שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק ו · הלכה א
שורש מצות אכילת מצה מ"ע מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו כו'. עיין להר"ב מש"ל שהביא מה שדרשו בת"כ פרשת אמור ובט"ו יום לחודש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא כו' תו גרסינן התם החדש הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא כו' וכתב הרב ז"ל ותמיה לי מילתא דלמאי אצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה גבי חג המצות או זה גבי חג הסוכות ואנו ממעטינן סוכה ממצה ומצה מסוכה כו' ונראה לומר דאי לא כתי' קרא הזה גבי חג המצות לא הוה ממעטי' כו' ע"ס הלשון וכדבריו ז"ל כת' הרב מעשה חייא בפ"ק דקידושי' וכנר' דאשתמיט מינייהו מ"ש התוס' בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב ד"ה ותהא פרה כו' דכל דאיכ' תרי ק"ו דסתרי אהדדי יש איזה סברא לעשות הק"ו הא' וכיון שהוצרך הכתוב למעטו כדי שלא נעשה הק"ו האחר איצטריך מיעוט אחר ועיין להרב יבין שמועה ד"ב כלל פ"ט שכתב ע"ש הברייתות דמה שהוצרך לתרי מיעוטי הוא מפני שהיינו לומדים אותו במ"מ ולא בק"ו ודברי התוס' דחולין הויין תיובתיה שהרי הם ז"ל הכריחו שם דגבי ק"ו דעגלה ערופה ופרה לאו במ"מ אתייא דהוי מ"מ של מקומות ולא אתי אלא בק"ו ואפי"ה הוצרך תרי מיעוטי וכן בנדון הרב מש"ל הוי כמו מה מצינו של מקומות ודוק ועיין בברכות פרק מי שמתו דכ"א ע"א יע"ש ועיין במציעא דפ"ח ע"ב. ובדין זה מצאתי כתוב למו"ה בעל שער המלך וז"ל כתבתי בנדפס דפ"א ע"ד ליישב דברי הריטב"א דעיקר היקשה לר"ש לא אצטריך אלא לחייב את הנשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב כמו שהקשו התוס' בר"פ לולב הגזול כו' יע"ש. רואה אני שתירוץ זה לא יתכן להרמב"ן שתי' כתי' הריטב"א כמ"ש בספר תומת ישרי' שהרי הרמב"ן ז"ל בפ"ק דפסחים בספר המלחמות גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה כתב וז"ל וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא יע"ש ועיין מ"ש בפ"ח מהלכות חו"מ דפ"ד ע"ג הן אמת שצריך להבין לפי דעתו ז"ל דת"ל דאינו יוצא בו מטעם מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן ז"ל והיה נראה לומר דס"ל להרמב"ן דדוקא גבי לולב הגזול דע"י עבירה באה המצוה אינו יוצא בה י"ח מה שא"כ בטבל דהעבירה היינו הטבל אינו גורם למצוה שתעשה ואדרבא אם היו חולין מתוקני' היה יוצא י"ח בשופי וכמו כן כתבו התוספות בר"פ לולב הגזול דהיינו טעמא דלולב של אשירה לא מפסיל משו' מה"ב משום דאין העבי' גורמת המצוה יע"ש. אלא שלכאורה יש לתמוה עליהם שאחר מ"ש דלולב של אשירה לא מפסיל משום מה"ב הקשו דבמצה של טבל ל"ל הקשה דת"ל משום מה"ב והוא תימא דמצה של טבל נמי אין העבירה גורמת למצוה דומייא דלולב של אשירה וכבר בס' שמע יעקב בקונ' ארעא דרבנן הקשה כן. אמנם אחר העיון קצת הא ודאי בורכא דבשלמ' בלולב של אשירה דלקיחתו אין בו עבירה אלא העבירה היא מה שנעשית אשירה והילכך כשאנו באים לו' דמצות הלולב באה ע"י עבירה שייך שפיר לומר אטו אם לא היו עובדים אותה לא היה יוצא משא"כ בטבל שהטבל בעצמו אינה העבירה דמשום היותו טבל מה עבירה בידו והעבירה היא האכי' והילכך שייך שפיר לומר דע"י העבירה דהיינו אכילת הטבל היא גורמת למצוה שתעשה וזה פשוט עוד היה נראה לי ליישב קו' התוס' דהיקשה אצטריך לר"ש היכא דאין לו אלא מצה של טבל ואינו יכול לתקנו דהו"א ליתי עשה ולידחי ל"ת ולא שייך כאן מה"ב דעביר' מעיקר' ליתא דאתי עשה ודחי ל"ת ועיין בירוש' הביאוהו התוס' בפ"ק דקידושי' הקשו גבי קרא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ כו' דאמאי לא אכלו ישראל שבאותו הדור מצה מן החדש דאתי עשה ודחי ל"ת וצריך לומר דקושיית הירושלמי הלזו אינו אלא לרבנן דר"ש אבל לר"ש אין כאן קושייא כלל דרחמנא מיעטיה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד כנ"ל.
ובהיותי בעיר פירנצי אינה ה' לידי שיטת כתיבת יד על מס' פסחים להריטב"א ז"ל וראיתי שם כתוב למר על ברייתא הלזו ה"מ ר"ש היא כו' כת' הרי"ט ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל וקי"ל כוותייהו. ואע"ג דדמי למצוה הבאה בעבירה כתבו התוס' דלא אסרה תורה מה"ב אלא במצוה שבא לרצות והן שופר ולולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום בוצע ורבי' כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתי וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא כשהמצוה מסייעת בקנינה אבל כשאין המצוה מסייעת בקנינה לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה לכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכ' יאוש בעלי' וע"י המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה א"נ שינוי רשות למ"ד דקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דנמצא דע"י המצוה הוא קונה מצה זו דהא אפליגו בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הילכך טבל דעבידתא מעצמה ואין המצוה מסייע לא חשיב מה"ב ושרייא עכ"ל ונראה שזה דעת הרמב"ן ז"ל כנ"ל ודוק.