אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· רבי יצחק מאיו

פרק ו · הלכה א

פרק ו

שורש דין שבועת השומר שאינה ברשותו שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע כו' ואם היה דבר שמינו שוה כו' הר"ז משלם ואינו נשבע. וכתב ה"ה שחילוק זה לא נתבאר בגמ' מ"מ נר' נכון דכל זמן שהדבר מצוי למה יחשד הלוה שעיניו נתן בה עכ"ל יע"ש ועיין לרבינו בפי' המשנה בפ' שבועת הדייני' עלה דקתני מי נשבע מי שהפקדון אצלו דלפי הטעם שכתב שם למה שלא ביאר הטעם תנא דמתני' למה נשבע המלוה שבועה שאינה ברשותו וביאר הטעם למה שנשבע תחילה מפני שזה הטעם כולל אפי' לדבר מצוי לקנות בשוק כו' יע"ש איכא למימר דמשם נתבאר לו עיקר חילוק זה ושוב מצאתי כן להתי"ט שם יע"ש ועיין להב"ח בסי' רצ"ה ס"ב ובמ"ש בסי' ע' סק"ג. ודברי רבינו הללו שבפירוש המשנה נר' דאשתמיט מיניה דהרב בני שמואל שכתב בדק"א ע"א וז"ל ונ"ל דהרמב"ם יודה לסברת בע"הת דכשהלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינו ברשותו עכ"ל ולא זכר ש"ד דברי רבינו הללו שכתב כן להדיא כמדובר:
גם דבריו הללו אשתמיט מיניה דהרב גד"ת ז"ל בדרע"ד ע"ג דעל מה שהוקש' לו על דברי רבנו הללו דפרקין במה שחילק בין דבר המצוי לשאינו מצוי מההיא דפרכינן בפ' המפקיד דל"ד ע"ב לר"ה דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ממתני' דפ' ש"ה דקתני שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ודחיק ר"י למימר בשיש עדים שנשרפה או נגנבה ולאביי שמא יטעון אחר שבועה מצאתיה ולר' אשי שפי' מי נשבע תחילה כו' וכן כי הדר פריך לר"ה מרישא דסיפא לא כי אלא סלע הלויתיך כו' וסלע היה שוה פטור דמוקי לה רב אשי במאמינו כו' ולפי דברי הרמב"ם למה לן כולי האי נימא דמעיקרא קושיא ליתא דכי אמ"ר הונא נשבע שאינו ברשותו היינו בדאיכ' למיחש שמא עיניו נתן בה וכולה מתני' דשבועות מיירי בדבר שמינו שוה ומצוי בשוק דליכא הך חששא. ותריץ הרב דאין מקום לאוקומי מתני' בהכי כיון דמחלוקת הלו' והמלוה הוא בשווי המשכון כמה היה שוה אבל במהות המשכון וכמותו ב' שוין ואם היו מדברים שמינם שוה ומצוי א"כ לא היו מדייני' בשווייו וערכו אם היה שוה שקל או סלע או ב' סלעים וזה פשוט עכ"ל. ואחד הרואה דברי רבינו שבפי' המשנה שכתבנו יראה ביטול דברי הרב דלפי דברי הרב א"א לפרש מתני' אלא בדבר שאינו מצוי בשוק ואלו רבינו ז"ל כתב בהיפך דמתני' בדבר המצוי מיירי נמי ולהכי הוצרך תנא למיהב טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון דאיתיה להאי טעמא אפי' בדבר המצוי ועיין עוד במה שהוקשה לו מדברי הר"ב התרומות ובמ"ש עליו הש"ך בסי' ע' סק"ס יע"ש:
והנה בעיקר קושית הרב מההיא דפריך הש"ס בפ' המפקיד לר"ה לכאורה היה אפשר לומר מהא דפריך לר"ה מרישא דמתני' דאם איתא לדר"ה כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ודחיק ר"י לאוקומא בשיש עדים שנשרפה כו' ל"ק לרבינו ובע"הת משום דלדידהו לא מצי תריץ דמתני' בדבר המצוי דהא לדידהו אפי' בדבר המצוי משביעין אותו מטעמא דשמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שבועת הלוה לבטלה ולהכי הוצרך לשנויי ר"י בשנשרפה כו' וכן ראיתי להר"ב שמואל בד"ק סע"ד שכתב דמהא לא תברא לדידהו ואדרבא כתב שהיא ראיה מוכרחת לדבריהם אמנם אי קשיא לדבריהם הוא ממאי דפריך התם ממתני' דסלע הלויתני וב' היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדר"ה מיגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגלגול ותריץ תהא במאמינו ואם איתא לדברי רבינו בע"הת לוקמא בדבר המצוי לקנות דליכא שבועה שאינה ברשותו והניחה בצ"ע יע"ש :
ולע"ד אף מההיא דפריך נמי מרישא קשיא לדידהו ז"ל שהם ז"ל לא כתבו דכי איכא שבועה גבי לוה משתבע מלוה אפי' בדבר מצוה אלא לבתר דמשני רב אשי דמתניתין הכי קאמר זה נשבע וזה נשבע ומי נשבע תחילה כו' ומשמע להו דלדידיה מתניתין אפילו בדבר המצוי קמיירי ואפ"ה קתני שזה נשבע וזה נשבע אמנם למאי דקאמר שמואל דמתניתין אסיפא דרישא קאי והכי קאמר אע"פ דשבועה גבי לוה היא אמור רבנן דלישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון לפ"ז מצינן למימר שפיר דלדידיה לא משביעינן ליה למלוה בדבר המצוי כי היכי דלשתבע לוה כמה שוה משום דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שאינה צריכה למלוה משו' תקנת שבועת הלוה וטפי ניחא להו לאפוכי שבועת הלוה על המלוה מלתקוני למלוה שבועה שאינה צריכה וא"כ מאי קפריך תלמו' דאם איתא לדר"ה כיון דמשתבע מלוה שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ומאי קו' הא לר"ה לא משתבע הך שבועה אלא בדבר שאינו מצוי אבל בדבר המצוי לא משתבע ואי הקושיא היא דלתקנו רבנן דלשתבע מלוה אפילו בדבר המצוי מלבד דאין זה במשמע לישנא דתלמודא והעיקר חסר מעיקרא נמי הא לא קשיא כלל דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שא"צ אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי משתבע לרב הונא שבועה שאינ' ברשותו אף בדבר המצוי נמי משתבע ומש"ה פריך בפשיטות כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ושלא כדברי רבינו ובע"הת ז"ל ומצאתי בחי' מציעא המכונין להריטב"א ז"ל בדי"ט ע"ב שהביא שם דברי רבינו ובע"הת וכת' וז"ל וליכא לאוקומי לדידיה אמאי לא משני הא דמלוה על המשכון בדבר שמוצא לקנות כמותו בשוק דליכא שבועה שאינה ברשותו משום דסתמא בכל דבר מיירי ועוד כיון דאיכא ביניהן כמה שוה משמע דלאו דבר קצוב הוא עכ"ל והתי' השני הוא תי' הגד"ת ז"ל וכבר דחינו תי' זה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה והנכון כתי' ראשון ודוק ועיין להרב ראש יוסף בדקע"ג ע"ג שתי' כן ולמרן החבי"ב סימן רצ"ה הגב"י אות ב' יע"ש:
וע"פ מ"ש הרב"ח ז"ל בסימן רצ"ה ס"ג דחילוק זה דדבר המצוי לקנות לשאינו מצוי לקנות נפ"ל לרבינו והגאונים ז"ל מההיא דפרק אלו מציאות דכ"ט ע"ב דאמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן ואותיב עליה ר"ה מדתנן מצא ס' קורא בהם אחת לל' יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כו' גוללן אין שם דמיהן ומניחן לא ומשני אמר אביי תפילין בבר חבו משכח שכיחי יע"ש. לפ"ז אפשר לומר דתלמודא בסוגיין כי שקיל וטרי עליה דר"ה ממתניתין דמלוה על המשכון לא הוה ידע ההיא דשמואל דהתם והוה ס"ד דאפילו בדבר המצוי נמי מצי טעין בעל דבר שלי אני רוצה ולכך דחיק לאוקומי מתני' בשנגנבה ובמאמינו אמנם לפום קושטא דאותה סוגיא אין צורך לזה ובהכי ניחא מה שלא הביא רבינו והרע"ב בפירוש המשנה אוקמתא דמאמינו דמשני רב אשי ודוק:
ומצאתי כתוב בענין זה וכנר' שהוא למרן מלכא הר"ב בתי כהונה וז"ל ובס' גד"ת ריש שער מ"ט הק' ע"ז מההיא דהמפקיד דל"ה כו' והרב הנז' תירץ קושיא זו דחוי הוא מפי כהן גדול הש"ך סי' ע"ב ומ"מ קושית הרב צודקת ולעד"ן דמאי דפריך אם איתא לדרב כו' היכי מצי מפיק לה בדרך כולל קפריך דאי אין מינו שוה כפשטן דמתני' הא משבעינן ליה ואי מינו שוה מ"מ כיון דהא מיהא באין מינו שוה רמו רבנן על מלוה שבועה השתא נמי שמינו שוה לשתבע כי היכי שישבע הלוה ונוקי דינא דאורייתא ושבועת התורה במקומה ולא לצטרך לעוקרה וגם שיפסיד הלוה ויש מקום לשבועה זו אע"פ שמינו שוה כדי שישבע הלוה שמא ישבע לוה ויוציא מלוה את הפקדון וכמו שהוא היום הדין שהביאו שם בע"הת והיינו מאי דקפריך דאם איתא לדרב הונא כו' ירצה אא"ב ליתא מעולם לא נחשד מלוה משום תומת ישרים תנחם ולא רמו רבנן שבועה עליה אין סברא לחדש דבר מעתה לישבע שבועה בפרט זה. מיהו אם איתא לדרב הונא הא כל מלוה רמיא עליה שבועה אלא שזה מינו שוה מ"מ לישתבע משום שמא יוציא ונוקי לשבועה דאורייתא אדינא במקומה ולזה משני שפיר אכן נשאר לנו ליישב קושיא רישא דסיפא דהתם קאי בשיעור שאין שבוע' ללוה ודחיקו לאוקומה במאמינו. וי"ל כמ"ש התוס' דלאביי ורב אשי פריך והוא מוכרח והכונה דרב אשי מוקי לה בכל גוונא שכן פי' מי נשבע תחילה ואם איתא דדוקא במינו שוה מה שייך לומר מי נשבע לכתחילה והלא עיקר שבועה זו במלוה משום יוציא הא לא"ה אין שבועה שהרי מינו שוה אלא ע"כ אוקמה בכל גונא אפי' במקום שיש שבוע' כגון שאין מינו שוה ועלה קאמר מי נשבע וא"כ כולה מתני' במציאות אחד ומש"ה פריך שפיר דאם אית' לדר"ה כו' ואוקמא במאמינו והוי הכל במציאות אחד במה שחושדו אלא שלענין שאינה ברשותו מאמינו ודוק ועיין בתוס' וש"ך והר"ן עכ"ל ובתשו' הח' צבי סימן כ"ט. ובמ"ש עוד רבינו ואם אמרו בעלים יותר היה שוה כו' כולל בשבועתו כו' הנה הטור ז"ל בסימן ע"ב כתב דבזמן שהלוה נשבע כו' כדי ליטול כו' ועיין במ"ש הסמ"ע שם סקמ"ה והש"ך סקס"א דלענין דינא דברי הסמ"ע הם אמת וא"כ מוכח מזה דמשאי"ל שיש לו ע"א מסייעו אפי"ה אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם וכן מוכח לכאורה בהרא"ש פ"ק דמציעא כו' ותרומת הדשן ס"ס של"ג דלא כדמשמ' בב"י סי' כ"ח ס"ב עכ"ל וע' מש"ל ד"ה ולענין משואי"ל דמשלם ויש לו ע"א המסייעו ובמה שהעלינו שם הלכה למעשה:
והנה הר"ן ז"ל כתב בהאי דינא דצריך לישבע שאינו ברשותו דאפילו כשהאמין הלוה למלוה צריך לישבע ועיין להש"ך בס"ק ס"ב שכתב שהב"ח חלק על זה מתוך דברי התוס' דפרק המפקיד ופרק שבועת הדיינים ולדעתו גם התוס' סוברים כן כיע"ש ועיין להרב בני שמואל ז"ל ד"ק ע"ג ד"ה אמר כו' שכתב כדברי הרבב"ח ז"ל שהתוס' חולקים בזה על הר"ן והרמב"ן וכת' שמדברי הטור ליכא למידק כלל כמאן ס"ל דאפשר דלא כתב כאן חילוק דמאמינו משום דלא ירצה הלוה להאמינו כמ"ש התוס' או אפשר דס"ל כדעת הר"ן והרמב"ן ז"ל דאפילו במאמינו נמי צריך שישבע יע"ש. ולא ידעתי מה מקום הי"ל להרב להסתפק בזה בדעת הטור מאחר שהוא ז"ל שם בד"ה במד"א כתב וז"ל אבל נ"ל דהרמב"ם יודה לסברת בע"הת דכשהמלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינה ברשותו וזהו דעת הרמב"ן והר"ן שסוברים שהיכא שהמלוה צריך לישבע אפילו מאמינו למלוה ישבע שאינו ברשותו ואם כן דבר דמצוי לקנות הוה ליה כמאמינו ואפשר דשאני מאמינו דכיון דמן הדין היה חייב שבועה שאינה ברשותו אלא דהלוה פטרו ומשום הכי הוא דאינו נשבע הילכך כשהלוה חייב שבועה ישבע המלוה אע"פ שפטרו הלוה אמנם בדבר המצוי לקנות כיון דמן הדין אינו חייב לישבע משום חיוב שבועת הלוה לא אמרינן דישבע זה היה נראה לחלק אבל אפשר דכ"ע מודו בין הר"ן בין הרמב"ן לדברי בע"הת עכ"ל והשתא כיון שהטור ז"ל כתב דאפילו בדבר המצוי לקנות כל שהלוה צריך לישבע צריך ג"כ המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו א"כ כל שכן כשמאמינו הלוה נמי דצריך לישבע המלוה ומה מקום להסתפק בדברי הטור ז"ל לפי דבריו ז"ל וצ"ע:
ולפי האמור ומדובר בדעת הטור אפשר שזה ג"כ דעת רבינו ז"ל דמאחר שגילה דעתו בפירוש המשנה דהיכא דיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע ואפילו בדבר המצוי מינה נמי מוכח דס"ל דאפילו במאמינו נמי כל שיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע וכ"ש הוא לפי דברי הרב שמואל ז"ל:
ואם כנים הדברים מעתה אין מקום למ"ש התיו"ט בפרק ש"ה וכתבנו דבריו לעיל דרבינו ז"ל למד חילוק זה דדבר המצוי לקנות לכשאינו מצוי ממה שלא ביאר התנא במתני' הטעם למה שצריך המלוה לישבע שבועה שאינו ברשותו ועכ"ל דהיינו משום דתנא לא נחית לבאר אלא הטעם הכולל דצריך לישבע שבועה זו אפילו היכא דלא שייכא טעמא דשבועה זו דהיינו בדבר המצוי וכמ"ש רבינו בפירוש המשנה כיע"ש. ולפי האמור דאף במאמינו נמי דינא הכי אכתי אין ממתניתין שום ראיה לומר דבדבר המצוי אין משביעין אותו דשפיר א"ל דמשביעין אותו ומה שלא ביאר התנא הטע' לשבועה זו הוא משום דכיון דבמאמינו נמי צריך לישבע שבועה זו נקט תנא הטעם הכולל אפילו היכא דלא שייכא שבועה זו כיון שהאמינו ודוק ועיין בתשו' הח' צבי סימן כ"ט:
ומ"מ אע"פ שלפי דברי הש"ך ז"ל אזלי ומודו אף התוס' ז"ל לדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל דלמאי דקי"ל כרב אשי דזה ישבע וזה ישבע אפילו במאמינו נמי משביעין למלוה שבועה שאינה ברשותו כל שהלוה צריך לישבע ואף רבינו והטור ז"ל הכי ס"ל כמדובר: מיהו מדברי הר"ן והריטב"א והרשב"א שהביא הרב ז"ל בשיטת המקובצת שם בפרק המפקיד דל"ד מבואר דס"ל דלפי פרש"י ז"ל שפי' דטעמא שמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו הוא משו' תקנת הלוה שלא יפסלנו המלוה לעדות ולשבועה כל שהאמינו הלוה למלוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואין משביעין את המלוה שבועה שאינה ברשותו ונשבע הלוה לבד כמה שוה מיהו לענין הלכה נראה דלית דחש לפרש"י ז"ל ולפ"ז אף בהאמינו נמי משביעין את המלוה ולא מצי טעין קי"ל כרש"י ועיין בחי' הרשב"א ז"ל לשבועות וכמ"ש לענין הלכה כן העלה בס' מנחה חדשה בתשו' סי' ל"ו דכ"ז ע"א:
ודע שיש להסתפק כשאין הלוה צריך שבועה כגון ששניהם מודים שהמשכון שוה כ"וכ או כשהלוה תובע מהמלוה ששוה יותר והמלוה אומר ששוה כנגד הלואתו שאז המלוה נשבע שבועה שאינה ברשותו ונפטר ואין על הלוה שום שבועה אם שבועה זו דשאינה ברשותו משביעין אותו ב"ד למלוה אפילו בדלא טעין הלוה אשתבע לי או דילמא דוקא בדטעין איהו משביעין ליה אבל בדלא טעין לא משבעינן ליה. וראיתי בחי' מציעא המכונין להריטב"א בדי"ט ע"ב ד"ה שם א"ר הונא כו' שנסתפק בזה וכתב ונראה מדקאמר ומשביעין אותו שבועה כו' דטענינן ליה ורבינו חזר בו דלא טעני' ליה וצ"ע עכ"ל ועיין עוד שם ד"ך סע"ג ד"ה אמר רב הונא כו' שכתב לשון רבינו הראשון שהיה סובר דאפילו בדלא טעין טענינן ליה יע"ש. ואת זה ראיתי בכללי הגמ' אשר למרן ב"י ז"ל בס' יבין שמועה דק"ד ע"א שכת' וז"ל תהא במאמינו פי' הר"ן לאו דוקא שא"ל כן בפי' אלא סתמו כפירושו ורש"י לא פי' כן עכ"ל יע"ש ואע"פ שרש"י והר"ן ז"ל לא מצינו דנחלקו בסוגיין דפרק המפקיד דל"ד בהא דקאמר רב אשי תהא במאמינו ועיקר פלוגתייהו הוא בההיא דקאמר הש"ס בפ"ק דמציעא די"ו ע"א עלה דמתקיף רמי בר חמא עליה דרב דאמר מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו כו' מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א"ל רבא תהא במאמינו ועיין שם בפרש"י ובדברי הר"ן שהביא בספר אסיפת זקנים יע"ש מדהביא מחלוקת זה מרן ז"ל בכללי הגמ' משמע דס"ל דה"נ בסוגיין דאיתמר כי האי לישנא דתהא במאמינו פליגי נמי רש"י והר"ן דלרש"י ז"ל כל שלא האמינו בפי' אע"ג דלא טעין אשתבע לי אנן משבעינן ליה אמנם לפי פי' הר"ן ז"ל סתמא נמי חשיב כמאמינו עד שיאמר אשתבע לי ואפשר דמה"ט הדר ביה רבינו שכתב בסי' הנז' משום דס"ל כפירו' הר"ן ז"ל בההיא דקאמר הש"ס תהא במאמינו וזו היא שיטת רוב המפרשים כמ"ש שם בספר אסיפת זקנים יע"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רוב המפרשים כל דלא טעין ליה איהו אנן לא טענינן ליה ודוק:

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה