על הרמב"ם שהעתיק הדברים סתמא דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, והשמיט האוקימתא שבגמרא, ומשמע מדבריו דבעינן שיתכונו למצוה, וזה לא יתכן דהא לדברי רבא מאן דנקיט דבמצה ל"ב כונה, ע"כ גם בשופר הדין כן דל"ב כונה, וכבר עמדו בזה מפורשי הרמב"ם:
ולדברינו למעלה י"ל, דלכאורה יש להקשות בהא שדחה הש"ס דברי רבא, דקאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא, מהא דתנן דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, דמשמע דבעינן כונה, מנ"ל דשם המדובר הוא מכונה למצוה, דילמא שם מיירי מכונה לשליחות, והיינו שיתכוין השומע שהמשמיע יהי' שליחו להוציאו, וכן המשמיע צריך לכוין כן, דאל"כ לא נעשה שליח בע"כ, אבל כונה למצוה אה"נ דלא בעינן, וכבר תמה כן בישועת יעקב או"ח סי' ס', אמנם אם נאמר דהתוקע ל"ה שליחא דידן רק שליחא דרחמנא, כאשר כן מוכח מח"ע וחב"ח דיוצא בתקיעות של אחר, אף דבעצמו אינו יכול לתקוע, וזה משום דהתוקע ל"ה שליחא דידי' רק שליחא דרחמנא, ניחא, דבתק"ש ל"ב כלל כונה לשליחות, דהתוקע ל"ה שליחא דידן, וזה דוקא אם דנין אפשר משאי אפשר, משא"כ אם אין דנין אפשר משאי אפשר, אין להוכיח כלל מח"ע וחב"ח, דשאני התם דלא אפשר, משא"כ היכי דאפשר שפיר הוה התוקע שליחא דידן, וכמו שביארנו, ושוב קשה דילמא מה שאמרו עד. שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות ולא למצות וכדברינו למעלה. ולפ"ז י"ל עפ"י מה שהוכיח במלא הרועים ערך דנין אפשר משא"א דרבא ס"ל דני אפשר משא"א, מדדריש בב"ק (ע"א ע"א), וטבחו או מכרו מה מכירה מ"י אחר אף טביחה ע"י אחר, אף דיש לחלק דשאני מכירה דא"א רק ע"י אחר משא"כ טביחה דאפשר שלא ע"י אחר וש"מ דס"ל דדנין אפשר משא"א עיי"ש, (וזה היפוך דעת הריטב"א בעכות ה' שכתב, דרבא ס"ל אין דנין אפשר משא"א, ומה"ט לא רצה להוכיח בש"ס שם, דאין משלשין במכות מגז"ש דרשע רשע מחייבי מיתה כדדריש אביי, רק יליף מטעם אחרינא דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא, משום דאין דנין אפשר משא"א, ולכן אין להביא ראי' ממיתה דלא אפשר על מכות דאפשר עיי"ש), א"כ שפיר מקשה הש"ס לדידי' מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע, דלשטתו ליכא לתרץ דקאי על כונה לשליחות, כיון דהוא ס"ל דדנין אפשר משא"א, א"כ שפיר מוכח לדידי' מח"ע וחב"ח דל"ב כלל כונה לשליחות, דהתוקע הוה שליחא דרחמנא ולא שליחא דידן, וע"כ דמיירי מכונה למצוה, וש"מ דמצצ"כ, וע"כ הוצרך הש"ס לתרץ דהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע, אתיא לאפוקי היכי דקסבר חמור בעלמא הוא, והיכי דקא מנבח נבוחי, אכן הרמב"ם יסבור דאין דנין אפשר משא"א כהלכתא וכסתמא דש"ס בכ"מ, א"כ לשטתו ל"ק כלל קושית הש"ס מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע, די"ל דמיירי מכונה לשליחות ולא מיירי כלל מכונה למצוה, ולא הוצרך איפוא לבוא לאוקמתות הש"ס ולכן השמיטן. ויש להעיר דמפשטות לשון הרמב"ם בפ"א מה' שופר ה"א שכתב, דמ"ע של תורה לש לשמוע תרועת שופר, מוכח דס"ל דבתק"ש כל עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה, וכן הבין דבריו בלח"מ שם, א"כ התוקע ל"ה שליח כלל לא דידן ולא דרחמנא, ועיין בישי"ע שם ובספרי ברכת אהרן מאמר צ"ז מ"ש בזה:
ו) והנה הר"ן בר"ה בסוגיא דמצצ"כ כתב בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל, שפסק דכפאוהו לאכול מצה יצא, ופסק דבשופר בעינן שיתכוין שומע ומשמיע, דהרמב"ם יסבור באמת דמצצ"כ, ולכן ס"ל בשופר דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, והא דפסק דכפאוהו ואכל מצה יצא ה"ט, משום דשאני מצה שכן נהנה ודמיא לחלבים ועריות דחייב אף שאינו מתכוין מפני שנהנה, וכמו שרצו באמת בש"ס דר"ה שם לחלק לפי ההו"א, דשאני מצה משופר, דהכא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב. ורק דדחו זאת, והרמב"ם לא ניחא לי' בדחיי' זו עיי"ש, ויש להבין אמאי באמת נייד הרמב"ם מדברי הש"ס, ואם הגמרא דחתה לחילוק הזה מדוע נתן לו הרמב"ם מקום:
ונלפע"ד לבאר הדברים בדרך נכון, בהקדם קושית התוס' בר"ה שם ד"ה אמר רבא, אהא דמדייק רבא דמצאצ"כ והתוקע לשיר יצא, מהא דכפאוהו ואכל מצה יצא, אמאי הוצרך להוציא זאת מהדיוק, ולא הביא מברייתא דפסחים (קי"ד ע"ב) דקתני להדיא, דאכל מצה שלא במתכוין יצא, ונראה דבש"ס מקשה על עיקר דיוקו של רבא דמדמה תק"ש לאכילת מצה פשיטא, ומשני מה דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא, ויש להבין אמאי באמת לא נימא לחלק כן בין מצה לשופר, הרי החילוק לכאורה נכון מאוד. ובהבנת הענין נלפע"ד עפ"י דברי הש"ס בשבת (ע"ו ע"א), שנחלקו ר"י ור"ל אי אכילה ע"י הדחק שמה אכילה או לא, דדעת ר"י דל"ה אכילה ור"ל ס"ל דהוה אכילה, ועיין בש"ע יו"ד סי' קי"ג, וא"כ י"ל דהש"ס בר"ה קאי ג"כ בסברא כשטת ר"י, דאכילה ע"י הדחק ל"ה אכילה, וס"ל כמו דאם האדם דוחק את עצמו ואוכל ל"ה אכילה, ה"ה כשדחקוהו אחרים לאכול ג"כ ל"ה אכילה, ועוד כש"כ הוא, דהשתא כשהאדם דוחק א"ע מרצונו הטוב ואוכל ל"ה אכילה, עאכו"כ כשדחקוהו אחרים בע"כ, בודאי ל"ה אכילה, וכיון שכן אין לחלק ולומר, דה"ט דכפאוהו ואכל מצה יצא, משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, דבכגון דא שאוכל ע"י הדחק ל"ה אכילה, ושוב מוכח דמצאצ"כ, וזה יהי' באמת פירוש דברי הש"ס מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ"ל, היינו דקמ"ל, דאכילה ע"י כפייה ודחק ל"ה אכילה, ושוב דמיא מצה לשופר, וא"כ כמו דיצא במצה כשכפאוהו ואכל, ה"ה גם בתוקע לשיר יצא דמצאצ"כ. (ואין לתמוה אם נאמר דכשכפאוהו לאכול הוה כאכילה ע"י הדחק, ולא שמה אכילה, א"כ לקושטא דמילתא מדוע תועיל אכילה כזאת לפטרו מחיוב המצוה, אף דמצאצ"כא הרי ל"ה אכילה, די"ל דהתורה לא הקפידה כלל שתהי' אכילה גמורה, דהרי אפי' אם אכל מצה שלכ"א ג"כ יצא, וכמו בלע מצה דיצא, אף דהוה שלכ"א, כמ"ש הת"ח בחולין (ק"כ ע"א), ועיין נובי"ק חיו"ד סי' ל"ה ומה"ת חא"ח סי' קל"ה, ועיין במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת שנסתפק בכל מ"ע אם יוצאין שלכ"א, והאחרונים האריכו הרבה בזה, ורבים אומרים דיצא, דרק מיחס הוא דחס רחמנא שלא ללקות על אכילת איסור רק באכילה גמורה, אבל ידי מצוה יוצאין באכילה כל דהוא ולא איכפת לן שתהי' אכילה גמורה והדברים עתיקים, אמנם אם נאמר דמצצ"כ, לא הו"ל לצאת בכפאוהו ואכל מצה מפאת חסרון הכונה למצוה, אשר זה הוא ענין בפ"ע ואין לו שייכות עם אופן האכילה, ומדיצא ש"מ דמצצ"כ ודוק):
ומעתה מה נכבדו הדברים בישוב קושית התוס' הנ"ל, אמאי לא הוכיח רבא בפשיטות דמצאצ"כ, מהא דאיתא להדיא בפסחים דאכל מצה בלא כונה יצא, ולהנ"ל הענין נכון, דבשלמא מכפאוהו ואכל מצה דיצא, שפיר יש לדייק דמצאצ"כ דשם אין לדחות כדחיית הש"ס, דה"ט דיצא משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, דזה ל"ה אכילה כיון שאוכל ע"י הדחק וע"כ דמצאצ"כ, אבל אילו הי' רוצה להסתייע מהא דתנן דאכל מצה בלא כונה יצא, שפיר הי' אפשר לדחות, דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, כדדחי הש"ס, כיון דשם הוה אכילה מעליא והבן:
ד) ועיין תוס' פסחים (קט"ו ע"א) ד"ה מתקיף, שהקשו ג"כ הקושיא הנ"ל, אמאי לא דייק רבא מהא דתנן דאכל שלא במתכוין יצא, ותירצו משום דלגבי אכילה ל"ב כונה כולי האי עיי"ש, וי"ל דכונתם היא ג"כ ע"ד שכתבנו, דאילו הי' מדייק רבא מהך מילתא דאכלו שלא במתכוין יצא, שפיר הי' מקום לדחות כדחיית הש"ס, דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, וע"כ מדייק מהא דכפאוהו ואכל מצה יצא דשם ל"ל הכי, דל"ה אכילה, כיון דהוה ע"י הדחק וע"כ דמצאצ"כ וכמו שביארנו. ועיין במהרש"א שם בפסחים שתמה ע"ד התוס', דהרי רבא ע"כ לא ס"ל לחלק בין אכילה לשאר מצות, דאל"כ גם מכפאוהו ואכל מצה אין ראי', ולהנ"ל הענין נחמד דשם בכפאוהו ואכל מצה אין לדחות ולחלק, דשאני אכילה משאר מצות, דשם ל"ה אכילה, כיון דהוה ע"י הדחק, ואכילה ע"י הדחק לא מקרי אכילה, משא"כ גבי אכלו בלא מתכוין, שפיר כתבו התוס' דלגבי אכילה ל"ב כונה כולי האי, כיון דשם הוה אכילה מעליא, ושפיר יש לחלק בין אכילה לשאר מצות וכמו שביארנו:
ה) והשתא דאתינא להכי, כיון שכל עיקר סברת הש"ס דלא ניחא לי' לחלק בין תק"ש להך דכפאוהו ואכל מצה יצא, ולומר דשאני מצה דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, משום דקאי בשטה דאכילה ע"י הדחק ל"ה אכילה, א"כ זכינו לדין דלמאן, דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, אה"נ דלדידי' החילוק בין מצה לשופר עומד בתוקפו, וכמו שלא נוכל להוכיח דמצאצ"כ מהך דאכל שלא במתכוין יצא, משום שיש לדחות דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, וכמו שהעמסנו למעלה בכונת דברי התוס' בפסחים, כן גם מהא דכפאוהו ואכל מצה אין להוכיח, וכסד"א דהש"ס בר"ה שם, וא"כ נכונים דברי הרמב"ם, דהוא אמנם ס"ל כר"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, עיין רמב"ם פי"ח מה' שבת ה"ג, ולכן שפיר פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא, ואפ"ה פסק דבתק"ש בעינן כונה דלשטתו אין ראי' ממצה לתק"ש, דשאני מצה דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, כיון דלדידי' גם אכילה ע"י כפי' חשובה אכילה, משא"כ בתק"ש וכמו שביארנו:
ו) ובעיקר דברי הגמרא בר"ה שם, דאקשי על רבא דקאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך, וקאמר מה דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון הרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל, יש להבין דמה בכך דבתק"ש כתיב זכרון תרועה, אבל סוף כל סוף הוה מצוה כשאר מצוה, ואם בשום מצוה ל"ב כונה, מדוע בתק"ש יהי' צריכין. ונראה לי בזה רעיון נכבד, דהדברים מתאימים עם מ"ש הב"ח באו"ח סי' תרכ"ה דאף דבשאר מצות אם מקיים המצוה כדינה יוצא בה אף שלא הי' לו כונה למצוה, מ"מ בציצית דכתיב למען תזכרו, ובסוכה דכתיב למען ידעו, ובתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, לא קיים המצוה בלא כונה עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דכונת הגמרא היא עד"ז, דסד"א דשאני תק"ש דכתיב בה זכרון תרועה, והיינו שנאמר בה לשון זכירה, וכיון שכן בעינן בה כונה אף דבעלמא ל"ב כונה קמ"ל דאין חילוק, ואם בשאר מצוה ל"ב כונה כן גם בתק"ש ל"ב כונה, אכן לפ"ז יהי' מכאן סתירה לדברי הב"ח, דהרי אנו רואים דהש"ס במסקנא קאי בסברא דאין חילוק בין תק"ש לשאר מצות לענין חיוב הכונה, ואם בשום מקום ל"ב כונה למצוה ה"ה גם בתק"ש ל"ב כונה, אף שבתק"ש נאמר לשון זכירה, וש"מ דלשון זכירה אינו מורה על חיוב הכונה. ועיין לעיל בסי' ט"ו אות ז' שכתבנו דלדברי הב"ח י"ל שגם בקי דוש היום בעינן כונה כיון דכתיב בי' לשון זכירה וכן בהבדלה עיי"ש בדברינו, ויש להרחיב עוד הדיבור בזה, אבל בהיותי נחפז לדרכי אסתגר במה שכתבתי, ועוד חזון למועד אי"ה לעת הפנאי: