אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן כז

סימן כה

ע"כ תשובת כאאמ"ו הרב הה"ג שליט"א:

והרה"ג מו"ה בנימין דובער נ"י הנ"ל שלח אז גם אלי את קונטרסו בענין הנ"ל ובענינים אחרים ואכ"מ לכתוב מה שהשבתי לו אז בענינים שונים ואכתוב בזה רק איזה דברים הנלע"ד בענין הנ"ל: והנה לכאורה יש להוכיח כדברי אאמ"ו שליט"א דגבי שליח ופועל בשכר ל"א דכל דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי. ממה שכתב הר"ן בקדושין פ"ב על הרי"ף שהביא שם הסוגיא דנזיר (על המשנה דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית) דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים כו' וז"ל ויש שדקדקו מכאן שאדם יכול להיות שליח להוליך קדושין לקרובתו ולקדשה לאחר אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו דאי לא יאמרו שמותר בקרובות השליח אלא ודאי רשאי כשם שהוא רשאי להיות שליח לקבלת קדושין שלה כו'. [ועמ"ש הנוד"ב מהד"ת אה"ע (תשובה ע') שא"י להיות שליח לקדשה דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שנאסרת בזה אכ"ע ודוקא היכא שיכול לקדשה לעצמו מיגו דהו"מ זכי לנפשיה זכי נמי למשלחו וכבר הקשו עליו מדברי הר"נ הנ"ל ועמ"ש לעיל בסימן (ט"ו) בשם הרשב"א קדושין (דף ס"ה) דכיון שאין אדם זוכה בה אלא מדעתה ל"ש לומר דהוי חב לאחרים]. ולפמ"ש הש"כ (סימן ק"ה) דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מבע"ח ותפס קנה אפילו במקום שחב לאחרים ושכל הפוסקים מודים לזה יקשה דלעולם נימא שא"י להיות שליח בחנם להוליך קדושין לקרובתו ומשום שחב לאחרים בקדושין והא דלא קאמר הש"ס שמותר בקרובות השליח היינו משום דמיירי הש"ס גם כשהוא שליח בשכר דתו יכול להיות שליח לקדש קרובתו הגם שחב לאחרים ומנ"ל להוכיח מזה שיכול להיות שליח גם בחנם והר"נ סתמא נקט שיכול להיות שליח ולא משמע לומר דהיינו דוקא בשכר. ומוכח מזה דגבי שליח בשכר ל"א דכל דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי וכיון דקאמר דאע"פ שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דההיא שריא מ"ט דבההיא שעתא דקא"ל הוה נסיבן לגברי ומשום דל"מ משוי שליח אלא במילתא דאיהו מצי עביד האי שעתא מוכח דלא מיירי בשליח בשכר ומדלא קאמר שמותר בקרובות כשליח ש"מ שגם בחנם יכול להיות שליח לקדש קרובתו ויש לדחות דדוקא לענין זכיית מציאה ותפישה מבע"ח הוא דשייך לומר דמהני כדהוי שליח בשכר ומשום דזכי גם לנפשיה בלקיחת השכר וזכיית השכר הוא מסוג הזכות בהחוב והמציאה וכמו שנוטל חלק קטן בהמציאה משא"כ הכא שקבלת שכר וזכיית ממון בעד השליחות אינו מסוג זכיית המקדש שזוכה בהאשה המתקדשת ואין להשליח שום חלק בזכיית המקדש שמה שנוטל שכר אינו מסוג זכיית המקדש ממילא פשיטא שאם א"י להיות שליח בחנם לקדש את קרובתו גם בשכר א"י להיות שליח ושפיר מוכיח שגם בחנם יכול להיות שליח לזה. וגם עמ"ש התומים לחלוק על הש"ך בזה וגם י"ל דפשיטא להר"נ מסברא דלא שייך בזה לומר שהוא חב לאחרים כיון שאין אדם זוכה בה אלא מדעתה וכמ"ש הרשב"א הנ"ל אלא דסד"א דלענין שליחות דקדושין צריך שיהא בתורת קדושין שיוכל לקדשה לעצמה קמ"ל ועמ"ש לעיל (סימן ג') לענין ש"צ בשכר ומ"ש האחרונים בענין קיום מ"ע דכתיבת ס"ת ע"י כתיבת הסופר בשכר דפועל הוי ידו כיד בעה"ב ויש להאריך:

והנה הגאון נו"ב בדורש לציון (דרוש י"ג) הקשה על הסוגיא דנזיר דמותר באשה שהיתה לה אחות ונתגרשה מטעם דכיון דל"מ עביד השתא לא מצי משוי שליח מהא דאיתא בקדושין (דף כ"ג) דעבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו אף דאיהו בעצמו לא יכול לקבל והקשה הש"ס מהא דאר"ה בריה דרב יהושע דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח דידן מצי למיעבד ומתרץ דישראל ליתנהו בתורת קרבנות אבל עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וא"כ קשיא ההיא דנזיר דכיון דעכ"פ המשלח ישנו השתא בתורת קדושין שיכול לקדש אשה אחרת א"כ מצי עביד שליח לקדש לו אף אשה זאת שאינו יכול לקדש עכשיו. ולזאת כתב לסתור פירוש התוס' ויצא לחדש פירוש אחר בהסוגיא דנזיר שהמשלח לא בעינן מצי עביד השתא רק שיהיה בתורת אותו דבר והא דקאמר דבעי דוקא דמצי למיעבד השתא קאי על השליח יע"ש בארוכה:

ונלע"ד ליישב בהקדם מה שיש לבאר דברי התוס' שם בקדושין ד"ה מהו שיעשה שליח דיש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל לו גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתני' ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא. והנה בודאי אין כוונתם לומר דכשלא א"ל שיעשה שליחותו מצי זכי עבורו בתורת זכיה משא"כ היכא שא"ל בפירוש שיעשה שליחותו דהוי קפידא שיחול בו דין שליחות דז"א דאטו גרע מה שעשאו שליח דנימא דתו לא שייכה בו תורת זכייה וכוונת התוס' הוא דכיון דטעמא רשב"א דאומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו הוי משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו (ועיין גיטין (דף ע"ז) שגם יד האשה קנויה לבעל וגיטה וידה באין כאחד וא"כ גם בעבד י"ל כן וי"ל) ושפיר בעי מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו די"ל דשליח נמי לא מצי משוי משום דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כמו שקיבל העבד בעצמו דידו הוי כיד משלחו וכמו שבא הגט לרשות שלו שבא ליד העבד ובזכייה בלא שליחות בא הגט לרשות שאינו שלו והשליחות אינו מבטל כח הזכייה אלא דמגרע גרע לפי שנחשב כאלו מקבל העבד בעצמו וא"כ מיושב שאינו סותר להסוגיא דנזיר דשאני הכא גבי קבלת גט לעבד דא"צ תורת שליחות וסגי בזכייה בעלמא דהא בשטר ע"י אחרים [וגם עמ"ש שם הגאון בן המחבר דשליחות לקבלה א"צ שיהא כדין שליחות גמור דעלמא ומשום דאינה צריכה לעשות מעשה ולא בעי דעתה אלא שתתרצה על הקבלה וה"נ הוי כן]. אלא דהשליחות הוי גריעותא משום דהוי כמותו והוי כאילו קיבל העבד הגט בעצמו מיד רבו דל"מ ולזה קאמר הש"ס דכיון שישנו בתורת גיטין ויכול לקבל גט בעצם וכל החסרון הוה לפי שלא יצא מרשות רבו לא שייך זה כשמקבל אחר בעבורו דנהי דשלוחו כמותו והוי כאלו קיבל העבד מ"מ יצא מרשות רבו שלא נעשה בשליחותו יד רבו (וכמו אם לא היה לרבו רשות עליו וצריך ג"ש) משא"כ בההיא דנזיר דבעי שליחות ממש דלא מהני מה שישנו המשלח בתורת קדושין כיון דלא מצי עביד בעצמו לקדשה השתא בשעת השליחות. ובזה מיושב מ"ש הגאון בן המחבר שם ובשיבת ציון להקשות בהא דיליף לה לה מאשה דמה אשה משויא שליח לקבל גיטה אף עבד כן דהא אדרבה מכח ג"ש יש ללמוד דאין העבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו דהא אשה גופא א"י לעשות שליח לקבל גיטה במילתא דלא מציא למעבד השתא והוכיח מזה דגבי שליחות לקבלה שא"צ פעולה ורצון ומעשה רק הסכמה בעלמא מצי משויא שליח הגם שאינה יכולה לקבל. ולכאורה יקשה לפ"ז דא"כ למה בעינן שיהא העבד בתורת גיטין ולפמ"ש ניחא שאם אינו בתורת גיטין גרע מצד השליחות דהוי כמו שקיבל העבד בעצמו שאינו בתו"ג. אמנם בלא"ה יש ליישב קושייתו דכיון דבעבד לא משכחת לפ"ז שיוכל לעשות שליח לקבל גיטו ואשה יכולה לעשות שליח ברוב הפעמים לא הוי דומיא דאשה וכיון דגמר לה לה מאשה מוכח דגם עבד עושה שליח לקבלה ברוב הפעמים דומיא דאשה. והנה לפמ"ש מוכרח לפרש כפרש"י ופירוש ראשון של התוס' דפשיט דהני כהני שד"ר נינהו ולא הוו שלוחי דידן כלל ונ"מ לענין מודר הנאה מן הכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו דלתירוץ שני של התוס' דקאמר דהוו ג"כ שד"ר דאי הוי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי ונ"מ לענין שיכול להקריב שלא לדעת הבעלים ועמ"ש התוס' ביומא (דף י"ט) יקשה למאי קאמר הש"ס דישראל לא שייכים בתורת קרבנות כלל דהא אפילו אי הוו שייכי בתורת קרבנות אכתי מוכח דהוו נמי שד"ר דאי הוו שלוחי דידן לחוד כיון דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי כיון שכל כח הכהן אינו אלא בשליחות הישראל אע"כ דפשיטא דהוו ג"כ שד"ר אלא שבא לפשוט ולהוכיח דהוו שד"ר לחוד ולא הוו שלוחי דידן כלל ונ"מ לענין מודר הנאה מן הכהן ודאי הוו גם שלוחי דידן אינם יכולין להקריב הגם דהוו ג"כ שלוחי דרחמנא ויכולין להקריב בשליחות דרחמנא מ"מ כיון דהוו ג"כ שלוחי דידן ושלוחו של אדם כמותו הוי כאלו הישראל מקריב וגרע טפי ומש"ה קאמר דוקא משום דישראל לא שייכי בתורת קרבנות דאילו הוו שייכי בתורת קרבנות לא היה השליחות דידן פוסל ומבטל השליחות דרחמנא דדוקא כשאין לו כח אחר חוץ מהשליחות צריך שיהא המשלח מצי עביד בנפשיה אבל במקום שא"צ לזה אין השליחות דידן מגרע אלא כשהמשלח אינו בתורת קרבנות. ולתירוץ שני של התוס' ההכרח לפרש כפירוש השני שבתוד"ה מהו דקא מיבעיא ליה אי הוי בתורת שליחות וא"כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דלמא לאו בתורת שליחות קאמר וא"כ מפרשים דמ"ש בשטר ע"י אחרים קאמר בתורת שליחות ודמ"מ מהני כיון דשייך המשלח בתורת גיטין:

והנה הדול"צ הוכיח לפרש דלא בעי אלא שהשליח מצי עביד השתא והמשלח צריך שיהא בתו"ג וקדושין לבד דלא כפרש"י ותוס'. ובנוד"ב מהד"ת חלק אה"ע (תשובה ס"ט) הביא מה שהקשו עליו ממה דאמרו במס' ב"ק (דף ק"י) האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי והשיב שאין כוונת הש"ס דמשום דל"מ עביד ל"מ משוי שליח דא"כ כהן זקן וחולה אינו יכול לשלוח קרבנו ודבר תימה הוא דאטו גרע הוא מישראל שמביא קרבנו לכהן וכהנים שד"ר נינהו וכוונת הש"ס הוא דכל זכות הקרבנות הוא לאנשי משמר וזכתה התורה לכהן שיבא בכל עת ויקריב קרבנותיו אף במשמר שאינו שלו ולא מצינו בתורה שיהיה הרשות ביד הכהן למסור קרבנותיו לכהן אחר שאינו מאותו משמר ומ"מ יכול לעשות כן לפי שהוא אומר לאנשי משמר מה הפסד יש לכם הלא אי בעינא מקריבנא אנא ואין לכם חלק בו ומה הפסד יש לכם במה שאני עושה שליח במקומי וכשהוא זקן וחולה וא"י לעבוד בעצמו ממילא זוכים בני המשמר ולא מצי משוי שליח להפקיע זכותם וכעין מ"ש הרא"ש גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפילו שויה שליח לא מהני דל"מ משוי שליח לחוב לאחרים עכ"ד. ודבריו מוקשים לענ"ד דשאני התם שתופס השליח בעד המשלח והכא הוא תופס בעד עצמו דהא השליח הוא שעובד. ולדעת הש"כ יכול שליח בשכר לתפוס מבע"ח הגם שחב לאחרים. ויש שכתבו בטעם וסברת הדבר דכיון שיש לו זכיית שכר בעד מה שתופס וזכי בהתפיסה לנפשיה זכי נמי לחבריה והכא הוא תופס לנפשיה וליכא למימר דכיון שאין המשלח זוכה בו לא מצי זכי בעד השליח כיון שחב לאחרים דז"א דהא לא מצינו אלא דלא מצי זכי ליה כשחב לאחרים כשאין השליח זוכה בו גם דא"כ אם יתן לו שכר בעד זה שהוא מרשה אותו לעבוד תו יוכל לחוב לאחרים לפי שזוכה ג"כ לנפשיה. ומ"ש הנוד"ב דאטו גרע מישראל שמביא קרבנו לכהן מוקשה לענ"ד דשאני התם דהכהנים הם שד"ר משא"כ הכהן שאינו באותו משמר שלא זכתה לו התורה ובא רק בכח ותורת שליחות ומש"ה כל דל"מ עביד ל"מ משוי שליח דבזה ל"מ מה דהוי בתורת קרבנות כיון שהכהן שבמשמר אחר אינו שד"ר ובא רק בכח השליחות וכל היכא שכל כחו אינו אלא מצד השליחות לחוד צריך שיהא המשלח מצי עביד וא"ש:

וכן מוכח ממ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ט) ד"ה ואין מוציאין גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שאם היו חייבים עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ולזאת יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן והקשה ע"ז בקונטרס דהא אמרינן בב"ק שם דהיכא דל"מ עביד עבודה שליח נמי ל"מ משוי ותירצו התוס' דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חילה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה והיינו דכיון דהוי ספק ואפשר דקמי שמיא גליא דמצי עביד ומצי משוי שליח מש"ה אין מוציאין שלהם מידיהם מספק ולדעת הנוד"ב דל"מ משוי שליח להפקיע זכותם אלא במקום שיכול להקריב בעצמו ומשום דמצי אמר מה הפסד יש לכם במה שאני עושה שליח יקשה דהא הכא יש להם הפסד כיון שלא יוכלו להקריב בעצמן ומה בכך דקמי שמיא גליא שראוי לעבוד דהא כיון דהשתא א"ר לעבוד הוא מפסיד לכהני המשמר ומוכח דהוי מטעם שליחות כמ"ש וכמבואר בפשטות הלשון:

והמל"מ פ"ט מאישות כתב שיש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנה המקדש הראשון מהו מי אמרינן דחשיב שליח שהרי אם היה מקדשה היו תופסין בה קדושין וא"כ חשיב מילתא דמצי עביד ושפיר מצי משוי שליח או דנימא דכיון דהוא לא היה יכול לקדשה קדושין גמורין חשיב מילתא דל"מ עביד והביא מחלוקת רש"י ותוס' גבי כהנת שנתערב ולדה כו דלפרש"י כל מילתא דל"מ עביד אף שהוא מחמת ספק ל"מ משוי שליח ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח. ולענ"ד דברי המל"מ מוקשין דכוונת התוס' הוא לומר שאין מוציאין מידיהם מספק דאפשר דקמי שמיא גליא דמצי עביד ומצי משוי שליח ומה שהוצרכו התוס' לומר דהתערובות עבדינן להו כחולה וזקן היינו כי היכי דלא נימא דהוי כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) ד"ה והא בעי סמיכה ובמנחות (דף ס"ב) ד"ה וכן דכל הני נמי דאינם יכולין לסמוך מטעם ספק חשיבי אין ראויין לבילה וכמו שהוכיחו מההיא דב"ב (דף פ"א) גבי בכורים דכל שאינו ראוי לבילה מספק הוי כודאי א"ר לבילה ומש"ה לא אמרינן דממ"נ קריאה לא מעכבא יע"ש ודה"נ נימא דכיון שאין ראוי לעבוד מספק בודאי לא מצי משוי שליח ולא מהני מה דקמי שמיא גליא דכהן הוא כיון דעכ"פ מספק אינו ראוי לעבוד תו ל"מ משוי שליח ולזה כתבו התוס' דכיון שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה ממילא איכא ספק דשמא קמי שמיא גליא שהוא כהן וראוי לעבודה ולצד הספק הזה מצי משוי שליח ול"א דגם אי כהן הוא כיון שא"י לעבוד מספק ל"מ משוי שליח דהוי כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה הגם שלא יניחהו לעבוד לכתחלה וה"נ אי קמי שמיא גליא דכהן הוא יהא בדיעבד עבודתו עבודה קמי שמיא ואנחנו לא נפסול העבודה אלא משום חסרון ידיעה וכיון שגם השליחות הוא בספק אין מוציאין מידיהם מספק. וא"כ בנידון המל"מ גם השליחות הוא בספק דאי קדושי ראשון היה קרוב לה אין בקידושי השליח כלום ואי היה קרוב לו הוי קדושי השליח קדושין גמורין וכמ"ש המל"מ דלכאורה נראה כן. ומ"ש בתשובות מים חיים (סימן ל"ח) דכשמסר הגט לשליח שיתן לה אחר שתשתפה דהוי גט ומשום דאין אנו בקיאין אי נחשבת אינה יודעת לשמור גיטה וכמ"ש המל"מ דלהתוס' דיבמות הנ"ל כיון דמאי דל"מ עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח ליתא לפמ"ש לענ"ד דגם להתוס' אין השליחות אלא בספק ושמא נחשבת א"י לשמור גיטה דממילא אין בשליחותו כלום (ואולי גם המל"מ לא בא לומר דלהתוס' הוי השליחות בודאי). ועמ"ש במקום אחר ע"ד מ"ש הרשד"ם במי שהניח אשתו מעוברת וילדה ומת הולד תוך ל' ללידתה ויש לה כמה יבמין שצריכה לחזור על כל האחין משום דהוי חליצה פסולה שאינה עולה ליבום ומ"ש הפ"א דהגם דממ"נ אי הוי בר קיימא א"צ חליצה ואי הוי נפל היא עולה ליבום והוי חליצה כשרה השתא מיהו אינה עולה ליבום וכההיא דב"ב (דף פ"א) עמש"ש וגם יש לחלק בין ההיא דכהנת שנתערב ולדה כו' דהוי ספק גמור מההיא דהכא דהוי ספק חסרון בקיאות ועמ"ש הט"ז והש"כ יו"ד (סימן צ"ח) גבי ספק התלוי בחסרון ידיעה ובקיאות דלא דמי לספק דעלמא ומש"ש ויש להאריך בזה:

ועפמ"ש מבואר שאין כוונת התוס' בקדושין לומר דכיון שא"ל ועשאו שליח צריך שיהא בתורת שליחות דוקא ול"מ מטעם זכייה וכמ"ש בשם האחרונים לפרש בזה דברי התוס' דנזיר גבי הפרשת חלה דצריך שיהא ההפרשה מתורת שליחות ול"מ בתורת זכיה כיון שצותה בתורת שליחות דכבר נתבאר כוונת התוס' דהתם גרע מה שעשאו שליח דהוי כאלו קיבלו הוא בעצמו, ומ"ש שהביאו להוכיח מדברי התוס' בגיטין (דף ס"ו) ד"ה הא כתב הגט דנהי דמכשיר ר"מ כשמצאו הבעל באשפה היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו י"ל דשאני התם דהוי שינוי הצווי של הבעל דקפיד שיהא כתיבת הגט בשליחותו משא"כ לענין חלה שעיקרו הוא תיקון העיסה אם לא דנימא שגם בזה מקפדת שתפריש בשליחותה דוקא שתקיים בזה המצוה ע"י הפרשת שלוחה:

ועיין בפנ"י שם על מ"ש התוס' דאפילו כתב ידן הוא הוי כאלו צוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב ולא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לר"מ. דכוונת דבריהם דאע"ג דבאמת עשו כמו שצוה הבעל ואמרו לסופר שיכתוב אפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקיי"ל דל"מ שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה צווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה עכ"ד. ולענ"ד י"ל כוונת התוס' דאפילו אי ס"ל דכתובו כתב ידן הוא אבל אכתב הגט לא קפיד מ"מ לא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לר"מ דנהי דלא קפיד שיכתבו הם בעצמן דוקא מ"מ כיון שא"ל כתבו בודאי היה כוונתו שלא יקחו גט הנמצא באשפה אלא שיכתבו עתה אלא דלא קפיד אם יכתבו הם או שיכתוב הסופר ועכ"פ יכתב עתה הגט וכ"ז הוה אי אמרינן דמילי מימסרי לשליח אבל לפום דמקשה שיפסול פריך דנימא דהוי שינוי צווי הבעל דבמה שאמר כתבו קפיד שלא יכתוב הסופר. ולפירוש הפנ"י קשה דמנלן לומר שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו כיון דאיהו לא קפיד ע"ז אלא על החתימה ולר"מ הא ודאי א"צ שליחות בכתיבה (וגם כתיבה לשמה א"צ מדכשר מצאו באשפה) וגם עמ"ש הפנ"י דמש"ה יש לפסול אומר אמרו דבעי כתיבה לשמה ויקשה להתוס' שבאו ליישב דאתי כר"מ דמצאו באשפה כשר דמאי פריך ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו כו' דהא תיפוק ליה דלר"מ ודאי כשר. והריטב"א הקשה בהא דקתני אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי דהא באמר לשנים אף כשאמר תנו לחוד ולא אמר כתבו הוי הכי וכ"כ התוס' דהו"מ למיבעי באומר לשנים תנו בלא כתבו דתנו לשנים בלא כתבו ככתבו ותנו דמי. ולענ"ד יתכן לומר דנקט הכי הש"ס בדיוק דכיון שא"צ לומר לשנים כתבו וכשאומר להם תנו לחוד ג"כ נדע שיחתמו בעצמן דוקא ידעינן מיתור הלשון שאמר כתבו ותנו שבא לומר שיכתבו הגט ג"כ אלא דמספקא ליה אי כוונתו הוא שיכתבו דוקא הגט בעצמן או שכוונתו הוא שיאמרו לסופר שיכתוב ולאפוקי שלא יחתמו על גט הנמצא באשפה וכוונתו במה שאמר כתבו היינו שיכתבו ע"י סופר ומש"ה שפיר פריך דאי סבירא לן דהאי כתובו כתב ידן הוא הא כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח וא"כ אפילו תימא דהאי כתובו כתב ידן הוא וע"ז הוא דקפיד לומר שיכתבו בעצמם מ"מ הא נדע מיתור הלשון שאמר להם כתבו ותנו שבא לומר שגם כתב הגט לא יהא בגט שנמצא כתוב מכבר אלא שיכתב עתה על ידם ולא מבעיא אי גם בהמשנה דליכא יתורא דכתב הגט הוי בכלל השליחות דא"כ ודאי קפיד שיכתבו הם בעצמם בתורת שליחות אלא אפי' אי במתני' אין כתב הגט בכלל מ"מ הכא מיתור הלשון (אף שלא נוכיח מזה שכוונתו שיכתבו הם בעצמם דלשון כתבו הוי על החתימה) נדע שבא לומר שלא יחתמו על גט הנכתב מכבר וס"ד להש"ס דכיון דקפיד ע"ז ע"כ שמקפיד שיכתב הגט בשליחותו וא"כ כיון דמילי לא מימסרן לשליח נימא דקפיד שיכתבו בעצמן שיהא כתיבת הגט בשליחות משא"כ אם יכתב ע"י הסופר ומשני דמודה ר' יוסי באומר אמרו. ובזה יש ליישב מה שהקשה הריטב"א דאמאי לא מתרץ דיכתבו דמתניתין ודאי כתיבת הגט הוא ואפ"ה ליכא למיפשט דכתבו דרישא כתב הגט הוא דדילמא כי וכתב הגט נעשה כאומר אמרו מ"מ כשר ולא תעשה הוא מש"ה קתני מתני' דהם בעצמם יכתבו לכתחלה. ולפמ"ש מיושב דאי התם צריך לכתחלה שיכתבו בעצמם א"כ הכא שבא ביתור הלשון לומר כתבו ותנו היינו לומר דדוקא הם בעצמם יכתבו הגט ודאי מילי לא מימסרי לשליח תו א"א בע"א:

והנה בלשון הטור (סימן קל"ב) צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב"ם שאין גט כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ומשמע דהרמב"ם פליג ע"ז ודגם אי מקנה דשלב"ל ל"מ כיון שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב הגט ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ויקשה הא דמהני כשכותב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו דגם שחרורי עבדים בעי לשמה כמ"ש בגיטין (דף ט') וברמב"ם וכמו שהביאו מזה התוס'. ובטוש"ע (סימן קמ"ג סעיף ט"ז) אמר לה ע"מ שלא תנשא לפלוני כו' ויש מי שאומר שמותרת לינשא מיד כיון שבידו לקיימו שא"א לינשא לו אלא מדעתה ואין תקנה להתירה לאותו פלוני אא"כ יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם כו' ומשום דכיון שנתן לה גט כשר אין בידו להתירה אא"כ יקדשנה. ובאבני מלואים הביא להקשות בשם תשו' מהרי"ט דהא יש תקנה להתירה לאותה פלוני כשיכתוב לה גט אחר ויתן לה בלי שום תנאי דליכא למימר שאין גט אחר גט ולא מהני מידי הגט האחרון כיון דלא אגידא ביה כלל דהא בשעה שתנשא לאותו פלוני יתבטל הגט הראשון ותהא א"א למפרע ושוב יחול הגט האחרון וכהא דאמרי' דקדשה על תנאי וכנסה סתם מקודשת משום שאין אדם עושה בבע"ז הרי דהגם שהיתה מתחלה מקודשת גמורה אלא שהטיל תנאי בקדושין חיילי הקדושין האחרונים שהיו בלא שום תנאי דכיון שנתבטלו הקדושין הראשונים חלו האחרונים ודמי לשבועה שאם שאל על הראשונה עלתה לו שניה. ולכאורה י"ל דמש"ה ל"מ מה שיכתוב לה גט אחר בלא שום תנאי דכיון שבשעת כתיבת הגט ונתינתו כבר היא מגורשת ממנו כ"ז שלא נשאת לאותו פלוני דמי להא דאמר לסופר כתוב גט לפלונית לכשאשאנה אגרשנה בו שאינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו בשעת כתיבת הגט ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין וגם כתב ליבמתו כו' הוי ספק גירושין הגם דאגידא ביה ועמ"ש התוס' בנזיר שבידו לבא עליה ולגרשה ומ"מ ל"מ כיון שאינה אשתו גמורה בשעת כתיבה ומכ"ש הכא שאינו בידו שתהא אשתו אלא אם ירצה אותו פלוני לישאה והגם שאז יבטל הגט הראשון למפרע ואיגלאי מילתא שהיתה אשתו בשעת כתיבה מ"מ בשעת כתיבה הוי כנכתב שלא לשם גירושין וגם קיי"ל ביבמות (דף ל"ה) דכהאי גוונא לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע וע"ש בתוס' ומ"ש הנמ"י שם דהגם דאמרינן בכמה מקומות איגלאי מילתא למפרע שאני הכא דדלמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל והכא בשעת גירושין לא היה דבר ברור שתנשא לאותו פלוני ובהאי שעתא מגורשת גמורה היא ממנו. וכן לשיטת התוס' והרא"ש לא הוי גט כיון שאין בידו להשיאה לפלוני והוי דשלב"ל כיון שאינו יכול לגרשה לא מצי משוי שליח לכתוב לה הגט וגם דהכא אם יכתוב לגרשה עתה ודאי אינו כלום שכבר היא מגורשת ואם יגרשה שיחול הגט אחר שתנשא לפלוני שתהא אשתו למפרע יהא תחלת הנשואין באיסור. ועפמ"ש מיושב מ"ש בתשובת ב"י דאין לומר שאף אם יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם לא מהני ומשום דאם אח"כ תנשא לפלוני יתבטל למפרע הגט הראשון ונמצא קדושין הראשונים במקומן עומדין והקדושין השניים אינן כלום שכבר היתה מקודשת מחמת קדושין הראשונים וא"כ הגט השני שגירשה סתם לאו גט הוא דאם קדושין אין כאן גט אין כאן. דאכתי כיון שחזר והותרה בגט שני זה גם לאותו פלוני ותמה האב"מ דא"כ אמאי הצריך הרא"ש שיחזור ויקדשנה יתן לה גט שני סתם ויתבטל תנאי הגט הראשון ואין תועלת בקדושין השניים כיון שלא יחולו הקדושין השניים. ועפמ"ש מיושב דמהני מה שיחזור המגרש ויקדשנה דממילא בהאי שעתא היא בת גירושין ממנו ונכתב לשם גירושין. דאח"כ כשתנשא לפלוני ויעמדו קדושין הראשונים במקומן לא יתבטל הגט השני וגרשה בלא שום תנאי בטל התנאי שהתנה בגט ראשון דהא אדרבה יהא גט השני גט גמור כיון שהיתה אשתו עדיין לפי שנתבטל הגט הראשון ולכתב הגט וניתן לה בשעה שהיתה בת גירושין ממנו לפי שהיתה אשתו וגם בשעת כתיבה ונתינת הגט שלא נדע עדיין שתנשא לפלוני היתה אשתו מצד הקדושין השניים משא"כ כשלא יחזור ויקדשנה דממילא אין בגט השני ממש לפי שנכתב בשעה שלא היתה בת גירושין ממנו ומיושב ההיא דקדשה ע"ת וכנסה סתם כו' שרוצה שתהא מקודשת לו גם אם בטלין הקדושין הראשונים ודוקא שטר אירוסין הוקש לגט ולא קידושי ביאה וכהא דנתן לה קרקע בתורת כסף מקודשת שלא הוקש לגט ובלא"ה לא דמי להא דהכא שאינה בת גירושין ממנו בהאי שעתא וא"ש. ומה שיש לבאר עוד בהסוגיא דנזיר ביארתי במק"א:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה