שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה ד
שבועת שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ"ט ע"א איזהו הוא ש"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש"ס בדכ"ו ע"ב וכתב רש"י שם ד"ה והוא שניכר וז"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע"פ שידעו בו אח"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע"פ שהלכו אח"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ"כ הרב ב"ח בי"ד סי' רל"ו ס"ח יע"ש.
אמנם לע"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר"י בר אחא בשם ר"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ"ש הרדב"ז בפי' לה' אלו יע"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס"ס הרי יש כאן ג' וע"ז תירצו דנ"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א"ב טובא דלר"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא"ב כשנאבד הדבר דלמ"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ"מ לכ"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש"ש ודלא כדמשמע מפרש"י והב"ח ז"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ"ה נר' דס"ל כדברי הירוש' ומשו"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס"ל כדעת רש"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ"ש בפ"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ"ש רש"י ז"ל וז"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש"ש יש לדקדק דס"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל"ד דה"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע"ד מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה מאי מיעט ובדכ"א ד"ה ור"ע משא"כ באכלתי ולא אכלתי דאע"ג דניכר לג' ב"א שהוא כן או שאינו כן והו"ל ש"ש מ"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע"ד מצוה כנלע"ד.