שורשי הים על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה ז
שורש אין נשבעין על טענת שמא אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה כו' והנתבע אומר אין לך בידי כלום ה"ז פטור אף משבועת היסת וכן כל כיוצא בזה. ע"כ. וראיתי להש"ך בסי' ע"ב סל"ד עמ"ש שם מרן יורש שהוצי' שטר שיש למורישו כו"כ ממון אצל פ' ושיש לאותו פ' משכון ביד המוריש וטען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו ותובע המעו' נשבע הנתבע היסת כו' וכתב שם הש"ך ס"ק קמ"ב וז"ל ומ"מ תמיה לי אמאי נשבע היסת הא אין נשבעין על טענת שמא כו' ומ"מ נלע"ד כמ"ש עכ"ל. ולע"ד לפי מ"ש הרב ת"הד בסי' רמ"ח והביא דבריו הרב המפה סי' ס"ט ס"ה שנהגו בדורות אחרונים להשביע ליורשים על טענת שמא כל דאיכא רגלים לדבר יע"ש. ובמקום אחר כתבתי אני בעניותי שכ"כ הרדב"ז ח"א סי' תנ"ה יע"ש ובכן ה"נ שמת המלוה ולא נמצא המשכון בתוך נכסיו רגלים לדבר מיהא חשיב שהחזירו ללוה ולהכי משביעין אותו היסת על טענת שמא של יתומים משא"כ בההיא דסי' קל"ג ס"ה דכיון שהם דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר אין כאן רגלים לדבר כלל שמכרו ולהכי אין משביעין אותו על טענת שמא של היורשים כנלע"ד. ועיין להרב ראש יוסף בסי' הנז' אות פ"ג שדעתו בדין זה שישב' היורש שלא פקדני אבא ויטול ככל שטרי חוב דעלמא כיון דהלוה חשיב בריא בחייובא וס' בחזרה יע"ש ואין ספק שלא ראה דברי הרב התרומות על מקומן בדין זה.
ולענין הלכה למעשה היה נראה דיכול הדיין להשביע לנתבע היסת כדמשמע מפשט לשון ב"הת והטור ומרן בסי' ע"ב ואפשר שהוא מפני הטעם שכתבנו דכל דאיכא רגלים לדבר משביעין היסת על טענת שמא כנלע"ד. והן עתה נדפסו מחדש תשו' הרי"ף ומצאתי שם בסי' נ"ט שכתב בהדיא דדוקא כשטוען בריא היורש שהחזיר את המשכון והלוה מכחישו אז נשבע היסת ונפטר וכדברי הש"ך ודוק.
וראיתי להסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק ק"ה בענין זה דאין נשבעין על טענת שמא עמ"ש שם מרן ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון וטוענין היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה כו' וכתב שם הרב הסמ"ע דמדברי הבה"ת שסיים וכתב עוד ע"ז שהלוה טוען שישבעו הקרובים כו' מוכח דטענה זו של היתומים שאביהם ציוה לאו טענת ודאית היתה וכ"מ מדקאמר דהניח בנים קטנים ובנים קטנים לאו בר צואה נינהו עכ"ל והש"ך שם בס"ק קמ"ג נחלק עליו דנהי דהקרובים לא טענו ודאי מ"מ היתומים קטנים אע"ג דקטנים הם טוענים ודאי וכן כשיגדלו ועומדים בטענתם ודאי נשבעים וגובים וראיה לזה מדכתב הרב ב"הת במד"א בשהיה המשכון שוה מנה ואם לאו אין עליו לתת אלא כנגד דמיו ועל השאר ישבע היסת ואם איתא דטענתם של יתומים הם בשמא הא אין נשבעין היסת על טענת שמא וכתב עוד דאי אין היתומים טוענים בריא נראה לכאורה דהדין על הלוה דהמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת שמא כההיא דלעיל סי"ד וסכ"ו וצ"ע עכ"ל. ועיין עוד לקמן ס"ק קמ"ח שכתב כן ובס"ס ע"ה ס"ק פ"ג יע"ש.
והנה לפי פירושו של הרב בדברי הרב בע"הת נמי אכתי קשה שאם טענת היתומים היא ודאית שכך ציוה להם אביהם מה זה שסיים וכתב הב"הת ולכשיגדלו היתומים ישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא כו' והרי כיון שטענתם היא ודאית שכך ציוה להם אביהם הול"ל ולכשיגדילו הנערים ישבעו על טענתם כיון שהיא טענת בריא ולא שבועת היורשים דשלא פקדנו ועיין במ"ש שם הש"ך בס"ק קמ"ו. גם לדבריו דטענת היתומי' היא ודאית שכך ציוה להם אביהם לא היה לו צורך להש"ך בס"ק קמ"ה לחלק בין דין זה לההיא דס"ס ס"ט דבלא"ה הא דהכא שאני דשבועת היתומים אינה שבועת היורשים אלא שבועה על טענת בריא שכך ציוה להם אביהם. גם לפי פירושו של הש"ך לשון הר"ב התרו' הוא מגומגם הרבה דפתח ביתומים וסיים בקרובים ולפי דברי הש"ך אין הלשון מדוקדק כאשר יר' הרואה.
והנלע"ד נכון בפי' דברי הר"ב התרומו' הללו שהיתומים הקטני' הללו ודאי לא שמעו מאביה' כלום אבל הם טוענים מפי קרוביהם שכך ציוה אביהם ומשמע ליה להר' התרו' כמ"ש מור"ם ס"ס ע"ה סכ"ג בשם הרי"ף ורבינו והרא"ש ונ"י בשם הרמב"ן והר"ן שכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו שראובן חייב לו משביעין לראובן היסת על טענתו יע"ש. וה"נ היתומי' הללו שטועני' כן ע"פ קרוביהם שכך ציוה אביה' חשיב טענת בריא להשביע ללוה היסת על השא' שתובעי' ממנו ומ"מ היתומי' אינן יכולי' לישבע שכך ציוה אביה' מפני שהם לא שמעו מפי אביהם כלום. ולזה סיים הר"ב התרומו' וכתב דאין על הקרובי' לישבע על זה כיון דאין הממון שלהם אע"פ שעל פיהם טועני' היתומי' בריא ומ"ש עוד שאין על הקרובי' שבועה ולא חרם שאפוטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון כל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כו' כונתו מבוארת לע"ד להכריח דאין לנו לחוש שהקרובי' משקרי' בעדותן ולא ציוה אביהם כך דהא ודאי אין לנו לחוש דמה צורך להם לשקר בעדותם כיון דבלא עדותם אנו טועני' ליתומי' כל טענה שיכול לטעון ובלא עדותם היינו יכולים ללמד ליתומים שיטענו שאפשר שחייב לאביהם יותר על כדי שווי המשכון אלא ודאי דקושטא קאמרי ומה"ט אין עליהם שבועה ולא חרם סתם בלאו טעמא דאין הממון שלהם כנלע"ד ברור כונת הרב בע"הת ובהכי יתיישב מה שגמגם על דבריו הללו הר"ב גד"ת שם דף רע"ג ע"ג כיע"ש.
ובכן מבואר יוצא מדברי הרב בה"ת ז"ל דבין כשהיתומי' טועני' בריא ע"פ קרוביהם בין כשאפוטרופוס או היתומים טועני' דשמא המלוה הלוה על כדי שווי המשכון אין הלוה יכול להוציא המשכון עד שיתן כדי שיעור שווי המשכון ודלא כהש"ך שהניח הדבר בצ"ע אם טוען שמא על המשכון אפוטרופו' או היתומים כיון דאין על המשכון אלא שעבוד בעלמא היאך מוציאין מיד הלוה ומאחר שהסמ"ע והר"ב ראש יוסף מפשט פשיטא להו הכי ואפילו בשמא מוציאין מיד הלוה דהש"ך ספוקי מספ"ל והניח הדבר בצ"ע לא שבקינן פשיטותא דהני רבותא מקמי ספקו של הש"ך וכבר כתבנו שכן נר' מדברי הרב בע"הת כמדובר כנלע"ד הלכה למעשה גם לפי מ"ש בהבנת דברי הרב בע"הת מבואר יוצא דס"ל דבטוען ע"פ אחר ואפי' ע"פ קרוב כ"כ אתה חייב לי ע"ז המשכון חשיב כטוען טענת ברי' ומשביעי' ללוה אפי' על יתר מה ששוה המשכון ואם יש במשכון כנגד מה שתובע עליו מהימן עליו עד כדי דמיו כטוען בריא ע"פ עצמו ודלא כהש"ך ז"ל שנסתפק בזה בס"ס ע"ה ס"ק פ"ג כיע"ש ועיין עוד שם בזה במה שתמה בעיקר דברי הר"ב המפה ז"ל שלא מצא סברא זו דטוען ע"פ אחר ואפי' קרובו שיהא חשוב כטוען טענת בריא ולע"ד דברי הר"ב בעה"ת הללו מבוארי' כדברי הרב המפה ז"ל וכמדובר ודוק.