שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי יצחק מאיו
פרק ז · הלכה ו
אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכבש השטר ואמר לה' שנים יש לי פירות ובעל הקרקע אומר ג' כו' השוכר נאמן שאלו רצה אמר לקוח הוא בידי כו'. הכי איתא בפרק המקבל מלוה אומר ה' לוה אומר ג' א"ל אייתי שטרך א"ל שטרא אירכס מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כו' והנה מדברי ר"י הללו למד ממנו הר"ב התרומות והביא דבריו מרן בש"ע סימן ע"ב סמ"ב דהמחזיק בקרקע וטוען כי במשכונה ירד והיה לו שטר ממאה דינרים והשטר אבד והלה טוען שלא היה כ"א מחמשים כו' אם החזיק בה שלשה שנים נאמן מלוה בשבועת היסת ושקיל מאה כו' ועיין להרב בה"ת בשער מ"ט ח"ו ס"ג כתב וז"ל אבל אם החזיק בו ג"ש איכא מ"ד דמהימן בלא שבועה ולדידן נאמן ובשבועה כיון דאי טעין לקוח הוא בידי משתבע היסת ה"נ משתבע היסת דלא אמרינן מגו לאפטורי משבו' ולפיכך נשבע המלוה היסת דלא דמי לשאר משכון כדאיתא בעובדא דרבה ב"ש שכתבו בשער י"ד כו' והקשה הרב גד"ת ז"ל דמה ענין לזה בדין מיגו לאפטורי משבועה כו' דהכא כי אי נמי טעין לקוח לא מפטר בלא שבועת היסת פשיטא דהשתא נמי דטעון שהוא ממושכן במנה לא סגי בלא אותה שבועה ואפילו למ"ד בעלמא דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה מודה הכא דמשתבע היסת ואולי יש כאן איזה טעות עכ"ל:
ולקע"ד חסר מלת ועוד מדברי ב"הת וכצ"ל ועוד דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וכונתו מבוארת דבא להשיג על סברת המ"ד דמהימן בלא שבועה דלדידיה ודאי משמע ליה דכי הוה טעין לקוחה היא בידי אף שבועת היסת לא משבעינן ליה כיון שטענתו על הקרקע ואין משביעין על הקרקע ומשמע ליה נמי דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה וע"ז כתב הרב"הת דהני תרתי מילי דס"ל להאי מ"ד ליתא דהא דאין משביעים על הקרקעות היינו דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת דרבנן משביעין והן הן דברי התוס' והרא"ש בפרק חזקת דל"ג בעובדא דרבה ב"ש יע"ש ועוד אפילו לפי שיטתו דהאי מ"ד דס"ל דאין משביעין היסת על הקרקעות אכתי כי טעין השתא מנה אית לי עליה הול"ל דישבע היסת דלא תהני ליה המגו לפוטרו מן השבועה וברור : וכתב הסמ"ע ס"ק קכ"א דהטעם דנשבע היסת אע"פי שהטוען על המשכון עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ אע"פ שיש לו ג"כ מגו דלקוח וכמ"ש מרן בש"ע סי"ז שאני הכא שהחזיק בקרק' ג"ש ואין נשבעין על הקרקעות ש"ת כ"א היסת וכמ"ש לקמן סימן צ"ה ואין ספק שכונת קושית הסמ"ע ותי' היא היא השגת הראב"ד בפי"ד דה' טוען ד"ט ע"ד רבינו שם שפטרו למלוה בלא שבוע' מטעם מגו דלקוח והשיגו הראב"ד שלא יועיל מגו דלקוח לפוטרו בלא שבועה כמ"ש הגאונים גבי נשבע על המשכון כו' וה"ה ז"ל תי' דיש חילוק בין משכון דמטלטלים לקרקע וכבר ביאר הש"ך ז"ל בסי' קמ"ט סקכ"ד כונת ה"ה ז"ל בתירוץ הלז יע"ש ועיין להרב גד"ת בדפ"ו ע"ג שחושב שהשגת הראב"ד על רבינו הוא משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ושעל זה בא לישב ה"ה ז"ל יע"ש ויפה השיג עליו הש"ך שם סקכ"ד ואין זה במשמעות השגת הראב"ד אלא עיקר השגתו היא למה יפטר משבועה כיון דבא ליטול וכל הנוטלים צריכים שבועה ולזה השיב ה"ה ז"ל דדוקא ליטול מהמטלטלים אמרו כן ולא בבא ליטול מהקרקע שהחזיק כבר בידו יע"ש ולפ"ד ה"ה ז"ל זה שכתב רבינו שם וגובהו שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי הם כו' דמשמע מדבריו שהטעם שגובהו שלא בשבועה הוא מטעם המגו ולא מהטעם שכתב ה"ה י"ל שאין כונתו לומר שמטעם המגו הוא דפטור משבועה אלא הכונה דמטעם המגו הוא שזוכה בטענתו וגובהו ופטור משבועה ופיטור השבועה הוא מפני שבא לגבות מהקרקע שבידו וברור : ועיין עוד במ"ש ה"ה ז"ל שם דהטעם שפטרו רבינו למלוה אף משבועת היסת הוא מפני שאין נשבעין היסת על טענת שמא יע"ש והש"ך שם בסימן קמ"ט סקכ"ד הוקשה לו בדבריו ז"ל ואמאי לא יהיב האי טעמא נמי למה שפטרו משבועת הגאונים ובקש טעם אחר ותי' דשבועת הגאונים איתיה אף בדטעין התובע כמ"ש כאן בסימן זה סי"ז ס"ק ס"ז יע"ש ועיין במ"ש לעיל בד"ה וכתב הרב ש"ך ז"ל ועיין להרב לחם משנה שם בפרק י"ד דהלכות טוען שכתב שיש נוסחאות בדברי רבינו שם דגרסי בדינ' קמא דהחזיק בנכסי קטן וה"ז גובה בשבועה והיא גי' הג'מיי ולפי גיר' זו קשה דאמאי בחלוקא בתרא דאכל' בחיי אביהם כתב רבינו שגובה בלא שבועה ופי' ה"ה הטעם כו' וי"ל דלפי גיר' זו אין הטעם דאכלתה שני חזקה בימי אביהם דגובה שלא בשבועה משום דאין כאן טענת בריא כמ"ש ה"ה אלא משום דאכלה שני חזקה היא טענה אלימתא ועדיף טפי וה"ה ז"ל גריס ה"ז גובה משבחה יע"ש :
והנה זה לי ימים שנשאתי ונתתי בענין זה עם חד צורבא מרבנן מעיר סאלוניקי ושאלתי ממנו איך תלה הרב ז"ל תי' של ה"ה בחילוף הגירסאות כאילו היתה סברת ה"ה ז"ל מסברת עצמו והלא זה הטעם שכתב ה"המ מבואר בדברי רבי' ר"פ ה' ד"ה טוען שכתב וז"ל ועל כלם נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי וא"כ נראה שתי' של ה"ה ז"ל בהכרח ליאמר לדעת רבי' ואולי יאמר הרב דבבא לזכות וליטול בטעם מגו אפי' בשמא משביענן ליה היסת וכעין מ"ש הש"ך ס"ק ס"ז לענין שבוע' הגאונים יע"ש והח"הש הנז' הקשה בדברי הלח"ם בתי' שהרי לדברי רבי' בפי"א מה' טוען דב' מבואר דאפי' היכא דהחזקה הוא אלימתא אינו נוטל אלא בשבועה דא"כ ע"כ צריכים אנו לתי' ה"ה ז"ל כמ"ש הרב בע"הת שער י"ד ח"א דפ"ב ע"א והשבתי לו דאפשר דכונ' הלח"ם ז"ל לומר דלפי גיר' הג"מיי אין הטעם לבד מפני שאין כאן טענת בריא כמ"ש ה"ה ז"ל אלא משום דהכא איתא נמי טעמו דהויה לה חזקה אלימתא לא כן בההיא דפי"א מה' טוען ואע"ג דהחזקה היא אלימת' לא מפטר משבועת היסת כיון שטענת התובע היא בריא ועיין מה שתי' לעיקר קושית הלח"ם ז"ל לגי' הנז' הש"ך ז"ל בסי' קמ"ט ס"ק כ"א והוא הנכון:
ודע שהש"ך בסי' ק"ן ס"ק ג' ובכללי המגו שלו ספ"ב די"ג כתב בשם המרדכי ברפ"ק דמציעא דמגו בממון אחר לא אמרי' ומשמע דאין אדם יכול לעכב חפץ של חבירו נגד מה שחבירו חייב לו ושם בסי' ק"ן כתב דבשיטה זו קאי הר"זה בס' המאור שם רפ"ק דמציעא ברבי' יונה שהביא הטור שם בסי' ק"ן יע"ש וביאור דבריהם ז"ל דמי שיש בידו חפץ מחבירו שבא לידו בתורת שאלה או פקדון והוא טוען אמת שהחפץ שלך אבל אתה חייב לי ממקום אחר כ"וכ אינו נאמן אף שיש לו מגו דאי בעי טעין על החפץ שבידו לא היו דברים מעולם דמ"מ כיון דאין לו טענה על גוף החפץ שמכרו לו או שמשכנו על חובו הוי מגו דממון לממון דכיון שהודה שזה החפץ הוא בפקדון או שהיה שאול אצלו כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה והו"ל ממון אחר שאין לו עסק בו וכה"ג נמי הוי ההיא דב' אוחזים דמיד שהודה דחציה של חבירו הרי ידו אוחזת בה ושוב לא מהימן במגו דכולה שלי והוי מגו בממון לממון אחר ואינו נאמן: ועיין בדברי המאור בב"מ בד"ה חיישינן שמא מלוה ישנה יש עליו שהכריח מההיא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ומההיא דאומן אומר שנים קצצת לי דהיכא דהחפץ שבידו יכול לתופסו מדעת הבעלים בעד חובו כגון שמשכנו מתחילה על חובו או שנתנו לאומן דיכול לתופסו בשכרו לא מקרי מגו מממון לממון ועדיפא מינה כתב הנ"י בפ' מ"ש והביא דבריו מרן החבי"ב בכללי המגו אות קצ"ח דהיכא דהטענה היא בדמים והמגו במכירה כגון האומר השטר המכירה אמנה היא ולא קיבל עדיין דמי המכירה נאמן במגו דמזויף שטר המכירה אף דהוי כמגו מדמי המכירה לגוף השדה אין זה מגו מממון לממון הואיל ודמי המכירה מסתעפי' מגוף השדה הוי מגו מאותו ממון יע"ש. ומן האמור מבואר יוצא דהני רבוותא לא פליגי בדין זה שלפנינו ולא בדין דלעיל סי' ז' דכל כה"ג שמהם שהקרקע או המטלטלים באו ליד המלוה בתורת משכון נאמן המלוה לטעון עליו עד כדי דמיו במגו דלקוח דלא חשיב מגו מממון לממון אחר וברור:
וראיתי בספר אורים ותומים הנדפס מחדש בסימן פ"ג בכללי המגו אות קל"ו שהביא כלל זה וכ' וז"ל אלא שלא הבנתי מאי דק"ל להר"ב בס' כריתות והמרדכי ז"ל על כלל זה מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ופי' הקונטרס ולהימני במגו דכופר בכל כו' וי"ל דהיינו ליפטור משבועה דבמגו כל דהוא פטרינן ליה משבועה יע"ש ומה קו' התם ודאי אין זה מגו מממון לממון כיון דהטענה והמגו הוא בדמים שחייב לו וככה"ג ממעות למעות לא חשיב מממון לממון אחר כמבואר ממ"ש שם המרדכי בפ"ק דמציעא בפי' ההיא דבמ"ן כסות ממנה פירות שהביא הוא ז"ל וכמ"ש מוהרי"ו והביא דבריו הר"ב כנה"ג ז"ל והעלה הדבר בצ"ע:
ולענ"ד הדבר מבואר דהרא"ש והמרדכי משמע להו בפי' מאי דקאמר רבה מ"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דהכונה כמו שפי' התוס' בפ' הגוזל דק"ז ע"א ד"ה עירוב פרשיות כו' בשם ריב"א דבין במודה מקצת בהלואה ובין במודה מקצת בפקדון קא בעי למה לא יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי כפר בכוליה כיע"ש. ולפי פי"ז שפיר קא קשיא ליה דגבי פקדון הוי מגו מממון לממון אחר שהרי התובע קא תבע שני כלים שמסר בידו בפקדון וזה מודה לו במקצת וכופר לו במקצת וא"כ איך בעי דלהוי נאמן בכלי שכופר לו במגו דאי בעי כפר לו בכלי שהודה לו הא כה"ג הוי שפיר מממון לממון אחר ולא אמרי' מגו וע"ז תריץ יתיב שפיר המרדכי דלפוטרו משבועה קא בעי רבה וככה"ג אמרי' מגו מממון לממון זה נראה לדעתי ברור בכונת המרדכי:
ומ"מ זה שכתב הש"ך בסי' ק"ן דה"ר יונה ז"ל קאי בשיטת המרדכי והר"זה ז"ל הלזו דס"ל דאין אומרי' מגו מממון לממון בין בקרקע בין במטלטלים ליתא לענ"ד דדוקא בקרק' אמרה רבינו יונה ז"ל למילתיה אבל לא במטלטלים וכמבואר בדברי רבי' יונה ז"ל בעליותיו ר"פ חזקת הבתים דל"ג גבי עובדא דרבה ב"ש כיע"ש ולדידיה ז"ל מי שיש בידו חפץ מחבירו בתורת שאלה ופקדון נמי יכול לטעון עליו עד כדי דמיו במגו ושלא כדברי הרז"ה והמרדכי ובקרקע דוקא ס"ל כוותייהו וטעמו מבואר שם ומפני שכבר נדפסו דבריו בש"מ שנדפס מחדש לא העתקתי דבריו. ולענין הלכה למעשה מאחר דלר"ת דהרז"ה והנהו רבוותא שהביא המרדכי בפ"ק דמציעא ובפ' חזקת הבתים אין אומרים מגו מממון לממון אי תפס לוה משל מלוה נראה דיכול לטעון קים לי וכ"ש אי תפס מלוה קרקע ששמו ימי המשכונה דאפי' רבי' יונה מודה דלא מהני תפיסתו כמדובר ומ"מ אין זה אלא בתופס דבר שאינו בידו בתור' משכון אבל דבר שבא לידו בתורת משכון לכ"ע יכול התופס לטעון עליו עד כדי דמיו וזהו הדין שלפנינו והדין דסעיף י"ז ובזה כ"ע מודים כנ"ל ברור: