שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה ג
שורש א"י מוחזקת ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה. ע"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ"ו ע"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ"ג ע"ב אמרינן מנ"ל דאסרה אמר ר"א כתחילה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע"כ.
ושמעתי מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי"ט ע"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס"ד א"י מוחזקת מאי קא מספ"ל ומשני היא גופא קא מס"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה"ט חשיבא ע"א דישראל ונצטוו לשורפן.
ונראה דאע"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע"ז מ"מ לענין בכורה מספ"ל למרע"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו"ל א"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ"י שירשו א"י מכוחם ומכח אבות העולם מ"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ"נ ע"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ"ל אי חשיבא א"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או דילמא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו"ק ועיין בחידושי הרמב"ן שם בפרק י"נ.
עוד שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר"י דנ"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ"ה ע"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א"ד תקלה אע"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ"ו ופי' רש"י בד"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע"א עכ"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק.