שורשי הים על משנה תורה, הלכות נערה בתולה· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה יז
שורש דין קדשה אני אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ"מ ז"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא"כ היא מוכנת לכך ובפ"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע"ש ומ"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג"כ יתננה לו ע"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב"ד ז"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב"ד ז"ל שבכאן ושבפ"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ"מ ז"ל שהבין בדעת הראב"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא"ה אע"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ"ל ועיין להרד"ך ז"ל בבית ט' חדר ז' ומ"מ עיקר השגת הראב"ד ז"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ"ש בספר המצוות בהדיא ע"ז השיגו שלדעתו ז"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע"ש:
ואין ספק שזה הבין ה"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ"מ יש לתמוה על ה"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג"כ למרן כ"מ בפ"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז"ל כי הנכון כמ"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב"ד ממ"ש רבינו כאן בדין זה יעו"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה"ה ז"ל שם שכתב ע"ש הראב"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז"ל מש"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה"ה ז"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד"א ע"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז"ל פסק כרבנן דר"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב"ן בפי' התור' ובמ"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ"ה ועיין בס' ת"ר שלא הבין כונת הרמב"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע"ו:
ועל מ"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר"ז קדשה כתב הראב"ד ז"ל וז"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ"ל ונ"ל שדעת רבינו הוא כמ"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דע"ג ע"ב ד"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע"ש והשתא מש"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ"מ נראה שהראב"ד חלוק ע"ז וס"ל דאע"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה"נ כשנתפתתה ע"מ שיתן לה כו"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק"ו ז"ל שכתבנו לעיל פ"א הל' ג' שכתב בשורש קכ"ט דמפתה שפיתה אותה ע"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו"פ נר' דה"ה פיתה אותה ע"מ שיתן לה כו"כ וזה נראה הפך מ"ש התוס' בסנהדרין כנז"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ"ט בתשו' חח"מ סימן כ"ג שכתב עמ"ש בגמ' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל דס"ג גבי אתנן בא עליה ואח"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע"ש:
שוב ראיתי להרא"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו"כ חייב לתת דהו"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח די"ג גם על דברי מוהריק"ו בתשו' קכ"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ"ש הרא"ש ז"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:
סוף הספר