שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה ט
שורש מתנה ע"מ להחזיר הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר הר"ז מתנה כו'. הכי איתא במ' קידושי' ד"ו רבא הוא דאמר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' הנה הרשב"א והריטב"א והר"ן שם הק' היכי הוי מתנה כיון שהמקבל אינו יכול להקדישה וכבר שנינו בנדרים פ' השותפי' כל מתנה שאינה יכולה להקדישה אינה מתנה ותרצו דשנייא היא מתנת בית חורון שהיתה בערמה יע"ש. ואיכא למידק דמאי קושייא דה"נ הרי יכול הוא להקדישה ותנאי זה דע"מ שתחזירנה לי יכול הוא לקיים כשמחזיר לו דמיו או חפץ אחר כמוהו וכמו שהכריח הר"ב בני אהרן בביאורו לה' מתנה סי' רמ"א דקכ"ז ע"א ממ"ש הרא"ש בפ"ק דקי' גבי מקדש בטבעת שאולה ואפי' כתנאי בגיטין כגון שהתנה עמה ע"מ אצטלטית כתב הרב שאם נגנב או נאבד ואינו בעין יכול לקיים תנאו בכלי אחר כמוהו זולת לדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש:
איברא שהר"ב תה"ד בסי' שי"א ס"ל דכל דאיתיה הדבר עצמו שהתנה עליו שיחזירנו אפילו בתנאי דממון לא מהני חזרת דמים וחיליה דהרב ז"ל ממ"ש הרא"ש בפ"ב דמ"ח שהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ פ' שלא קנה הפועל החפץ עצמו אלא דמי הפעולה והביא ראיה מדין האתנן ומדלא כתב הרא"ש דכן הדין בכל תנאי שבממון והוצרך להביא ראיה מדין האתנן הכריח הוא ז"ל דכל דאיתיה החפץ בעין לא מהני חזרת דמים בכל תנאי אפי' בממון ולכך הוצרך הרא"ש להביא ראיה מדין אתנן דאפי' דאיתיה בעין לא קנה אלו דבריו יע"ש והרואה יראה שאין זה הכרח דאפשר לומר דבעלמא ודאי חזרת דמים מהני אפי' כי איתיה לחפץ שהתנה עליו בעיניה וגבי התנה עם הפועל דהוה ס"ד לומר דכי היכי דקנה שכר פעולתו ה"נ קנה אותו החפץ עצמו לכך הוצרך להביא ראיה מדין אתנן משא"כ בשאר תנאין דעלמא שהתנה עם חבירו אתן לך דבר ע"מ שתתן לי חפץ פ' דאפשר ואפשר דלא קפיד אאותו חפץ עצמו ויש פנים הנראין לזה ועיין להרב מח"א ה' זכיה סי' ך' ומ"מ מקושית הראשונים הללו שכתבנו יש ראיה לדבריו דחזרת דמים לא מהני כל דאיתיה לחפץ עצמו בעיניה כמדובר ואפשר דמשום דרבא קאמר סתמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומשמע אפי' כשהתנה הנותן בפי' שיחזיר לו החפץ עצמו ולא חזרת דמים אפי"ה שמה מתנה והוא דק"ל להראשונים הללו למה יהיה מתנה כיון דכל כה"ג אינו יכול להקדישה:
וראיתי למרן החבי"ב בח"מ סי' רמ"א הגה"ט אות מ"ג שכתב דמדברי הריב"ש בתשו' סי' ב' נר' דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים אלא החפץ עצמו בעי להחזיר יע"ש. והרב פמ"א בח"א סי' קי"ו הביא תשו' הריב"ש הלזו והיא מדברת על ענין ששולחין לו סחורות ורוצה להבריחן מן המכס וצריך לישבע שהנכסים הם מהמקבל כדי לפוטרן מן המכס ושאל השואל תקון שלא יהא נכשל בשבועה והשיב הריב"ש שיתן המפקיד לנפקד כל הסחורות במתנה ע"מ להחזיר וכתב ע"ז וא"ת היאך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור סחורה זו ולשלוח תמורתה או דמיה לנפקד והשיב אפשר להתנוק שיחזיר הסחורה לפ' בעבורו ויחזירנה תחילה לאותו פ' הדר בעיר הנפקד לקיים התנאי ואח"כ ימכרינה ויעשה רצונו עכ"ל ומדלא השיב שאע"פ שהוא מחזיר דמיה או תמורתה הרי הוא מקום תנאו ש"מ דס"ל דחזרת דמים לא מהני והרואה יראה שאין זו הכרח כלל דלדידך מי ניחא ולמה לא השיב שיתנה בפי' הנותן שיחזיר לו תמורתו או דמיה דכל שהתנה הנותן בפי' אין סברא לומר דלא מהני חזרת דמים וכבר תמהו עליו על תשו' הריב"ש מוהר"א ששון בסי' ס"ג והר"ב פמ"א בתשו' הנז' למה לא השיב כן יע"ש ומה שישב בזה הר"ב פמ"א אין בו מן הישוב והם דברים תמוהים ע"ע ולע"ד נר' דהריב"ש לא ניחא ליה בתיקון הלז שיתן הנותן בפי' משום דכיון דהסחורות הללו עשויות להכי למוכרן תמורתן כשהתנה כן מחזי מתנ' זו כהערמה ואינה מתנה דומייא דמתנת בית חורון דלא מנכרא מילתא דהנותן גמר ויהיב לשם מתנה גמורה וסחורתו מוכחת עליו שלא עשה כן אלא כדי לפטור הסחורות מן המכס ולהכי תקן שיחזיר הסחורה עצמה לפ' הדר בעירו כי היכי דתקנה אותם המקבל במתנה גמורה דמחזי מילתא כגמר ויהיב לשם מתנה והר"ב התרומות בשער ב' ח"ב כתב דלהכי משביעין ב"ד כשמסדרי' לב"ח שלא נתן מתנה ע"מ להחזיר שאם עשה כן לא קנה המקבל דחובו מוכיח עליו שלא עשה כן אלא להבריחן מב"ח והו"ל כמתנת בית חורון יע"ש והביא דבריו מרן בח"מ סי' צ"ט יע"ש:
ולענין הלכה היכא דליתיה בעיניה לכ"ע מקיים תנאו בחזרת דמים בעלמא והיכא דאיתיה בעיניה לא הכריח הר"ב אהרן ולפי' דברי התה"ד לא מהני חזרת דמים והנה התוס' ז"ל בפ' לולב הגזול הוק' להם קושיית הראשונים הללו דהיאך הוייא מתנה כל שאינה יכול להקדישה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה החזירו יצא כיון שאינו יכול להקדישו וכן הוא בדברי הר"ן ז"ל ומדבריהם דהתם ודאי לא קשייא למ"ש הר"ב אהרן דחזרת דמים מהני דגבי אתרוג ליכא מאן דפליג דלא מהני דגבי אתרוג איכא סברא לומר דאאתרוג דוקא קפיד ונותן וכמו שכתב הרא"ש ע"ש הר"ב העיטור והר"ן ז"ל כתב ע"ש רבינו שמואל דלא גרסי' במימרא דרבא ע"מ שתחזירהו לי אלא ע"מ שתחזירהו סתם דכיון דלא אמר לי הרי בידו להקדישו וזה שלא כדברי הרב העיטור דבאתרוג אפי' סתם הוי כמפרש לי והרב בני אהרן בדקכ"ט ע"ד כתב על דבריו וז"ל אבל אי קשייא הא קשייא דנהי דלדברי רבא יאמר דאיכא ט"ס במילת לי אבל גבי שור דאמר רב אשי דאם אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר מה יענה והיאך הוייא מתנה כיון שאינה יכול להקדישה יע"ש:
ולדידי אי מהא לא אירייא דאיכא למימר דהיא גופא קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיבא מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשיבא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ולפי מ"ש לעיל דחזרת דמים מהני בכל תנאי שבממון אפשר דאף רבינו שמואל לא הוקשה לו אלא מההיא דאתרוג דיש סברא לומר דלא מהני חזרת דמים כיון דבעי ליה לצאת י"ח אבל מההיא דשור לא קשייא כלל דודאי יכול להקדישו ולהחזיר דמיו לנותן או שור אחר כמותו ומ"מ צ"ל לפ"ז דס"ל לרבי' שמואל דדוקא כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר סתם מהני ודלא כסברת הר'ב העיטור שהביא הרא"ש דאפי' בסתם נמי איתיה להאי סברא וכבר מצינו להרשב"א בתשו' הביאה מרן ב"י בח"מ סי' רמ"א דנראה שחולק עם הר"ב העיטור ז"ל בזה וכמו שאכתוב לקמן בע"ה ומורי הרב המו' מוהרי"ן ה"י הק' על דברי רבינו שמואל הללו דאכתי מה יענה לאותה שאמרו בפ' המביא תנין ד"ך ע"ב ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר ה"ז מגורשת ופירש"י ע"מ להחזיר לי את הנייר ה"ז מגורשת ותחזיר לו הנייר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה עכ"ל והשתא היאך הוי מגורשת דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו ואינה מתנה וקרא כתיב ונתן בידה והרי ליכא נתינה ואין לומר דהתם נמי לא גרסי' מילת לי דא"כ לפלוג ולתני בדידה בין היכא דאמר סתם להיכא דאמר לי ול"ל למתני רישא בשלא אמר ע"מ דליכא כתיבה כלל אלא אותיות פורחות גם ליכא למימר דבדבר שאינו חשוב כנייר מהני חזרת דמים וכמ"ש הר"ן ע"ש הר"ב העיטור ז"ל בפ' מי שאחזו דתקצ"א יע"ש שאף הר"ב העיטור לא כתב אלא היכא דליתיה בעיניה אבל היכא דאיתיה בעיניה מיחייב לאהדורי כדאיתא התם בגמ' יע"ש ולדידי ל"ק כלל דגבי נתינת הגט אין להקפיד אם יכול להקדיש הנייר או לא דנתינה דגט בעינן ולא נתינה דנייר שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר כדאמרי' בפ' המביא תנין ד"ך ע"א וטעמא דאע"ג דלא יהיב מידי נתינה דגט איכא וכי אקפדינן איכול להקדישו אינו אלא בשאר מתנות דעלמא ואף שרש"י ז"ל כתב דע"מ שתחזירהו הוי כמתנה ע"מ להחזיר אין כונתו לומר דהוי כשאר מתנות דעלמא אלא לאפוקי דלא חשיב שיורא בגט קאמר דנתינה גמורה היא דהוי כשאר מתנות דעלמא ע"מ להחזיר ודו"ק:
והתוס' ז"ל תרצו לעיקר קושייתם וז"ל וי"ל דה"נ הוי בידה להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו עכ"ל ותמה ע"ז הרב מוהר"ם ן' חביב שם בחי' דהיכן מצינו הקדש לזמן ותירץ דכונתו לומר שיפדנו תחילה יע"ש ואין צורך לזה דעיקר דבר זה במחלוקת הוא שנוי בפ"ד אחין דכ"ח ע"ב ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי יע"ש והך מימרא דאתרוג רבא קאמר לה ולדידיה כתבו התוס' שפיר דמצי להקדישו כל זמן שהיא בידו ובתר הכי פקע קדושתו בכדי ועיין במ"ש הרב הנמקי בס"פ י"ן דף קל"ד ע"ש הראב"ד ובמ"ש הר"ב בני אהרן בדקכ"ט ע"ב : עוד תירצו התוס' ועוד דהתם לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בירוש' דנדרים דהתם לא נתנה לה אלא כדי שיהא אביו של זה מותר בו כו' וזה ודאי ערמה ולא מתנה וזה תירצו הרשב"א והריטב"א והר"ן בפ"ק דקי' ד"ו וכ"כ הרא"ש בפ' י"ן דמתנת בית חורון לא היתה אלא ערמה ולא כיון לשם מתנה כלל אלא שדברי הרא"ש ז"ל צריכין ביאור דבתחיל' דבריו למד מההיא מתנה דבית חורון דאמרי' דמפני שאינה יכולה להקדישה לא היתה מתנה דהנותן לחבירו מתנה סתם וניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיעשה המקבל כל חפצו כגון שלא ימכרנה או שלא יקדישנה דאין המתנה מתנה יע"ש וכדבריו כתב הטור ח"מ סי' רמ"א יע"ש:
השתא כיון דמתנה בית חורון לא היתה מתנה לשום דבר אלא ערמה בעלמא היכי ילפינן מיניה למי שנותן סתם ודעתו של נותן שלא יהיה מתנה לדבר אחד שאינה מתנה ואע"פ ששמאי הזקן דימה מתנה סתם חוץ מדבר אחד לההיא דבית חורון כבר דחה סברתו יונתן בן עוזיאל דשאני מתנת בית חורון דפי' ואמר שלא יהיה מתנה לשום דבר וכבר עמד ע"ד הרא"ש והטור הר"ב בני אהרן בדקכ"ו ע"ג ואת חטאי אני מזכיר שלא זכיתי להבין אמרי קדוש ע"ע ומה שנלע"ד בהבנת דברי הרא"ש הוא זה כי הנה במתנת בית חורון הטעם שאמרו שאינה מתנה ושלא זכה בה המקבל להקרא שמו על החצר והסעודה כאלו היא שלו ויבא אביו של נותן ויאכל מאותה סעודה אינו אלא מפני אותן הדברים שאמרו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולכאורה אין בזה טעם מבואר למה זה מפני דברים אלו נאמר שלא כיון ליתנה לו במתנה גמורה אלא הערמה בעלמא הוא עושה ולמה לא נאמר שהוא גמר ליתנה לו במתנה גמורה ושיזכה בחצר ובסעודה זו שיהיה שלו והוא הגיד לו האמת שמה שהוצרך ליתנה לו במתנה אינו אלא מפני שאביו מודר הנאה ממנו ולא יוכל לאכול משלו כי ע"כ זיכה אותה סעודה לחבירו במתנה גמורה כדי שיבא אביו ויאכל ממנה וזהו שאמר לו ואינה לפניך אלא כדי שיבא אביה כלומר לא גמרתי ויהבתי אותה לך במתנה אלא בעבור זה שיבא אביו ומאן לימא לן שמעכשיו לא גמר ונתן לו בכל לבו אם לא שכיוון שבדברים אלו שאמר שלא גמר להקנותה לו אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאם לא יבא אביו לא זכה בה לקנותה לו ולפ"ז אין המקבל רשאי להקדישה שהרי ניכר מחשבתו אע"פ שלא פירש בהדייא שלא יוכל להקדישה שאם יקדישנה לא יוכל אביו לאכול ממנה והוא אמר שלא נתנה לו במתנה אלא כדי שיוכל לבא אביו על כן לא חשיבא מתנה אלא הערמה כיון שהוא התנה סתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה ומדלא פירש לו בהדייא שלא יקדישינה ועלה הדבר במחשבתו על כן גזרו אומר שלא גמר ונתן אלא הערמה בעלמא הוא שעושה ומינה דן הרא"ש לכל הנותן בסתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה או שימכרנה דלא הוייא מתנה ודוקא כשיהיה מחשבתו ניכרת בהדייא כמתנת בית חורון שאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאין רצונו שיקדישנה אבל בשלא דיבר הכי אין משמען כן אלא אדרבא אמרי' דלהכי נתנה סתם כדי שיעשה בה כרצונו והיינו ההיא דיונתן ן' עוזיאל שא"ל לשמאי הזקן דלא דמייא מתנתו למתנת בית חורון כלומר שאם במתנת יונתן ן' עוזיאל היה אומר הנותן בשעת נתינה הרי לך כל נכסי במתנה ואינן לפניך אלא בעבור שבני רעים וחטאים אז לא היה מתנתו מתנה שהרי ניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיונתן ן' עוזיאל יתן לבניו שהרי הוא אמר לו שלא נתנה לו במתנה אלא בשביל שבניו רעים וחטאים ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שבניו הרעים יהנו מנכסים האלו שמפני כך אמר שנתנה במתנה ליונתן ן' עוזיאל ואז דמי ממש למתנת בית חורון שגילה דעתו באותן הדברים שאמר ואינן לפניך כו' שאין רצונו שיקדישנה ה"נ גילה דעתו בדברים אלו שאמר ואינן לפניך אלא בעבור שבנים רעים ובכל כה"ג אף יונתן ן' עוזיאל מודה לשמאי הזקן דלא קנה דדמייא למתנת בית חורון אלא שבעובדא דידיה לא אמר כן אלא נתנה סתם וע"כ זכה בה יונתן ן' עוזיאל והדברים נכונים לע"ד ועיין למוהר"י קורקוס רפי"א מה' בכורים ד"ח ודוק:
ובענין נותן מתנה ע"מ להחזיר שאם לא החזירו לא זכה במתנתו למפרע יש חילוקי דעות בדבר דרשב"ם ז"ל בפ' י"ן דקל"ד הביא דבריו ה"ה ז"ל בפ"ו מה' אלו כתב דדוקא בדאיתיה בעיניה או שאבדו בפשיעה ולא החזירו לא זכה במתנתו למפרע וז"ל בפ' י"ן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נראה לי דאם מת בתוך הזמן דפטור לשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסים ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא מתחייב אלא בפשיעה: וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ק דקי' וסיים בלשונו שחייב בפשיעה מפני שחייב להחזירה ולא החזירה אין כאן מתנה עכ"ל: ואולם הרא"ש ז"ל בפ' לולב הגזול כתב שחייב אפי' באונסים דכל שלא קיים תנאו הו"ל שולח יד בפקדון דחייב אפי' באונסים. ועיין להרב בני אהרן ז"ל בדקכ"ז ע"ג שעמד ע"ד הרא"ש ונ"ט למה זה חייב באונסים וכת' דלהכי נתנו לו במתנ' ולא בשאלה לחייבו בכך וכאלו התנה בפי' ע"מ שתתחייב בכך יע"ש. ואין טעם זה נכון גבי אתרוג דשאול לא מהני ומתנה סתם לעולם אינו רוצה לתת. וע"ש רבינו ישעיא כתב הרא"ש דפטור מאונסים אבל חייב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהני וכך הוא דעת י"א דדוקא באונסים פטור ולענין הלכה מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' רמ"א פסק כסברת רשב"ם דדוקא בפשיעה הוא דחייב ולכאורה איכא למידק דבא"ח סי' תרנ"ח ס"ד פסק דאפי' באונסי' חייב שכתב שם גבי אתרוג דאפי' נאנס מידו ומתוך כך לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא כיון דפטור דאינו חייב בפשיעה וכבר הרב בני אהרן בדקכ"ז ע"ד נרגש מזה וכ' דגבי אתרוג דוקא חייב אפי' באונסין כסבר' הר"ב העיטור ז"ל דדעתו של נותן מסתמא יחזירנו והוי כאלו התנה בפי' שהתחייב אפי' באונסים ועוד דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה לידו וכשנאנס אחר שיצא בו הרי לא קיים תנאו בשעת שחל עליו החיוב יע"ש ואין בדברים אלו כדי שביעה דמ"ש דגבי אתרוג הוי כאלו התנה בפי' שיתחייב אפי' באונסי' לא ידענו טעמו מ"ש אתרוג משאר דברים בענין חיוב אונסין ומ"ש הר"ב העיטור דבאתרוג דעתו שיחזירנו לו היינו דוקא כשהוא בעין דלא מהני חזרה משום דבעי ליה לצאת י"ח אבל כל שנאנס ואינו בעין מה טעם יש לחייבו באונסים טפי משאר דברים גם מ"ש דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה אין טעם בזה דאם נאנס מידו בעוד שהיה מוליכה אצלו שהלך לקיים תנאו מיד אחר שיצא בו למה יתחייב אז ואולם עיקר דברי מרן ז"ל יש ליישב ע"פ מה שנסתפק הוא ז"ל בדקכ"ח ע"ד אם כשנאנס' המתנה מידו של מקבל דפטור מן התשלומי' לדעת רשב"ם וסיעתו אם נתבטלה המתנה בכך או לא והמ"ל ז"ל בפ"ג מה' אלו הי' נסתפק ג"כ בזה וביאר הספק הזה בביאור יותר דנ"מ לענין הפירות שאכל דאם לא נתבטל' המתנה מעיקרא ומה"ט פטור [הנותן] באונסים שהוא לא התנה מעיקרא ע"מ שתחזירהו לי אלא כשתהיה המתנה בעין אבל כל שאינה בעין לא התנה שתחזירהו לי לפ"ז פטור מהפירות שאכל משא"כ אם נאמר דסתמא התנה ואפי' כשנאנס שיחזירנה לו אלא שמה שאנו פוטרי' אותו מתשלומי' אינו אלא דאפי' לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו מ"מ לא ירד לוקח זה להיו' כשואל אלא כש"ש וא"כ הרי הוא חייב בפירות שאכל ומורי הרב המו' מוהרי"ן ז"ל אמר עוד דנ"מ למי שנתן מתנה והתנה עמו ע"מ שיעשה לו דבר ונגנבה או נאבדה המתנה דהמקבל לא קיים תנאו כו' והמ"ל ז"ל כתב דמכח הסברא נ"ל דאם נאנס נתבטלה המתנה בכך וחייב בפירות שאכל ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה דאם אמרת בשלמא דנתבטלה המתנה ניחא דבפשיע' מיהא חייב דלא גרע זה מש"ח אך אי אמרת דלא נתבטלה המתנה למה חייבו אותו בפשיעה ובסוף דבריו העלה דמדברי הרא"ש בפ' לולב הגזול יש פנים לכאן ולכאן דדברי הי"א מוכרחים לומר דנתבטלה המתנה ודברי ה"ר ישעיא נוטים לומר דלא נתבטלה המתנה יע"ש באורך ויערב לך ומיהו זה שהכריח דמדחייבו אותו בפשיעה ש"מ דנתבטלה המתנה בכך הרואה יראה שאין בו כדאי להכריח כלל דאפי' כשנאמר דלא התנה מתחילה ע"מ להחזיר אלא בדאיתיה בעין בשעת חזרת אבל כל דליתיה בעין לא התנה ולהכי כשנאנסה לא נתבטלה המתנה בכך מ"מ כשפגע בה אין סברא לומר שלא יתבטל המתנה שאם דעתו על כך דאפי' בפשיעה לא יתחייב למה התנה מעיקרא ע"מ שיחזירנה לו כיון דבידו של מקבל הוא שלא להחזירה בשפושע בו והסברא נותנת דכל שהיא בידו בעין או שאבדה בפשיעה שיתחייב בה שהרי רצונו הוא שיחזירנה אליו וברור וע"פ האמור הנה מקום ליישב דברי מרן ז"ל ואין דבריו סותרין זל"ז והוא שמרן ז"ל סובר דאע"פ שהמקבל פטור מאונסים מ"מ בפירות שאכל מיחייב שהרי נתבטלה המתנה מעיקרא כל שלא קיים תנאו ואפי' שהוא באונס וכהצד הא' שצידד הרב ז"ל ולכן אע"פ שבח"מ פסק כרשב"ם ז"ל דפטור מתשלומי' כשנאנסה המתנה מידו או כשנגנבה מ"מ בה' לולב פסק דאפי' נאנס האתרוג מידו לא יצא דכיון שנתבטלה המתנה מעיקרא הרי לא יצא בו י"ח שהרי כשנטלו מעיקרא לא היה שלו ולא קרינן ביה לכם ונכון ועיין בס' בית יעקב סי' ס"ז ודוק:
ולענין מתנה ע"מ להחזיר אם זכה המקבל במתנה זו בגוף ובפירות או לפירות דוקא נראה מדברי הרא"ש ז"ל בפ' לולב הגזול דלא קנה גוף המתנה אלא בפירות דוקא שכתב ע"ש הר' ישעיא ז"ל וז"ל והר' ישעיא ז"ל הק' מה בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסים דלהכי יהבי ליה במתנה וכיון דאינו חייב באונסי' להכי קרינן ליה לכם אבל שאול שחייב באונסים לא קרינן ביה לכם עכ"ל ויש לתמוה דכיון דהדבר תלוי בפטור אונסי' א"כ גם בשאול יכול לצאת י"ח בשפוטר אותו מאונסי' ואם נאמר דה"נ ולא ממעטינן שאול אלא בשואל כדינו דמחייב באונסים ק' למה אמרו לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דקטן מקנה קני אקנויי לא מקני הרי יכול להקנותו לקטן ע"מ שישאלינו לו אח"כ ויפטרנו מאונסים ובס' דברי אמת בקו' ב' ד"ז ע"ד הביא דברי הר"י הללו ותמה עליו מנין זה וז"ל ועוד תמהני על רבי' ישעיא מתנה לזמן אמאי לא נפיק י"ח אתרוג וכמ"ש הרא"ש והכריח מההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקנ' קני אקנויי לא מקני ואי מתנה לזמן מהני לקניי לינוקא עד שיצא בו ושוב לא בעינן שהינוקא יחזור ויקנהו אלא ודאי דשאני הקנאה לזמן דאין לו אלא הקנאה לפירות ולית ליה קנין הגוף וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א בנדרים דכ"ט דכל מתנה לזמן אינו אלא הקנאה לפירות אבל מתנה ע"מ להחזיר קני ליה קנין הגוף וקרינן ביה לכם עכ"ל ואי מהא לא אירייא שהרי כתב הריטב"א בחי' שם בפ' לולב וערבה עלה דהך מימרא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא כו' וז"ל ינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני י"א דוקא בנותן במתנה גמורה אבל בנותן לו מתנה ע"מ להחזיר לא דכיון דע"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע"ג דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפ' י"ן מ"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות ולא קיים תנאו שיחזירנו בהקנאה כראוי נמצא שבטל המתנה הראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכ"כ בתוס' ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי"ט ע"מ להחזיר היא כמ"ש בפ"ק דקי' יש לנו לומר דהא דר"ז אפי' בנותן לתנוק כה"ג הוא וכיון שהנותן הזה לא הוי בר אקנויי כי מתנה ליה מעיקרא ע"מ להקנות הו"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה מתחילתו שהוא כמפליגו בדברים והו"ל תנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו הקטן לגמרי אע"פ שלא חזר והקנאו לבעלים הראשונים עכ"ל :
והשתא אפשר שהר' ישעיא בשיטת דברי התוס' הללו שהביא הריטב"א ז"ל קאי דמפרשי לההיא דלא לקני איניש הושענא לינוקא כו' במתנה גמורה אבל במתנה ע"מ להחזיר או במתנה לזמן שפיר דמי ואין מכאן תיובתא להר' ישעיא וממילא יתיישב נמי מאי דקשייא לן וברור עוד ראיתי להרב ד"א ז"ל שדחה דברי רבינו ישעיא מאותו שאמרו בפ' מי שאחזו ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ועיין בפי' רש"י בפ' המביא תניין ד"ך ע"ב שכתב דהו"ל כמתנה ע"מ להחזיר משו"ה היא מגורשת והשתא כיון דלית ליה קנין הגוף בגויה לא קרינן ביה ונתן ובעינן כריתות דלא להוי לבעל שום זכות בגויה וליכא עכ"ל :
ולע"ד י"ל דאע"ג דלית ביה קנין הגוף אלא קנין פירות אפי"ה היא מגורשת גמור' דקנין פירות דהכא היא הגרושי' שהיא מתגרשת בה דאי אינה מתגרשת למאי יהבא ניהליה וכה"ג אמרי' בפ' י"ן דקל"ז ע"א דאפי' לרבי דאמר דאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאין לראשון בו אלא פירות בלבד אפי"ה גבי אתרוג כל כה"ג יוצא בו הא' אע"ג דלית ליה אלא קנין הגוף דהיינו פירותיו דאי ניפק לא נפיק ביה מאי יהביה ניהליה יע"ש והא נמי דכוותא היא ודוק. ועיין להרא"ש ז"ל בפרק י"ן שם עלה דהך מימרא שנראה ברור מדבריו דמתנה ע"מ להחזיר קנה המקבל גוף ופירות והרב בני אהרן ז"ל בדף קכ"ז ע"ג העלה בדעת רבינו ישעיה ז"ל דס"ל ג"כ דקנה המקבל מתנה ע"מ להחזיר גוף ופירות ומ"ש כאן הרא"ש ע"ש דאין הגוף קנוי לו כונתו לומר שאין הגוף קנוי לו לגמרי שהרי צריך הוא להחזירו לקיים תנאו אבל מודה הוא ז"ל דכל זמן שהוא בידו קנה אותו לגמרי גוף ופירות עכ"ל
וזה דבר נכון ומקובל לע"ד ויתיישב מה שהקשינו לדבריו דאמאי בשאול פטור מאונסים לא יצא י"ח כיון שבדברי ר"י הדבר תלוי בפיטור האונסים ובהכי ניחא דכל שפטור מאונסים אינו מצד הדין אלא שהמשאיל פטרו לא מהני מידי דכל שהמשאיל פטרו הו"ל כמוחל לו חובו ולהכי בשואל כיון שהוא מצד הדין חייב באונסים לא חשיב לכם משום שפטרו המשאיל אבל במתנה ע"מ להחזיר שפיטור האונסים בא לו מפני שהגוף קנוי לו חשיב שפיר לכם והדברים נכונים: ולפ"ז נמצא שאין מי שיאמר דמתנה ע"מ להחזיר שלא קנה המקבל גו' ופ' דא"כ יש לתמוה על מוהר"ש גאון ז"ל שכתב בספר משפטים ישרים סי' ב' ד"ג ע"ד שנר' לי דמתנה ע"מ להחזיר לא קנה גוף ופירות אלא פירות לבד. וכבר הביא דבריו שם בס' ד"א שזה הפך דעת כל הראשונים ז"ל. והרא"ש בפ' י"ן ביאר הדבר ביותר כמ"ש הרב בני אהרן ז"ל והרב ד"א ז"ל גם ממ"ש הרא"ש בפ' לולב הגזול וכן הר"ן והריטב"א ז"ל בחי' לק' דמ"ח דבמתנה ע"מ להחזיר כשחוזר ונותנה צריך הקנאה אחרת מבואר דעתם דקנה אותם המקבל גוף ופירות ואולי סובר הוא דלא אמרו כן אלא גבי אתרוג דוקא דכל שלא קנה גוף האתרוג לא קרינן ביה לכם אבל בשאר מתנות דעלמא אפי' כשאומר בלשון מתנה ע"מ להחזיר לא קנה אלא הפירות בלבד דהו"ל כמתנה לזמן ובהכי יתיישב קושיית האחרונים עמ"ש הרא"ש בפ"ק דק' דשואל טבעת מחבירו לקדש בו את האשה היא מקודשת דכיון שאמר לו שהוא רוצה אותו לקדש בו את האשה ונתנו לו אמדינן דעתיה שנתנו לו באופן המועיל לקדש את האשה ואם לא יועיל לשון שאלה נותנו לו במתנה ע"מ להחזיר יע"ש והקשה עליו דא"כ גבי אתרוג למה ממעטינן שאול מדכתיב לכם והא כששואל ממנו לצאת י"ח נימא שהוא נותנו בלשון המועיל דהיינו במתנה ע"מ להחזיר:
ועיין בזה להר"ב ט"ז בה' ציצית סי' י"ד ולהרב מג"א בה' לולב סי' תרנ"ח ובס' יד משה ח"ג סי' ב' יע"ש. וע"פ האמור הנה נכון דגבי קדושין אף כי מפרשינן דבריו במתנה ע"מ להחזיר לאו מתנה גמורה היא אלא דומיא דשאלה שלא קנה אותו אלא לפירותיו ה"ן במתנה זו לא קנה אותה אלא לקדש בו את האשה ואח"כ יחזירנה לו לכתחילה ואינו צריך הקנאה אחריתי אבל גבי אתרוג דצריך שיקנו במתנה גמורה אף הגוף כל שלא פי' הנותן דבריו אנן לא מפרשינן ליה כיון דבלשון שאלה קאמר וישוב זה כתבו בס' בית יעקב סי' קס"ז יע"ש אמנם מלבד שדברי הרא"ש בפ"ק דקי' ודפי' י"ן אינן עולין יפה בהכי שהוא ז"ל דימה קידושי' ואתרוג כי הדדי נינהו גם דברי הריטב"א דפ' לולב וערבה שכתבנו לעיל נראה בהדיא דלא מחלק ביניהם שכתב בפי' דבכל מתנה ע"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לנותן צריך הקנאה אחרת יע"ש:
ומה שנלע"ד ליישב בדברי הרא"ש ליישב קו' האחרונים הלזו אכתוב לקמן בס"ד ובעיקר דברי הריטב"א ז"ל דפ"ק דקי' והרא"ש בפ' לולב הגזול שכתבו דבמתנה ע"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לבעלים הראשונים דצריך הקנאה אחרת הק' על הר"ב ב"א בדקכ"ח ע"ג ממ"ש בפ' י"ן דקל"ז הרי הוא מוקדש והרי הוא מוחזר דאיך הוא מוחזר כל שאינו יכול להקנותו בהקנאה גמורה שהרי הקדישו והוא ז"ל תי' דההקדש לא חל עד שיחזירנו וא"כ עכשיו יכול להקנותו ואח"כ יחול ההקדש וסבור הייתי לחלק בין אתרוג לשאר דברים אבל דברי הריטב"א דפ"ק דקי' אינן מובנים כן אבל עוד יש לחל' שאף הם ז"ל לא אמרו כן אלא באומר ע"מ שתחזירהו לי אבל באומר ע"מ שתחזירהו סתם כיון דבחזרה כל דהו סגי אף הקדישו ודאי דלא בעי הקנאה אחרת והדברים נכונים ולדידי יש לגמגם בר מההיא דס"פ השותפי' גבי קני ע"מ להקנות דיליף לה מקנין סודר ואמאי לא יליף מקרא וי"ל וק"ל וכתב עוד שם הר"ב ב"א דכל שלא החזירו בהקנאה אחריתי יכול עדיין לחזור וליטלו ולהחזירו לו אחר ימים כדי לקיים תנאו כי כל עוד שלא הקנאו לו בדרך הקנאה ברשות המקבל איתיה עדיין וגם אם נאנס בידו של הנותן חייב המקבל באונסים עדיין כי ברשותו הוא עומד כל שלא חזר והקנאו לו בהקנאה גמורה עוד כתב דנ"מ שאם רוצה להחזיר הדמים ולא החפץ מחזיר כדין גנב וגזלן דקונים בשינוי ואפי' שהוא בעין מחזיר הדמים ה"נ כל שלא חזר והקנאו אפי' שהוא ביד הנותן עדיין לא זכה בו ושל המקבל הוא שהרי קנאו הוא תחילה במתנה ומחזיר לו הדמים ולא החפץ עכ"ל הנה זה שכתב שאם רוצה הוא להחזיר הדמים ולא החפץ דשפיר דמי ודימה אותו לדין גנב וגזלן דקנה אותו בשינוי דמחזיר הדמים אם מדין גנב וגזלן יליף לה לע"ד לא דמייא כלל דהכא אם עיקר תנאו שהתנה ע"מ שתחזירהו לי אינו אלא החפץ שהוא נותן לו שיחזירנו אליו הנה כל שלא קיים תנאו והחזירו כדרך שהתנה להחזירו לא קנאו המקבל והיכי מהני חזרת דמים מה שא"כ בגנב וגזלן שקנאו ביאוש ושינוי אלא הרב סמך עצמו אמ"ש בתחילת דבריו דבמתנה ע"מ להחזיר חזרת דמים מהני אפי' בשהכלי בעין זולת באתרוג דבעי ליה לצאת י"ח וכמו שהכריח מדברי הרא"ש בפ"ק דקי' גבי המקדש בטבעת שאולה יע"ש:
ולענין האומר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו דאמרי' בפ' י"ן דהקדישו והחזירו דהרי הוא מוקדש ומוחזר עיין לה"ה בפרקין שנסתפק אם המיתו והחזירו אי הוי כהקדש ועיין להר'ב ב"א בדקכ"ח ע"א שכתב דמדברי הרא"ש בפ' לולב הגזול שכתב דאפי' במתה מחמת מלאכה חייב נראה דס"ל דמתה לא הוי חזרה דאי לא אמאי חייב תיהדר הבהמה כמו שהיא מתה וזה אינו לע"ד דאפשר דכתב כן להיכא שאמר ע"מ שתחזירהו לי דכל שאמר לי לא נסתפק ה"ה ז"ל דודאי ראוי לי קאמר כמ"ש הוא ז"ל וע"ע בדקכ"ט ע"א שעמד עוד ע"ד ה"ה והוסיף להביא ראיות דהמיתו והחזירו לא חשיבא חזרה יע"ש והיכא דמכרו והחזירו פשט הרב בדקכ"ח מדברי הריטב"א בסוגיי' דפ"ק דקי' והר"ב התרומות בשער ב' והנ"י בפ' י"ן כתבו דחשיבא חזרה כל שלא אמר לי יע"ש:
והנה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב ע"ז הרא"ש ז"ל בפ' לולב הגזול ע"ש הר"ב העיטור מסתברא דכיון דהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו ע"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי ע"כ וכתב עליו וז"ל וכבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר ואם לא החזיר לא יצא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דכיון דיותר טובה מתנה עמ"ל למה הוצרך לומר דבא לחדש דמתנה סתם הוי כמתנה עמ"ל לענין שאם לא החזירו לא יצא לימא דהיא גופא בא לחדש דמתנ' סתם נמי מהני כמתנה ע"מ להחזיר ותו דאיך יתכן דמתנה סתם שהיא מתנת עלמין תהיה גרועה ממתנה עמ"ל והלא רבא היא גופא אשמועינן דמתנה עמ"ל חשיבה מתנה כמתנת עולמית ואיך תהיה יפה כחה יותר ממנה ותו דמה הוק' לו להרא"ש בדברי הרב העיטור שהוצרך לומר דברים אלו ונראה דט"ס יש בדבריו וצ"ל ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה ממתנה עמ"ל וכונתו לומר דבמתנה סתם ודאי עדיפא ממתנה עמ"ל ומה שהוצרך לומר הרב העיטור דבאתרוג אין צריך לפרש ע"מ להחזיר דמשמע דמתנה סתם לא מהנייא לצאת ועל כן צריכין אנו לומר דכונתו של הנותן הוא ע"מ להחזיר אין הכונה לענין לצאת בו אלא לענין החזרה אינו צריך לפרש כדי שיחזירנו לו דסתם נמי הוי כמפרש ודבר זה נ"ל אמת ויציב בהבנת דברי הרא"ש למעיין בדבריו היטב :
והנה הרשב"א בתשו' הביאה מרן ב"י בח"מ סי' רמ"א חולק ע"ד הר"ב העיטור ז"ל וס"ל דאפילו באתרוג כל שלא אמר לי שכונתו הראוי לי ולא קבע זמן בחזרתו יכול הוא לקיים תנאו ולהחזירו לו אחר המועד כשירצה וכ"כ הר"ב ב"א בדקכ"ח ע"ד דהרשב"א והר"ב העיטור חלוקים בדבר וא"כ ק' טובא על הרב המפה בח"מ סי' רמ"א הביא דברי הרשב"א בתשו' הלזו דאפי' באתרוג נמי יכול לקיים תנאו כל זמן שירצה ואלו בא"ח סי' תרנ"ח הביא מרן ב"י בש"ע דברי הר"ב העיטור דבאתרוג אפילו בסתם הוי כמפרש ולא הגיה עליו כלום והסכים לדבריו והיותר תימא על הרב מג"א א"ח סי' תרנ"ח סק"ד שעלה לחלק בין אומר לי לאומר ע"מ שתחזירהו סתם כדעת הרשב"א בתשו' והוא פלא דמאחר דמרן שם ס"ד הסכים לסברת הרב העיטור היאך עלה בדעתו לחלק בהכי ע"פ סברת הרשב"א ועיין בס' בית יעקב סי' קי"ד :
ולענין הלכה הסכים הרב ב"א בדקכ"ח ע"ד כס' הרשב"א והריטב"א דכל שלא אמר לי ולא קבע זמן בחזרתו מחזירו כשירצה: עוד כתב דלדע' הריטב"א בפ"ק דקי' משמע דאפי' אמר לי יכול להחזירו יום אחד קודם יציאת החג ובהכי מקיים תנאו יע"ש : ולענין מי שלא אמר לי והנותן אומר אני צריך לו עכשיו עיין עוד להרב ב"א בדקכ"ט ע"א שהביא דברי הרי"ף דכל שמברר ע"י שכיניו וקרוביו שהוא צריך לו נוטלין אותו ממנו וחילק עוד בדבר שאם בשעת נתינת המתנה הדבר ידוע שלאחר ימים הוא צריך לו אמדי' דעתיה דלהכי אמר והתנה שיחזירינו משום דבעי ליה לאותו הזמן ואז אינו צריך ראיה יע"ש וע"ע שם בדקכ"ח ע"ג לענין מי שלא החזיר המתנה לזמן שקצב הנותן דלא הוייא מתנה אפי' החזירה אח"כ ועיין להריב"ש בסי' שמ"א:
ולענין האומר הרי לך דבר זה במתנה ותחזירהו לי ולא אמר ע"מ שתחזירהו לי מבואר מדברי הרא"ש בפ' לולב הגזול דבאתרוג במתנה כה"ג אינו יוצא י"ח שכתב שם דבאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול והביא דבריו לפסק הלכה מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תרנ"ח ומשמע דה"ה באומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי דהוי כאומר הרי הוא שלי כבתחילה וכ"כ מרן ב"י בי"ד סש"ה בס' ב"ה ע"ש תשו' הרשב"א ז"ל בענין פדיון הבן שאם נתן לכהן חמש סלעים ואמר לו הרי לך במתנה ואתה תחזירם לי שאין בנו פדוי ונ"ט הרב ש"ך זל שם סק"ח דשאני מתנה ע"מ להחזיר דהרי גמר בלבו שיהיה מתנה לשעה אחת אבל כשאמר ואתה תחזירם לי לא גמר בלבו אפי' לשעה אחת ועיין בא"ח סי' תרנ"ח ס"ד וס"ה עכ"ל ועיין שם להר' ט"ז דמשמע דס"ל דלשון זה דותחזירהו לי הוי כאומר ויהא שלי כבתחילה:
ומורי הרב נר"ו תמה עמ"ש הרב מג"א ז"ל בא"ח סי' תמ"ח סק"ה מי שנתן חמץ לגוי במתנה ואמר לו הריני נותנו לך במתנה ואתה תחזירהו אחר הפסח דשרי בהנאה אחר הפסח דלא הוי חמץ של ישראל שהרי אין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנה הגוי לישראל הוי מתנה פשיטא דשרי מדינה אם לא משום חומרא דחמץ עכ"ל ולפי תשו' הרשב"א הלזו שהביא מרן בב"ה שם גבי פדיון משמע בהדייא דהמתנה לא יצאתה מרשות הנותן כל עוד שלא אמר ע"מ שתחזירהו לי דכשאומר ואתה תחזירהו לי הוי כאומ' יהא שלי כבתחילה ולא יצא מרשות הנותן אפי' שעה אחת עכ"ל מו"ה:
ולע"ד דברי המג"א ז"ל נכונים בטעמם ונימוקם עמם והן קדם נעמוד בעיקר דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הלזו שהביא מרן ז"ל בב"ה גבי פדיון הבן שנראין סותרין למ"ש הוא עצמו בחי' למס' נדרים בסוף פ' השותפין עלה דאמרי' התם ל"ש אלא בשאמר ואינן לפניך כו' אבל אמר ויבא אבא מדעתו הוא דא"ל וכתב ע"ז הרשב"א מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא א"נ מפייס אני שיבא אבא ונ"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כ"וכ אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר לו בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רצה יעשה ואי לא רצה לא יעשה וכההיא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלנייא ולנסובי ברתי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי ל"ב לא נסיב כדאיתא בביצה פ' יו"ט וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי' יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ"ל הרי שכתב דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי אלא מדעתו קאמר וזה הפך דבריו שבתשו' הנז' שכתבנו דאפי' באומר ואתה תחזירהו לי דלא יצא ידי נתינה:
ודוחק לחלק בין כשאומר ותחזירהו לכשאומר ואתה תעשה דבר פ' שלא דבר בגוף המתנה דאדרבא לע"ד איפכא מסתבר' דכשדיבר בגוף המתנה ואמ' שיחזירנה לו איכא למימר דאם תרצה קאמר כיון שאנו רואים שדעתו לתת מתנה לחבירו ואיך חוזר ואומר שיחזירנה לו אלא ודאי דמדעתו קאמר שיחזיריה לו ע"כ נלע"ד לומר דכל שלא התנה בפירוש אלא שאמר בלשון הזה ואתה תחזירה מדי ספקא לא נפקא שמא יהיה כוונתו לתנאי גמור שיחזירנה לו מיד או שיחזירנה לו ברצונו כשירצה וכיון שכן בענין אפוקי המתנה מרשות המקבל לא מפקינן לה מספיקא אחר שזכה במתנה לפי שעה דדמי האי מילתא לבריא בחיובא וספק בחזרה ואמרינן שכונתו היתה שיחזירנה לו כשירצה כיון שלא פירש בהדייא והתנה בתנאי גמור והן הן דברי הרשב"א בחי' לנדרים שכתבנו ויפה כתב הרב מ"א ז"ל שלענין חמץ בפסח במתנה כי האי מדינא אינו עובר עליה בבל יראה כיון דזכה בה המקבל מדינא ויצאת מרשות הנותן לא כן לענין פדיון הבן כתב הרשב"א בתשו' שלא יצא ידי נתינה כיון דאיכא למימר שדעתו היה לתנ' גמור שיחזירינה לו מיד וכיון דלא גמר ונתן במתנה גמורה לא יצא ידי נתינה אע"ג דזכה הכהן במה שבידו דאנן דעת הנותן בעינן שיתנינה בכל לבו והרי אשכחן בנותן מתנה סתם ואח"כ גילה דעתו שלא נתנה לו בכל לבו שלא יצא ידי נתינה אע"פי שהכהן זכה בהם ואינו מחזיר לו וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה עצמו הביאה הש"ך שם וכההוא עובדא דר' חנינא יע"ש : וע"פ האמור בזה דשאני פדיון הבן דבעי' נתינה בכל לבו וכל שלא גמר ונתן לא יצא ידי נתינה אע"פ שמן הדין זכה בהם המקבל מינח ניחא לי עוד מה שהק' מורי הרב במ"ש הר"ב המפה ע"ש תשו' הריב"ש שם בי"ד סש"ה דפדיון הבן אי אפשר ע"י שליח :
ותמה עליו מהא דאמר רבא בפ"ק דקי' דפדיון הבן אין בנו פדוי במתנה ע"מ להחזיר ואסיק רב אשי דכיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אף פדיון הבן בנו פדוי ואם איתא דפדיון הבן ליתיה ע"י שליח למה לן למתלי טעמא משום דמתנה עמ"ל שמה מתנה דמשמע מינה דאם לא קיים תנאו ולא החזירו אין מתנתו מתנה תיפוק ליה דכיון שהתנה בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בר"פ המדיר דע"ד :
ועיין לה"ה ברפ"ו מה' אישות ולהרב ל"מ שם ואפי' כי מחזירם הכהן לב"הב אח"כ בנו פדוי דכיון דדינא הוא התנאי בטל והמעשה קיים כי מחזירם הכהן לבע"ה מתנה הוא דיהיב ליה דהרי מדינא זכה הוא במתנתו א"ד נר"ו ולדידי ע"פ האמור ניחא כיון דס"ס אבי הבן לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אע"ג דדינא הוא דתנאו בטל מ"מ כיון דהוא לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה לא יצא י"ח נתינה כמדובר וכדמוכח ההוא עובדא דר"ח דהוה אזיל ואתי קמיה ההוא גברא שכתב הרשב"א דאפי' ר"ח לא החזיר המעות לנותן לא יצא ידי נתינה כן נלע"ד. וכבר כתבתי בזה בספרי הקטן ח"א ה' ברכות שורש נוסח ברכות דל"ז יע"ש:
ולענין אי שרי ליתן חמץ לגוי במתנה ע"מ להחזירו אחר הפסח מדברי רבינו בפ"ד מה' חו"מ הל' ו' והל' ז' נראה דאיכא איסור' דאוריית' ואם עשה כן עבר על בל יראה ובל ימצא וטעמא ביארו הרדב"ז בתשוב' החדשות בלשונות הרמב"ם סי' מ"ג כיע"ש ועיין במ"ש הלח"ם על דברי רבינו וצריך להתיישב מהו כונתו בתשוב' החדשות ואולם הג"מ בפ"ו מה' שבת והת"הד סי' ק"ך והרדב"ז ח"א סי' ר"מ הביא דבריהם המג"א בסי' תמ"ח סק"ה ס"ל בהדייא דהנותן חמץ לגוי במתנה ע"מ להחזיר אינו אלא חומרא בעלמא ואינו עובר עב"י וב"י מדאורייתא :
עיין להרב הגדול מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב סי' קל"ח דמ"א שעמד על דבריהם ורצה להשוות ס' רבינו עם סברת הגהות מיימוני' ע"פ מ"ש הרב מוהר"י ן' מיגאש הביאה הרב ברכי יוסף בי"ד סי' ש"ה והיא עתה במודפסות סי' מ"ג דהנותן מתנה ע"מ להחזיר והחזיר אותה בע"כ דחשיב קיום התנאי בזה ונתקיים המתנה למפרע הפך מ"ש הריב"ש בסי' שמ"א דקיום התנאי כזו לא חשיב חזרה ולא נתקיימה המתנה למפרע ובזה השוה הדעות כיע"ש אלא שמצא תשו' אחרת למוהר"י נ"מ הביאה הרב מח"א ה' זכיה סי' י"ט דמשמע דס"ל כסברת הריב"ש ועלה ליישבם יע"ש ועלה בידינו דהנותן מתנה ע"מ להחזיר ולא החזיר ברצונו כי אם ע"י כפיה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הריב"ש כיון שנתבטל התנאי נתבטל המעשה ולא חשיב חזרה זו דבע"כ קיום התנאי ולדעת מהר"י ן' מיגאש דת' דסי' מ"ג אף חזרה זו דבע"כ חשיב קיום התנאי ולא נתבטל המעשה ומכאן נ"ל דהנותן אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ואחר שיצא י"ח לא רצה להחזירו ברצונו עד שכפו אותו והחזירו כיון דבמחלוקת הוא שנוי ונתבטלה המתנה למפרע צריך לחזור וליטול מספק ולפי מ"ש מהריט"א כדי ליישב שתי תשו' למוהר"י ן' מיגאש נראה דאפי' לדעתו לא יצא י"ח יע"ש: