שורשי הים על משנה תורה, הלכות סוטה· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה כב
סוטה ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע"כ. הרב החבי"ב בלקוטיו על רבינו בס"ס שכנה"ג א"ח כתב דמ"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר"ע ולא בדברי ר"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר"ע ומ"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר"ע ור"י דר"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע"ק שלפ"ז פסק רבינו כר"י נגד ר"ע ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולכן נראה דמ"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר"ע מחבירו אלא שהוא ז"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז"ל לומר דרבינו פסק כר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ"מ הביא ג"כ לדרשת ר"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ"ב ה"י כתב וז"ל היו לו אשה ובנים ה"ז משקה אותה אעפ"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ"ל שם יע"ש כי ע"כ נר' ברור דמ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ"ש רש"י בפ"ד דערובין דמ"ז וז"ל עקרה מחמת מזל ובפ"ד דיבמות דמ"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ"ש התוס' בסוטה דכ"ד וכמ"ש כ"ז לעיל בפ"ב ה"י הרמ"ל יע"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ"ל הא לרבי' דהא ר"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ"ש מר"ן החבי"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ"ל לקמן בהל' כ"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע"ג דכל שיש לה עדי' במ"ה אין המים בודקין אותה מ"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:
סוף הספר