שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה יב
שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'. עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס"ט ע"ג שהקשה על רבינו וז"ל וא"ת הרי כתב הרמב"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז"ל ועיין במ"ש בפ"א מה' אישות הל"ח במ"ש בספר מש"ל יע"ש ולע"ד נראה דהא לא קשיא ע"פ מ"ש התוס' בפ"ב די"ט די"ב והביא דבריהם הרב ז"ל שם דנדרים ונדבות בי"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע"ש ה"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק.