שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה יד
שורש נדרים ונדבות אינן קריבין בי"ט בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר [לשוחטה] בי"ט כו'. נ"ב הכי איתא בגמ' פ"ב דביצה דכ"א ע"א בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביום טוב אמר ליה מותר אמר ליה ומה בין זה לנדרים ונדבות כו' אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו ע"כ כתב בספר קול בן לוי שדקדקו על זה דרב אויא סבא דדימה זה לנדרים ונדבות מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מנדרים ונדבות דלמאן דאמר אין קריבין אסו' ולמאן דאמר קריבין מותר והאריך בתירוצו יע"ש. ולע"ד נראה דבפשיטות טפי יש ליישב זה דרב אויא סבא הוה שמיע ליה דבהמה חציה של גוי מותר לשוחטה ביום טוב מטעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא הוה ק"ל מה בין זה לנדרים ונדבות דהוה משמ' ליה טעמא דנדרים ונדבות משום שמא ישהא ולהכי בבהמה של גוי דליכא להאי טעמא שרי אבל בתר דשמעיה לרב הונא דקאמר דנדרים ונדבות מדאורייתא נמי אסור כדקאמר הש"ס לעיל משמיה דרב הונא להכי קא בעא מיניה אי לדידיה סבירא ליה בבהמה חציה של גוי אי מותר לשוחטה ביום טוב דאפשר דאיהו פליג אהך דינא וסבירא ליה דאסור וכי הדר דשרי אקשי ליה לפי שיטתיה מאי שנא מנדרים ונדבות וברור.
והנה בהא דאמרינן דנדרים ונדבות אסורים משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו כתב רש"י ז"ל וז"ל וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו ונמצאת כל השחיטה לשם גבוה עכ"ל. ולכאורה איכא למידק ממ"ש רש"י ז"ל בפרק מרובה דע"ו ע"א ד"ה דר"י הגלילי וז"ל ל"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמרינן בפ"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר שחיטה לא אלא משולחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבהכי האי שחי' לא אמר רבי יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ"ל. מבוארים דבריו דלא אמרינן לרבי יוסי הגלילי לגבי בעלים משולחן גבוה קא זכו אלא לאחר שחיטה וזריקה והקטרה אבל בשעת שחיטה אכתי ממון בעלים הן ואילו הכא אמרי' דמשום הכי לא מצי לשחוט נדרים ונדבות ביום טוב משום דהשחיטה היא לשם גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכו וזה נראה הפך מ"ש שם וי"ל דלגבי טביחה להתחייב ד' וה' שאין הדבר תלוי באכילת הבשר לבעלים דמיד ששחטו מתחייב אפילו לא יהיה לו התר בבשר כתב רש"י ז"ל דבשעת טביחה ממון בעלים הוא דאכתי לא זכה ביה גבוה עד אחר זריקה והקטרה אבל לענין שחיטה ביום טוב דלא שרא רחמנא אלא לצורך אוכל נפש ושוחט נדרים ונדבות לא מצי אכיל בשר עד אחר זריקה והקטרה נמצא דבשעת שחיטה אע"ג דאכתי לא זכה ביה גבוה מכל מקום כיון דבעי זריקה והקטרה להתירו באכילת בשר נמצא למפרע שהשחיטה היתה לצורך בעלים.
ומהא דאמרינן בשמעתין בטעמא דנדרים ונדבות אינן קריבין ביום טוב משום דמשולחן גבוה קא זכו. שמעתי מהחכם השלם והכולל יצחק נוניס הי"ו שהוק' לו מ"ש התוס' בפרק קמא דפסחים ד"ה ע"א ד"ה ואומר כו' וז"ל א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבו' שאין קריבין בי"ט למ"ד אף על פי שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ"ל והשתא לפי דבריהם למה ליה להש"ס בשמעתין למימר טעמא משום דבעלים משולחן גבוה קא זכו תיפוק לי דאפילו לא זכו משולחן גבוה כיון דאינו יכול ליהנות מהבשר עד אחר זריקה והקטרה ומתחילת השחיטה אינו יכול ליהנות ממנו אסו' דומיא דשריפת חמץ ביום טוב דאסור כמ"ש התוס' אלו דבריו נר"ו.
ולפק"ד לא קשייא ולא מידי דהש"ס הכא אצטריך למיהב טעמא מעיקרא למה לא יהא לבעלים היתר אכילה בבשר מיד אחר שחיטה וקאמר דכהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו ומהאי טעמא אין להם התר עד אחר זריקה והקטרה וכן כתב רש"י ז"ל בקידושין דף נ"ג ע"א וכן כתב הרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא גבי קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו יע"ש והיא גופא קאמר הש"ס בשמעתין דשאני בהמה חציה של גוי דמיד לאחר שחיטה שריא לישראל מה שאין כן בנדרים ונדבות דלא שרו באכילה עד לאחר זריקה והקטרה ומהאי טעמא אסור ועיין במ"ש התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין כו'.
ודע שכתבו התוס' וז"ל אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים ואפילו לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הן רק במתנות כהונה כו' עכ"ל. הנה הם ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דבב"ק די"ב דההיא דמחלק הש"ס התם לדעת רבי יוסי הגלילי בין מחיים לאחר שחיטה לא קאי לפום קושטא דמשני התם מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו ומשמע להו דלפום האי שינויא הדר הש"ס ממאי דהוה בעי מימר מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אלא השתא הדר ביה דלעולם חשיב ממון בעלים ואפי' לאחר שחיטה וההיא דהמקדש בקדשים קלים שאינה מקודשת לרבי יוסי הגלילי מיירי בחלק הכהנים דכהנים דוקא משולחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים אבל חלק הבעלים בבשר לעולם של בעלים היא ואפי' לאחר שחיטה וזריקה ומתוך כך הוצרכו לידחק דההיא דמחלק הש"ס בפרק האיש מקדש דף נ"ג עלה דמתני' דהמקדש בקדשים קלים דאינה מקודשת דהיינו דוקא לאחר שחיטה ולא מחיים לא הוי לפי המסקנא דפרק קמא דבבא קמא יע"ש אבל רש"י ז"ל שם בפרק קמא דבבא קמא ובדע"ו ס"ל דלפום קושטא נמי קאי חילוק זה דמחלק הש"ס מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דק"ק הוי ממון בעלים אלא מחיים אבל לאחר שחיטה לא הוי ממון בעלים וזו היא שיטת הרשב"א והריטב"א כמבואר בדבריהם שם בפרק האיש מקדש וזו היא גם כן שיטתו של רשב"ם בפרק יש נוחלין דף קכ"ג ע"א יע"ש. גם הרא"ש בתוספותיו הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבבא קמא קאי בשיטה זו יע"ש.
וראיתי להרשב"א ז"ל שסיים וכתב וז"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דביצה דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דמשולחן גבוה קא זכו תי' בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו ולכך אינן קרבין ביום טוב עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק"ל מהא די"ט עד דהוצרך לתירוץ התוס' ז"ל מאחר כי הוא ז"ל אזיל בשיטת רש"י דמחלק בין מחיים לאחר שחיטה וסבירא ליה דלאחר שחיטה חשוב ממון גבוה א"כ שפיר קאמר הש"ס הכא דמש"ה נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב דכי זכו בין הבעלים בבשר ובין הכהנים בחלקם משולחן גבוה קא זכו ונמצא שהשחיטה לצורך גבוה היא כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין והתוס' ז"ל לא הוצרכו לתרץ דאע"ג דחלק בעלים חשוב ממונם מ"מ עיקרן לצורך גבוה קאתו אלא לפי שיטתם דס"ל דחלק הבעלים חשוב ממונם אפי' לאחר שחיטה כמבואר מדבריהם בשמעתי'. גם הריטב"א ז"ל שם בפ' האיש מקדש אחר שכתב והסכים לשיטת רש"י ז"ל סיים וכתב וז"ל ולהאי שיטת' אתי שפיר הא דאמרי' במס' י"ט גבי נדרים ונדבות כו' קא זכו משולחן גבוה קזכו ואפי' בעלים דהוי ממונן מחיים לאחר שחיטה מיהא כי זכו משולחן גבוה קזכו וכ"ש כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה קזכו ולא הוייא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה לבד וזה נכון עכ"ל. ואפשר דהרשב"א ז"ל משמע ליה כמ"ש רש"י בפרק מרובה דע"ו דבשעת זביחה אכתי ממון בעלים הן עד לאחר זריקה והקטרה ובשעת טביחה לא קרינן בבעלי' עדיין דמשולחן גבוה קזכו ולהכי הוצרך למה שתירצו התוס' לפי שיטתם דאע"ג דממונן הוא אכתי עיקר השחיטה לצורך גבוה הוא ולישנא דמשלחן גבוה קזכו דנקט היינו לחלק הכהנים ודוק.
ולענין הלכה נראה דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים מאחר דסת' לן תנא הכי בפרק קמא דבבא קמא לענין נזיקין כדאמרינן התם מדקתני נכסים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין ודייקינן מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ולשיטת רש"י ודעימיה אף בפרק האיש מקדש דקתני המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת סתם לן כוותיה כדדייק התם מדקתני בחלקו דלאחר שחיטה קמיירי ולא מחיים שמע מינה דמחיים מקודשת משום דקדשים קלים ממון בעלים הוא כרבי יוסי הגלילי. גם מההיא דקאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן מדאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה נראה דס"ל כר"י הגלילי וכמ"ש התוס' ז"ל שם בדי"ג ע"ב ד"ה אמר רבא יע"ש מיהו הרא"ש ז"ל שם בפרק קמא דבבא קמא אחר שכתב כל זה סיים ז"ל ומיהו נראה לי מדאיפליגו אביי ורבינא בפרק הפרה דנ"ג גבי שור ושור פסולי המוקדשין כו' אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוייא מקודשת וצ"ע עכ"ל משמע דספוקי מספקא ליה לענין הלכה אי קי"ל כרבי יוסי הגלילי ועיין למרן ב"י בא"ה סי' כ"ח ובדברי הרב בית שמואל שם.
אך מדברי רבינו ז"ל ברפ"ח מהלכות נזקי ממון שכתב וז"ל וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין וכן ממ"ש שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' וכן תוד' שהזיקה גובה מבשרה כו' נר' שפסק כר"י הגלילי וכן כתב הלח"ם ז"ל שם והוק' לו לפי זה מ"ש בפרק ב' מה' גניבה דהגונב קדשים קלים מבית בעליהן פטור מן הכפל מט' דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כו' וכיון דהוא פסק הכא דקדשים קלים אקרי רעהו וממון בעלים למה פטרו מן הכפל ותירץ דהתם איכא מיעוטא אחרינא דוגונב מבית האיש כו' יע"ש ועיין בהרב תי"ט בפ' הזהב מ"ט ד"ה אין להם תשלומי כפל שהוק' לו קושיית הלח"ם הלזו ולא הונח לו בתירוץ זה והניחו בצ"ע יע"ש ועיין עוד להלח"ם בפ"ו מה' בכורות ה"ב דהוקשה לו מ"ש רבינו בפ"ה מה' טוען דההקדשות פטור משבועת הפקדון ולא חילק בין קדשים קלים לשאר הקדשות לפי שיטתו דפסק כר"י הגלילי והצריכו עיון יע"ש ועיין עוד להרב משנה למלך פרק ד' מה' מעילה גבי מה שפסק רבינו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום שתמה עליו דבפסחים ד"צ מבואר דלר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא המוכר שלמיו מעשיו קיימים וכן הקשה בספר בני יעקב בהגהותיו יע"ש עוד הוקשה לו להרב מש"ל שם מ"ש רבינו בפ"ד מה' איסורי מזבח דאין מוקצ' אחר הקדש וכן אין אתנן אחר הקדש וכל זה נראה דלא כר' יוסי הגלילי הפך מה שפסק ברפ"ח מה' נזקי ממון יע"ש וכמו כן הוקשה לי מה שהשמיט רבינו בפ"ג מה' נחלות ההיא דת"ר בפרק יש נוחלין דף קכ"ג דבכור נוטל פי שנים במוקדשים דמוקמינן לה התם בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים היא יע"ש והוא ז"ל השמיט חלוקה זו כנראה שדעתו לפסוק כרבנן דר"י הגלילי גם בפ"ה מה' אישות כת' כהן שקד' בנחלתו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ולא ביאר אם הישראל קדש בחלק הבשר אם היא מקודשת כנראה דס"ל דה"ה בישראל ולא הוצרך לבארו כי נלמד מדין כהן אף כי אין זה הכרח כל כך.
והנה למה שהקשה הרב מש"ל ז"ל בה' מעילה למה פסק רבינו דהמוכ' שלמיו לא עשה ולא כלום ראיתי מתרצים (הנה הוא במפתחות לס' משנה למלך) שתירצו לזה דההיא דאמר אביי בפרק האשה ד"צ דליכא לאוקמי ברייתא דקתני דהממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין כר"י הגלילי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' דמשמע מינה דלר"י הגלילי מה שעשה עשוי היינו כי הוה מוקים אביי ההיא בריית' דנתן לה מוקדשין באתננה דאצטריך להביא קרא דלנדור להתירן כר"י הגלילי ולא כר' הושעיא דמוקי לה כר' ובממנה זוכה על פסחו דהשתא כי מוקים לה כר"י הגלילי ושמעינן מינה דאיסו' אתנן חל על המוקדשין לר"י הגלילי אי לאו קרא דלנדור שמעינן נמי מיניה דהמוכר שלמיו מה שעשה עשוי דמה לי נתנו באתננה מה לי מכרו ועלה הוא דקאמר אביי דאי הוה מוקים ההיא כר"י הגלילי לא הוה מצי מוקי ברייתא דהממנה אחרים כו' כר"י הגלילי דהא לדידיה מה שעשה עשוי אמנם השתא דאוקי רבי אושעיא לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו תו לא שמעינן דלר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דיכול למכור אותם דאיכא למימר דלדידיה אע"ג דממון בעלים הן מ"מ אסור למוכרן משום בזיון קדשים והשתא רבינו שפסק כההיא דרבי הושעיא דמוקי לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו פסק שפיר דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום אפילו לרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים את"ד יע"ש.
ודרך זה דחוי מעיקרו הוא דודאי לאו הא בהא תליא דהא שמעינן מסוגייא דפרק קמא דבבא קמא די"ב ומההיא דפרק האיש מקדש דף נ"ג דלר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן אדם יכול לקדש בו את האשה ומהאי טעמא הוצרך תלמודא לומר דמתני' דהמקדש בחלקו מיירי לאחר שחיטה ומש"ה אינה מקודשת ואם איתא דלרבי יוסי הגלילי אינו יכול למכור שלמיו ואם מכר לא עשה ולא כלום היאך יכול לקדש בו את האשה דאין לך מכירה גדולה מזו אלא ודאי משמע דלר"י הגלילי דסבר ממון בעלים הן פשיטא ליה להש"ס דאם מכר דמה שעשה עשוי ומשום הכי אם קדש בו את האשה מקודשת והדרא קו' לדוכתא.
ואני בעוניי סבור הייתי ליישב קושיא זו על פי מה שיש לדקדק מדברי רש"י בפר' קמא דב"ק די"ב ע"ב ד"ה מחיים מי אמר דאף לרבי יוסי הגלילי לא חשיבי קדשים קלים ממון בעלים אלא בנדרים שחייב באחריותן אבל נדבות שאינו חייב באחריותן אף לר"י הגלילי ממון גבוה הוא ואפשר דרבינו בהכי איירי אלא דסוגיית הגמרא דפסחים ק' לפי שיטת רש"י ז"ל הלזו וכמ"ש לקמן בע"ה ומ"מ לדידי ק"ל על הרב מש"ל דאדקשיא ליה למר בדברי רבינו ז"ל תיקשי ליה באותה סוגייא דפרק האשה דף צ' דמוקים לההיא ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כר' ואילו ר' סתם לן בפרק קמא דבב"ק כר"י הגלילי דקתני נכסים שאין בהן מעילה כו' כדדייק הש"ס התם וא"כ לדידיה אמאי לא עשה ולא כלום ואולי לא חש הרב ז"ל לזה משום דאיכא למימר הדר ביה ר' ומעיקרא בברייתא לא הוה ס"ל כרבי יוסי הגלילי והדר ביה במתני' אבל על רבינו ז"ל דפסק לשתיהן ק"ל שפיר.
והנראה לע"ד בדעת רבינו ז"ל דלית ליה כר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים אלא כרבנן דממון גבוה הוא ופסק כרבא דאמר דמתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה קאמר ומאי נינהו דהדיוט ואע"ג דאקשינן עליה דרבא וליתני דהדיוט ומסיק בקשייא כיון דלא אסיק בתיובתא הלכתא כוותיה כנודע וס"ל דאף לרבנן דשלמים ממון גבוה הוא אפי"ה שלמים שהזיקו גובה מבשרן דהא רבא דמפרש למתני' דאין בהם דין מעילה ולא אוקי למתני' כר"י הגלילי קאמר דתודה שהזיק' גובה מבשר' ולא ס"ל דאליבא דר"י הגלילי דאמר כמ"ש התוס' ז"ל דכיון דסתם מתני' לית ליה כר"י הגלילי לדידיה למאי נפקא מינה אשמועינן רבא מילתא לדעת ר"י הגלילי דלית הלכתא כוותיה אלא ודאי דאף לרבנן קאמר דאע"ג דלדידהו קדשים קלים ממון גבוה הוא ורעהו אמר רחמנא ולא של הקדש סבירא ליה דהיינו דוקא בהקדש שכולו לגבוה אבל בהקדש דאית בהו חלק לבעלים בבשר כשבא הבשר ליד בעלים גובה מהם ורעהו קרינן ביה למפרע ולא מיעט קרא דרעהו ולא של הקדש כל דאית ביה חלק לבעלים אף ע"ג דמשולחן גבוה הוא דזכו ביה הבעלים דהא מיהא דבתר דזכו של רעהו קרינן ביה למפרע והיינו דאיכא בין ר"י הגלילי ובין רבנן דלר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ויכול למוכרן ולקדש בהן את האשה כשהזיקו מיד זכה הניזק בגוף השלמים לחצי נזק ויש לו זכיה בגויה והוה ליה כהקדש של שותפים ונקרא על שם שניהם משא"כ לרבנן דר"י הגלילי אין לו זכיה בו מחיים עד אחר שחיטה וזריקה והקטר חלביו דאז זוכים הבעלים בבשר והניזק גובה מהם.
והשתא למאי דדייק הש"ס מעיקרא מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ומשמע דהניזק גובה ממנו כשאר נכסי הדיוט קאמר דמתני' רבי יוסי הגלילי היא ולא רבנן דלרבנן אינו גובה ממנו אלא מן הבשר לאחר שנשחט וזכו בו הבעלים ומשום הכי אוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי עד דאתא רבא ופירש דאין בהם דין מעילה קאמר. ובכן רבינו ז"ל שפסק כרבא כתב וז"ל וכל הקדשים שיש בהם מעילה אין בהם דין נזיקים כלומר ואינו גובה מהם כלל אבל קדשים שאין בהם מעילה והן קדש כקדשים קלים יש בהם דין ניזקים לענין שגובה מבשרן וכמו שביאר אח"כ דשלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' והשתא ניחא כל המקומות הנז' שפסק דלא כר"י הגלילי וס"ל דקדשים קלים ממון גבוה הוא כמבואר. ובהכי ניחא ההיא סוגייא דפסחים דמוקי אביי התם לברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום כר' דאפשר דאביי התם ס"ל כרבא דאמר הכא דמתני' אין בהם דין מעילה קאמר וס"ל דממון גבוה הוא ומש"ה לא עשה ולא כלום כנלע"ד.
ויש להכריח פי' זה שכתבנו לדעת רבינו ז"ל מדאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן ופרכינן פשיטא כו' והשתא אם איתא דהא דר' אבא אליבא דר"י הגלילי קאמר תקשי אמאי לא יגבה אף מאמוריהן ולענין שיקריבו האמורים לשם הניזק דהא כי היכי דלר"י הגלילי יכול למכור השלמים ויקריב אותם לשם הלוקח ה"נ כשיזיק יגבה הניזק ממנו ויקריבו אותו לשמו אמנם אי ר' אבא אליבא דרבנן דר"י הגלילי קאי ניחא ודוק ועיין בספר חזון נחום במסכת תמורה דף קפ"ז ע"א שעמד על דברי רבינו ז"ל הללו והעלה בדעת רבינו ז"ל שפסק דלא כר"י הגלילי ומהטעם שכתבנו יע"ש. והשתא לפי האמור בשיטת רבינו ז"ל דלא קי"ל כר"י הגלילי הנה אם קידש אדם אשה בחלק הבשר של קדשים קלים אפילו מחיים אינה מקודשת וכן לענין נחלה אין הבכור נוטל פי שנים בחלק הבשר משום דלאו דידיה הוא וכן לענין שבועת הפקדון אין נשבעין על קדשים קלים משום דלא מקרי של רעהו וכן לענין חיוב כופר וארבעה וחמשה פטורים קדשים קלים כקדשי קדשים זולת לענין חצי נזק קי"ל דגובה מבשר שלמים. אבל לשיטת שאר הפוסקים נר' דקי"ל כר"י הגלילי לכל דבר אלא דיש חילוק בין שי' רש"י ז"ל ודעימיה לשיטת התוס' דלפי שיטת רש"י ז"ל לא חשיב ממון בעלים קדשים קלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אבל לדעת התוס' ז"ל אף לאחר שחיטה חשיב ממון בעלים.
והנה בטעמו של דבר דמחלק הש"ס לדעת ר"י הגלילי בין מחיים ללאחר שחיטה כתב רש"י ז"ל שם בפ"ק דבב"ק די"ב ע"ב דמחיים שהוא חייב באחריותו חשיב ממונו אבל לאחר שחי' דכבר נפטר מחיובו חשיב ממון גבוה יע"ש. ולפי טעם זה נראה דקדשים קלים של נדבה שאינו חייב באחריותו אף מחיים נמי חשיב ממון גבוה. ואם הדבר כן קשה מההיא דפרק מרובה דע"ו ע"א עלה דמתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דקאמר אלא הכא במאי עסקי' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמ' ממון בעלים ופרכינן אבל קדשים קלים מאי משלם תשלומי ד' וה' אדתני רישא גנב וטבח כו' לפלוג ולתני בדידה במד"א בקדשים קלים אבל בקדשי שמים משלם תשלומי ד' וה' יע"ש והשתא אם איתא דבקדשים קלים גופייהו יש חילוק בין נדרים לנדבות דנדרים שחייב באחריותן חשיב ממון בעלים ונדבות שאינו חייב באחריותן לא חשיב ממונו למה ליה למפרך דלפלוג ולתני בין קדשי קדשים לקדשים קלים דבקדשים קלים גופייהו הו"ל לאפלוגי בין נדרים לנדבות וכמו כן ק"ל מאותה סוגייא דפרק האשה דפסחים ד"ץ דקאמר אביי דמש"ה לא אוקי ברייתא דהממנה אחרים על פסחו כר' יוסי משום דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולר"י הגלילי מעשיו קיימים דממונו הוא והשת' נימא דברייתא בשלמים של נדבה דכיון דאינו חייב באחריותו לאו ממונו הוא אלא של גבוה ומשו"ה לא עשה ולא כלום וכעת צ"ע.
ודע שראיתי בספר חזון נחום דקפ"ז ע"ב שהק' בההיא דר"פ הנזקי' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקים מעידית ק"ו להקדש ופרכי' מאי ק"ו להקדש והא שור רעהו אמר רחמנא כו' ומאי קושיא נימא דר"ע כר"י הגלילי ס"ל ועיין במה שתירץ יע"ש ולע"ד לא ק"מ דמדברי התורת כהנים בס"פ ויקרא דקל"ב ע"ב נר' דר"ע פליג אר"י הגלילי גבי קרא דומעלה מעל בה' יע"ש. ובמ"ש עוד רבינו עיסה חציה של גוי כו' הכי אמרינן בגמרא אמר רב חסדא עיסה חציה של גוי כו' אסורה מ"ט משום דאפשר למפלגה בלישה ע"כ כתב הרא"ש ז"ל דגבי בהמה חציה של גוי דמותר לשוחטה אפילו הן שתיים דאפשר למפלגינהו מותר לשחוט דאי אפשר למיפלגינהו הוי לפי שאינן שוות עכ"ל ותמה עליו מרן בב"י סימן תצ"ח דלמ' תלה הטעם לפי שאינן שוות תיפוק ליה דאפילו הן שוות ואפשר למיפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לצורכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא חציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ועכשיו ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הו"ל למשריה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחי' יע"ש והרב ט"ז ז"ל כתב עליו דאפילו אחת מהן אי לאו טעמא דשוות אסור לשחוט שהרי מבואר מדברי התוס' ד"ה עיסה דכל שראוי לחלוקה אין היתר בשביל תועלת המגיע לחלקו יע"ש. ולע"ד יש לחלק דאף התוס' לא אמרו כן אלא דוקא גבי עיסה דמרבה בטורח האפיה בשביל חלק הגוי לא כן בבהמה חציה של גוי דבין יחלוק עם הגוי בין אם לא יחלוק אי אפשר בלא שחיטה ואין כאן תוספת טירחא בשביל חלקו של גוי כיון דאי אפשר לכזית בשר לעולם בלא שחיטה וכעין זה כתב רש"ל והביא דבריו הרב מ"א בסימן תקי"ב סק"ג גבי מבשל בקדירה אחד לעבדיה ושפחתיה דשרי לכתחילה להרבות בשבילן ולאפות אסור אפילו בתנור אחד אם לא בדאפשר לפיוסינהו בדבר אחר יע"ש וזו היא שיטת מרן כמ"ש המ"א ז"ל שם יע"ש.
וכתבו התוספות בד"ה עיסה חציה כו' וז"ל וא"ת והא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת כו' וקי"ל כרשב"א כו' וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של גוי אסור לאפותה ביו"ט עכ"ל. כתב בספר לשון למודים בא"ח סימן תצ"ח דק"ב ע"ד שדבריהם תמוהים דאליבא דרב חסדא הוא דקי"ל ורב חסדא לית ליה הואיל ולבר מן דין קשה דלפי תירוצם מאי פריך רב חנא ממתני' דעיסת הכלבים דהא שאני התם דכל העיסה חזייא לרועים כלומר או זה או זה משא"כ בהא דרב חסדא כמ"ש התוס' ועוד קשה ממ"ש התוס' אח"כ בד"ה חזינן כו' ולפי מ"ש הר"י החילוק מבואר ואפילו שהיה הקמח של ישראל עכ"ל. והנה במה שהקשה דלפי דבריהם מאי פריך רב חנא לרב חסדא ועוד דרב חסדא לית ליה הואיל נלע"ד דחדא מתרצת חברתה דמתירוצם נראה דעיקר קושייתם לא היתה לרב חסדא גופיה דאיכא למימר דרב חסדא דלית ליה הואיל לית ליה כרשב"א אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרו למלאת את התנור פת כשאינה צריכה לכולם ואע"ג דרבא פסק הילכתא כרשב"א רב חסדא פליג עליה ועיקר קושייתם ותירוצם אינה אלא לדידן דקי"ל כרשב"א וקי"ל כהא דרב חסדא ועל זה תירצו שפיר דהתם קי"ל כרשב"א מתרי טעמי אי מט' דרשב"א שהפת נאפה יפה ואי מטעם דהואיל משא"כ הכא גבי עיסה חציה של גוי דליכא אלא חד טעמא אסור והשתא לרב חסדא דלי' ליה הואיל ואסר הכא גבי עיסה חציה של גוי עכ"ל דפליג אההיא דרשב"א דהתם ולדידיה מקשה הש"ס שפיר מ"ש ממתני' דעיסת הכלבים דלדידיה ליכא לתרוצי מידי אם לא לאוקמה כרשב"א וכיון דרב חסדא לא ס"ל כוותיה דחיקא ליה לאוקמי סתם מתני' כוותיה ומה שהוקשה לו עוד ממ"ש התוס' בד"ה חזינן לא ק"מ ועיין ט"ז סימן תקי"ב סק"ה.
ואולם אי קשייא לדברי הר"ן ז"ל קשיא שכתב בפי' ההלכות וז"ל אמר ר"ח עיסה חציה של גוי כו' איכא מ"ד אפילו בתנור אחד לא שרי לאפותה מטעמא דרשב"א דאמר שהפת נאפה יפה דלא שרינן מה"ט אלא בשלו אבל לרבות בשל גוי אסור ואיכא מ"ד דשרי ור"ח לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור עכ"ל והשתא ק"ט דא"כ מאי קא פריך עליה רב חנא ממתני' דלימא מתני' איירי בדליכא בעיסה יותר ממילוי תנור ואתייא כרשב"א דמתיר מטעמא דהפת נאפה יפה וכן אמרו בירושלמי בהדייא דמתני' אתייא כרשב"א וכמ"ש הר"ש יע"ש. ואפילו אם נאמר דתלמוד' דידן משמע ליה דמתני' סתמא איירי ואפילו בדאיכ' בעיסה יותר מכדי מילוי תנור א"כ היכי משני שאני התם דאפשר לפיוסינהו בנבילה וכי אפשר לפיוסינהו אכתי קשה היכי אפשר לאפותה ביו"ט בשני תנורים כיון דאין צורך לכל הפת לישראל שהרי הוא נותן ממנה לכלבים דאי מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים הא רב חסדא לית ליה הואיל ולאידך איכא מ"ד שכתב דאפי' בתנור אחד אסור ולא שרינן מטעמא דהפת נאפה יפה אלא בשלו ולא בשל גוי איכא למימר שפיר דהכא בדאיכא נבילה שרינן ליה מלא התנור מטעמא דהפת נאפה יפה כיון דחשיב כולו של ישראל ואתי שפיר נמי מאי דאקשי ליה ממתני' דעיס' כלבים ולא משני דהתם איכא טעמא דהפת נאפה יפה משום דכל שאינו שלו אלא של גוים או של כלבים לא שרינן מה"ט אך לאידך מ"ד ק"ט דמאי קושיא ומאי פירוקא ושוב ראיתי למרן ב"י ז"ל בס"ס תקי"ב דחה סברת איכא מ"ד זה מתוך קושיא זו והסכים לסברת מ"ד דלא שרינן לגוים ולכלבים אלא בתנור אחד דאיכ' טעמא דהפת נאפה יפה ובדאפש' לפיוסינהו בדבר אחר יע"ש.
וראיתי להרב דרכי משה שכתב ומה שהקשה ב"י דאע"ג דאפשר לפיוסינהו מ"מ אמאי שרי לאפות כל העיסה כו' לא ק"מ דמאחר דאפשר לפיוסינהו הוי ככוליה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמ' עכ"ל. ולא זכיתי להבין כוונתו דקושית מרן ז"ל היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפיוסינהו להתיר לאפות בשני תנורים יותר מכדי צורכו ליו"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז"ל קודם לזה בשם הר"ן ז"ל דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקה אבל איסורא דרבנן מיהא איכא לאפות שלא לצורך יו"ט והכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה הנה חלק הכלבים הוא שלא לצורכו דהא קתני מתני' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ומבואר בשמעתין שיש בעיסה שיעור אכילת הרועים והכלבים קאמר וא"כ איך אפשר להתיר לאפות לכתחילה שלא לצורכו אפי' חשיב כוליה של ישראל. והנה ראיתי להר"ב לח"מ בפ"א מה' יו"ט די"ד עמ"ש ה"ה בשם העיטור והרשב"א ז"ל דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו שהק' על דבריהם דאפי' מאן דלית ליה הואיל מ"מ איסור' מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' ותירץ וז"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורא כ"כ וכאילו היתה כולה של כלבים משום ה"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא כו' יע"ש ואין טעם זה מספיק לע"ד דהאי טעמא דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיב כאילו פליגא כבר שהרי בפ' חלק דקי"ב קאמר רב חסדא דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת שרי משו' דעיסה כמאן דפליגא דמייא ואם להתיר את האיסור מדאורייתא חשבינן לה כמאן דפליגא כ"ש לאסור. ויותר היה לו להרב לח"מ ז"ל לומר דאף ה"ה ז"ל לא התיר אלא בתנור אחד ומשום דאיכא נמי טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל וכמו שהסכים מרן ב"י ז"ל. דאילו לתירוץ הלח"מ ז"ל אכתי קשה קושית מרן ב"י ז"ל על דברי ה"ה ז"ל דאפי' אי חשיב כל העיסה של רועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה מטעם הואיל.
ושוב ראיתי להר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שכתב וז"ל וא"ת ואפי' נימא הואיל כו' ליכא למשרי אלא דיעבד אבל לכתחילה אסור מדרבנן וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבילה אבל כשיהיה לו נבילה עיקר כוונתו לרועים עכ"ל ועדיין לא הועיל בזה כלום דאפי' אי חשיב כל העיסה של הרועים אכתי קשה היאך התירו לאפות יותר מכדי צורכם כקושית מרן ב"י ז"ל וכיון דע"כ לומר דהכא איירי בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה שוב אין לנו צורך למ"ש הרב ז"ל ועיין להר"ב פר"ח ז"ל בסימן תק"ו ס"ו שהסכים לסברא זו להחמיר יע"ש.
עוד ראיתי להרב דרכי משה ז"ל שהקשה על מרב"י ז"ל שדבריו סתרי אהדדי דבס"ס תקי"ב הסכים לסברת מ"ד דלא התירו בעיסת הכלבים אלא בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה וגם בדאפשר לפיוסינהו בנבילה ואילו בריש הסימן כתב על דברי הא"ח שאסר לשלוח דורון לגוי ביום טוב לא פת ולא תבשיל אם היה דעתו לשלוח בי"ט משום שא"א שלא ירבה בשבילו ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא לצורך ישראל עכ"ל וכתב עליו מרן ז"ל וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שאין כן דעת הפוסקים עכ"ל כנראה שדעת הפוסקים להתיר לבשל לצורך הגוי בקדירה אחת אפילו שאי אפשר לפייסן בדבר אחר הפך מ"ש כאן את"ד ז"ל יע"ש והוא תימה שהרי מרן ז"ל כשהביא בריש הסי' דעת הפוסקים כתב בשם הר"ן דשרי להאכיל בי"ט לעבדים ולשפחות ולא חיישי' שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן ומיהו משמ' דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרי' בעיסת הכלבים כו' וכ"כ עוד בשם הגהות מיימון יע"ש הרי שכתב ז"ל שלא התירו לאפות צורך גוים אלא בקדירה אחת בדאפ' לפרנסינהו בדבר אחר הא לאו הכי אסור ואיך אפשר לומר דמ"ש על דברי הא"ח שאין כן דעת הפוסקים הוא שכונתו שלדברי שאר הפוסקים שרי לבשל בקדירה אחת אפילו בשאי אפשר לפייוסינהו בדבר אחר זה דבר שאין הפה יכולה לדבר אבל כוונת מרן מבוארת שבנדון הא"ח דמיירי במשלח דורון לגוי בי"ט דאפשר לשלוח לו ביום אחר או לשלוח לו דורון של דבר אחר שאינו של תבשיל או שאפשר לו שלא לשלוח לו דורון כלל שאינו מחוייב בדבר אלא דורון בעלמא קמשלח אם כן עדיף טפי ממבשל לצורך גוים ואפשר לפיוסינהו בדבר אחר שכתבו הפוסקים דשרי לבשל בי"ט הואיל ואי בעי אכיל ליה אם כן ה"נ דכוותא ומתוך כך דחה דברי הא"ח. ועיין להרב מ"א בסק"ג שכתב וז"ל אך מה שהקשה רמ"א דברי הב"י אהדדי מיושב בדברי היש"ש שכתב דדוקא בקדירה אחת שרי להרבות לעבדיו ושפחותיו אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אא"כ יש לו במה לפייסן וכמ"ש הב"י וכן עיקר עכ"ל. ולדעתי הקצר אין צורך לזה ומעיקרא קושיא ליכא. אלא שהדין דין אמת לחלק בין קדירה לפת דבקדירה אפי' אם אי אפשר לפיוסינהו שרי דליכא אלא טירחא אחת משא"כ באפיה בתנור וזה מבואר בלשון הר"ן שכ' מרן ב"י בריש הסי' ודברי הרמ"א לדידי צ"ע.
ודע שהתוס' ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין דמ"ו ע"א ד"ה עד שתאפה הוק' להם באות' ששנינו המפריש חלה בטומאה בי"ט כיצד יעשה לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפותה בטומאה מטעם דהפת נאפה יפה ותרצו שם דלא שייך האי טעמא אלא בתנור ומתני' מיירי אף באופה על הגחלים יע"ש. ונראה לע"ד דלא ניחא להו במה שתרצו הכא דע"כ לא שרינן גבי פת אלא משום דאיכא נמי טעמא דהואיל וגבי חלה טמאה ליכא הואיל דא"כ מאן דלית ליה הואיל לית ליה ההיא דרשב"א וכמ"ש לעיל והא ודאי דחיקא להו מימר התם. ואין ספק דבההוא תירוצא שתירצו התם מתרצי נמי לקושייתם דהכא דרב חסדא מיירי באופה על הגחלים א"נ בדאיכא יותר מכדי מילוי תנור דהשתא ליכא טעמא דהפת נאפה יפה וכמו שתירץ הר"ן ז"ל וזה ברור והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב פר"ח ז"ל בה' פסח סי' תנ"ז שדחה תירוץ התוס' דפרק אלו עוברין ותירץ קושיתם דהתם ע"פ מה שתירצו הכא והכריח כדבריו מהא דשמעתי' יע"ש ואין לזה הכרח דהתוס' התם יתרצו לדשמעתין כמו שתירצו שם כמדובר ועיין בשורש הואיל שהארכתי עוד בסוגייא זאת.
ובמ"ש עוד רבינו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב אם כשנותנים פת לתינוק כו' תו בשמעתין בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו א"ל חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי כו' שרי ואי לאו אסור וכתבו התוס' וז"ל פרש"י ופליגא אההיא דלעיל ואר"י הכא דלא פליגי דשאני עיסה כו' אבל הכ' מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח האפיה על בני באגא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח קודם האפיה אבל אחר שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך עכ"ל, והנה ע"פ חילוק זה ישבו הר"ן וה"ה ז"ל בפ"א מה' י"ט דעת רבינו ז"ל שפסק להא דרב הונא דאי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי שרי ופסק ג"כ לההיא דריב"ל דמייתינן לקמן דאין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו יע"ש אמנם הרי"ף ז"ל קאי בשיטת רש"י דהא רב הונא פליג אדריב"ל ודחה להא דרב הונא מקמיה ההיא דריב"ל ורב חסדא יע"ש.
ולע"ד שיטת רש"י והרי"ף ז"ל נכונ' בטעמא וק"ל טובא לדעת התוס' ורבינו ז"ל דאי מיירי הא דרב הונא כשהקמח של בני חילא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח עד אחר האפיה היכי שרי רב הונא לאפותה כיון דבשעת אפיה כל העיסה היא של בני חילא ובתר האפיה הוא דמצי למיהב מינה לינוקא והרי נדרים ונדבות אפילו דלאח' שחיטה יש להם לבעלים חלק בהם מ"מ כיון דעיקר השחיטה אינה אלא בשביל חלק גבוה ובעלים כי זכו בתר שחיטה משולחן גבוה הוא דזכו אסורים בי"ט מלכם ולא לגבוה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה אבל כו' וא"כ הכא נמי כיון דקודם אפיה קפדי ובתר האפיה הוא דלא קפדי הו"ל ממש כנדרים ונדבות ואסיר מקרא דלכם: ובכן אני תמיה למאי דמשמע מדברי הר"ן ז"ל דאף הרי"ף ז"ל אזיל ומודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כולה עיסה שרי דבדידיה קטרח כיע"ש ולא ידעתי מה טעם לחלק בין נדרים ונדבות לנדון זה וצ"ע.
ודע דהא דלא שרינן לאפות ולשחוט לצורך גוים כי הא דבני חילא מטעם מתוך ואף למ"ש התוס' בפ"ק די"ב דבעינן צורך קצת אין לך צורך קצת גדול מזה שאם לא יאפו ויבשלו לצורך בני חילא יצטערו מהם בי"ט משום דגלי לן קרא דלכם ולא לגבוה ולא לגוים גזרת הכתוב הוא שלא נאמר בהם מתוך שהרי בנדרים ונדבות איכא טעם מתוך כמ"ש התוס' בפ"ק די"ב ואפ"ה גזר רחמנא לכם ולא לגוים וא"כ ה"ה נמי לצורך גוים ועיין להלח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט הל' ט"ו וכבר עמדתי על דבריו בשורש מתוך יע"ש.
ובמאי דפריך תלמודא וההיא מעשה בשמעון התמני כו' איכא למידק דאדפריך ליה לרב הונא מהך ברייתא לסייעיה מברייתא דמייתינן לעיל דטו"ב ע"א דקתני ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' ואין לומר דהתם היינו דוקא בקדירה דלית בה טירחא יתיר' אבל רב הונא מתיר אפי' בפת דאיכא טירחא יתירא באפיה ובאפיה כ"ע מודו התם דאסור היכא דליכא טעמא דהפת נאפה יפה והכא גבי תינוק ליכא האי טעמא דהא ודאי ליתא דא"כ השתא נמי מאי פרי' ליה מהך ברייתא דשמעון התמני דמיירי לענין בישול דאטו לדידיה מי ניחא כיון דבבשול כ"ע מודו דאע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת שרי למלאות כל הקדרה. וי"ל דהתם שאני שהוא מרבה בשבילו לצורך מחר ואיכא טעמא דהואיל אבל לגוים דליכא טעמא דהואיל ודאי אסור להרבות ולהכי לרב הונא דמתיר לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה אחת דישראל פריך ליה שפיר דא"כ כ"ש בבשול דשרי.
אך קשה שמדברי הר"ן ז"ל לעיל מוכח דטעמא דממלאה אשה קדרה בשר לאו משום דאיכא טעמא דהואיל הוא דשרי אלא משום דהוספה בשיעור בי"ט שרי מדאורייתא וכמו שביארנו דבריו שם. וכיון שכן מאי פריך לרב הונא דלדידן נמי תקשי דכיון דחזי לישראל אפי' חתיכה אחת הוספה בשיעור שרי וליכא משום לכם ולא לגוים וע"כ לאוקמה בטריפה וכדמשני רב יוסף. ואפשר דלרב הונא דוקא הוא דק"ל משום דאיהו קא שרי לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה שנותנין ממנה לתינוק דנמצא שעיקר האפיה הוא לצורך גוים לא כן לתנא דברייתא דלעיל דלא שרי לרבות בשיעורא אלא כשעיקר הבישול הוא לצורך י"ט ואח"כ מרבה בשיעור אבל כשהעיקר הוא לצורך חול ומשום דלא ליתסר אוכל חתיכה ממנו אפשר דאסיר לכ"ע דהו"ל הערמה ומכאן ראיה לדברי הב"ח בסי' תק"ג ועיין להרב מ"א שם בסק"ג יע"ש.
ומ"מ אכתי לא נחה דעתי בזה דאף אם נאמר דאיכא משום הערמה אכתי ליכא איסורא דאורייתא ולישנא דקתני שהרי אמרה תורה לכם ולא לגוים משמע דאיכא איסורא דאורייתא וצ"ע. ועיין להר' ט"ז ז"ל בסימן תקי"ב סק"ו שהקשה דכיון דהערמה אסורה איך התירו לבשל מפני מעט פת או בשר דלאחר אכילה אסיר משום הערמה יע"ש ואין כאן קושיא דכיון דאין כאן איסור תורה התירו לצורך אונס וכן כתב הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת: ובמאי דפרכינן תו והא חזי לכלבים הקשה הרב ח"ה ז"ל דהיאך קס"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והא משנה שלימה שנינו עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים נאפית בי"ט אבל אין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית בי"ט יע"ש. ולפי גירסת רש"י ז"ל דלא גריס בהך ברייתא שהרי כבר נאמר לכם ולא לכלבים אלא לכם ולא לגוים לבד אפשר לומר בדוחק דמשום דלא קתני לכם ולא לכלבים והיה שולל הך קושייא דהא חזי לכלבים משמע ליה לתלמודא דסביר' ליה לתנא דברייתא דלכלבים שרי ומשני דתנאי פליגי בהך פלוגתא אם אמעיטו כלבים מקרא דלכם כי היכי דאמעיטו גוים או לא ומאן דדריש לכם ולא לכלבים היינו משום דס"ל דגוים וכלבים כי הדדי נינהו ומה ראית לרבות גוים ולהוציא כלבים. והשתא היא גופא קאמר ליה יאודה בן בבא כבר נאמר לכם ולא לגוים וא"כ איכא למדרש נמי לכם ולא לכלבים וא"כ יצא שכרכם בהפסדכם. וא"נ כיון דאיכא פלוגתא דתנאי בהאי מילתא להכי מספקא ליה ליאודה ב"ב וקאמר תמה אני אם לא יצא שכרכם כו' שהרי לענין לכם ולא לגוים כ"ע מודו בה ולענין לכם ולא לכלבים בספקא תלייא מלתא ואית לן למיזל לחומרא ועיין להר"ב בשיטה המקובצת דגריס בברייתא לכם ולא לכלבים וכתב דתלמודא קס"ד דלאו דוקא יע"ש והוא תימה איך ס"ד דלאו דוקא מאחר דמשנה שלימה הוא וצ"ע.