אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· רבי יצחק מאיו

פרק ד · הלכה ו

פרק ד

שורש אי משכון חשיב הילך מנה לי בידך על המשכון זה אין לך בידי אלא ן' ה"ז ישבע כו'. וכתב ה"ה וז"ל והראב"ד כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הילך הוא ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי"ף דמשכון לאו הילך הוא ועיין במ"ש הש"ע בח"מ סימן ע"ב נשבע הלוה היסת כו' אע"פי שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא ועיין במ"ש הש"ך שם בסקי"ת בשם הסמ"ע ושכדבריו כתבו הר"ן בפ' שבועת הדייני' והנ"י בפ"ק דמציעא והיינו משו' דאזלי לשיטת' דהא דאמרי ר"י בע"ח קונה משכון היינו אף בשעת הלואתו.
אמנם מדברי רבינו הללו מבואר דבין נתן לו עתה משכון ובין כשהלוה לו מתחילה על המשכון לא חשיב המשכון הילך ותימה על מרן בש"ע שכתב בפשיטות דמשכון הילך הוא והלא הוא נושא כליו של רבינו ואיך סתם דבריו שלא כדברי רבינו ואף שהראב"ד השיג עליו הרי כתב ה"ה דאין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי"ף דמשכון לאו הילך הוא וגם הסמ"ג כתב כדברי רבי' וגם לפי מה שהוכיח מרן לעיל מזה ס"ב וסק"ט דלא אמר ר"י בע"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה משכון לקדש בו את האשה העיקר כדברי רבינו ורבותיו שכת' ה"ה ז"ל את"ד ומבואר יוצא מדבריו דאם המשכון הזה היה שמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשע' הלואתו לכ"ע ואפי' לדעת רבי' ורבותיו חשיב הילך כיון דקני ליה מדר"י לקדש בו את האשה וכ"כ בהדייא בסי' פ"ז סק"ה יע"ש.
ואני אומר דמאחר דמבואר מדברי הר"ן והנ"י דאי אמרינן דמשכון בשעת הלואתו קני ליה לקדש בו את האשה ממילא הוי הילך א"כ שפיר כתב מרן ז"ל בסי' ע"ב בפשיטות דמשכון כי הא הילך הוא מאחר שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א בגיטין והר"ן וגם ה"ה בפ"ה מה' אישו' והביא דבריו מרן ב"י בא"ה סכ"ת כתבו דהמקדש במשכון של אחרים לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש משכנו שלא בשעת הלואתו אם קדש בו את האשה מקודשת ומבואר מדברי ה"ה והטור שם בא"ה שזה דעת רבינו ולזה הסכים מרן בש"ע א"כ שפיר כתב כאן דמשכון כזה הילך הוא וכמ"ש הסמ"ע ואדרבא איפכא היה לו להש"ך לתמוה על רבינו כאן איך כתב דאפי' משכון בשעת הלואה לא חשיב הילך והרי לפי שיטתו דמצי לקדש בו את האשה וכמ"ש ה"ה בפ"ה מהל' אישות והטור בא"ה סי' כ"ח שפיר חשיב הילך וכמ"ש הר"ן והנ"י.
וגם על דברי ה"ה ז"ל כאן היה לו לתמוה איך כתב דרבינו אזיל בשיט' רבותיו דס"ל דמשכון לאו הילך הוא והלא ר"י ן' מיגאש לא כתב כן אלא בבא למשכנו עתה אבל כשהיה המשכון בידו של מלוה בשעת הלואה בזה לא דיבר הרב ז"ל וכמבואר מדברי הר"ן ז"ל והנ"י ומדברי הר"ב התרומות בשער ז' ח"ב ושפי' השיגו הראב"ד דאפי' לשיטת רבותיו דמשכון לאו הילך הוא כל כה"ג דמשכנו בשעת הלואתו וקני בו לקדש את האשה לכ"ע חשיב הילך וליישב דברי רבינו וה"ה ז"ל דפרקי' שלא יהיו חולקים על דברי רבותיו לפי דברי הנ"י והר"ן אפשר לומר דע"כ לא כתבו הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו דבמשכון שמשכנו בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה אלא בדאיכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו או שהלוה מודה בדבר אבל אם אין עדים בדבר והמלוה אומר שמשכנו בשעת הלואתו והלוה כופר בדבר שלא משכנו בשעת הלואתו אלא בתר ההלואה הוליך משכון אצלו וכיון דלפי דבריו של לוה לא קנה המשכון בשעת מתן מעות אע"פ שביד הלוה לעכב המשכון עד שיפרענו לא מצי מיהא לקדש בו את האשה כיון דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ובהכי מיירי רבינו וה"ה דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ומשו"ה אפי' כשהודה הלוה על ן' שעל המשכון לא חשיב הילך כיון דלמחר וליומא אחרינא יכול לכפור הן על עיקר הלואתו הן שלא משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו שהמלוה נאמן עליו עד כדי דמיו מ"מ לענין לקדש בו את האשה בטענה שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפשר דלא מהימן ולכך לא חשיב הילך ואפי' אם נאמר דכי היכי דמהימן לטעון בו עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי ה"נ נאמן לטעון שמשכנו בשעת הלואתו ומצי לקדש בו את האשה במיגו דלקוח הוא בידי.
אכתי אפש' לומר דרבינו מיירי במשכון העשוי להשאילו ולהשכירו לזה אע"ג דהשתא הודה שמשכנו אצלו למחר וליומא אחרינא יכול לכפור בו ומייתי סהדי שראוהו אצלו ושעשוי להשאילו ולהשכירו אצלו ומפיק ליה מתותי ידיה ולהכי לא חשיב הילך ואע"ג שזה דוחק לפרש בדברי רבינו וה"ה מ"מ להעמיד דבריו עם דברי רבותיו לפי דברי הנ"י והר"ן נוכל לידחק בזה. ועוד אפשר דמ"ש מנה הלויתיך על משכון זה לאו דוקא אלא על משכון זה שהבאת לי אח"כ קאמר ודוק.
ונכון יותר דרבינו ס"ל דמשכון בשעת הלואה לא קני ליה קנין גמור לקדש בו ומ"ש בפ"ה מה' אישות דבמשכון של אחרים מקודשת מיירי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וע"פ ב"ד וכמו שדחה מרן ב"י בא"ה סי' כ"ח ע"ד הטור כיע"ש. ומ"ש ה"ה שם על דברי רבינו וז"ל ברייתא שם ופרשוה המפרשי' בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן במ' שבועות עכ"ל אין כונתו לומר שכן דעת רבינו דא"כ הי"ל לומר וזה דעת רבי' כדרכו ז"ל אלא הוא ז"ל מצד עצמו סבור כדעת הרמב"ן וה"מ הנז' ולכך הביאן הכא בפ"ד מהלכות אלו כתב דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו לא חשיב הודאתו הילך כיון דלא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וזהו שכתב ה"ה ז"ל דאזיל בשיטת רבותיו דמשכון לא חשיב הילך ומשום דס"ל דאינה מקודשת כמדובר.
ומ"מ על מרן לא קשייא דאיהו לא חש בזה לסב' רבינו מאחר דהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל וה"ה ז"ל וגם הטור בא"ה משמע נמי דס"ל בדעת רבינו דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה הילכך הסכים כאן לענין הילך לדברי הרב בע"הת דכל כה"ג חשיב הילך ומ"ש הש"ך שהוא הסכי' לעיל ס"ב סק"ט דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה א"כ ממילא נמי לא חשיב הילך ועיין במ"ש אנן יד עניי במקום אחר ע"ד הש"ך הנז' ולחזק סברת האומרים דקני ליה שפיר לקדש בו את האשה ואין דברי הש"ך מוכרחי' כיע"ש ואי תיקשי לך דמשכון בשעת הלואה אפילו למ"ד דמצי לקדש בו את האשה למה יהא חשוב הילך כיון דס"ס מחוסר גוביינא ושומת ב"ד והלא כתב הריב"ש בסי' שצ"ו והביא דבריו מרן בסי' ע"ז ס"ד והריטב"א בחי' למציעא פ"ק והביא דבריו הש"ך שם סק"ה דטעמא דמשכון לא חשיב הילך משום דצריך שומת ב"ד וגוביינא ומכירה וכיון דלא יהיב ליה זוזי ממש לאו הילך הוא וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ה י"ל דדוקא כשבא עכשיו לתת משכון למלו' מפני הודאתו בעינן שיתן לו מעות מזומנים כדי שלא יהא מחוסר דבר ובזה חשיב הילך ובר מן דין לא חשיב הילך אבל כשכבר משכנו בשעת הלואתו וסבר וקביל המלוה משכון זה בשביל מעותיו אע"פ שמחוסר שומת ב"ד וגוביינא הרי לדידיה שוה משכון זה כמעות בעין ועליה דידיה קסמיך הילכך כל דאית ליה קנין בגוויה לקדש בו את האשה כשהודה אח"כ בהלואתו בו חשוב הילך ודוק.
וא"ת ומ"ש דמשכון לא חשיב הילך משו' דמחוסר גוביינא ומכירה ומ"ש כתב יד בנאמנות דחשוב הילך וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ח סקנ"א יע"ש י"ל דודאי לא כתב הש"ך דכתב יד דנאמנות חשוב הילך אלא בשכב' היה בידו של מלוה כתב יד הלוה בנאמנות ולכך חשיב הילך כיון דלא היה יכול לכפור הלוה בו ומשום הכי כשהודה במה שנתחייב בכתב ידו לא הוי כמודה מקצת כיון שלא היה יכול לכפור בו בעת תביעת המלוה ונמצא שעיקר תביעת המלוה לא היה אלא באותו מקצת שכפר וכשכפר בו הו"ל ככופר בכוליה תביעה אבל בנותן משכון על מה שהודה כיון דבעת התביע' המלוה היה הלוה יכול לכפור בו וכשהודה בו לא יהיב ביד המלוה זוזי דתבע מיניה אלא משכון דמחוסר גוביינא ושומה ומכירה הילכך לא חשיב הילך אלא מ"מ גמור וברור וא"ת למ"ד דמשכון בשעת הלואתו משום דלא מצי לקדש בו את האשה לא חשיב הילך וזה דעת רבי' כאן כמדובר לעיל מ"ש מכת"י בנאמנות דחשיב הילך. כבר עמד ע"ז הש"ך בסי' פ"ז סק"ה ועלה לחלק שפיר כיע"ש.
ולענין הלכה למעשה בהודה במקצת הטענה ומסר למלוה משכון בפני ב"ד כל שאין דמיו ידועים ולא מסרו בידו למכור מיד אלא למשכון בעלמא לכ"ע לא הוי הילך זולת לדעת בעל העיטור והטור בסי' פ"ז וכבר כתב הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' תי"ח דכל כה"ג מסתבר לפסוק כמ"ד לאו הילך הוא כיע"ש וכיון דס"ס לא מפטר משבועת היסת ומנהגינו להשביע היסת בנקיטת חפץ חוץ מס"ת כמ"ש מרן החביב בר"סי פ"ז הגה"ט אות מ"ז אם משביעין אותו בס"ת לית לן בה.
אמנם במשכון שמשכנו בשעת הלואתו דליא כמה מרבוותא דס"ל דקני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה ולפי דברי הר"ן דפ' שבועות והנ"י דפ"ק דמציעא והריטב"א בפ"ק דקידושי' ד"ח כל כה"ג לדידהו חשיב הילך וכ"ש במשכנו בפני ב"ד שלא בשעת הלואתו דלכ"ע קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וחשיב הילך הדין נותן שלא להשביעו בס"ת כנלע"ד ועיין למרן החבי"ב הגה"ט אות מ'.

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות טוען ונטען

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה