שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק ד · הלכה ד
אין מכבין הדליקה כדי להציל ממון בי"ט כדרך שאין מכבין בשבת כו' ואין מכבין מפני תשמיש המטה כו'. הכי איתא בגמרא בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' איכא למידק דאבא בר מרתא דהוה ידע לההיא ברייתא דאין מכבין ומותיב מינה לאביי מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מיניה עיקר בעייתו ואין לומר דהיא גופא קא מספקא ליה אי ההיא ברייתא אתייא כרבנן או כר"י דא"כ כי קאמר ליה אביי אסור מאי קא מותיב ליה מינה ותו דאם היא גופא קא מספקא ליה תבעי מאביי היא גופא הך ברייתא מאן תני לה ר"י היא או רבנן ותו איכא למידק דכיון דהך מילתא בפלוגתא דר"י ורבנן תלייא תיבעי ליה מאביי כמאן הילכתא ומינה תפשוט עיקר בעייא זו. ונלע"ד דאבא בר מרתא הוה ידע דהלכה כר"י דמכשירי א"נ שרי מקרא דלכם כל צרכיכם מיהו הא קמספקא ליה כי שרי ר"י מכשירי א"נ דוקא הוא דשרי או אפילו מכשירי שאר הנאות הגוף כי הא דמכבה את הנר מפני דבר אחר א"נ אפילו נימא דשרי ר"י מכשירי שאר הנאות הגוף דוקא במכשיר שא"א לההיא הנאה לעשות' בלא מכשיר כי ההיא דמכבה את הבקעת כדי שלא תתעשן הבית אמנם במכבה את הנר מפני דבר אחר הרי אפשר לדבר אחר בלא כיבוי ואיסורא הוא דרביע עליה כי ע"כ לשאול הגיע מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר למען דעת אם הותר מכשיר זה כשאר מכשירין או לא והנה אי אביי רביה הוה פשיט ליה סתמא אסור לא הוה מותיב ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כו' דממילא הוה ידע דיש לחלק בין המכשירין כדסליק אדעתיה מעיקרא כאמור ואולם מדשני ליה אביי כל כי הני מילי אפשר בבית אחר ואפשר לעשות מחיצה ואפשר לכפות עליו את הכלי ובתר הכי אסיק ואמר אסור הוה אסיק אדעתיה אבא בר מרתא דעיקר האיסור אינו אלא משום דאפשר לעשות הדבר בהיתר בלא כיבוי ולא התירו המכשירין אלא בשאי אפשר בלא"ה ואע"ג דבאין לו בית אחר וכלי לכפות עליו ומחיצה להעמיד לפני הנר הרי אי אפשר בלא כיבוי מ"מ אסרוהו משום דמילתא כדנא לא שכיח כלל ולאו כ"ע גברי ערטילאי נינהו ומשום דלא שכיח לא פלוג רבנן ואסרו אפילו לגברא ערטילאי דלית ליה כל כי הני מילי וע"ז פרי' לי' אבא בר מרתא מההיא דאין מכבין את הבקעת דקתני ואם בשביל שלא יתעשן הקדירה והבית מותר הרי דהתירו סתמא אפילו אפשר בלא"ה כגון להסיר את הקדירה מאש זה ולהניחו באש אחר וכן אפשר ליה בבית אחר ואפי"ה שרו ליה דכיון דלדידיה ניחא ליה באש זה ובבית זה לא אמרינן הרי אפשר בבית אחר ובאש אחר וא"כ מ"ש לכבות את הנר מפני ד"א אסור.
והשתא לא מצי לשנויי כדאסיק אדעתיה דשאני מכשיר זה דכיבוי מפני דבר אחר משאר מכשירין כדאמרן דא"כ הל"ל סתמא אסור ומדקאמר ליה אפשר בבית אחר כו' משמע דלא שנא ליה לאביי בין מכשיר זה לשאר מכשירין ולא אתי עלה אלא משום דאפשר בענין אחר וע"ז משני ליה אביי דאה"נ דלא הותרו המכשירין אלא בשא"א באופן אחר וההיא דעשון הבית והקדירה דמכבין את הבקעת ר"י היא דלדידיה הותר לגמרי ואנא דאמרי כרבנן ואנן לא קי"ל כר"י במכשירין אלא בשא"א באופן אחר כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרא"ש והר"ן ז"ל ונמצינו למדין לפי האמור דכל מכשיר שאפ' בלעדו אפי' אם אירע הדבר בשום פנים שא"א מבלעדו כי ההיא דמכבה מפני ד"א בגברא דלית ליה לא ב"א ולא כלי לכפות ולא שאר דבר לעשות מחיצה וכההיא דבקעת שמעשן הקדירה והבית דלית ליה אש אחר ולא ב"א לילך שם אפי"ה אסור כיון דמילתא דלא שכיח היא דפעמים הרבה אין צורך לכיבוי זה אפי' בשאי אפשר בלעדו אסור כדפשיט ליה אביי לאבא בר מרתא וזו היא שיטת רבינו והרי"ף ז"ל ולזה הסכים מרן בש"ע סי' קי"ד ואולם הרא"ש ז"ל כתב דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפ' להצילה בעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה ליתנ' באש אבל אם אין לו אש אחר וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך א"נ כמו שמותר לבשל ולאפות עכ"ל ולפי דבריו ז"ל צריך לחלק בין כבוי דלצורך ד"א לכבוי לכדי שלא תתעשן הקדירה שהרי בכבוי דלצורך ד"א מצינו שאסר אביי אפילו בשאין לו בית וכלי ומחיצה ואילו כבוי זה דכדי שלא תתעשן הקדירה כשאין לו אש אחר מתיר ז"ל אלא עכ"ל דשניא היא צורך דבר אחר שאינו אוכל נפש ממש כעשון קדירה ולהכי לא התירו כבוי אפי' אי אפשר לדבר אחר בלי כבוי ולפי זה הוה מצי אביי לתרוצי לאבא בר מרתא כי פריך ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כדי שלא תתעשן הקדירה דשאני כבוי זה מכבוי דלצורך ד"א אלא משום דאכתי קשיא ליה מכבוי דכדי שלא תתעשן הבית להכי אהדר אשנוייא אחרינא וא"כ כיון דבברייתא קאמר סתמא דכדי שלא תתעשן הבית והקדירה מותר ומשמע אפילו אית ליה אש אחר לא מצי לשנויי דשאני כבוי דהוי לצורך א"נ דכיון דאית ליה אש אחר אפילו שיהיה לצורך א"נ לא מהני מידי ואז הו"ל כצורך ד"א כיון שאפשר לבשל ולאפות באש אחר ולהכי מהדר אשינויא אחרינא.
באופן עלה בידינו בדעת הרא"ש ז"ל דשאני מכשירי א"נ ממש כי הא דכבוי לצורך כדי שלא תתעשן הקדירה ממכשירי' דשלא לצורך א"נ ממש כמכבה לצורך ד"א דזה הותר בשאי אפשר בלא"ה וזה לא הותר והן הן דברי רבינו ירוחם ז"ל שכת' מרן ב"י ז"ל בסי' תקי"ד יע"ש.
והר"ן ז"ל כתב דמכבה כדי שלא תתעשן הבית שהוא יושב בה בי"ט אין לך א"נ גדול מזה ושרי וכ"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן ז"ל דאם אין לו בית אחר אין לך צורך י"ט גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר"י וכ"כ הא"ח ז"ל בשם התוס' כמ"ש מרן ב"י ז"ל ולפי דבריהם ז"ל ק"ק אמאי לא מוקי אביי האי ברייתא דקתני ואם כדי שלא תתעשן הבית והקדירה כרבנן דר"י ובשאין לו אש אחר או בית אחרת דשרי לכ"ע. וי"ל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למתני ברישא במכבה את הבקעת כדי לחוס עליה דאסיר הא אפילו שלא לחוס עליה אלא על הקדירה והבית אסור כשאפשר באופן אחר ולהכי מוקי לה כר"י.
ולענין שתיית הטוטון בי"ט מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה סימן תר"ח הסכים לאסור מטעם דהו"ל מכבה בי"ט ואין ספק דמשמע ליה להרב ז"ל דדבר זה אינו שוה לכל נפש כמוגמר ועיין בשיירי כנה"ג סימן תקס"ז הגהת ב"י אות ג' והרב מ"א בסימן תקי"ד סק"ד כתב דאסור משום מוגמר שאינו שוה לכל נפש יע"ש אבל הרב דרכי נועם בח"א סימן ט' והביא דבריו הרב בית דוד ז"ל בסי' רצ"א כתב דליכא לא משום מוגמר ולא משום מכבה לא משום מוגמר מפני ששתיית הטוטון עינינו הרואות שיד כולם שוה בו אחד עני ואחד עשיר ומיעוטא דמיעוטא הוא שאין שותין אותו ורובו ככולו אמרי' בכל התורה כולה והשתא לא איכפת לן מטעם מכבה דבדבר הנאה השוה לכל נפש אין לאוסרו מטעם מבעיר ומטעם מכבה וכל שכן דבשתיית העשן אין מקום לכיבוי ואי משום דכשמניח מלמצוץ הוא מכבה ליתא דאותו כבוי הוא מאליו ועוד האריך עש"ד.
ואני בעניותי לבי מגמגם בהתר זה יען בעת לקיחת הגחלת לשים אותה על הטוטון הוא מכבה את הגחלת בין בלקיחתה בצבת שהוא מהדק הגחלת בצבת ומכבה צדדיה ובין בעת נתינתה על הטוטון וכבר כתב רש"י דמכבה דמוגמר הוא בעת שנותן אבקת בשמים על הגחלים שמכב' הגחלים וכיון שכן אין לך כיבוי גדול מזה שנותן הגחלת על העשן והו"ל כנותן אבקת בשמים ממש ומ"ש הרב דרכי נועם דשתיית הטוטון הוי הנא' השוה לכל נפש והות' הכיבוי וההבערה. גם בזה לבי מגמגם דכיון שהכבוי הזה שאמרנו הנה הוא קודם המציצה מעת שלוקח הגחלת לתת אותה על העשן א"כ הו"ל כמכבה את הבקעת כדי שלא תעשן הקדירה ולדעת הרי"ף ורבינו ומרן בש"ע לא הותר לעולם ואפי' אין לו אש אחר ליתנה עליו אע"פ שעשן הקדירה הוא דבר השוה לכל נפש מ"מ כיון דאין הכבוי באוכל נפש עצמו כבשרא אגומרי אסור ואפי' שנאמר דבעת שנותן הגחלת על העשן חשיב כבשרא אגומרי מ"מ בעת שלוקח הגחלת בצבת הוא מכבה אותה ג"כ ואז לא הוי כבשרא אגומרי ואפי' לדעת הרא"ש והר"ן והמרדכי שכתבו דאוכל נפש כל שא"א בלא כבוי שרי הכא אפשר להדליק העשן הזה של הטוטון מתוך להבת שלהבת ואין בזה משום מכבה סוף דבר הנה לדעתי הקצרה אף לדעת הרב דרכי נועם דחשיב לשתיית העשן הזה כאוכל נפש ממש אין להתיר להעביר העשן הזה בגחלת אם לא בלהבת אש בוערה דליכא משום מכבה כן נראה לענ"ד.
ומ"מ אין למחות ביד העושין כן בי"ט כיון דכבוי זה אינו אסור אלא מדרבנן ולא מבעייא לדעת הרז"ה ז"ל שכתב דהא דאסרי' הכא לכבות לצורך ד"א וכדי שלא תתעשן הבית ושאר כבוי משום אבוד ממון וכיוצא דהלכה ואין מורין כן קאמר דלפי זה אפי' איסורא מדרבנן ליכא דודאי אין למחות ביד השותים העשן הזה בי"ט ואפי' שלוקחים גחלת ונותנים עליו דכיון דהוי הנאת כל נפש כמ"ש הרב דרכי נועם הות' הכיבוי לצורכו דאפי' לא חשיב הכיבוי הזה אלא כמכשיר הרי הותר מכשיר לצורך י"ט לדעת ר"י לגמרי אלא אף לדעת הרמב"ן שכתב דלא הותרו כל המכשירין בי"ט ומדרבנן מיהא איכא איסורא בכבוי שאינו לצורך אוכל נפש ממש ככבוי דלצורך דבר אחר ואפילו לצורך אוכל נפש לא הותר אלא בשאי אפשר באופן אחר כמ"ש הרא"ש גבי כבוי שלא תתעשן הקדרה מ"מ כיון דליכא אלא איסורא מדרבנן כמ"ש בהדייא הר"ן בשם הרמב"ן אין למחות בדבר זה דודאי לא מקבלי ומוטב שיהיו שוגגין וכ"ש שיש להם על מה שיסמוכו והן דברי הרז"ה והרב ט"ז בסי' תקי"ד סק"ב הסכים לסברת הרז"ה וכ"כ ע"ש רש"ל ז"ל יע"ש.
ואף שמרן החבי"ב בסי' תצ"ח דחה דברי האומ' בענין שתיית הטוטון ביום טו' מוטב שיהיו שוגגין ע"פ מ"ש הרא"ש בפ' המביא דבדבר המפורש בתורה לא אמרי' הכי יע"ש אין ס' דהוא ז"ל משו' דסו' דשתיית הטוטון לא מקרי אוכל נפש ולא מכשירי א"נ מש"ה קאמר דחשיב איסור זה מפורש בתורה אבל לפי מ"ש הרב דרכי נועם דחשיב דבר השוה לכל נפש אין כאן איסור תורה כלל. ודע דמשמעתי' מוכח דשרי לעשות מחיצה בפני הנר בי"ט לצורך דבר אחר והרב המפה בהלכות שבת סי' שט"ו כתב דאסור ועיין שם בדברי המ"א והט"ז יע"ש. והנה התוספות ד"ה אין מכבין כו' כתבו מכאן יש למחות בנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ע"כ לא ידעתי למה זה לא דקדקו כן מיד בתחילת הסוגייא בההיא דעולא דזקף לשרגא דאמרי' בהדיא דכבוי אסו' בי"ט.
וראיתי בשיטה המקובצת שכת' בהא דאין מכבין את הבקעת וז"ל פירוש ואפי' דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של י"ט כיון דהשתא מיהא אין צריך לכבוי חיישי' דילמא לא יהנה בה עכ"ל והשתא אפשר דמההיא דלעיל לא מצו התוס' ז"ל לדיוקי אפי' במכבה לצורך י"ט דאפשר דשמעיה לעולא כי זקף לשרגא לא לצורך י"ט כיבה אותה אלא כחס על השמן ולהכי איתיביה ר' יאודה דאסור. אמנם מהא דאין מכבין את הבקע' משמ' ליה דאפי' לצורך י"ט אסור מדלא פליג כולה בדידה בין מכבה לחוס עליה בין מכבה לצורך סעודה אחרת אלא משמע דלעולם אסור וכמ"ש הרב בשיטה הנז' כי ע"כ כתבו דיש למחות את הנשים אפילו שעושות כן לצורך י"ט וכן הבין בדבריהם מרן ב"י בסי' תקי"ד שהביא דברי התוס' וסיים אבל בספר אגודה מצאתי כתוב לכסות אש בעפר בליל' כדי שימצאו למחר ביום טוב מותר עכ"ל משמע דס"ל דלהתוס' ז"ל אפילו לצורך יום טוב אסור ועיין להרב פר"ח ז"ל בסימן תק"ב יע"ש.
עוד איתא בגמ' בעא מיני' אביי מרבא מהו לכבו' את הדליקה כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' הנה מלבד מה שיש לדקדק מה שדקדקנו לעיל דמאחר דהוה ידע להך ברייתא דאין מכבין את הבקעת מאי קמבעיא ליה מעיקרא. עוד זאת קשה טובא דהא אביי גופיה שני ליה לאבא בר מרתא דההיא ברייתא דאין מכבין ר"י היא ואם כן מאי קא מותיב מינה לרבא והרב משפט צדק ז"ל בח"א בתוך התשו' תירץ לזה דההיא דאמר ליה אביי לאבא בר מרתא אתמר בתר הא דבעיא אביי מרבא יע"ש ולא ימלט מהדוחק כי ע"כ נלע"ד דאביי אף דהוה ידע דההיא ברייתא דאין מכבין ר"י היא ולרבנן אסור אכתי ספוקי מספקא ליה במכבה את הדליקה משום איבוד ממון אי שרו רבנן כיון דאי אפשר בלאו הכי ולדידיה משמע ליה דכיון דלר"י אפילו באפשר להציל את הקדירה ואת הבית בלא כבוי הבקעת כיון דאית ליה אש אחר ובית אחרת אפילו הכי שרי א"כ לדידן מסתייה דנתסר באפשר שלא בכבוי ואפילו כי אי אפשר מ"מ כיון דעל הרוב אפשר להציל שלא בכבוי משום דלא שכיח לא חילקו כדאמרן לעיל אבל במכבה את הדליקה משום אבוד ממון דאי אפשר לעולם בלא כבוי אפשר דשרי ועל כן כי פשיט ליה רבא דאסור מותיב ליה מההיא דאין מכבין דלר"י שרי אפי' באפשר שלא בכבוי וא"כ לדידן הו"ל למשרי בדליקה דלא אפש' בלי כבוי ומשני ליה דההיא ר"י היא ולרבנן אסור לעולם דהכי קבל מרביה וכעין זה י"ל ממאי דפרכינן בתר הכי מההיא דאין מכבין את הבקע' אמאי דפשיט אמימר דאסור לכחול את העין בי"ט דמותיב מינה בדרך הדרגא דכיון דלר"י שרינן אפילו בדליקה הנאת הגוף לדידן מיהא הו"ל למשרי בהנאת הגוף ככחול לעין ושני ליה דהא נמי הלכה היא לאסור כי לא התירו אלא מכשירי א"נ שא"א בלא"ה כגריפת תנור וכיוצא וכמ"ש הר"ן ע"ש הרמב"ן.