אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן ח

סימן ז

ב"ה שבט תרט"ל שעדליץ להרב מ' שלמה פריידעש נ"י בעהמ"ח ס' כרם חמד: מכתבו הגיעני לנכון והנני למלאות חפצו ולהשיבהו דבר. מ"ש מע"ל בדברי הט"ז ה' עכו"ם סימן קמ"ה ס"ק ג' לענין מעין של רבים והביא בשם ספר מקמ"ח שהקשה מדברי הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח דלגבוה אוסר אף דשא"ש. וכתב מע"ל ליישב עפמ"ש הריטב"א ע"ז דף נ"ג בשם (הראב"ד) הרמב"ן לחלק בין דבר של חבירו ובין דבר של הפקר. אין תירוצו מספיק ליישב דברי הרמב"ם שכתב וז"ל וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך וביאר הכ"מ שאם מתפשט לחוץ מים של רבים הם ואין נאסרים ומבואר בלשון הרמב"ם דדוקא מעין הנובע בארצו אבל כשהוא של חבירו (ואינו של רבים והפקר) אין מימיו פסולין לנסך ומשמע דהוי טעמא כמ"ש הנקה"כ משום דאין אדם אוסר דשא"ש. ובישוב דברי הט"ז י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דהא דלגבוה אוסר דשא"ש היינו מדרבנן ומשום דמאיס לגבוה ועמ"ש התוס' ע"ז דף נ"ב ד"ה ברוך דקנסו לאסור לגבוה דשא"ש. ועמ"ש הכו"פ סי' ד' וכיון דהא דקיי"ל דהמשתחוה למעין מימיו פסולין לנסכים היינו משום דהוי בעיא דלא איפשיטא בגמ' וספיקו לחומרא מש"ה במעין של רבים דאינו אסור דשא"ש לגבוה אלא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא. ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה הלח"מ מהא דפריך בזבחים דף קי"ד אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דשא"ש די"ל דשפיר פריך דלא מצי קאי מיעוטא דקרא לנעבד בתר דאקדשינהו כיון דמה"ת ראוי לגבוה וראוי לבוא לפני משכן ה' יחייב על הקרבתו בחוץ. ועיין כו"פ שם ומ"ש המל"מ בענין כהן טמא שאכל ת"ט מדרבנן ויש להאריך. ולפמ"ש הלח"מ די"ל גם בדעת הרמב"ם דדוקא בעשה מעשה אוסרה א"ש בפשוט דדוקא מעין הנובע בארצו:

ב) מה שהקשה מע"ל בדברי התוס' חולין דף י"ג ד"ה שחיטת מין ובמהר"ם לובלין דמשמע מהתוס' דבישראל אין חילוק בין מומר למין ושחיטתן אסור בהנאה והקשה מע"ל דלקמן דף מ' ד"ה לפני עכו"ם מוכח להיפוך. י"ל כמ"ש התוס' דף י"ב ד"ה השוחט דהא דמוקי לקמן דף מ"א בישראל מומר לכו"ם היינו בחד זימנא ומש"ה בלא שחט לשם אחד מכל אלו לא מיפסל ומ"מ לא אמרי' דלצעורי קא מכוין. וה"נ כוונת התוס' כגון שהוא מומר לעכו"ם בחד זימנא ומ"מ כיון שהוא שוחט לפני עכו"ם אמרינן שמתכוין לעכו"ם ובלא"ה אינו מוכרח לתירוץ התוס' דף י"ג דסבר הכי ועמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ו:

ג) מה שהקשה מע"ל בדברי התוס' חולין דף ק"ג ד"ה כל הבשר דאשמועינן דחל איסור בב"ח אאיסור מוקדשין וכתב מהר"ם לובלין וז"ל ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאחע"א גבי ג"ה דחל על איסור מוקדשין כו'. ותמה מע"כ דהא מוקי מסקנא במבכרת או בולדות קדשים ואיסור גיד קדים או שבא בבת אחת ולא ידעי' מהתם דאחע"א:

יש ליישב לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ח ממ"א דג"ה נוהג במוקדשין בכל גונא הגם שפוסק כמ"ד דולדות קדשים במעי אמן קדושים. וכבר הקשה עליו בשעה"מ ותירץ לפי מה שהקשו התוס' דנימא מיגו דאתוסף איסור לגבוה שאסור להעלותו איתוסף נמי איסור אכילה להדיוט ותירצו דאיכא למ"ד מחוברין יעלו. ומאחר שהרמב"ם פסק שאסור להעלות ג"ה למזבח פסק שפיר שנוהג איסור ג"ה אף בולדות קדשים יע"ש. וא"כ הא דמוקי במבכרת היינו דוקא למ"ד מחוברין יעלו אבל לפי האמת חייל ג"ה על מוקדשין בכל גונא הגם דבמעי אמן קדושים משום מיגו דאיתוסף איסור לגבוה כו' ומיירי מתניתין בכל גונא. ושפיר כתב המהר"ם לובלי שנוכל לידע מזה דבב"ח חל על מוקדשין מיגו דאתוסף איסור לגבוה דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר דבלא"ה לא חזי לגבוה כיון שכבר נבלע בו חלב ע"י בישול ונתבשל הבשר דז"א דהגם דאמרי' בזבחים דף מ"ו ומנחות דף כ"א וכן פסק הרמב"ם דאיברין שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח מ"מ ליכא איסורא וגם שבבליעת החלב ע"י בישול במקצת הבשר לא הוי כצלאו כולו ומשכחת שיהא ראוי לריח ניחוח וא"כ הבב"ח גורם כל האיסור] אתוסף איסורא להדיוט ולזה הוצרך לתרץ דבב"ח הוי רבותא טפי שחל על מוקדשין משום דג"ה הוי איסור חמור שנוהג בב"נ:

ד) תמה מע"ל על מ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה וז"ל והנה הא דפרכינן ור"ש ע"כ הקו"ח כפשוטו כו'. וקשיא אמאי לא אמר קו"ח מדם דלא הותר מכללו כו' והקשה דהא גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים והביא מ"ש הצל"ח דף כ"ב ד"ה והרי דם. הנה ד' הפמ"ג מיושבין בפשוט דסבר דחלב חשיב הותר מכללו מה שהותר אצל חיה הגם דבבהמה קיימינן משום דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כמ"ש בחולין דף ע"א וכמה דוכתי משא"כ דגים וחגבים שאינו בסוג מין בהמה וגם דמן משונה מדם בהמות וחיות (ודם דגים קר ולא שייך בהו כי הדם הוא הנפש וכן א"צ שחיטה ועיין כריתות כ"א שבת ד' צ' בתוס']. אמנם בלא"ה לפמ"ש הצל"ח שהוצרך לומר פירכא דהותר מכללו דאי לאו דהותר מכללו הוה איסור נבילה חל על גיד כשם שחל על איסור חלב ושייך ק"ו שיהא בכלל היתר נבילה לא יתכן דברי הפמ"ג ויש לי אריכות דברים בזה. וכן מה שהקשה השעה"מ פ"ח ממ"א דמאי קאמר תאמר בגיד שלא הותר מכללו דהא גם ג"ה הותר מכללו בעוף יש ליישב דגם לר"ש לא חשיב הותר מכללו אצל בהמה מה שהותר אצל עוף ודוקא חלב שהותר אצל חיה וחיה בכלל בהמה נחשב הותר מכללו מה שהותר אצל חיה. גם דבחולין דף צ"ב מבואר דאית ליה ולא עגיל ושם בעי אי אית ליה לכוף ועגיל מאי וקיי"ל להלכה לחומרא מספק וא"כ לא הותר ג"ה בעוף דאית ליה ועגיל נוהג גם בעוף. והא דחולין דף ק"כ דפריך נבילה נמי אשתראי מליקה דחטה"ע לכהנים היינו משום דבנבלת עוף גופי' רבי נפש לרבות השותה ושפיר יליף חלב מנבלת עוף דבזה גופא הותר מליקה לכהנים ומש"ה קאמר נמי אילימא חלב בהמה לגבוה נבילה נמי אשתראי כו' (ועיין בשעה"מ מ"ש שבהדרגות שוים ודבריו צ"ע):

ה) מה שתמה מע"ל על דברי הרמב"ם בפי' המשנה ב"ב ד' ע"ח וז"ל וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל א"כ לאיזה תועלת אמר חמור מניקה כו' ותמה מהמשנה פ"ג דמעילה דחמורה מועלין בה ובחלבה כו' והביא מ"ש בבכורות דף ז' דמ"ר חמור שתו אינשי ומעלי לירוקנא. ובפמ"ג יו"ד סימן פ"א שגם אנשים בריאים שותים זה שלא יבאו לחולי ירוקנא יתכן ליישב עפמ"ש התשב"ץ חלק ד' בתשו' הר"ש דוראן פשו' ל"ב שאין חולבין חמורות וסוסיות לפי שיש להם לבהמות אלו הנחלבות היזק גדול והם חסים על בהמתם א"כ אין חוששין לזה כדאמרי' גבי הרבעה דעכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר כו' ע"ש א"כ שפיר קאמר דלאיזה תועלת אמר חמור מניקה כיון שבזה ניזוק החמור הנחלב ומ"מ מלשון הרמב"ם משמע דמפרש שחלב האתון לא יצלח לבריאים כי אם לחולים וכמ"ש הש"כ דמ"ר חמור אין שותים אותו אלא החולים חולי ירוקנא וגם הפמ"ג לא כתב אלא דרך דיחוי וספק ודכיון שלא יצלח לבריאים אלא לחולה לא מסתבר לומר שכוון לזה באמרו חמור מניקה ומשמע דהיא ובנה קא"ל (וכן י"ל מ"ש ע"ד התפא"י שביעית פ"ז מהא דהכא):

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה