שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן לז
בדבר האשה שנשאת תוך ימי הבחנה שיש מי שנסתפק לחשוב אותה כמזידה כיון שב"ד הזהירו אותה בשעת הגט שתמתין ימי הבחנה ושיצטרך הבעל לגרשה ודלא סגי בהפרשה. ראיתי בזה לברר הנלע"ד שהדבר פשוט דסגי בהפרשה מכמה טעמים. חדא די"ל דנאמנת לומר ששגגה שנשתכח מאתה זמן הגט או ששכחה מה שהזהירו לה ב"ד ולהעמידה בחזקת כשרות כיון שלא נשמע עליה שום שמץ פריצות כאשר ישבה עגונה ונעזבה כמה שנים תחת בעלה הראשון ועמ"ש בבאה"ט (סימן י"ג ס"ק ט') וז"ל ואם נאמן לומר שוגג הייתי נראה דנאמן וראיה מסוגיא פ"ק דב"מ דנאמן לומר מזיד הייתי ע"ש בתוס' ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי עכ"ל. ולענ"ד צ"ע הוכחה זו דשאני התם שאמרו לו שנים אכלת חלב ובאו לחייבו קרבן שנראה להם שאכל בשוגג ויכול לומר שוגג הייתי כדברי העדים לחייב א"ע קרבן ויכול לומר מזיד הייתי וא"א לחייבו קרבן דשמא האמת כדבריו ויביא חולין בעזרה ועמ"ש המל"מ (פ"ד ממלוה ולוה הלכה ו') להסתפק אם עדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור לחתום בשטר שיש בו ריבית ואעפ"כ חתמנו די"ל דליכא בזה סברת אין אדם משים עצמו רשע כיון שגוף מעשה האיסור ידוע בלא הודאתם אלא שהיה מקום לומר שלא ידעו שיש בזה איסור אפשר דנאמנים לומר שידעו שיש איסור ותמהו עליו מדברי התוס' בב"מ שם שהקשו דהיאך נאמן לומר מזיד הייתי והא אין אדם מע"ר הרי דהגם שידוע גוף מעשה האיסור אכילתו החלב בלא הודאתו שייך לומר אאמע"ר ומסתבר כמ"ש לחלק דשאני ההיא דא"ל שנים אכלת חלב שהעידו העדים שאכל בשוגג ונראה לפי ראות עיניהם שאכל בשוגג ומש"ה כשהוא אומר שאכל במזיד אאמע"ר משום דבלא דבריו היינו מחזיקין אותו בודאי לשוגג משא"כ בנדון המל"מ שאף בלא דבריהם היינו מסתפקים ולא היה ברור אצלנו שלא ידעו דלאו דלא תשימון קאי אף על העדים. וע"פ דבריהם יש ליישב לענ"ד מ"ש התוס' במכות (דף ב') ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שהקשו דהיאך הם יכולים לחייבו גלות [בימים הקדמונים] בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב ותמה המהרש"א דהא אאמע"ר וגבי אכלת חלב תירצו התוס' דמש"ה לא אמרינן דאין אדם מע"ר די"ל שרוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חב"ע משא"כ גבי הורג הנפש דלא שייך זה. ועפמ"ש יש ליישב דכיון שראו עדים גוף המעשה וגם בלא דבריו לא היינו מחזיקין אותו בבירור לשוגג מש"ה יכול לומר מזיד הייתי ולא שייך לומר אאמע"ר. ובזה יתיישב מה שתירצו התוס' דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוין והא דשונא אינו גולה כה"ג דומיא דאוהב גולה שאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ולכאורה קשה דא"כ אוהב אמאי גולה והא יכול לפטור עצמו לומר מזיד הייתי אף שיש רגל"ד כיון דאיכא למימר נמי שנתכוין (וע' סנהדרין דף ל"ז אי גם בד"מ לא אזלינן בתר אומדנא) ועפמ"ש י"ל דכיון שיש רגל"ד שהיה שוגג ובלא דבריו היינו מחזיקין אותו בודאי לשוגג שוב אינו יכול לומר מזיד הייתי דאאמע"ר ועמ"ש התוס' ביבמות (דף כ"ה) והיש"ש ב"ק (פ"ח אות כ"ג) והאו"ז ה' פסחים (סימן רכ"ג) ומש"ש. ועכ"פ מש"ה יוכל לומר שוגג הייתי כדברי העדים וגם הוא דבר המצוי להתחלף שאינו ניכר אם הוא חלב או שומן וצריך בקי להבחין (וע' כריתות י"ח ומ"ש לעיל סימן י"א) ונאמן כמו"כ לומר מזיד הייתי לפטור עצמו מקרבן כמ"ש התוס' שעושה תשובה ואינו רוצה להביא חב"ע משא"כ הכא דיש לחוש שמשקר כדי שלא יחייבו אותו לגרשה וגם בישראל שיכול להחזירה אחר הזמן ועד הזמן בלא"ה צריך הפרשה אכתי אפשר שחושש שמא לא תחפוץ להנשא אליו שנית או שהוא חס על שכר הסופר ועדי הגט וגם גנאי הוא לו לגרשה ולחזור ולישאנה י"ל דלא מהימן ושאני התם דא"א לחייבו קרבן דשמא הוא חב"ע. (וכן גלות א"א לחייבו מספק משא"כ הכא לענין גירושין):
אמנם מצינו בחו"מ (סימן נ"ד סעיף כ"ד) לענין פסול מחמת עבירה שאם ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא ובריב"ש (תשו' שי"א) הובא בב"י דאע"פ שאין רוב העולם טועין בזה כיון שהשכחה מצויה אפשר שזה שוכח הוא ועיין או"ח (סימן קיח סעיף ח') דשכחה מקרי אונס ובמ"א (ס"ק י"א) שהביא ממ"ש ביו"ד (סי' רל"ב) דכתב מחלוקת בזה ומש"ש די"ל דשאני התם דהוי תחלתו בפשיעה דכיון שנשבע לעשות ביום פלוני יש לו לעשותו בשחרית כדי שלא יבא לשכוח ולעבור על שבועתו והוא אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח אח"כ ולא עשהו לא מקרי אונס דהוי תחנתו בפשיעה ועמש"ש מהא דפרש"י בפסחים (דף נ"ט) ד"ה ומחו"כ כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו כו' ומההיא דפסחים (דף ס"ו) שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו כו' וכמה סוגיות. ומ"ש הרמ"א (סעיף ה') דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי להכשיר עצמו והוא מדברי הרשב"א (תשובה תר"ע) דמי שטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר את עצמו למסור לו את השבועות דא"כ אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות דיכול הוא לטעון שכחתי וכדאמר בכתובות (דף ל"ג) גבי עדים זוממין אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין כו'. (דשבועה חמירא לאינשי טובא וע' ב"מ (דף ה') והו"ל דקדק ולזכור ולא להסיר הדברים מלבו וכיון שאינו מדקדק בזה אין לסמוך על עדותו ושבועתו לומר שמדקדק שלא יהא בטעות ודוקא אילו היה ידוע ששכח לא היה אפשר לפוסלו משום זה) היינו לענין נאמנות לעדות ולשבועה לגבי אחרים משא"כ הכא שאין הנאמנות אלא על עצמו ששגג דשפיר מהימן. וע"ש בש"כ (ס"ק ז') שכתב דזה קאי לסברא הראשונה וביאר כוונתו בנה"מ דמהא דנקט דינא בעבר על השבועה ולא נקט סתם דמי שבאו עדים עבר עבירה אינו נאמן לומר שהיה שוגג מוכרח לומר דבשאר עבירות הוי זה מילתא דפשיטא ומשום דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור ודוקא בשבועה שנשבע על דבר היתר דלא בדיל מיניה ס"ד דנאמן לומר שהיה שוגג וקמ"ל דא"נ ולזה מוכיח הש"כ דמיירי בשבועה דלהבא שבשעה שנשבע היה עדיין דבר היתר ושבועה דלשעבר שצריך ליזהר בשעת מעשה אם אינו נשבע לשקר כשאר איסורין דמי. ולענ"ד ביאורו מוקשה דהא הרשב"א שם בתשובה כתב שאינו חשוד על השבועה אלא מי שבשעת השבועה נשבע לשקר אלא שהרמ"א הוכיח מדברי הרשב"א שמבואר בדבריו שאילו יש לו דין חשוד גם בשבועה דלהבא אינו יכול לטעון שוגג הייתי והרשב"א הוכיח זה דא"כ אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות כו' ולסברת חילוק הנה"מ יקשה דהא לא מוכח מידי דלעולם י"ל גבי שבועת העדות שנשבע שאינו יודע לו עדות דבהאי שעתא שנשבע עובר על שבועת שקר ורמיא עליו למידק בשעת מעשה ולזכור היטב אינו יכול לומר שכחתי משא"כ בשבועה דלהבא דלא רמיא עליו למידק כולי האי ומוכרח דלא מחלק בזה ואדרבה בשבועה צריך לדקדק ולזכור ביותר וכוונת הש"כ פשוט כמ"ש בהגהות אמרי ברוך דמלשון הרמ"א שעבר על שבועתו מבואר דמיירי בשבועה דלהבא:
ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל (תשובה קמ"ו) בעובדא שאמר הבעל שלא ידע שיש איסור בדבר שאחד הורה לו דסגי המתנת י"ח חודש שצריך לברר מי הורה לו כן ולמה לא שאל החכם בעירו דנראה מזה שהוא מזיד וקיי"ל ביו"ד גבי טבח שאינו יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי ודברי הגאון ז"ל ברורין בלא שום פקפוק בעובדא דידיה. אמנם מ"ש להוכיח מהא דגבי טבח כו' צ"ע לענ"ד דהא שאני התם כמ"ש הרשב"א (תשובה כ') שכל טבח שיצתה טרפה מתח"י אסור לאכול משחיטתו דה"ז פושע או שהוא אינו חושש אם מאכיל את הטריפות שהוא אינו זהיר וכל זה למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור ולא דמי לההיא דיבמות (דף קכ"א) דאמר מיטעא טעינא דהתם טעה וחשב כו' אבל כאן שהטריפות ידועין הן ואם לא נודעו לזה אינו ראוי למנותו טבח ולסמוך עליו כלל. ובתשובה (תרל"ב) הוסיף שמצוי הוא לשקר ולומר שוגג הייתי יע"ש והיינו דלענין שאחרים יסמכו עליו כיון שרואין שאינו זהיר בדבר א"א למנותו טבח לפי שפעמים יבא למכשולים כיון שאינו זהיר ומקפיד משא"כ הכא שאינו לענין להכשיל לאחרים אלא לענין אם צריך גט בין אי הוי מטעם קנס בין אי הוי מטעם חשש קלקול כל שנתברר שהוא חשוד בדבר וד י"ל שנאמן על עצמו לומר שהוא שוגג ושהוא בחזקת כשרות וגם שאני טבח דאמר סוף קדושין הכשר שבטבחים כו' ופרש"י ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן וע' ביצה (דף כ"ה) נטיעה מקטע רגליהון דקצביא כו' (ועיין בכורות (דף ל"ה) כהנים הוא דחשידי אמומי כו' ובסנהדרין דף כ"ו שנחשדו להשהות שביעית כו' דמורו בה היתרא) וכיון שהן חשודין ביותר והכל צריכין לסמוך עליהן בודאי יש להחמיר להעבירו כשיצתה טריפה מתח"י וכדי שיהא נזהר לדקדק [ועמ"ש הרא"ש בנדרים ריש פרק השותפין דמשמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול יע"ש] ואם נאמין לו ששגג לעולם יאמר כן ולא ידקדק בדבר וברוב הפעמים הוא דבר שא"א לברר וצריכין לסמוך עליו והממונה ע"ז צריך שידע ולא יעלם ממנו דבר וע' ש"כ (סימן קי"ט ס"ק ל') ומ"ש (ס"ק כ"ה) דדוקא לענין איסורא אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי אבל לא להוציא ממון דאפשר שוגג היה וא"כ הכא שאינם חשודין בדבר ואין צורך הגט נוגע אלא לעצמן וגם הוא דבר שא"צ לסמוך עליהם שבנקל יש לברר הזמן שנתגרשה אחר דרישה וחקירה מעט לראות כתב הפטור וכדומה וכן עניני עיבור והנקה יש לברר ולידע בקל ודאי י"ל שנאמנים וא"צ לגרשה ובגט מחסרין ליה ממונא ג"כ שכר סופר ועדים וע' ב"ק (דף קי"ב) כיון דממונא קא מחסר ליה דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא לא וגם איכא זילותא בגירושין ופעמים שיתבטל ויחזור אחד מהן. וגם דהתם חיישינן שיעבור כן בזדון ויערים אבל הכא אין לחוש כ"כ שיעבור בזדון ויערימו דהא יצטרכו להפריש זמ"ז ואיכא להו גם זילותא ולפמ"ש בב"י בשם רבינו ירוחם אם עברה ונשאת תוך ג"ח בודקין אותה בכל מיני בדיקות אם היא מעוברת ואע"ג דאמרינן אין בודקין הנשואות שלא תתגנה על בעלה הכא שנשאת שלא ברשות תתגנה ותתגנה ולכאורה ע"כ מיירי בשוגגת דאל"כ הא צריך שיוציאה בגט וא"כ בלא"ה לא שייך הא דאין בודקין הנשואות כדי שלא תתגנה על בעלה דהא כבר הוציאה בגט או ברח למקום רחוק וצ"ל דהגם שנאמנת ששגגה לענין שלא להוציאה בגט מ"מ אין לחוש לגנותה דמ"מ הויא קרובה למזיד קצת שלא דקדקה היטב ומש"ה בודקין אותה הגם שתתגנה על בעלה שהפריש ממנה וחוזר ובא אליה תיכף אחר הג"ח ואז בודקין אותה וא"כ תבא עי"ז לידי בזיון ושתתגנה על בעלה וממילא אין לחוש כ"כ שתערים במזיד להנשא תוך ג"ח וגם בקטנה שא"ר לילד וכה"ג שידוע שלא נתעברה מבעלה הראשון שלא יצרכו לבודקה אין להחמיר בה יותר מבאשה דעלמא דהא כל מה דבעיא הבחנה אינו אלא משום דלא פלוג רבנן ואין להחמיר בה יותר שלא תהא נאמנת לומר שוגג הייתי:
והגם דאמר בשבת (דף ל"ח) רנב"י אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל ופרש"י דאיסור רבנן הוא וקילא ליה ואתי לשהויי מזיד ולומר שכחתי הא מפורש התם דמשראו שרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו חזרו וקנסו על השוכח וגם התם נקטינן לקולא כשעבר ושכח אם נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו לדעת הרי"ף הובא בב"י וש"ע או"ח (סימן רנ"ג) וע"ש שהראב"ד גורס עבר ושהה מאי וכלומר בשוגג שכסבור מותר הוא דקיל טפי משוכח דפשע דבשוכח אפי' נתבשל כ"צ אסור והקשו לשיטת הגורסין דעבר ושכח מאי מהא דקאמר ת"ש מהא דכשהלך ר"י לציפורי מצא ביצים מצומקות שנשתהו ע"ג כירה ואסר להן מאי לאו לאותו שבת ודחי לא לשבת הבאה ואי בשוכח מאי איכא בין שבת זו לשבת הבאה שהשכחה כמו"כ מצויה בשבת אחרת כמו ששכחו בשבת זו ועמ"ש הב"ח. ולכאורה יש ליישב לפמ"ש בביצה (דף ט"ז) בההוא סמיא דלא אותיב עירובי תבשילין וא"ל שמואל סמוך אדידי ולשנה אחר א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור ועמ"ש הט"ז (סימן תקכ"ז ס"ק ט') שנקרא פושע על השנות השכחה פעמיים וה"נ י"ל שאסר להם לשבת הבאה אם ישכחו עוד הפעם דשוב יהיו נחשבין כפושעין ועכ"פ התם הוא דגזרו חכמים לפי שראו שמערימין ועיין בגיטין (דף נ"ד) התם היינו טעמא דר"י משום דאתי לאיערומי ומ"מ קיי"ל כר' יוסי ור"ש דנפלו ונתפצעו בשוגג יעלו ובפרט הכא דליכא כ"כ חשש הערמה שבנקל הדבר להתודע וגם לפעמים תפסיד בזה שתנשא תוך ג"ח ומש"ה בודאי י"ל דנאמנת לומר ששגגה ושכחה זמן הגט או ששכחו מה שהזהירו לה בשעת הגט ולא ידעה שיש איסור בדבר וכמבואר בש"ע דכשהוא ע"ה ואינו יודע הדין שמינקת חבירו אסורה חשיב כשוגג:
ועמ"ש הט"ז יו"ד (סימן צ"ט ס"ק ט') מדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דאפילו למ"ד דקנסינן שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר והביא מ"ש בתשובת מהרי"ק באשה שזנתה ולא ידעה שיש איסור בדבר אם יחשב שוגג יע"ש אמנם כבר תמהו הכו"פ והפמ"ג על הט"ז דכוונת התוס' בבכורות הוא לומר דשמא חשיב שוגג כשסבור שמותר לבטל ולמ"ד בשוגג יעלו ה"נ יתבטל ובמכות (דף ט') ס"ל לאביי דאומר מותר אנוס הוא ורבא ס"ל דקרוב למזיד הוא וי"ל דלטעמייהו במנחות (דף מ"ט) דאמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ותני עלה פיגולן פיגול כו' אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הויא עקורה א"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשם שלמים ובאומר מותר דרבא לטעמיה לא מצי מפרש הכי דלדידיה אומר מותר לא הוי כשוגג אלא קרוב למזיד. ואין להקשות על מה שפסק הרמב"ם (פט"ו מפסה מ"ק) שעקירה בטעות אינה עקירה ופסק דאומר מותר הוי קרוב למזיד [דבודאי ליכא למימר דדוקא ג"ת שאומר מותר להרוג הוא דהוי קרוב למזיד לפי שהוא איסור ידוע משא"כ כשאומר מותר לשנות לחשוב בה לשם שלמים דז"א דגם גבי כהנים בעניני העבודה שייך לומר שהיה לו ללמוד והוי לפ"ז קרוב למזיד] די"ל דדוקא למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ושוגגין פטורין מפני תיקון העולם הוא דשייך להקשות ולומר דהוי קרוב למזיד אבל לפי מה שפסק הרמב"ם כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומזידין חייבין מפני תיקון העולם שפיר ניחא שלא קנסו לחייבם כשאומרים מותר משום דל"ש כ"כ מפני תיקון העולם שלא ירגילום בכך כל שלא הזידו ממש. וע' או"ז (סימן רכ"ג) ומש"ש:
ולכאורה אינו מובן הא דקאמר במכות (שם) א"ל אביי אומר מותר אנוס הוא א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא דהא כבר הקשה לו כן אביי על הא דאמר לעיל (דף ז') אימא פרט לאומר מותר והשיבו שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא וכבר ידע אביי תשובת רבא ע"ז והגם די"ל שהקשה אביי על שני האוקימתות שלו והשיבו תשובה אחת ע"ז הוא דחוק קצת וכדי ליישב זה נלע"ד דמש"ה חזר והקשה לו אביי אומר מותר אנוס הוא משום דהוי ס"ד דנהי דסבר דבישראל הוי זה קרוב למזיד שלא ידע שיש איסור בדבר מ"מ גבי ג"ת הוי כאנוס והשיב לו רבא שגם ג"ת הוי קרוב למזיד ומשום דהו"ל ללמוד. ובזה יתיישב לענ"ד מה שהקשו התוס' בד"ה ור"ת אומר פטור דר"ח היכי מפרץ ברייתא דלעיל דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר"ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד ולפמ"ש י"ל דמודה ר"ח דישראל האומר מותר להרוג הוא קרוב למזיד ושאני ג"ת ונראה שלזה כוון פרש"י בד"ה כסבור בהמה ונמצא אדם דה"ז כאומר מותר שהיה לו ללמוד ואף זה היה לו לעיין ובג"ת עסקינן דהיינו דהא דכסבור בהמה כו' לא דמי אלא לאומר מותר דג"ת. ומש"ה לא מייתי הש"ס הא דאיתיביה אביי לרבא מקרא דהגוי גם צדיק תהרוג גבי אבימלך אלא הכא ולא מייתי זה לעיל משום דישראל שאומר מותר ודאי הוי קרוב למזיד. אמנם כ"ז היינו דוקא באומר מותר להרוג שהאיסור ידוע לכל משא"כ באיסור שאינו ידוע לכל וכמ"ש הב"י גבי עבר ושהה שכסבור מותר הוא דקיל טפי וכמ"ש בתה"ד (סימן רט"ז) להוכיח שאם הוא עם הארץ כל כך שאינו יודע כל מן האיסור דמינקת חבירו הוי כשוגג מהא דאמר בב"ק (דף צ"ה) מאי לאו בע"ה דלא ידע דקרקע נגזלת או אינה נגזלת ואפ"ה קאתי בעל קרקע ושקיל לארעא ושבחה וש"מ בשוגג נמי קניס הרי דע"ה היינו שוגג ולא אמרינן הו"ל למגמר ע"ש ועיין בב"מ (דף ל"ג) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות והגם דמלשון הש"ס י"ל דהיינו דוקא בע"ה ממש וע' ברכות (דף מ"ז) איזהו ע"ה כו' וגבי ת"ח אדרבה שגגת תלמוד עולה זדון ואם שגה בהוראה שלא ידע טעם המשנה הוי קרוב למזיד וא"כ י"ל דבאינשי דעלמא שיצא מכלל ע"ה הוי קרוב למזיד מה שלא ידע שיש איסור בדבר אמנם מהא דפרש"י צבעו שוגג חשיב ליה דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות בדיבור של בעה"ב משמע דגם באינשי דעלמא חשיב כשוגג (ומש"ה קאמר לא בלוקח ת"ח וידע) וגם יש מ"ד דאפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה. והש"מ בשם הרא"ש כתב דמש"ה קאמר מאי לאו בע"ה ולא קאמר מאי לאו כשלא הכיר בה שאינה שלו דלא קניס ר"מ אלא בשוגג שיש בו נדנוד עבירה כמו ע"ה שידע שהיא גזולה אלא שהיה סבור דקרקע אינה נגזלת כו' והרשב"א תירץ במנין אחר ומבואר דלהרא"ש גרע זה משוגג דעלמא ומ"מ לא חשיב כמזיד. וכן מצינו בב"מ (דף נ"ז) ה"ד אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' ופרש"י שהוציא מעות הקדש לחולין כו' ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש וכן אמר בתמורה (דף י"ז) ה"ד שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר כו' ובשבת (ס"ח) גבי תינוק שנשבה כו' פרש"י דסברי ר"י ור"ל דאומר מותר אנוס הוא והיינו דכיון שנשבה בין הערביים לא הו"ל לידע והא דפרש"י (דף ע"ב) ד"ה אלא באומר מותר דקרי ליה שגג בלא מתכוין דהתם לא חשיב אונס דפשיטא דהו"ל לאסוקי אדעתיה איסור ע"ז משא"כ איסור מלאכה בשבת דמנא ליה לאסוקי אדעתיה האיסור ולפום דפרש"י שם (דף ע"ב) י"ל דכשנתגדל בין ישראלים אינו בשוגג וניחא ההיא דמכות אך י"ל דפרש"י כן משום דכשנתגדל בין ישראלים לא משכחת שיטעה בזה. התוס' במכות שם ובשבת שם ובסנהדרין (דף ס"ב) ד"ה ורבא אמר לך לא באומר מותר דוקא בגלות ממעט אומר מותר דכתיב בשגגה יתירא מוכח דבעלמא חשיב שוגג גם כשאומר מותר להרוג הגם שהאיסור ידוע ומפורסם ולפ"ז בלא"ה אתי אוקימתא דמנחות (מ"ט) באומר מותר ככ"ע וא"ש דברי הרמב"ם (וכן לתירוץ השני בתוס' דגרס רבה ניחא) וכן מוכח ממ"ש המהרי"ק כשסברה שמותר דכל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה וכ"כ הב"ש (סימן קע"ח ס"ק ד') דמש"ה אסורה הגם דאומר מותר הוי כשוגג ומוכח דס"ל דגם באיסור מפורסם כזה דהו"ל לאסוקי אדעתיה הויא כשוגג וא"כ נאמנת לומר ששכחה מה שהזהירו לה בשעת הגט (מרוב בהלה וצער בקבלת הגט) ויש לה דין שוגגת:
ובפרט בנ"ד שהבעל היה בודאי שוגג ומאד הצר לו אשר נכשל באיסור ובלשון השו"ע מבואר דדוקא שאם הבעל עבר במזיד צריכה גט והעיקר תלוי אם הבעל היה מזיד וכן מבואר בתשובת מים חיים (סימן ט"ו) דמדהביא הרמ"א דברי מהרי"ו דאם קדשה בשוגג די בהפרשה והשמיט הך דכתב מהרי"ו דדוקא כששניהם שוגגין אבל כשהיא מזידה צריכה גט אלמא דלא ס"ל כוותיה ולכך השמיטו הב"ש ודאפשר דסבירא להו כסברת הגהת מרדכי סוף יבמות גבי מים שאל"ס אשתו אסורה ואמרינן בש"ס אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה והביא בשם מהר"ם דאם ניסת כו' עד שיוציא וכתב וז"ל ואפי' אם תמצי לומר דלא קנסו לדידה משום דמה דעבדא כדי שלא תתעגן מ"מ לדידיה דשביק התירא ואכיל איסורא כו' ע"ש וה"נ יש חילוק גבי מזיד בין דידיה לדידה אלא דגבי הבחנה שהוא רק ג' חדשים ליכא ענין עיגון וגבי מעוברת ומינקת שהוא זמן ארוך די"ל דעבדא שלא תתעגן ב' שנים יש לחלק בין מזיד דידיה לדידה והביא ראיה מתשו' הגאון נוד"ב שכתב להתיר באשה שהסתירה הריונה בהפרשה בעלמא מחמת שהבעל היה שוגג יע"ש שלמד מזה להתיר גם בעובדא דידיה שכרעה לילד תיכף אחר החופה ושהיתה מזידה יע"ש. ולענ"ד מלשון הרמ"א שכתב גם גבי ניסת תוך ג"ח שאם הזיד הבעל משמע דגם בזה הוי העיקר אם הזיד הבעל ואין לחלק כ"כ בין המתנת ג"ח וזמן ארוך דהא גם זמן ארוך לא דמי למשאל"ס דאפשר שתתעגן לעולם וגם לא דמי להא דמשאל"ס דשאני התם דאם ניסת לא תצא וא"צ הפרשה (דא"כ יפרישו אותם לעולם) ועבדא הכי כדי שיהיה בדיעבד ומוריא היתר בעצמה דלכתחלה הוא דלא תנשא ובדיעבד לא תצא וכדי שלא תתעגן אינה מקפדת על איסור שאינו אלא לכתחלה משא"כ הכא דלא שייך זה דאטו יש לה לעשות איסור כדי שלא תתעגן דהא האיסור הוי ודאי ואף אם כבר ניסת בשוגג הא צריכין הפרשה כל הזמן עד אחר כ"ד חדש וא"כ הקדושין והנישואין וכל בעילה ובעילה הוי באיסור וא"כ לא דמי כלל להא דמשאל"ס (ואחר הזמן בלא"ה תוכל להנשא אלא שחשבה שתוכל להעלים ולא יתודע הדבר) ואי נימא דמ"מ יש טפי לקנוס להבעל כשהוא מזיד דשביק היתירא כו' שהיה אפשר לו לישא אחרת משא"כ בדידה דיצרה הוא דאנסה וע' כתובות (דף נ"א נ"ד) ה"נ יש לחלק אף כשניסת תוך ג"ח (וגם אינה יודעת אם אינה מעוברת אלא שמצד זה היה לה להמתין שמא תוכל להנשא בהיתר) והגם דלפמ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ב) דלמ"ד שגם ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים מ"מ נתפייס יצרו שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים הגם שהוא ירח ימים ואליבא דר"ע ג' חדשים כדי להבחין כו' ומשמע דזמן ג' חדשים הוי זמן קצר שיתפייס יצרו בכך ה"נ יש לקונסה טפי מה שניסת תוך ג"ח מ"מ י"ל דקיי"ל כמשמעות השו"ע והב"ש שלא הזכירו מ"ש מהרי"ו דכשהיא מזידה צריכה גט וכהא דלא הביא בש"ע מ"ש מהרי"ו שצריך לברוח ולהתרחק מעיר מושבה מהלך ב' ימים ולישבע שלא יבא בעיר עד כלות הזמן וסומכין להקל דסגי בהרחקה לשכונה אחרת ה"נ לענין אם הבעל שוגג י"ל דקיי"ל כמשמעות השו"ע והב"ש שלא הזכירו מ"ש מהרי"ו בזה (וכשלא תמצא מי שישתדך לה וירצה להמתין ושיתקשר עצמו בקנס ובטוחות חוששת שמא לא תמצא אח"כ למי להנשא וליכא פת בסלה ותו יצרה תוקפה). וגם עמ"ש בבאה"ט ס"ק ט' בשם מהראנ"ח דמה שלא הוזכר כו' לגבי האשה משום דהאשה קרובה יותר לשוגגת (וע' קדושין (דף י"ג) גיטין (כ"א) דאיתתא לאו דינא גמירא):
ולענ"ד י"ל טעמים אחרים לחלק בין אם הבעל מזיד או היא מזידה דהא הטעם דבמזיד יוציא לא הוי משום קנסא אלא משום דשמא יבא עליה כל כמה דאגידא ביה וכמבואר בתשובת מהר"ם שבשלטי הגבורים שאם קידש תוך ג"ח ולא הספיקו כו' עד שעברו ג"ח תו לא כפי' ליה להוציא בגט משום דלרבנן לית להו קנסא כלל מדלא קאמר דרבנן דר"מ ג"כ אית להו כר"א דאין הולד של קיימא יוציא בגט ומשום דר"מ ור"א אית להו יוציא אפילו אחר שעבר הזמן משום קנסא ורבנן לית להו קנסא והא דאמר יוציא משום גזירה שמא יבא עליה כל כמה דאגידא ביה אבל מכי עבר הזמן דחו ליכא למיחש למידי לא בעי לאפוקה וכ"כ התוס' והרא"ש בשם הר"י מאורליינש בא' שקידש מינקת חבירו שלא להצריך גט כו' כיון דבלא"ה אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה כו' ודחו דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרווייהו מדרבנן הרי דהוי רק משום חשש שמא יבא עליה ודבשוגג אין לחוש שיבא עליה באיסור (ונדה שריא ליחודי וע' סוטה (דף ז') דהיכא שיש היתר לאיסורה ל"ח אף היכא שלא בעל עדיין דתקיף יצריה וע' ריש כתובות ויומא ודף י"ח) וגם כשאין היתר לאיסורה עד אחר זמן רב שאסורה ביחוד עכ"פ מהני ההפרשה שלא תדור בשכונתו וע' בב"י (סימן קי"ז) בשם הרמ"ה גבי רמ"ת שחייב לגרשה ולא דמי לזינתה שמאוסה בעיניו ואכתי יוכל להשהותה ע"י שליש) וכ"כ האו"ז ה' יבום (סי' תרכ"ט) דהיכא שכבר עשה איסור חיישינן שמא יבא עליה, והשתא י"ל לפמ"ש התה"ד (סימן רנ"ב) באשה נדה שבעלה חולה והיא בריאה שמותרת לשמשנו כשאין מי שישמשנו זולתה דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו ולהרגל דידה לא חיישינן שאינה תובעת בפה (ע' עירובין דף ק') וגם אין בו כח להתאוות ולהתקשות אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שיתגבר עליו יצרו ויפייסנה ואע"ג דבפ"ק דכתובות משמע איפכא דקאמר כאן באבילות דידיה אסור כאן באבילות דידה שרי ופרש"י דבאבילות דידה אינה שומעת לו אף אם תתגבר יצרו עליו יש לחלק בין מניעה דאבילות ובין מניעה דתשש כח הגוף עכ"ד והובא בש"כ יו"ד (סימן קצ"ה ס"ק י"ט) וה"נ יש לחלק בין מניעה דאבילות שבימי אבלה לא תשמע לו משא"כ במילי דאיסורא ועבירה בעלמא שנשים דעתן קלות ונוחות להתפתות (וכמ"ש בקדושין ודף פ') שלא יתייחד עם ב' נשים כאשה שמתיחדת עם ב' אנשים הואיל ונשים דעתן קלות עליהן וע' ע"ג (דף י"ח) בפרש"י ובבכורות (דף ל') באשה שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין ע"י נשאת לע"ה והיתה קושרת לו קשרי מוכס ע"י והגם דלחכמים א"צ לקבל ד"ח מ"מ מודו שדעתן קלות) וכשהבעל הוא חשוד יש לחוש טפי לקלקולא וכמ"ש בתה"ד שם דאין הרגל עבירה תלוי אלא בו ומש"ה כשהוא שוגג ואינו חשוד לעבור על האיסור ל"ח שיבא עליה הגם שהיא חשודה ע"ז דהעיקר תלוי בו שהוא תובע בפה ומפתה אותה. וגם דכיון שמפרישין אותם שלא יהיו בשכונה אחת אין לחוש אלא כשהבעל חשוד שהוא מחזר אחריה ולא כשהיא חשודה דאשה לא ניידא כמ"ש בנזיר (דף י"ב) וע' כתובות (ס"ז) וע' כתובות (דף ס"ד) מי שוכר את מי והגם דהאידנא אינן כלואות בביתן מ"מ אין דרכן להחזיר ברחובות כ"כ כל שאינה פרוצה ביותר [ועמ"ש הש"מ שם בכתובות דכשלא בעל שיצרו מתגבר עליו ירבה להפציר בה ותשמע לו גם באבילות דידה ודעת הרבה מהראשונים דגרסי להיפוך דבאבילות דידה חיישינן טפי לקלקולא ודלא כפרש"י וקצת פרש"י לטעמיה בקדושין (דף פ') ד"ה ורבנן דבשעת אנינות תביר יצריה ולפירוש התוס' מייתי עובדא שאפי' בשעת אנינות נתגבר יצרה עליה אמנם הש"מ כתב גם לפרש"י הא דאפי' בשעת אנינותו יצרו מתגבר עליו וע' סוכה (דף נ"ב) רש"י ד"ה וספדה ועמ"ש במק"א בשם הראב"ן בההיא דיבמות (דף קט"ז) ספדי בעליך קרע מאניך סתרי מזייך ומ"ש המ"א או"ח (סי' ע"ה ס"ק ג') מרפ"ב דכתובות וע"ש בירוש' כגון אלו שיצאו ביוה"כ כו' ובמפרשים דהוי כנתינת אפר מקלה כו' עמש"ש. וגם להגירסא שלפנינו בלא"ה י"ל דמש"ה באבילות דידה שרי ומשום שאינה כוחלת ופוקסת ואינה מתקשטת והיא עצובה ואבלה ומתגנית עליו ואינו מתאוה לה כ"כ כמו כשהיא אינה אבילה ואינה נוהגת בפניו אבילות אלא משום כבודו. ועכ"פ הרגל עבירה אין תלוי אלא בו ומש"ה דוקא אם הבעל עבר במזיד צריכה גט דחיישינן לקלקולא]:
וגם אי חייב לגרשה מטעם קנס ג"כ י"ל שאינו חייב לגרשה אלא כשהוא פשע בדבר שהזיד לישאה באיסור וקנסוהו לגרשה ומדינא גירושין תלוי ברצון הבעל אלא שתקן ר"ג שלא לגרשה שלא מרצונה משא"כ כשהוא לא הזיד בדבר אין לחייבו לגרשה שלא ברצונו משום קנסא דידה והגם דפעמים שצריך לגרשה משום קנסא דידה י"ל דכיון שצריך שיאמר רוצה אני וצריך רצונו מה"ת א"צ לגרשה אלא כשפשע בעצמו וגם עיקר הקנס והפסד בגט הוא להבעל שמשלם שכר סופר ועדים וכל מה שקנתה כו' ונס כשתחפוץ לחזור ולהנשא לו יפסיד הוצאות הגט והגם דבעלמא אדרבה גירושין קשה טפי להאשה ועמ"ש הד"מ יו"ד לסימן רכ"ח ס"ק י"ד) בשם מהר"ם פאדווא דדוקא איש עושה טובה לאשה כי לזכר מצויות נשים הרבה דטב למיתב טן דו כו' ולאשה אינם מצויים אנשים ולכך היא צריכה היתר לפניו אבל לא הוא בפניה וע"ש בש"כ וס"ק נ"ה) ובב"ק (דף ק"י) וש"נ [ויש להעיר בזה ממ"ש התוס' בתענית (דף ח') ד"ה בחולדה ומשמע התם דל"מ התרה מדהוצרך לגרש את אשתו לישאה והתם הוא עשה לה טובה והיא לא עשתה לו טובה שנתרצית לו כדי שיעלה אותה מן הבור וצ"ע] ועיין יבמות (דף פ"ה) רש"י ד"ה זה הוא מרגילה כו' היא מרגילתו האשה רוצה להנשא יותר מן האיש וע"י הגירושין יבא פעמים שלא יחזור וישאנה אכתי לא שייך זה הכא שתלוי בדעתו ואם רוצה לגרשה צריכה לקבל הגט כיון שהוא שגג והיא הזידה לעבור ולהכשילו באיסור ורבו המחמירין אפי' בשוגג וכמ"ש הרמ"א ונהי דקיי"ל להקל יוכל לומר לא בעינא להכניס את עצמי בקולות שאינו אלא משום צד הדחק וכיון דהוי במקום מצוה שרבו המצריכין גירושין דוקא וגם היא הזידה והכשילתו לכאורה לא תקן ר"ג ואם רוצה לגרשה (ע"פ חוקי הממשלה יר"ה) צריכה לקבל הגס וגם עיין (סי' ל"ט סעיף ה') שהמקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין כו' או נדרים שדרך ב"א להקפיד עליהם ה"ז מקודשת מספק וע"ש בפ"ת בשם הג"מ דלענין איסור רגמ"ה לא החמירו וכיון שהיא הטעתו ואילו ידע שיצטרך לפרוש ממנה זמן מרובה וכשהיא מעוברת פעמים שיצטרך להמתין זמן רב לא היה נושאה הוי כמום שלא ידע הבעל ושהדרך להקפיד ע"ז ואין לומר בזה דחזקתו ששמע ונתרצה דשאני מומין דאסיק אדעתיה לחקור ולבדוק פ"י קרובותיו משא"כ דבר כזה דלא מסיק אדעתיה לחקור משום דהוי מילתא דלא שכיחא והוא סומך עליה שלא הנשא באיסור שגם היא יודעת שאח"כ יחייבו אותם להפריש או לגרשה וגם הוא סומך עצמו על מסדרי קדושין שעליהם, לחקור במילתא דאיסורא בדבר האפשר לברר וכיון שהטעתו ודרך להקפיד ע"ז ורבו המחמירין אף בשוגג צריכה לקבל:
הגט כשרוצה לגרשה ועמ"ש הב"ש (סימן קי"ז ס"ק כ"ד) דגם בשאר מומין אם היו בה מומין ולא ידע י"ל אותה כיון דעשתה שלא כהוגן יע"ש וכיון דבלא"ה בידו. לגרשה ממילא כדנימא שהוא מחוייב לגרשה אין קנס זה אלא להבעל שאינו רוצה לגרשה ובדעתו להחזירה אחר הזמן ויפסיד הוצאות כמ"ש ומש"ה י"ל דכשהבעל שוגג והיא הזידה לא קנסינן ליה והדבר תלוי בו אם לגרשה או לפרוש ממנה עד אותו הזמן והגם שחיוב הגירושין הוא קנס גם לה ומתוך שיגרשה קרוב הדבר יותר שלא יחזור וישאנה מ"מ י"ל דלא קנסינן להבעל ששגג בדבר. ובנ"ד שיש רק איזה ימים להמתין וגם בודאי אינה מעוברת שהיה בעלה הראשון מרוחק ממנה זמן רב ממילא ליכא מום וקפידא כ"כ ומ"מ כשהיא הזידה יכול לגרשה [ע"פ חוקי הממשלה יר"ה] משום קנס ושיאמר אין רצוני להכניס א"ע בקולות וכמ"ש ומבואר דא"ש מה שא"צ לגרשה כשהיא הזידה משום דהקנס בחיוב הגירושין אינו אלא להבעל וגם כבר נתבאר דכשהוא מזיד וחשוד לעבור על האיסור חיישינן טפי לקלקולא [ועמ"ש הרמ"א דלענין כתובה ע"ל (סעיף י"ב) ולכאורה לפמ"ש בשו"ת הרא"ש וכלל נ"ג) הטעם דמעוברת חבירו הוא מרגילה ולא היא מרגילתו דאשה חסה על בנה אלא שהוא אומר לה שאם תלד יכלכל הילד שלא ימות וכיון שהוא מרגילה יש לה כתובה לא שייך זה גבי ניסת תוך ג"ח ובפרט כשהוא שגג והיא הזידה דבודאי היא מרגילתו וכשהיתה פרושה מבעלה מכבר ידעה שאינה מעוברת. וגם להטעם שכתב הרא"ש דשאני שניים שעומדת כל ימיה באיסור לכך תצא בלא כתובה אבל מעוב"ח אסרו חכמים משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ואיסור זה בשעת נשואין הוא ועתיד לפסוק לכאורה התם היינו כשעבר ונשא במזיד משא"כ כשהיא הטעתו ואילו ידע הבעל מזה לא היה נושאה שיצטרך לפרוש ממנה כ"ד חודש ורוצה לגרשה שכ"ז שהיא תחתיו אינו יכול ליקח אחרת ולפמ"ש שא"צ לגרשה אלא כשהזיד הבעל מש"ה צריך לתת לה כתובה]:
ועפמ"ש יתיישב בפשוט מ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם שאם עברה ונשאת תוך ג"ח בודקין אותה כו' דהכא שנישאת שלא ברשות תתגנה ותתגנה דמיירי כשהבעל שוגג והיא מזידה שא"צ לגרשה וסגי בהפרשה ויחזור הבעל אליה אחר ג"ח וכיון שהיא הזידה לא קפדינן מה שתתגנה על בעלה. שוב ראיתי להגאון ח"ס אה"ע חלק ב' (תשובה קכ"ו) שהביא דברי רי"ו הנ"ל וכתב וז"ל ונ"ל אפילו נישאת תוך ג' בשוגג שלכאורה אין לקונסה שתתגנה ותתגנה מ"מ בודקין דלאו מטעם קנס אתינן עלה אלא מטעם מכשול הנ"ל ומ"ש ר' ירוחם נישאת שלא ברשות שוגג נמי נישאת שלא ברשות קרינן לה כמבואר ר"פ האשה רבה ועוד כבר כתבתי לעיל דלא מהימנא לומר שוגג הייתי להקל על עצמה כו' עכ"ל. ולענ"ד צ"ע דלשון רי"ו אם עברה ונשאת משמע דמיירי כשהזידה ודמש"ה תתגנה ותתגנה ודכשיש לחוש לגנותה אין בודקין אותה ולא אמרינן דכיון שצריך להבחין אם היא מעוברת לידע הולד של מי ההכרח לבודקה ומעיקרא תקנו המתנת ג"ח ולא אמרינן שתמתין משהו ותנשא [פרש"י דהיינו שבוע והתוס' כתבו דלאו דוקא משהו שצריכה להמתין ג' ימים של קליטת הזרע ואולי גם כוונת התוס' לא הוי שתמתין ג"י לחוד דהא אי אפשר להכיר ולהבחין במה שיחסר שעה אחת לשלשה חדשים שעי"ז לא יהא ניכר העובר אלא דמוכיח דלאו דוקא משהו ממש דהא צריכה להמתין ג"י של קליטת הזרע והדר י"ל דהיינו שבוע או שבועיים ובלא"ה לא יוכל לבא עליה עד אחר שבוע ויותר אף בגרושה דהא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דשמא מחמת חימוד ראתה כו' כדאמר בנדה (דף ס"ו) ובש"ע יו"ד (סימן קצ"ב) וע"ש בס"ט וביבמות (דף לז) וכיון שעכ"פ בימי רב ור"נ כבר נאסר זה. הא דקאמר ותמתין משהו היינו שבוע ויותר] וכי מלו ג"ח ליבדקה כדי שלא יצטרכו לבודקה שתתגנה על בעלה אבל השתא שכבר ניסת ההכרח לבודקה. וסובר רי"ו דגם השתא אין לבדוק אפה בכל מיני בדיקות לפי שתתגנה על בעלה והתורה דרכיה דרכי נועם וע' יבמות (דף פ"ז) ושבת (דף ס"ד). ודוקא משום שעברה והזידה ונשאת באיסור אין לחוש לגנותה וכמבואר בלשון רי"ו. וההיא דר"פ האשה רבה אינו ענין לזה דהתם מפרש דהיינו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים ומשום דבשנים הדבר ידוע שהיא מותרת וא"צ לישאל לב"ד להתירה, וכיון דבש"ע ובב"ש לא הביאו דברי רי"ו לא משמע להחמיר יותר מהמפורש בדברי רי"ו דדוקא כשעברה ונשאת כו' תתגנה ותתגנה ואם היינו חוששין לגנותה לא היו בודקין אותה וצ"ע לענ"ד לדינא:
ולכאורה היה מקום לומר בטעם הדבר ומשום דפריך הש"ס ונבדקה בהילוכה ומשני רמב"ח אשה מחפה עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה והשתא י"ל דבמקום שיש לחוש לגנותה אפשר לבדוק אותה בהילוכה ושלא יסמכו על הבדיקה לענין ירושת בנה ולא יירש בנכסי שני כשיוכלו להסתפק שהוא של הראשון. וממילא לא תחפה עצמה בהילוכה כיון שיודעת שלא יסמכו ע"ז הבדיקה לענין הירושה וכיון שלא תחפה עצמה יבחינו ע"י בדיקת הילוכה זרעו של מי הוא (וכשהראשון עשיר יותר בלא"ה לא שייך זה) ודוקא לכתחלה א"א שתמתין משהו ותנשא וכי מלו ג"ח לבדקה בהילוכה דאין זה תקנה לכתחלה לומר שלא ירש בנה לא בנכסי ראשון ולא בנכסי שני, משא"כ כשאירע כן דרך מקרה די"ל שאין לגנותה בשביל שיירש בנה ודוקא לפי שעברה ונשאת באיסור אין לחוש לגנותה:
אך ז"א דהא כמו"כ יש לחוש שתחפה עצמה שלא תראה מעוברת מהראשון כדי שלא תצטרך לפרוש מבעלה כל ימי עיבור והנקה (דהא אם תחפה עצמה תשב תחת הבעל באיסור וא"כ ע"כ היא חשודה לעבור ע"ז האיסור) וכבר הקשה הנוד"ב הא דלא קאמר הש"ס דמחפה עצמה שלא לאוסרה על בעלה ותירץ באב"מ דכיון דבתחלה לא אסרו חכמים משום ספק מעוברת לא תיאסר על בעלה אף אם תמצא מעוברת שלא תצא מהיתרה הראשון כיון שניסת בהיתר ולמסקנא שצריכה להמתין ג"ח משום הבחנה ממילא כשנשאת תוך ג"ח ה"ל נישואין באיסור וצריכה הפרשה משום עיבור ויניקה יע"ש. וא"כ יקשה דהשתא דניסת באיסור גם כשניסת בשוגג אם תמצא מעוברת יפרישוה מבעלה כל ימי עיבור ויניקה והדר יש לחוש שתחפה על עצמה, ואין לומר דכשאין לגנותה עדיף טפי להפרישה מבעלה כמה חדשים עד אחר כמה חדשים שיתברר בודאי שאינה מעוברת. וממילא יועיל בדיקת הילוכה להבחין בין זרעו של ראשון כו' שלא תחפה עצמה כיון שיודעת דהאי חיפוי ל"מ לא להתירה לבעלה ולא לענין שירש בנה בנכסי השני דז"א דא"כ במה שהיא מזידה ואין לחוש לגנותה ובודקין אותה בכל מיני בדיקות הוי קצת טובה לה דממילא מותרת לבעלה תיכף אחר ג"ח ואם תחוש לגנותה תצטרך לפרוש מבעלה זמן ארוך. ובדוחק יש לפרש שבא רי"ו להשמיענו שאין להחמיר עליה לפרוש מבעלה זמן ארוך ומשום דקאמר שאין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן ודהוי מילתא דפסיקתא אף אם אירע כן במקרה ומשום דדרכיה דרכי נועם ויש לעשות תקנות אחרות ע"י הפרשה מבעלה זמן רב וממילא ידעו להבחין ע"י בדיקת הילוכה של מי הולד שלא יועיל לה החיפוי, ודכיון שניסת שלא ברשות תתגנה ותתגנה וא"צ לעשות תקנות אחרות. וזה דוחק (וגם אפשר שתחפה עצמה כדי שיחשוב השני שהוא בנו ויתן לו במתנה גם כשלא יירש בדין):
וצ"ל בכוונת רי"ו דמש"ה כשיש לחוש לגנותה אין לבודקה בכל מיני בדיקות משום דהוי חשש בעלמא שמא נתעברה עתה באלו הימים המעטים (ובזמן קטן כזה לא שייך לומר דרוב נשים מתעברות כו') דדוקא מעיקרא תקנו חכמים להמתין ומשום שבכל הנשים שינשאו תוך ג"ח בודאי יהיו מהן נשים שיתעברו מהראשון ונשים שיתעברו מהשני ולא יבחינו בין זרעו של ראשון כו' משא"כ כשאירע במקרה שניסת תוך ג"ח ובפרט כששגגה דהוי מילתא דלא שכיחא, וגם כשהזידה אדרבה י"ל דרחוק טפי לחשוש שמא נתעברה מהבעל השני שמהפכת כדי שלא תתעבר ממנו שיודעת שאם תתעבר עתה ויתוודע אחר כמה חדשים שהיא מעוברת יפרישוה מבעלה כל ימי עיבור והניקה שיהא הדבר בספק של מי העובר ויהא הריעותא לפנינו וגם שניסת באיסור וכיון שאין בודקין הנשואות כו' יחושו שמא הוא של הראשון. ואם לא תתעבר לא יפרישו אותה מבעלה גם אחר שיתוודע לב"ד שניסת באיסור אלא עד אחר ג"ח (ובפרט כשהבעל שוגג) ומבואר בש"ס דנשואה נמי מתהפכת כדי שלא תתעבר כשרוצית שלא להתעבר. והגם דאפשר דלא איכפת לה מה שתתעבר או דשמא לא נתהפכה יפה. אכתי תו ליכא אלא חשש רחוק בעלמא וממילא כשנבדוק אותה בהילוכה יהיה החשש רחוק מאד לחוש שלא יבחינו בין זרעו של ראשון כו' ודוקא משום שאין לחוש לגנותה בודקין אותה בכל מיני בדיקות [ועמ"ש הנ"ב דמש"ה לא קאמר הש"ס טעם המתנת ג"ח שמא ישא מעוברת חבירו דדוקא כשברור לו שאינו בנו לא חייס עליה משא"כ כשישא תוך ג"ח ויהיה ספק אם הוא בנו. וקשה לע"ד דכיון שאפשר לידע של מי הולד ע"י בדיקה אלא שאין בודקין הנשואות כדי שלא לגנותה יש לחוש שידע הבעל שאינו בנו ע"י בדיקה אחר ג"ח והוא יעלים מאתנו כדי שלא יפרישו אותו וכשידע שאינו בנו לא חייס עליה וצ"ל כמ"ש הראשונים דאין לחוש לספק מעב"ח]:
ועמ"ש הרמב"ם בטעם איסור מעב"ח שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו. וכבר תמהו עליו שלא כתב כדמסיק הש"ס טעמא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא כו'. וצ"ל שהוצרך לזה הטעם משום דבלא הך טעמא היה יכול לישאה בימי עיבורה ולפרוש ממנה לכשתלד עד אחר כ"ד חדש דהא אם שגג ולא ידע שהיא מניקה או שלא ידע האיסור סגי בהפרשה בלא גט וגם להגירסא דיש מחמירין אף בשוגג היינו משום דס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד והכא שישאה בהיתר בודאי סגי הפרשה ובפרט למ"ש הרמב"ם שאם אירס מעוברת או מניקה אין מחייבין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה. ומדאסור לישא אותה בימי עיבורה ע"כ הטעם שמא יזיק הולד כו' [וכמו שביארו דיש לחוש טפי לדחסה דאפשר שיכוין להזיק כדי שלא יצטרך לפרוש אחר לידה]. וי"ל דס"ל להרמב"ם דהא דמשני הש"ס סתם מעוברת למניקה קיימא כו' אתיא כוותיה דרב אחא דכשקדשה תוך ג' וברח לא אמרינן דעירוקיה מסתייה וחייב להוציאה בגט הגם דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו ותו י"ל דכ"ז שהיא אסורה לו ל"מ הפרשה אף כשניסת בהיתר ודלאו דוקא משום שנשאה באיסור. ואפשר לחוש ג"כ שמא יבא עליה שיתקפנו יצרו כיון שאין לה היתר עד אחר זמן ארוך כ"ד חדש, וכיון שאחר לידה יצטרך לגרשה אסרו לישאה בימי עיבורה. והגם דשרי לישא אשה ודעתו לגרשה כשהוא מודיע אותה שנושא אותה לימים וכמ"ש הרמב"ם וטוש"ע וכדמוכח בש"ס, י"ל דמש"ה אסרו לישאה בימי עיבורה דחששו שמא לא יגרשנה אחר שתלד. ולפמ"ש הרמב"ם (פכ"א מא"ב) דמשום שאסור להוציא ש"ז לבטלה לא ישא קטנה שא"ר לילד ה"נ יש קצת איסור כשנושאה בימי עיבורה שא"ר לילד כשצריך לגרשה מיד אחר שתלד. משא"כ לפום דקיי"ל כרפרם דעירוקיה מסתייה וכמ"ש הרמב"ם אירס וברח כו' וכן פסק שאם נשא מעוברת או מניקה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום וא"צ לגרשה אלא כשעבר ונשא והוא עמה דכיון שהוא עבריין חיישינן שיבא עליה ממילא כשנושאה בהיתר פשיטא דסגי בהפרשה בעלמא ואין לחוש שמא לא יפרוש ממנה אח"כ כיון שאינו עבריין ונושאה בהיתר דלהך מ"ד ל"ח שמא יבא עליה כל שאינו עבריין. ומ"ש הרמב"ם המארס בתוך צ' יום כו' היינו מפני שעבר על גזירת חכמים ומש"ה עירוקיה מסתייה כמ"ש הה"מ משום שגלות מכפרת עון ותו גם בלא ברח אין הקנס אלא על מה שעבר. משא"כ לרב אחא דלא מהני מה שברח י"ל דמפרש הרמב"ם דלדידיה מחייבין אותו לגרשה משום דלא סגי בהפרשה ובריחה לחוד ואין הקנס על מה שעבר לחוד ודלדידיה גם כשנשאה בהיתר ל"מ הפרשה. ועמ"ש המל"מ שהרא"ש והתוס' בשם הר"י מאורליינש חולקים על הא"ז ותה"ד וסוברין שאין להקל בשוגג בהפרשה דאל"כ איך הוכיח דקידש א"צ לגרש מדלא מצינו לאביי בכתובות (דף ס') שהצריך לאריסיה לגרש דהרי האריס שוגג גמור היה שעשה ע"פ הוראת חכם. והנוד"ב (תשובה י"ח) האריך לבאר וליישב דבהא פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל דבשוגג לא קנסינן וגם לא חשדינן ליה שיבעול אחר שנודע לו האיסור ומש"ה פסק האו"ז לחלק בין שוגג למזיד כרבא דקיי"ל כוותיה לגבי אביי וגם הר"י מאורליינש מצי, סבר כדברי האו"ז ואעפ"כ הביא ראיה דקידש א"צ להוציא בגט מדלא צוה אביי לאריסיה לגרש דהרי אביי לשיטתו אין חילוק בין שוגג למזיד יע"ש. וכתב כן לפי שלא היה לפני הגאון ט"ב זצ"ל גוף דברי האו"ז וראה רק מה שהעתיק התה"ד בשמו בקצרה. אמנם כעת שזכינו לאור בהיר ונדפס גוף התשובה הנ"ל בהאו"ז (תשובה תש"מ) ושם נמצאו הדברים שהעתיק התה"ד בשמו וסיים וז"ל עוד קצת ראיה כי בפ' אע"פ כשהתיר אביי לאריסיה לארס בט"ו חדש מינקת חבירו וא"ל רב יוסף דרב ושמואל מצרכי להמתין לקדש עד כ"ד חודש רהט אביי בתריה תלתא פרסי ולא אדרכיה כדי שלא יהיה מקדש אותה וכיון שהלך וקידש מה שעשה עשוי ולא מצינו שהצריכו לו לגרש והיינו משום שהיה אנוס ושוגג בהוראתו של אביי וגם שלא היה רוצה לישאנה עד לאחר כ"ד חודש כו' עכ"ל הרי שכתב בהך אריסיה דאביי שלא הצריכו אותו לגרש לפי שהיה אנוס ושוגג. וע"ש בסימן (תרכ"ט) שהביא בשם הר"י דאורליינש שהוכיח מהך עובדא דקידש א"צ לגרש. [ואולי י"ל דשפיר הוכיח דכשקידש מניקת חבירו סגי בהפרשה בעלמא דל"ח שמא יבא עליה קודם נשואין באיסור ושאני נשא מניקת חבירו שצריך להוציאם בגט לפי שכבר עשה איסור שכבר בא עליה וכן כשנשא ולא בא עליה דסתם נשואין לביאה. דכיון דמוכח דכששגג ולא נחשד לעבור על איסור אין כאן גזירת גירושין ממילא לפי סברתו דכשקידש לחוד חשיב לא עביד איסורא אלא קדושין בעלמא ה"נ סגי בהפרשה] ובמק"א הארכתי בזה ובדברי הנוד"ב עמ"ש הנמ"י שם. ונתבאר עכ"פ בנ"ד דסגי בהפרשה כיון שהבעל היה בודאי שוגג וגם היא אפשר ששגגה וששכחה וכמ"ש, ובנ"ד שהיתה פרושה מבעלה הראשון זמן רב אף בדיקה א"צ ודוקא לענין המתנת ג"ח הוי גזירת חכמים בלא פלוג. וכתבתי הנלע"ד יום א' י"ח שבט שנת תרמ"ו לפ"ק אליהו באאמ"ו הרב הג' רג"ה שליטא: