אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· רבי יצחק מאיו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

שורש הפרשת כ"ג ז' ימים קודם יוה"כ ז' ימים קודם יו"הכ מפרישין כ"ג כו'. משנה בריש יומא ובעו בגמרא מנה"מ ואמר רב מניומי בר חלקיה אמר ר"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זו מעשה יו"הך ופריך עלה ואימא כוליה קרא ליו"הך ומשני אמרי יליף ציוה ציוה מפרה והדר פריך ואימא ציוה ציוה דיו"הך דכתיב ויעש כאשר צוה ה' ומשני דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה וכתבו התוס' בד"ה אלא וז"ל תימא מאי קא פריך דא"כ לעשות ל"ל וי"ל דס"ד דמקשה דתרוייהו אצטריך ליו"הך דאי לא כתיב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתיב אלא לעשות הו"א זה פרה להכי כתיב תרווייהו למעוטי פרה דקרבנות עכ"ל. ולכאורה איכא למידק טובא בדבריהם דאיך תיסק אדעתין דכי כתיב לכפר לחודיה למדרש כפרה דקרבנות דתפסת מועט תפסת דכי דרשינן ליה לענין כפרה דקרבנות אנו מרבין קרבנות דיו"הכ וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה אימא ואי דרשינן ליה ליו"הכ אין כפרה דקרבנות בכלל וכיון שכן טפי אית לן למדרשיה לכפרה דיו"הכ ולא לכפרה דקרבנות דמה"ט פריך תלמו' ואימא כוליה קרא ליו"הך הוא דאתא. ונראה דמשמע להו להתוס' דכפרה דקרבנות ודיו"הכ כולה חדא מילתא היא ששניהם באים לכפר אבל פרה דיו"הך שזה לכפר וזה לטהר אין סברא לרבות ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא לקמן ואימא לכפר כפרה דקרבנות אע"ג דמרבינן בהך דרשא קרבנות ליו"הכ ומעיקרא פריך ואימא כוליה קרא ביום הכפורים אלא משום דקרבנות ויו"הך חדא מילתא היא משו"ה פריך הכי ובמאי דפריך תלמו' ואימא ציוה ציוה דיו"הכ כתבו התוספות דהכי פירושו מ"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה וי"הכ אימא ציוה זה יו"הכ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנו' דכתיב בהו כמה זימנין לכפר עכ"ל.
ולכאורה קשה דלפי פי' זה מקשה תלמו' היפך מאי דפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה"כ הוא דאתא ומשום דתפסת מועט והשתא פריך דנרבה מקרא פרה וקרבנות ויוה"ך ונראה דהשתא שדריש ג"ש דציוה ציוה לרבות מעשה פרה ואייתר ליה לעשות וע"כ דאתא למעט קרבנות דחיקא ליה לתלמו' לרבות פרה שאינה באה לכפר ולמעט קרבנות הבאים לכפר וזו אינה סברא כמ"ש התוס' לקמן מש"ה הדר למפרך שנדרוש ג"ש דציוה ציוה ליוה"כ ולעשות לרבות פרה ולכפר לרבו' קרבנו' ואי תקשי לך אמאי לא פירשו התוס' דהכי פריך ואימא ציוה ציוה דיוה"כ ונדרוש לעשות למעט קרבנות ולכפר למעט פרה והוה ניחא דפריך השתא כדפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה"כ אתא נראה דהא לא ניחא להו לפרש דא"כ למ"ל ג"ש דציוה ציוה לא לכתוב אלא לעשות ולכפר ואנא אמינא לכפר זה יוה"ך ולא פרה לעשות למעט קרבנות כדפריך תלמו' מעיקרא וליכא למימר דאצטריך ג"ש דציוה ציוה כי היכי דלא נדרוש לעשות לרבו' מעשה פרה ולא למעט מעשה קרבנות דכיון דאיכא למדרש קרא לרבו' ואיכא למידרש למעט טפי דרשינן ליה למעט כדמוכ' מההיא דפריך תלמו' מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה"ך הוא דאתא.
עוד פירשו התוס' דתלמו' הכי פריך ואימא ציוה לעשות זה יוה"ך דכתיב ביה ויעש וכתיב ביה ציוה אבל פרה דלא כתיב ביה לשון עשיה לא ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשו' כדי למעט פרה דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו"א ציוה זה פרה ויוה"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתיב לעשות לאפוקי פרה דלא כתיב ביה עשיה עכ"ל ולפירוש זה קשה דלמה להו למימר דלכפר בא לרבו' מעשה הקרבנות דאמאי לא פירשו דלכפר בא למעט פרה דלא נדרוש לה מג"ש דציוה משום הי מינייהו מפקת ולעשות בא למעט קרבנות ונראה דא"כ לא לימא קרא אלא לכפר לבד ולא דרשינן אלא יוה"כ לבד ולא פרה ולא קרבנו' דתפסת מועט דלפי פירוש זה שפירשו התוס' השתא משמע להו דלא דרשינן מלכפר אלא יוה"כ לבד ולא קרבנות כמ"ש הרב ח"ה יע"ש ואי תקשי לך ומי הכריחם לכך ואמאי לא פירשו דהמקשה ס"ל דלכפר דרשינן קרבנות ויוה"כ כדפריך תלמודא בתר הכי והשתא פריך דאימא דג"ש דציוה ציוה אתא למעשה יום הכפורי' ולכפר למעט פרה ולעשות למעט קרבנות איכא למימר דא"כ לימא קרא לעשות לבד וליכתוב קרא כאשר עשה ביום הזה כן יעשה ואנא אמינא לעשות זה יוה"כ דכתיב ביה עשיה ולא פרה וקרבנות דלא כתיב ביה עשיה אך קשה דא"כ מעיקרא כי פריך תלמודא ואימא כולי קרא ביה"ך ופירשו התוס' דאתא לעשות למעט קרבנות אמאי לא משני דא"כ למה לי לכפר ליכתוב לעשות לחוד וכדאמרן ומינה ממעטינן פרה וקרבנות כדאמרן וכעת צ"י.
עוד הוקשה להם לפי פירוש זה וז"ל וא"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי אצטרי' ציוה לעשות לכפר לא הוה אצטריך למכתב אלא ציוה לכפר ונדרוש ציוה זה פרה לכפר זה יוה"כ וכי פרכת אימא ציוה זה קרבנות ולשני דנין ציוה מציוה ואין דנין צוואתו מציוה ותירצו וי"ל דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו"א ע"כ ציוה זה יוה"ך כיון דאידי ואידי פרישתו לקדושה עכ"ל וראיתי להרב ח"ה שכתב וז"ל והוצרכו לסברא זו דפרישתו לקדו' משום דמשמע להו לפי שיטה זו דע"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע ציוה זה פרה משום הי מינייהו מפקת דא"כ לפי האמת לא ליכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מ"ש בסוף דבריהם דאדרבא כיון דבמלואי' לא הוה כתיב לעשות לא הוה צואה דלפני עשיה אלא לאחר עשיה לא הוה צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה"ך משום דהוי לאחר עשיה עכ"ל.
הנה זה שכתב דמשמע להו לפי שיטה זו דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע צוה זה פרה דא"כ לפי' האמת כו' לפ"ז אין בין המקשן והתרצן אלא משמעות דורשים דהמקשן משמע ליה דדרשינן בג"ש והתרצן ס"ל דאין פרה בכלל וא"כ קשה מה לתרצן לומר דנין ציוה דלפני עשיה מציוה דלפני עשיה לימא ליה בפשיטות הא לא מצית אמרת דציוה אתא לרבו' יוה"כ דא"כ אייתר לעשות ולמעט פרה לא אצטריך משום דאין בכלל הג"ש דציוה אלא יוה"כ דוקא ולא פרה דהשת' דמשני ליה דנין ציוה מציוה דלפני עשיה תקשי ליה א"כ לעשות ל"ל כי ע"כ נלע"ד דודאי לפום מאי דמשני התרצן דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה תו ליכא לרבות מג"ש דציוה פרה ויוה"כ שהרי פי' התוס' דלאו מדכתיב ציוה קודם לעשות הוא דקרי ליה לפני עשיה אלא משום דצואה דמלואים וכפרה דמו אהדדי דכשם שצואת מלואים הוא ציווי להבא שיעשו כן ה"נ צואה דפרה הוא ציווי שיעשו כן משא"כ בצואה דיוה"כ קאי הצואה על דבר העשוי כבר שעשה אהרן כאשר ציוהו השם ומה"ט לא דמו ענין הצוואו' להדדי הוא דניחא ליה לתרצן לומר דג"ש דציוה אתא למעשה פרה טפי ממעשה יוה"כ והשתא להתרצן דאית ליה האי סברא תו לא מצי מימר דאי לא כתיב לעשות הוה דרשינן בג"ש דציוה פרה ויוה"כ משום הי מינייהו מפקת דיוה"כ לא מצי למדרש בג"ש זו כיון דלא דמו הצוואות אהדדי אבל המקשן דלית ליה האי סברא הוה משמע ליה דבג"ש דציוה ציוה מרבינן פרה ויוה"כ משום הי מינייהו מפקת.
גם מ"ש עוד הרב דלפי מ"ש לקמן דאדרבא כיון דבמלואים כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה נלע"ד דמשום דאיכא הך סברא דפרישתו לקדושה נמי הוא שכתבו דאדרבא כיון דלא כתיב לעשות לא הוה ציוה דלפני עשיה מצוה אלא דלאחר עשיה כו' דהשתא איכא תרי טעמי למדרש ג"ש דציוה ליו"הכ טפי מפרה אבל כי ליכא הך סברא דפרישתו לקדושה אע"ג דציוה דמלואים כתיב לאחר עשיה כציוה דיו"הכ מ"מ טפי אית לן למדרש ליה לפרה דדמו הצוואו' להדדי דזה וזה להבא ולא לי"הכ דזה להבא וזה לשעבר וכתבו עוד התוספו' ואי לא כתיב אלא לעשות ולכפר הו"א לכפר זה יו"הכ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה עכ"ל וכתב הרב ח"ה ז"ל וז"ל וק' לדבריהם לעיל דפריך ואימא כוליה קרא ליו"הכ ופי' התוס' דאי לא כתיב אלא לכפר הו"א כפרה דקרבנות הו"ל למפרך כתירוצם הכא דאימא לכפר זה יו"הכ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה עכ"ל ולע"ד אין ספק דלפום מאי דמשמע להו השתא דלעשות אתא לרבו' קרבנו' משום דפרישתו לקדושה דה"נ מפרשינן במאי דפרי' תלמו' לעיל ואימא כוליה קרא ליו"הכ אתא כלומר ואייתר חד מילה ודרשינן באם אינו ענין ליו"הכ תנהו ענין לקרבנות דפרישתו לקדושה ודמי ליו"הכ ודוק.
ובתוס' ישנים כתבו וז"ל ואימא צואה דיו"הכ ק' דא"כ לכפר למאי אתא ורבינו פי' דאייתר ליה ולמימר צואה דקרבנות ולכפר יבא לדרוש על פרישת יו"הכ לכפר על כפר' קרבנו' והפסוק דמפיק בל' לכפר מוכי' שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישת דלפני יו"הכ מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת יו"הכ כדפריך בסמוך עכ"ל ודבריהם באו סתומים קצת במ"ש ולכפר יבא על פרישת יו"הך לכפר על כפרת קרבנות ונראה דכונתם לומר דלא נימא דלכפר בא לדרוש על פרישת יו"הך שאפי' נכנס כ"ג לעבוד עבודה זמן רב קודם יו"הכ ופירש עצמו ז' ימים קודם כניסתו לעבודה אפי"ה צריך לחזור ולעשות פרישה ז' ימי' אחרים קודם יו"הכ לזה אמרו דאינו כן אלא לכפר יבא לדרוש על פרישת יו"הכ שצריך פרישה משום כפרת קרבנות כלומר שאם לא עבד כ"ג זה קודם יו"הכ כשנכנס לעבוד ביו"הכ צריך פרישה וע"ז הוקשה להם דא"כ למה לן קרא ליו"הכ כיון דלא גרע יו"הכ משאר ימים לזה כתבו דאם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת דיו"הכ דוקא ולא דשאר ימים כלומר דכשיבא לעבוד בשאר ימים לא היה צריך פרישה לזה איצטרי' תרי קראי לגלות דאף בשאר הימים צריך פרישה כשבא לעבוד עבודה מיהו כל שפי' בשעת כניסתו לעבודה אין צריך פרישה אחרת לעבודת דיו"הכ וז"ש ולעולם בפרישת דיו"הכ מיירי וכמובן כן נראה לע"ד בכונת דבריהם אי לית בהו חסיר או חליף ודוק.
ואת זה ראיתי בחי' הריטב"א שכתב וז"ל ואימא צואה דיו"הכ וא"ת א"כ לכפר ל"ל ועוד דגמרי' צואה צואה ליקו תרווייהו בג"ש פרה ויו"הכ דהא שקולין הן ויבואו שניהם וי"ל דלכפר אצטריך דלא נימא יו"הכ קמא או כ"ג קמא דוקא צריך פרישה דהא דכותא להא אמרי' לקמן ודקאמרת דליקו תרווייהו הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כוליה קרא ביו"הכ לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן ליה כפרה עכ"ל ואיכא למידק דא"כ דאית לן למדרש קרא ביו"הכ טפי מפרה איך קאמר תלמודא לעיל בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ולדברי הריטב"א אפילו כי מתוקם כוליה קרא בפרה אכתי תקשי לן אימא כוליה קרא ביו"הכ כיון דדמי למלואי' טפי מפרה ואפש' דלאו משו' דכתיב לכפר הוא דממעטי' ליה דאפי' אי לא כתיב לכפר נמי טפי הו"ל למדרש קרא ביו"הכ מפרה אלא משו' דאשכח קרא בהדייא נקיט ליה כנ"ל בדוחק ושקלינן וטרינן טובא בגמ' אמאי מוקמינן קרא דלכפר ביו"הכ ולא מוקמינן ליה בכפרה דקרבנות דכל השנה נמי או דרגלים או דעצרת או דר"ה ומסקינן אמר רבינא דנין עבודה בכ"ג מעבודה בכ"ג לאפוקי דר"ה ועצרת ושאר רגלי' דלאו בכ"ג א"נ דנין עבודה תחילה מעבוד' תחי' לאפוקי הני דלאו תחילה נינהו ואמרי' תו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא וריב"ל מתני תרתי ר"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יו"הכ וריב"ל מתני תרתי לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו"הכ ומה שהיו מפרישין כהן השורף את הפרה לר"י משום מעלה בעלמא ופריך עלה והאמר רב מנייומי אמר ר"י לעשות זה מעשה פרה ומשני ההיא דרביה דר"י היא יע"ש.
והנה רבינו הכא בפירקין ובפ"ב מהלכו' פרה כתב דהפרשת כ"ג ביו"הכ וקודם שריפת הפרה קבלת ממרע"ה היא כנראה דפסק כרביה דר"י דדרי' מקרא דלעשות ולכפר מעשה פרה ומעשה יו"הכ וקרי ליה קבלת ממרע"ה אף על גב דמקרא ילפינן להו משום דדרשא זו אי לאו דאיכא קבלה ממרע"ה אינה מוכרח' בכתוב דפשטיה קרא יש לפרש כמו שכתב רש"י בפירוש החומש וכעין זה כתב רבינו ג"כ בפ"ג מה' נזיר די"ב ושם ד"ב ובריש פי"א מה' טומאת צרעת ועיין בדברי מרן כ"מ שם יע"ש ועיין במ"ש רבינו בפ"ג מה' אבל ד"ח גבי כהן שפגע במת מצוה ובמ"ש עליו הרא"ם בפ' אמור ובמ"ש עליו הרב לח"מ דכל דבר שאינו מפורש בהדייא בכתוב קרי ליה רבי' דברי קבלה ועיין בדברי מרן כ"מ ברפ"ב מה' אבל והרב פ"ח בקונט' מים חיים להלכות אלו כתב דרבינו משמע ליה דדרשא זו אינה אלא אסמכתא בעלמא שהרי בברייתא מפיק לה מקרא דבזאת יבא אהרן אל הקדש ועוד מהטעם שכתבו התוספו' דפריך תלמודא במלואים דם הכא מים ומשנינן נכנסו מים תחת דם דאי קרא אינו אלא אסמכת' אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם אבל אם הוא ילפותא גמורה אין טעם לזה יע"ש ועל זה עמד מתמיה הרב דכולה סוגייא מוכחא דהוי ילפותא גמו' ולא אסמכתא יעש"ב.
ולע"ד יש לישב כל תמיהות' ע"פ מ"ש רבי' בהקדמ' לס' זרעים שיש דברים מקובלים ממרע"ה ואע"פ שהן מקובלים מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנו הדברים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויי' במקרא וכשתראה אותם מעייני' וחולקין זה עם זה במערכת העיון ומביאין ראיות מאלו הפירושים המקובלים לא הביאוהו מפני שנשתבש להן זה הענין עד שנודע להם מהראיות אלו אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב הזה ופי' המקובל כו' יעש"ב מבואר יוצא מדבריו ז"ל דדרך הש"ס לחקור ולישא וליתן על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב על הפי' המקובל והואיל וכן יש לנו לומר דזו שבשמעתין כיוצא בהן היא וזה שכתבו התוס' בר"פ אלו נאמרים דאין דרך הש"ס לדקדק כל כך על האסמכתות אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דמילתא דמסתברא הוא אלא דמשמע ליה דהיינו דוקא במידי דתקינו רבנן ואסמכוהו אקרא דודאי שאין לדקדק באותה האסמכתו' אותו הרמז כיון דהדבר ידוע שהוא מדרבנן אבל בדבר המקובל ממרע"ה ואסמכוהו אקרא בדרך מדרכי הסברות שקיל וטרי תלמודא באותה אסמכתא ואותו הרמז אם יש בה דבר סת'ר לאותו רמז והאסמכתא ואע"פ שדעת רבינו בשורש השני משרשיו הוא דכל דבר הבא מא' מי"ג מידות אפי' הלמ"מ חשיב דרבנן כל שלא מצינו בש"ס שקראוהו דאוריי' כיע"ש והכא גבי הפרשת כ"ג קודם יו"הכ לא מצינו שקראוהו דאורייתא ומה"ט משמע דלא מנה רבי' במנין המצוות מצות הפרשת כ"ג ביו"הכ דס"ל דהוי מדרבנן אף עפ"כ מדקדק הש"ס באסמכת' זו אפי' אם יהיה מדרבנן כיון דקבלה היא ממרע"ה ולא תקנה דרבנן אפשר שירמוז אותה התורה כשאר דברים הנלמדים בא' מי"ג מידות דאע"פ שיש מהן שדינן מדרבנן שקיל וטרי בהו תלמודא על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב ההוא ועיין להרב לב שמח בשורש השני ודוק ואי תקשי לך לדעת הרמב"ן דס"ל דכל דבר הנלמד בא' מי"ג מידות או מרבוי הכתוב דאורייתא הוא כמ"ש שם בשורש השני אמאי לא מנה הפרשת כ"ג קודם יו"הכ והפרשת כהן השורף את הפרה למאן דמפיק לה מקרא דלעשות בכלל מנין מ"ע י"ל דהפרשה זו היא חלק מחלקי מעשה עיו"הכ ומעשה הפרה וכבר כתב רבינו בשורש י"ב שאין למנות למצוה בפ"ע כל שהוא חלק מחלקי המצוה זולת כשהיא כולל כל הקרבנות כולן כמליחת הבשר ושיהיה תמים ולא בעל מום דכולל כל הקרבנות כולן יע"ש ומה שהק' עוד הרב פ"ח דאי קרא אסמכתא בעלמא הוא א"כ מאי קמותיב ליה ר"ל לר"י אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהן כו' ושתיק ר"י ואמאי לימא ליה קרא אסמכתא בעלמא הוא לפי האמור בשם רבינו דדרך הש"ס לדקדק על האסמכתות והרמזים אין כאן קושי' גם אידך דק"ל מדפריך תלמודא למה מפרישין אי לר"ל כדאי' ליה אי לר"י כדאית ליה ה"נ י"ל דעל האסמכתא הנמצאת בכתוב קאמר ואע"פ שלדעת רבינו מקבלה למרע"ה הוא דילפי' לה מ"מ כיון דאשכחן רמז ואסמכתא לדברי הקבלה נקיט לה תלמודא ובין שנלמד מן הקבלה או מעיקר קרא שפיר פריך דלא בעינן טעמא למה מפרישין דכך היתה הקבלה ואי מתקנת רבנן הוא בעינן טעמא גם מה שהוק' לו עוד דמשמעתין מוכח דדוקא גבי שריפת הפרה הוא דאמרינן שאינה אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו"הכ הוא מן התורה קושטא הכי דלר"י דלית ליה אסמכתא מקרא גבי שריפת הפרה אינה אלא מדרבנן בעלמא ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו"הכ דאית לן אסמכתא מן התורה אע"פ שהיא מדברי קבלה חשיבא דאורייתא ועיין להתוס' בפ"ק דר"ה די"ב ע"א ד"ה תנא שכתבו בהדייא שכל דבר דרבנן דאית ביה אסמכתא קרי ליה דאורייתא יע"ש.
והרב מש"ל בפ"ב מה' פרה הוקשה לו דלמה זה שבק רבינו לסברת ר"י דאמר דשריפת הפרה משום מעלה בעלמא הוא ופסק כר"ל דמפיק לה מקרא ועוד כפי מ"ש התוס' דרבנן פליגי אר' ישמעאל ור"י ס"ל כרבנן פשיטא דהלכה כותייהו וכתב ע"ש הר"י קורקוס דרבי' היה גורס בברייתא דמייתי תלמודא לסייועי לר"י לעשו' זה מעשה פרה ומש"ה פסק דשתיהן דאורייתא ותמה עליו דגירסא זו אין לה שחר דא"כ היכי פליג רבי יוחנן אבריית' ואם נאמר דס"ל דההיא ר' ישמעאל ואיהו דאמר כרבנן א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבינו כר' ישמעאל והניח דבר זה בצ"ע ומתוך דבריו נראה דהיה גורס בגמ' ר"י מתני חדא ר"ל מתני תרתי ומשו"ה עמד מתמיה למה זה פסק רבינו כר"ל לגבי רבי יוחנן אמנם הגירסא שבידינו היא ר"י מתני חדא ריב"ל מתני תרתי ואנן קי"ל הלכה כריב"ל לגבי ר"י וכמ"ש התוס' במגילה דכ"ח ד"ה כוותיה ובע"ז דל"ה ד"ה חדא ובגיטין פ' השולח דל"ט ד"ה הלכה כאבא שאול והרא"ש והר"ן בנדרים ס"פ אין בין המודר ועיין למרן כ"מ פ"ב מה' נדרים דט"ז ולהרב יבין שמועה דפ"ט יע"ש וגירסת הרב דגריס ר"ל במקום ריב"ל אין לה מקום שהרי ר"ל יליף הפרשת כ"ג קודם יו"הכ מסני והכא יליף מקרא דלכפר ולדידיה ודאי דס"ל כרבי יוחנן דשריפת הפרה משום מעל' בעלמא הוא דהא מקרא דלעשות ולכפר לא מצי למילף דא"כ תקשי ליה אי מה מלואים דם ה"נ דם כדקשייא ליה לדידיה אליבא דרבי יוחנן ומה שהקשה עוד הרב ז"ל עמ"ש הרי"קו דרבינו גורס בברייתא לעשות זה מעשה פרה כו' דא"כ היכי פליג ר"י אברייתא נלע"ד ליישב דס"ל לרבינו דאותה ברייתא אזלא כרבי ישמעאל וליכא מאן דפליג אלא ר"י תלמידו ואף שאין דרך האמורא לחלוק על תנא ואפי' ר"י שהיה מן האמוראים הראשונים כמ"ש התוס' בכתובות ד"ח ובפסחים דצ"ב ועיין בפ' טרף בקלפי דמ"ב דאמרינן ור' יוחנן לא מבעייא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית ופסק רבינו ברפ"א מהל' פ"המ כר"י ועיין שם בדברי מרן כ"מ ודוק אעפ"כ מצינו שעם רבו היה חולק מפני שהיה בזמנו שהרי בפ' מי שמתו דקנ"ח ע"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו מצינו שחו' עם בר קפרא רבו ופסקו הרי"ף והרא"ש שם כבר קפרא מפני שהיה רבו יע"ש וא"כ אפשר דמה"ט פסק רבי' הכא כר' ישמעאל רבו ועוד דסתמא דתלמודא בכולה סוג' שקיל וטרי בדרשא זו דדריש ר' ישמעאל ופריך ואימא כו' וכולהו אמוראי דיהבו טעמא למה לא דרשינן לכפר על מעשה הקרבנות דעצרת ור"ה ורגלים משמע דכולהו ס"ל כדדריש ר' ישמעאל דאי ס"ל כרבי יוחנן דכוליה קרא דלעשו' ולכפר מתוקם ביו"הכ ופרה משום מעלה בעלמא הוא לא הוו צריכי להני טעמי דבפשיטות טפי הו"ל למימר דקרא לא אתא אלא מעשה יו"הכ דכתיב ביה לעשות ולכפר משא"כ בשאר קרבנות דלא כתיב בהו עשיה וכמ"ש התוס' בד"ה אימא יע"ש.
ומ"ש עוד רבינו ומפרישין אותו מאשתו כל ז' הימים שמא תמצא אשתו נידה. הכי איתא בפ"ק דיומא ד"ו למה מפרישין שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה והק' הריטב"א בחי' למה לא תירצו לכך היו מפרישין אותו מאשתו משום שאם תבא על אשתו היה בעל קרי וצריך טבילה ובאותו יום לא היה יכול לעבוד עבודה בשביל שהוא טבול יום ואנן תנן בפרקין די"ד כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ותי' הוא ז"ל שעדיין היה יכול להקרי' ולעבו' כל עבודה בכל יום ולער' אחר תמיד של בין הערבים שעה א' קודם הערב שמש היה יכול לשמש מיטתו ואח"כ היה טובל ומעריב שמשו וכ"כ בחי' בשם ר"י והק' אלינו חכם א' מחכמי אשכנז דתי' זה ניחא לדעת אביי דאמר לקמן בדי"ד עלה דמתני' דכל ז' ימים הוא זורק את הדם דאפי' תימא דמתניתין אתיא כר"ע נמי שאמר טהור שנפ' עליו הזאה טמאתו אפ"ה קתני מתני' דכ"ז ימים הוא זורק דעביד עבודה כולי יומא ולפנייא מדו עליה אבל רב חסדא לא ניחא ליה בהך תירוצא דאביי דקאמר דמתני' דלא כר"ע וא"כ לדעת ר"ח מה צורך לו' דטעמא דמפרישין הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נדה ואין לומר דלר"ח אין צורך לזה דהא חזינן דעלה דמשני הש"ס שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה קאמר הש"ס אמרוה רבנן קמיה דר"ח כמאן כר"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה וא"ל ר"ח אפי' תמרו רבנן דר"ע כו' משמע דר"ח הוה מתרץ מתני' כהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה ולפי האמור לר"ח א"צ לתי' זה כמדובר.
ולדידי הא ק"ל דר"ח נמי הוצרך לתרץ מתני' בהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו וכו' כי היכי דתיקום מתניתין אף כר"ע דהא לר"ע אין מקום לתרץ מתניתין משום שהוא בעל קרי ואינו יכו' לעבוד עבודה דהא לר"ע לדעת ר"ח בכל אלו ז' הימים לא היה הכ"ג מקריב ולא עובד שום עבודה מטעם הזאה כדקא' ר"ח מתניתין דלא כר"ע וכיון שלא היה שום עבודה שפיר היה יכו' להיות עם אשתו שם וא"ת א"כ לר"ח לא צרכינן להאי תירוצא אלא כי היכי דתיקום מתני' כוותיה דר"ע נמי א"כ מאי האי דקאמרי רבנן לר"ח מתני' כמאן כר"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה פשיטא דכר"ע אתייא דהא לדידיה הוא דצרכינן לתרץ מתני' משום דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה דלרבנן לא צרכינן לטעם זה לר"ח דבלא"ה ניחא מתני' משום ביטו' ההקרבה ור"ח איך קאמר אפי' תימא מתניתין כרבנן דר"ע כו' ואיך אפשר לתרץ מתני' כרבנן דר"ע דלדידהו בלא"ה ניחא ונראה דזו אינה קושיא דכונת ר"ח לומר דתנא דהך מתניתין כר"ע בחדא וכרבנן דר"ע בחדא דלענין ביטו' ההקרבה ס"ל כר"ע שלא היה מקריב הכ"ג בכל אלו ז' ימים משום ההזאה ועכ"ל דס"ל דטעמא שהיו מפרישין מאשתו הוא מפני שמא תבא עליה ותמצא ס' נידה וס"ל כרבנן דר"ע דבועל נידה אינו כנידה ועוד י"ל שר"ח דקאמר מתניתין דלא כר"ע היינו משום דסתם מתני' אתיא כר"ע ולר"ע היו מזין עליו כל ז' הילכך אי ס"ל כר"ע דטהור שנפ' עליו הזאה טמאתו היאך הוה מקריב באלו הז' ימים אבל למ"ד שהיו מזין עליו ג' וז' בלבד שפיר היה מקריב באלו הז' ימים לבד מג' וז' הילכך הך מתני' דקתני' שהיו מפרישין אותו מאשתו דמשמע דאתייא ככ"ע דבהא לא אשכחן פלוגתא הוצרך ר"ח לתרוצי דטעמא דלא היה עם אשתו בג' וז' שלא היה מקריב בו ע"כ דטעמא הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה ועלה קאמר ר"ח דאפי' ס"ל כר"ע בחדא לענין הזאה ס"ל כרבנן דר"ע באחרת א"נ י"ל דלענין הזאה לא היו מזין עליו בהדי פנייא דזריזין מקדימין ואיכא חשש שמא ישכחו ולא יזו עליו הילכך הסברא נותנת שהיו מזין עליו בבוקר ולזה הוצרך לומר מתניתין דלא כר"ע אבל הכא קא מקשה למה היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה משמש עם אשתו בערב סמוך לשקיעת החמה והוצרך לתרץ שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה.
והנה רש"י כתב למה מפרישין אותו תבא אשתו עמו שם דלשכת פרהדרין לא היתה קדושה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד כל שכן שכיבה עכ"ל והתוס' הקשו עליו דאע"ג דלא קדשה כקדוש' עזרה מ"מ כהר הבית היתה קדושה דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה ולכך פירשו הם ז"ל דה"פ יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ"ו דמחילות לא נתקדשו עכ"ל ועיין לרש"י בפרק כיצד ד"ה כי אמרה ר"י יע"ש. וראיתי לרבינו בפ"ז מהל' בית הבחירה די"ו כתב דהר הבית מקודש שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסים שם ולא כת' שאין בעל קרי נכנס שם והרמ"ל והר' מהר"ח אלפ'אנדארי בספר דרך הקדש ד"ו ע"א כתבו ורבינו סמך אמ"ש בפ"ז גבי אירע קרי לאחד מהם עולה במחילה שתחת הקרקע ויהיב טעמא לפי שמחילות לא נתקדשו והיינו טעמיה דר"י דסמך הך מימרא דמחילות לא נתקדשו עם אידך דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דתרווייהו תלוים זה בזה עכ"ל יע"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכי שמיע להו מדברי רבינו הללו דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית דמ"ש דכשאירע קרי לכהן היה הולך במסיבה שתחת הבירה ולא היה יוצא למעלה בקרקע על הבית היינו משום שהכהנים היו שומרים לעזרה מבפנים ושם בעזרה ודאי בעל קרי אסור ולכן היה הולך במסיבה שתחת הקרק' דמחי' הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ומפני שהיו פתוחו' להר הבית היו נידונות כהר הבית ואדרבא איכא למשמע מדברי רבינו הללו דבעל קרי מותר בהר הבית כמדובר וכעת דבריהם צל"ע.
עוד ראיתי למהר"ח אלפ'אנדארי שם שהוק' לו עלה דמתני' דכלים דקתני הר הבית מקודש שאין זבין וזבות כו' ולא קתני בעל קרי בהדייהו וכתב דבעל קרי בכלל זבין והא קתני זבין וזבות נידות ויולדות והצ"ע ולעד"ן דתנא מילתא דאיתא בהדייא קתני דאתיא מדרשא לא קתני כדאמרינן בפרק השואל דצ"ה ובעל קרי נפקא לן מריבוייא דכל וזבין איתיה בהדייא בכתוב ודוק.
שורש אי חוששין למיתה ומ"ש עוד רבינו ומתקינין לו כהן אחר. הנה רבינו פסק כרבנן דכ"ג אחר היו מתקינין לו אבל אשה אחרת לא היו מתקינין לו משום דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח כדאמרינן בגמרא די"ג ואע"ג דרבינו פסק בפ' ט' מה' תרומות שהאומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכו' בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות וכן בפ"א מה' נזיר ד"ד פסק דהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר ה"ז נזיר מיד עתה שמא ימות עתה וכו' אפשר לומר שרבינו משמע ליה דע"כ לא חיישינן לשמא ימות אלא דוקא כי איכא למיחש דעביד איסורא למפרע אם ימות כההיא דה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו שאם ימות מיד נמצא שאכלה תרומה למפרע כשהיא זרה וכן גבי נודר להיות נזיר קודם מיתתו שאם ימות מיד חלה נזירותו למפרע ועבר עליו אבל גבי כ"ג ביו"הך שאם תמות אשתו הרבה כהנים אחרים נשואים ראויים לעבודת היום ואפי' משום חשש טומאה לא היו צריכין לתקן כהן אחר אם לא משום דטומאה שכיח וכי עבדינן ליה צרה כ"ש דמזדהר טפי כדאמרינן בגמ' ועוד נלע"ד ליישב דדוקא גבי כ"ג בי"הך הוא דלא חיישינן לשמא ימות דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן וכמ"ש התוס' בריש מכילתין אבל גבי ההיא דהנודר להיות נזיר קודם מיתתו חיישינן שפיר שמא ימות אחר ל"י דהוי זמן מרובה כמ"ש הרא"ש בפר"ק דנדרים ד"ג ד"ה לא אפטר כו' ועיין בפרק אלו מגלחין דף כ"ג ע"א דקאמר תלמו' מאי זמן מרובה לאחר ל' יום ומש"ה חייב לנהוג נזירות מיד שאם ימות לאחר ל' לא עבר על נזירותו למפרע אפי' שעה א' ועפ"ז אין צורך למה שנדחק הרב ח"ה בפרק כל הגט דכ"ח ד"ה הא ר"מ יע"ש ועיין להריטב"א בחי' ליומא די"ג יע"ש וגבי האומר לאשה ה"ז גיטך שתתגרש בו שעה א' קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות אחר שעה אף דהוי זמן מועט התם נמי איכא טעמא למילתא דאי לא חיישי' לשמא ימות לאחר שעה כל שעתא ושעתא יש לנו להתירה מה"ט דהוי זמן מועט ונמצא דאף לאחר זמן מרוב' לא חיישי' הילכך אית לן למיחש השתא מיד שמא ימות לאחר שעה אטו זמן מרובה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרל"מ ברפ"א מה' נזיר דמאחר שרבינו פסק גבי נזיר וגבי תרומה דחיישי' לשמא ימות איך פסק בפ"ג מה' סוכה גבי עושין לבהמה דופן לסוכה כר"י דלא חייש למיתה יע"ש.
ועפ"י האמור ניחא דע"כ לא חייש הוא ז"ל למיתה אלא גבי נזיר ותרומה דהוי חששא דזמן מרובה אבל גבי ההיא דסוכה דהחששא הוא לזמן מועט דכל פחות מל' יום חשיב זמן מועט כמ"ש ע"ש הרא"ש ופסק כר"י דלא חיישינן לשמא ימות וניחא נמי בהכי אידך דק"ל להרב לח"מ שם דלר"ז דס"ל דבין ר"מ ובין ר"י לא חיישי לשמא ימות בסוכה לדידיה כמאן מתוקמא מתני' דתרומה דקתני אסו' לאכו' בתרומ' מיד משום דחיישינן שמא ימות אחר שעה ועפ"י האמור ל"ק ולא מידי כמדובר ועיין להרב צבי בתשו' סימן ק"ו ובספר אורח מישור בלשונותיו על רבינו פ"א מה' נזיר יע"ש ועוד אפשר לומר לההיא דר' זירא דע"כ לא קאמר דאף ר"מ לא חייש לשמא ימות אלא דוקא גבי סוכה שאף אם ימות לא קעבד איסור למפרע בקום עשה אלא שנמצא זה בטל מסוכה לכשימות הבהמה בי"ט אבל בההיא דתרומה שאם ימות האיש אחר שעה קעבדא אשתו איסורא למפרע בקום עשה דקאכלה תרומ' כשהיא זרה מודה ר' זירא דחייש ר"מ לשמא ימות וההיא דפריך תלמודא בפרק הישן דכ"ד עלה דאמר אביי דר"י לא חייש לשמא ימות והא אמר אביי לר"י חייש למיתה גבי תרומה ולא משני דשניא היא ההיא דתרומה מהא דסוכה דהתם בקום עשה והכא בשב ואל תעש' י"ל כמ"ש הרב לח"מ שם בריש ה' נזיר לפי דרכו דאה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא משום אידך פירכא דפריך לר"מ והוצרך לשנויי איפוך לא משני כדאמרן למאי דקשה לדידיה מר"י לר"י יע"ש. ובהכי ניחא נמי דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי כמו שהקשה שם הלח"מ וניחא נמי אידך דק"ל להרב ז"ל לרבה דס"ל בפרק כל הגט דר"י חייש לשמא ימות גבי בקיעת הנוד מאי יענה לההיא דסוכה דלא חייש ר"י למיתה דשאני ההיא דסוכה דלא קעביד איסורא למפרע בק"ע כמדובר ועוד אפשר לומר דדוקא גבי סוכה דמדאורייתא כשעשאה לבהמה דופן לסוכה סוכה מעליא היא ס"ל לר"ז דלא חיישינן שמא ימות לפוסלה דאי חיישת להכי זימנין דלית ליה דפנות כי אם של בע"ח ויושב ובטל ממצות סוכה הילכך לא חיישינן לבט' מצות סוכה אבל בעלמא ודאי חיישינן וכעין זה מצאתי להריטב"א בחי' ליבמות דכ"ח ע"א עלה דאמר רבי יוחנן התם למיתה לא חייש שכתב וז"ל וס"ל דלא סתם תנא כמאן דחייש וק"ל דהא תנן בפ"ק דיומא אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. וי"ל דהתם לרווחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש לתקוני מתקינן אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חששא לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל.
איברא שעיקר דברי הריטב"א הללו תמוהים אצלי דמאי קא ק"ל מההיא דפ"ק דיומא דתנן אף אשה אחרת מתקנין לו ומאי קושיא היא דההיא לאו סתמא הוא אלא ר"י הוא דקאמר הכי אבל רבנן הא פליגי עליה ואמרו א"כ אין לדבר סוף ואמרינן בגמרא דרבנן ס"ל דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח ועיין להריטב"א בחי' שם ודוק. והנה הלח"מ תירץ דגבי סוכה משום הכי לא חיישינן למיתה בין לר"י בין לר"ז ובין לרבא משום דהחששא רחוקה היא שהרי הבהמה קשורה היא ומתיחא באשלי מלעיל דאף אם תמות הבהמה איכא עשרה טפחים דופן מגוף הבהמה ור"מ לא פסיל לה אלא משום דזימנין מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמית' כווצא ולאו אדעתיה וכל כי הא הוא דלא חייש ר"י אבל בעלמא חייש ובהכי ניחא ליה דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי את"ד יעש"ב.
ודבריו תמוהים טובא דלפי דרכו ז"ל צריך לומר דר"ז מוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה קשורה ומתיח' באשלי מלעיל ומה"ט מכשיר ר"י ולא חייש למיתה ודבר זה לא ניתן ליאמר לפי אותה סוגיא דפרק הישן דקאמר תלמו' כי פליגי בבהמה קשורה למ"ד שמא תמות חיישינן למ"ד שמא תיברח לא חיישינן דמבואר הדבר דלר"ז דמפרש טעמא דר"מ משום שמא תיברח בבהמ' ומתיחא באשלי מלעיל לא חייש ר"מ לשמא תברח ולמ"ד טעמא דר"מ משום שמא תמות אף בבהמה ומתיחא באשלי מלעיל חייש ר"מ למיתה ופוסל וכיון שכן לר"ז כי פליגי ר"מ ור"י היינו דוקא בבהמה שאינה קשורה ומש"ה פסל ר"מ דחייש לשמא תברח ור"י לא חייש להכי וכיון שעיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י הוא בבהמה שאינה קשורה אם כן שמעינן מינה דבין ר"מ ובין ר"י לא חיישי לשמא תמות אפי' בבהמה שאינה קשורה דהא ר"מ לא פסיל לה אלא מטעמא דשמא תיברח ולא מטעמא דשמא תמות ור"י דמכשיר לה אפי' בבהמה שאינה קשורה הא לא קא חייש לא למיתה ולא לשמא תברח והדרא קושיא לדוכתא לר"ז כמאן מתוקמא ההיא מתני' דתרומה גם מאי דניחא ליה להרב ז"ל ע"פ דרכו לרבא דמסיק בפרק כל הגט דר"י חייש למיתה ומש"ה חייש לבקיעת הנוד דהך ברייתא דסוכה מכשיר ר"י ולא חייש לשמא תמות היינו משום שהחששא רחוקה היא כיון שקשורה ומתיחא באשלי מלעיל שנראה מדבריו דרבא נמי מוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמ' קשו' ומתיחא באשלי מלעיל ומש"ה מכשיר ר"י אבל בשאינ' קשו' אזיל ומודה שפסולה דברי תימא הם דאיך אפשר לומר דרבא מוקי פלוגתייהו בהכי דאם כן השתא תיקשי לדידהו טפי מר"מ לר"מ דגבי בקיעת הנוד לדידהו לא חייש ר"מ למית' והכא גבי סוכ' חייש אף דהויא חששא רחוק' טפי דמה"ט לא חייש ר"י למית' הכא גבי סוכ' ובעלמא חייש באופן שדבריו ז"ל צל"ע. ודע שרבינו בפ"ג מה' מעשר ה"ח כתב וז"ל אין מפקידין מעשר שני אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע"ה והשיג עליו הראב"ד וז"ל דוקא במעו' מעשר שני שהוא פקדון לזמן ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל פירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישי' עכ"ל ומרן כ"מ כתב עליו וז"ל וי"ל דפקדון דפירות מי לא שכיח דלהוי לזמן ארוך ותו שאפי' לא להוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו עכ"ל.
ולכאורה דברי מרן תמוהי' טובא דודאי למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו לא חיישינן דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ"ש התוס' בריש מכילתין וביבמות ובהדיא אמרו טומאה שכיח מית' לא שכיח וכן גבי סוכה לא חיישינן למיתה כמדובר לעיל וההיא דנזיר ודתרומה עכ"ל כדשניין דהתם חששא דזמן מרובה היא וכבר עמד עליו בזה הרב מחנה אפרים בהגהו' על הרמב"ם והניחה בצ"ע יע"ש ואפשר לומר דמרן משמע ליה כאידך תירוצא שתירצו התוס' בריש מכילתין דלא שנא לזמן מועט ולא שנא זמן מרובה חיישינן למעבד תקנתא לאפרושי מאיסורא וגבי כ"ג ביו"הכ דלא חיישינן לרבנן דר"י הוא משום שאף אם ימות זה אפשר באחר שהרבה כהנים ראוים להיות כ"ג כמ"ש התוס' שם וגבי סוכה דקי"ל כר"י דלא חיישינן הוא מטעמא דאמרן לעיל דלבטל מצוה לא חיישינן.
ועוד אפשר דס"ל למרן דגבי מפקיד פירו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דזמן מועט מטעמ' דלא פלוג רבנן דכיון דבמפקיד מעו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דהו"ל זמן מרובה חיישינן נמי לפקדון דפירו' אף דהוי לזמן מועט משא"כ גבי כ"ג ביו"הך וגבי סוכה ואת זה ראיתי להרדב"ז בביאורו לה' מ"ב שכתב ע"ד הראב"ד וז"ל ואע"ג שאין דרך להפקי' פירות לזמן ארוך הרי אמרו לשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישינן ואמרינן נמי חברך מית איישר עכ"ל הנה זה שכתב שהרי אמרו לשמא ימות חיישינן אפי' לזמן מועט היינו ההיא דאמר רבא בפרק כל הגט דכ"ח שמא ימות תנאי היא וקי"ל התם גבי בקיעת הנוד כמאן דחייש לשמא יבקע הנוד בי"ט וכמו כן קי"ל התם גבי תרומה כמ"ד אסורה לאכו' בתרו' מיד שמא ימות לאחר שעה גם אידך שהביא הרב ממ"ש חברך מית איישר היינו ההיא דאמרינן בפרק כל הגט ד"ל ע"א גבי מלוה מעו' לעניים בב"ד מפריש עליו בחזקת עניי ישראל יע"ש ואם כדברי הראב"ד דלזמן מועט ל"ח לשמא ימות אם כן כשהלוהו לעני ע"מ להפריש עליו לזמן מועט ומת העני מיד לא היה לו להפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל דכיון דלא שכיח שימות לזמן מועט והוא לא הלווהו אלא לפרוע ממנו באותו הזמן מועט אין לו להפריש בחזקת שאר עניי ישראל כנלע"ד בכונתו ז"ל.
ואולם לא ביאר לנו הרב ז"ל מ"ט לא חששו רבנן לשמא ימות גבי כ"ג ביו"הכ וכן גבי סוכה ועכ"ל כמ"ש לעיל בדע' מרן ז"ל דדוקא היכא דאיכ' חששא דזמן מרובה חיישינן נמי לזמן מועט משום טעמא דלא פלוג רבנן והראיות שהביא הרב מההיא דקי"ל גבי תרומה דחיישינן לשמא ימות וכן גבי מלוה מעות לעני שאמרו חברך מית איישר דומה לזו דחיישינן גבי תרומה לשמא ימות בזמן מועט אטו לאחר זמן מרובה כמש"ל ע"ש הרשב"א וכן גבי מלוה מעות לעני דמפריש עליו בחזק' עניי ישראל בין כשהלווהו להיות מפריש עליו לזמן מועט ובין כשהלוהו לזמן מרובה משום דלא פלוג רבנן חששו למיתה אפי' דזמן מועט אטו זמן מרובה כנלע"ד.
ודע שמצינו ראיה לשיטת הראב"ד דדוקא גבי פירות הוא דאסיר להפקיד גבי ע"ה מאותה שכתב רבינו בפי"ב מה' תרומות ד"ח גבי תרומה שאין מפקידין אותה אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה לאוכלה והיא ברייתא בס"פ הנזיקין דס"א ע"ב ומשמע מיהא דאצל כהן ת"ח מפקידין ולכאור' קשה מ"ש ממעשר שני שאין מפקידין אותו אפי' אצל כהן ת"ח מטעם שמא ימות ונמצא ביד בנו ע"ה ולפי שיטת הראב"ד ניחא דשאני תרומות שאינה אלא בפירות ואינה עשויה להפקידה לזמן מרובה ולשיטת רבינו אפשר לומר דההיא ברייתא מתנייא לפי משנה ראשונה דלא חששו לשמא ימות ולפי משנה אחרונה ה"נ דאסור אף לכהן ת"ח ורבינו לישנא דברייתא נקט כן נראה לע"ד בדוחק ועיין במ"ש רבינו בפ"ו מה' תרומות ד"ב ודוק.
ובעיקר דברי התוס' שכתבו בריש יומא דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יש לעמוד בהם קצת שכתבו וז"ל וחכ"א א"כ אין לדבר סוף כו' ואע"ג דבפרק ד' אחין משמע דלמיתה דתרי לא חיישינן כו' י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ' ד' אחין מ"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת עכ"ל וכונתם מבוארת דרבנן דר"י משמע להו דמית' דחד בזמן מועט ומיתה דתרי בזמן מרוב' כי הדדי נינהו דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי ל"ש והשתא קאמרי שפיר רבנן לר"י דאי משו' מעל' דכפרה חיישת למילתא דלא שכיח דהיינו למיתה דחד לזמן מועט ה"נ ניחוש למיתה דתרי דלא שכיח כלל אפי' בזמן מרובה דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי לא שכיח ואי חששת לחד ניחוש לתרי משא"כ בההיא דפ' ד' אחין דהחששא היא לזמן מרובה דמיתה דחד שכיח ולא מיתה דתרי הילכך חיישינן התם לחד ולא לתרי וזו היתה כוונתם בפ' ד' אחים שכתבו וז"ל והא דקאמרי רבנן א"כ אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כי מיתה דחד שכיח יש לדבר סוף אבל מיתה דתרי ודאי לא שכיח עכ"ל כלומר דמיתה דחד בזמן מרובה דשכיח חיישינן ויש לדבר סוף אבל מיתה דתרי דלא שכיח אפי' בזמן מרובה לא חיישינן ואי חיישת משום מעלה דכפרה למיתה דחד בזמן מועט ה"נ אית לן למיחש למיתה דתרי דלא שכיחי ואין לדבר סוף וברור.
אך קשה דא"כ מאי האי דבעי תלמודא ביומא די"ג לרבנן דר"י דאמרי אין לדבר סוף ורבנן נימרו איהו לנפשייהו כלומר דגבי טומאה דחיישי שמא יארע בו פיסול אמאי לא חיישינן לתרי ותלת ואין לדבר סוף והוצרך לשנויי תלמוד' אמרי לך רבנן כ"ג זריז הוא כו' ולפי דברי התוספו' לכאורה אין כאן קושיא דהא לזמן מרובה לכ"ע חיישינן למיתה דחד ולא חיישינן למיתה דתרי משום דחד שכיח ותרי לא שכיח וא"כ כה"ג נמי נימא גבי טומא' דטומ' דחד שכיח ודתרי לא שכיח וי"ל דאי טומאה דחד שכיח בזמן מועט ה"נ בתרי ותלת כיון דשכיח טומאה טפי ממיתה בזמן מועט כי היכי דשכיח בענין הזמן ה"נ שכיח לענין גברי דריבוי הזמן וריבוי אנשים כי הדד

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה