שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק ד · הלכה יא
הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב כו' אינו צריך לבער כו'. ע"כ. הנה הטור ז"ל בסימן תמ"ב הביא מחלוקת בחמץ שנתעפש קודם זמנו אם מותר לאכילה שי"א שמותר וי"א שאסור ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ותמה עליו הב"ח בסי' תמ"ב סי"ג מההיא דאמר רבא בפרק שבועות ב' שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לא מיקרי אכילה ולא אמרינן דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור דהא אחשביה אכילה יע"ש. ואנכי לא ידעתי למה ניחא לי' להרב ז"ל להק' עליו מההיא דרבא ולא ניחא ליה לסייעו מאידך מימר' דרבא דאמ' התם שבוע' שאוכל ואכל עפר פטור ופסקה הטור בי"ד סימן רל"ז ועכ"ל דכיון דלדידיה חשיבא אכילה נפטר משבועתו וכבר הר"ן ז"ל כת' דהני תרי מימרי דרבא לא פליגי אהדדי דה"ט דכשנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור משום דכשנשבע שלא יאכל מסתמא אמדינן דעתיה שלא נתכוון אלא לדברים הראוים לאכילה דלשאינן ראוים לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו משא"כ כשנשבע שיאכל דאמרינן מסתמא דעתו דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה יע"ש. והשתא איכא למימר דשנייא היא ההיא דשבועה שלא יאכל דכיון דהאיסור בא לו מחמת שבועתו דבשעת השבועה לא היה נחשב לו אכילה כשאר בני אדם והו"ל כמפרש בשעת השבועה חוץ מדבר זה דאע"ג דבתר הכי חשיב ליה אכילה הרי בשעת שבועתו לא נשבע ע"ז משא"כ באיסור אכילת חמץ דבשעה דאחשביה אכילה קעבר על איסור אכילת חמץ ודוק. עוד כת' הרא"ש י"א שמורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערב ולהשהויי לה משום שחרכו נמי לא אימור לא חירכו יפה יפה ועוד דלא קאמרי' מותר באכילתו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צורכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל. ודברים אלו באו סתומים כי הנה מדברי י"א משמע שלא התירו המורייס הזה אלא בהנאה שכ"כ דתערובת חמץ מותר בהנאה וכן מהראיה שהביאו מחרכו קודם זמנו כו' דאינו מותר אלא בהנאה וא"כ במאי קפליג עלייהו הרא"ש ז"ל שאף הוא אזיל ומודה דבהנאה מותר ממ"ש בסוף דבריו ועוד דלא קאמרי כו' וכ"כ הטור בסימן תמ"ב דבהנאה מיהא שרי גם יש לדקדק במ"ש דלאו אורח ארעא כו' דמשמע דאי הוה אורח ארעא הוה שרי למיכל ואדרבא איפכא מסתברא דכל שדרך לאוכלו דאין בחירכו כלום ואסירא אף בהנאה דהו"ל חמץ גמור והוא ז"ל כת' לעיל מזה דאפי' בחירכו כל דאכיל ליה אע"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם אסור דהא לדידיה חשיבא אכילה.
אמנם לק"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל היא מובנת כשנאמר שדעתו לאסור המורייס אף בהנאה ושלא כדברי הטור ז"ל וסברת הי"א היא דבהנאה מיהא שרי ואף שהראיה שהביאו מההיא דתערובת חמץ משמע שאף באכילה שרי כדאיתא בפ' כ"ש ד"ל יע"ש מ"מ סבורים הם ז"ל לומר דהא לא דמי לההיא דהתם מיירי בשעבר ועירבו אחר הפסח אבל במורייס שהוא מעורב מקודם הפסח הא קעביד איסור בתערובת זה ואמטו"ל ס"ל דמה"ט אסור באכילה ומותר בהנאה מיהא ועיין בדברי ה"ה ז"ל בספ"ד מהלכות חו"מ שכת' שדעת רבינו והמפרשים לחלק בין עירבו קודם הפסח לעירבו אחר הפסח דאפילו בהנאה נמי אסור וזו היא שיטת הרא"ש שכת' ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח כו' כלו' דאין לחלק בין אכילה להנאה דכל שעירבו קודם הפסח אפילו בהנאה נמי אסור כשי' המפרשים שהביא ה"ה ז"ל ועל הראיה שהביאו מההיא דחירכו קודם זמנו דשרי בהנאה מיהא אעפ"י שהשהא אותו בי"ט ודחה הוא ז"ל דשאני חירכו דלא חזי לאכילה כלל דלאו אורח ארעא כו' כלומר מה"ט מות' בהנאה אפילו שהשהא אותו בפסח כיון דליכא למיחש שמא יבא לאוכלו משא"כ במורייס דכיון דחזי לאכילה כל שהשהא אותו בי"ט הו"ל כתערובת חמץ שהשהא אותו בפסח שלדעתו ז"ל קניס ר"ש כחמץ גמור וכדאמרן ואי הוה שרי חירכו באכילה לאחר הפסח היה מקום להביא ראיה למורייס דשרי בהנאה על הדרך שהביאו מההיא דתערובת דה"נ בחירכו דלא חזי לאכילה בי"ט אפילו עבר והשהא אותו בפסח לאחר הפסח שרי באכילה אבל במורייס דחזי לאכילה כל שעבר והשהא אסור באכילה ומותר בהנאה אבל זה אינו שהרי בחירכו אסור באכילה מיהא אף לאחר זמנו דלדידיה מיהא חשיבא אכילה כנלע"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל ועיין להר"ב מג"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד.
והתוס' שם ד"ה עבר זמנו כו' כתבו וז"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנן בפירוש אין שורפין כו' ע"כ ואין להקשות דא"כ מאי משני תלמודא לא צריכה לשעות דרבנן דהא נמי שמעינן מההיא מתני' דקתני ושורפין בתחילת שש דמדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע דאיכא למימר דתני שורפי' אגב ד"ז וה"ה דשרי בהנאה נמי ועיין להר"ב ח"ה ז"ל.