אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי יצחק מאיו

פרק ג · הלכה ה

פרק ג

שורש נותן לחבירו דבר שאינו מסויים כשם שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויי' לך חוץ ממקצתם. הנה בדין זה דנותן לחבירו דבר שאינו מסויים אי קנה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו מבואר דלא קנה וכן דעת רש"י בפ"ק דגיטין ד"ח וכ"ד הרי"ף והר"י ן' מיגאש משום דבכל חד וחד מצי למדחי לא זה שהקנתי לך אלא זה וכמ"ש ה"ה ומרן כ"מ ויש חולקים וס"ל דקנה והנה לשיטת רבינו הלזו הק' ה"ה מההיא דפסק רבינו בפכ"א מה' מכירה האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך ונפל לו הבית מראהו נפול וכן עבד מעבדי אני מוכר לך ומת לו עבד מראהו מת אלמא אע"ג דהוי דבר שאינו מבורר ומסויים קנה ומשו"ה קתני דמראהו מת מראהו נפול דאי לא קנה היאך מראהו מת ונפול והוא היה רוצה לחלק בין מכר למתנה ולא הונח לו ומרן כ"מ עלה ליישב דמיירי בשסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ"ע מודו דקנה:
וראיתי להרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' כ"ב על שטר צוואה שהיה כתוב בו שהוא מניח מאתים זהובים לה' יתומות בני טובים את שיראה בעיני פו"פ אם יש רשות לאותם פ"ופ לשנות את המעות לצורך מצוה אחרת כגון לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תמיד או מאחר שהוא פירש ליתומות וזכו במתנת ש"מ אינן יכולים לשנות והשיב הרב ז"ל דלא זכו במעות ההם במתנת ש"מ דאע"ג דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו מ"מ לא עדיף דברי ש"מ מקנין בריא דכל דבבריא ע"י קנין לא מהני ה"נ גבי ש"מ וכדאמרי' בפ' מי שמת גבי אכל פ' פירות דקל זה ידור פ' בבית זה דכל דליתיה בבריא ליתיה בש"מ ובנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל מפני שאין אותם היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו בשעת קנין וכהא דתנייא בפ' בכל מערבי' מ"ב שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס לא חילל לר"י דלית ליה ברירה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וכ"ש הוא כדאמרי' בפ"ק דגיטין לענין דבר שלא בא לעולם דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מודה שאין אדם מקנה לדשלב"ל ועוד תנן בפסחים פ' מי שהיה טמא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירוש' כיון שהכניס הא' ראשו ורובו לירוש' זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמ' אלמא יש ברירה ומסיק ר"י כדי לזרזן קעביד ועל כולן קשחיט יע"ש משמע שאם לא היה שוחט על כולן אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא אין ברירה וכן פסקו רובא דרבוותא וכיון שכן הכא לענין קנין לא זכו היתומות אלא במתנה זו דאין ברירה ואי קשייא ההיא דאמרי' בפ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש הבא מחמתו לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשייא דע"כ לא פליגי תנאי אלא כההיא דמי שיעלה מכם ראשון דע"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולן ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל ואדם זה אינו מבורר לא זכה ובכ"הג הוא כל הנהו מתני' ומתנייתא דמייתי תלמודא בהאי מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אח"ז ואין ברירתו של אחד פוסל את השאר בכה"ג ודאי כ"ע מודו בה דיש ברירה וכ"כ הר"ן בהלכות שם בפ"ק דגיטין עכ"ל וכדברים האלה כתב הרב עצמו בחח"מ סי' כ"ג על נדון כיוצא בזה באחד שציוה מחמת מיתה שיתנו החניות שלו לחתניו לוקחי בנותיו והיו לו ב' בנות נשואות וב' בנות קטנות ונסתפקו בדברים בכלל לשונו אף החתנים הבאים אח"כ שיקחו בנותיו הקטנות והשיב הרב ז"ל דאפי' אם היה מבאר דבריו שרצה לזכות לחתנים שיקחו בנותיו הקטנות לא זכו כיון שאינן עכשיו מבוררים והכריח הדבר דלמאי דקי"ל א"ב בדאורייתא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר מההיא דמ"ב יהא מחולל על שתעלה בידי מן הכיס דלר"י דס"ל א"ב אין המעשה מחולל וכמדובר ודבריו תמוהים דכפ"ז אין מקום לחלק במה שחילק מרן כ"מ דבסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ"ע מודו דקנה דכפי דבריו דאין ברירה עכ"ל דההיא ברייתא אזלא כמ"ד י"ב וזה דבר תימא שהרי כל פוסקי ההלכות שפסקו דבדאורייתא א"ב הביאו ברייתא זו דבית מביתי לפסק הלכה ועוד יש לתמוה דנר' דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א בתשו' בח"ב סי' פ"ב שנשאל למאי דקי"ל א"ב בדאורייתא היאך אדם מוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם דקי"ל שיתן לו איזה שירצה היכי קונה מאחר דא"ב ומ"ש מההיא דצנועים פ' מרובה דאמרי' כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר והשיב הרשב"א ז"ל וז"ל יכול הייתי לשנות לך דההיא ברייתא דבית מביתי ועבד מעבדי ושור משוורי ר"מ היא דאית ליה ברירה ואפשר דקי"ל כוותיה וכן פסק ר"י בעל התוס' מההיא דתמורה ד"ל גבי מתני' דשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד ט' וכלב ומ"מ כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי אחרונים שפסקו דבשל תורה א"ב אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשיתה מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה או א"ב אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאם לא נאמר חל למפרע אין לו קיום לאותו דבר אף אחר שהוברר לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר כההיא דאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש למחר יהיו מעשר שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלין למפרע וכן ה"ז גיטך אם מתי שאם אין ברירה הו"ל גט לאחר מיתה וכן באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעי' כתיבה לשמה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכין שיחול הערוב מתחי' בה"ש וכן בההי' דכל שילקטו עניי' יהיה הפקר או יהיה מחולל על זה דאי אין ברירה ולא קדם ההפקר והחילול משעת אמירה אוכלין גזל ושאינו מעושר אבל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו או בית בבתיו או עבד מעבדיו מחמת מכר או מחמת מתנה ה"ז קנוי לו ואפי' לא נתן עד עכשיו הר"ז קיים ואינו צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אי אתה אומר כן בטלת מתני' האומר חצי שדה אני מוכר לך משמני' ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר בתורה אלא נדבה באומר הרי זו וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א"נ באם מתי שאם א"ב הו"ל גט לאחר מיתה וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש מיחל ושותה מיד שאם א"ב אי אפשר לשתות דהו"ל טבל וכן אם בא חכם למזרח שאם א"ב אין כאן ערוב ואי אפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בלשון נדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתון לו ממכרו אפי' למ"ד א"ב בדאורייתא אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי מבואר מדברי הרשב"א בתשו' הלזו הפך מה שהכריח מוהרימ"ט מההיא דמ"ב זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ"ד א"ב אין מחולל ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר במכר או במתנה דלפי דברי הרשב"א ז"ל התם שאני שאנו צריכין לברירה לקיומו של דבר וכבר ראיתי להר'ב מח"א ז"ל בה' זכיה סי' א' דל"א ע"ב תמה ע"ד מוהרימ"ט ז"ל הללו יע"ש:
ולע"ד מקום יש בראש לישב דברי מוהרימ"ט הללו והן קדם נבין דברי הרשב"א ז"ל שלכאורה הם תמוהים דכיון שלפי דבריו ז"ל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר אין המכר והמתנה קיימים למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר המכר או המתנה א"כ באומר בית מביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי ושור משוורי ונפל לו בית ומת לו עבד או שור היאך קתני בברייתא מראהו מת מראהו נפול כיון שבשעת שבירר לו הבית והשור והעבד אין כאן בית ולא שור ולא עבד כדי לקנות שאם הקנה לו תחילה בקנין סודר הרי באותה שעה הדר סודרא למריה ואפי' אם נאמר שהקנה לו תחילה הבית או השור או העבד בכסף או בשטר וס"ל להרשב"א ז"ל כמ"ש התוס' בפ' מציאת האשה דפ"ב ד"ה דאמר מעכשיו והביא דבריהם מרן ב"י בסי' קצ"ז מחו' ד' שאם קנה קרקע בכסף או בשטר ואמר לו קני לאחר שלשים יום אם השטר קיים לאחר ל' יום קנה והכסף נמי אפי' נתאכלו הדמים חשובים כאלו הם בעין כיון דאלו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירן אכתי ק' כיון שזה לא קנה אלא משעת ברירה ואילך ולא למפרע א"כ כשמת העבד ונפל הבית היאך מראהו מת או נפול הרי אין כאן בשעת קנין לא בית ולא עבד כדי לקנות באותה שעה בכסף או בשטר דבשלמא אם הקנין חל למפרע מעת שנתן הכסף ונתן השטר מצי למימר ליה שפיר השתא זה הבית וזה העבד נתתי לך מתחילה וי"ב למפרע וברשותך מת או נפל אבל לפי דברי הרשב"א שהקנין חל משעת ברירה ואילך א"כ באותה שעה אין כאן בית או עבד כדי לקנות וברשות המוכר מת העבד או נפל הבית ועוד בשור משוורי אני מוכר לך דבהמה אינה נקנית אלא או במשיכה או בקנין סודר והכא ליכא משיכה שהרי אמר סתם שור משוורי אני מוכר לך וליכא אלא קנין סודר הרי בשעה שבירר השור הדר סודרא למריה ולא קנה ויכול הלוקח לחזור בו וכשמת השור היאך מראהו מת כיון שלא קנה למפרע ואפי' אם היה השור חי ומבורר כמעכשיו אם אין ברירה ולא קנה למפרע משעה ראשונה בקנין סודר אכתי יכול לחזור בו הלוקח ולומר דאינו רוצה לקנותו ומדקתני מראהו מת מראהו נפול נראה דקנה אותו בע"כ:
כי ע"כ נר' לע"ד ליישב דברי הרשב"א ז"ל במה שידוע דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל או דבר שאינו ברשותו בין במכר בין במתנ' בריא בין במתנת ש"מ כדאיתא ביבמות פ' האשה דצ"ג ובקדושין סוף דס"ב וכמ"ש הפוסקי' עיין בטח"מ סי ר"ט אפי"ה קי"ל דאדם מתחייב לדשלב"ל וכמ"ש הטור והש"ע בח"מ סי' ה' יע"ש. וטעם הדבר הוא שכשהוא בלשון חיוב החיוב חל על גוף האדם המתחייב לא על דבר הנקנה משא"כ כשאינו בלשון חיוב אלא בלשון מכר ומתנה בקנין שהקנין הוא על הדבר וכיון שהדבר אינו בעולם לא חל הקנין ובכן איכא למימר דה"ה נמי לענין מוכר או נותן דבר שאינו מבורר שאם היה בלשון חיוב מהני אפי' למ"ד א"ב כיון שכבר חייב גופו למכור ואפי' אותו הדבר אינו מבורר דומייא דדבר שלב"ל ודבר שאינו ברשותו דמהני בלשון חיוב כמדובר ומשמע ליה להרשב"א דהאומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך או עבד מעבדי אני מוכר לך כיון שלא אמר בית בביתי מכור לך או קנוי לך וכן עבד מעבדי מכור לך או קנוי לך שזהו הלשון המועיל במכר ומתנה כמבואר בסי' קצ"א ובסי' קצ"ז מח"מ יע"ש לשון אני מוכר (עיין בשו"ת רב יוסף סי' כ"ג דס"ט ע"ד ד"ה גם כו' שעלה ונסתפק בלשון אני נותן אי פי' להבא או לשעבר אי מהני לשון זה כמו שדי קנויה לך שדי נתונה לך יע"ש) לך משמעותו הוא לשון חיוב שמתחייב עצמו למכור לחבירו בית בביתיו וכן עבד מעבדיו ואע"פ שלא אמר בפי' לשון חיוב כיון שקנו מידו הקנין מתקן הלשון כאלו אמר לשון חיוב בפי' וכמ"ש הרשב"א גופיה בתשו' הביא דבריו מרן ב"י בח"מ סי' קצ"ה מחו' ך' ושם סי"ד ועיין למרן החבי"ב סי' ס' הגה"ט אות ל"ד שכ"כ בשם הר"ב מ"ץ ועיין בס' חשק שלמה שם אות ך' ובהגב"י אות ס"ג ועיין למוהרא"ש בתשו' סי' כ"ג יע"ש הילכך אע"פ שאין הדבר מבורר מעיקרא קנה הלוקח לענין שאין המוכר יכול לחזור בו וכשיברר הבית או העבד קנה הדבר עצמו דמשעה שבירר המוכר הבית או העבד קנה אותו הבית ואותו העבד משם ואילך ושוב אינו יכול לחזור בו מאותו הבית ומאותו העבד לא המוכר ולא הלוקח אבל קודם שבירר המוכר הבית או העבד לכ"ע לא קנה אותו הבית ואותו העבד כיון שלא מבורר ולא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור לו בית או עבד ללוקח ומפני חיוב זה ס"ל להרשב"א ז"ל ודעימיה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים אבל הבית או העבד עצמו שבירר הלוקח אח"כ לא קנה מעיקרא אלא משעת בריר' ואילך וכמ"ש הרשב"א דאין זה ענין לדין ברירה דאיפליגו תנאי ואמוראי בעלמא כמדובר מעתה נוחים ממילא דברי מוהרימ"ט בתשו' הנז' דכיון דמבואר יוצא מדברי הרשב"א בתשו' הלזו דכל עוד שלא בירר המוכר הבית או העבד לא קנה הלוקח שום דבר ואין כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור א"כ כשמת המוכר קודם שבירר המקח אין היורשים חייבים לברר המקח כיון דלא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר והרי מת ואינו בעולם כדי שיברר וכיון שלא קנה הלוקח שום בית ושום עבד מיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם ואין עליהם שום חיוב וכעין זה כתב הר"ב בני יעקב במאמר קנין דצ"א ע"ב ד"ה וראיתי למהרשד"ם ז"ל יע"ש וכיון שכן שפיר כתב מוהרימ"ט ז"ל בנדון שלו דלא זכו היתומות באותם המעות כיון שלא היו מבוררו' ואתי במ"כש ממקנה לחבירו דבר שאינו מבורר דלמ"ד אין ברירה לא קנה הדבר מבורר למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר ואילך כמ"ש הרשב"א בתשו' הנז"ל ובנדון של הרב שמת המלוה ולא בירר לא זכו היתומות ואפי' אם יבררו אותם היתומות דשני אנשים שציוה המצוה לאחר מיתתו כיון דלמ"ד אין ברירה לא זכו למפרע אלא משעת ברירה ואילך הרי אין כאן זכיה אלא לאחר מיתה ולא מצינן למימר כאן דברי ש"מ ככתובים וכמסורי' דמו כיון דאין כאן ברירה למפרע ולא זכו משעת צואת הש"מ כיון שלא היו מבוררות ולהכי מסיק הרב שפיר דיכולים לשנות המעות ואין כאן סתירה לדברי הרב אלא מדברי הראשונים שאמרו אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מסויים שהם לא אמרו אלא שקנה לענין שלא יוכל המוכר לחזור מחמ' חיובו שנתחייב למכור אבל אזלי ומודו דכל עוד שלא בירר הדבר לא קנה שום דבר משעת קנין אלא משעת שיברר המקח ואילך ולא מדברי תשו' הרשב"א ז"ל הנז"ל שאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דלמ"ד א"ב לא קנה הדבר שאינו מבורר מעיקרא משעת קנין אלא משעת שיברר הדבר ואילך:
וע"פ האמור ומדובר הנה מצינו ישוב נכון למה שהשיגו הראב"ד והרמב"ן ודעימייהו לשיטת הרי"ף ורש"י והר"י ן' מיגאש ורבינו ז"ל דס"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים ומבורר מההיא ברייתא דבית בביתי אני מוכר לך ועבד מעבדי ונפל ומת דמראהו נפול מראהו מת דמבואר מינה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים והם ז"ל הביאוה לפסק הלכה ונדחקו כל הראשונים בתירוצם אמנם ע"פ האמור הנה נכון דהם ז"ל לא אמרו דלא קנה אלא במקנה דבר בלשון מכר ומתנה כההיא דכל נכסי נתוני' לפ' עבדי חוץ מקרקע כ"ש וכן באומר קרקע מנכסי קנויין לך שכתב רבינו ז"ל כאן שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר אבל בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור כל כה"ג אזלי ומודו הרי"ף ודעימיה שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומייא דמתחייב בדשב"ל בלשון חיוב דמהני כמדובר ומבואר מדברי הרשב"א בתשו' הנז"ל:
איברא שלפי האמור ומדובר ההיא דבית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי דקנה לוקח אף שאינו מבורר ומסויים הוי מטעם חיוב שנתחייב המוכר למכור ומפני שהחיוב הוא על גופו ולא על דברי עצמו הנמכר דומייא דמתחייב בדשב"ל והדבר ק' כיון דמטעם חיוב אתינן עלה א"כ כשנפל לו בית ומת לו עבד אין מקום ליפטר מחיובו והרי הוא חייב באחריות הבית והעבד שזהו ענין חיובו שחל על גופו של מוכר ולא על דבר הנמכר וכמ"ש מוהרימ"ט בתשו' חח"מ סי' פ"א דצ"ה ע"ב ד"ה ומאי דק"ל למר וז"ל ונ"ל דבשלמא אי שייך קנין בדשלב"ל איכא מיגו דמצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה אחת קודם מיתתו ואם אבדו אח"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בפירות ההם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו הב' מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב ליתנם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיה באחריותו א"כ לא חל החיוב על גופו כלל והו"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרי' בריש בתרא ואם באתה לומר שיהא חיוב ע"ת שלא יתחייב באחריותו הו"ל תרתי דסתרן אהדדי והוו תנאי ומעשה בדבר אחד כדאמרי' בפ' מי שאחזו ע"מ שתחזירי לי את הנייר כו' ואי ק' מהא דאמרי' בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבינה במקדש כו' יע"ש:
הן אמת שההכרח הזה אשר הכריח מוהרימ"ט מתוך קושייתו דבלשון חיוב משתעבד להתחייב באחריותו וכן מה שהכריח מההיא דתנאי ומעשה בדבר אחד אינו הכרח דעיקר הקושייא כבר הקשה עלה ליישב מוהר"ם אלקלעי בתשו' כ"י הביא דבריו מרן החבי"ב בסי' ס' אות ל' באופן אחר והרב בני יעקב בדצ"ד ע"ד ד"ה ואחרי' יישבה באופן אחר ודברי הרשב"א בתשו' זו ח"ב סי' פ"ב מבואר לע"ד דס"ל דבלשון חיוב נמי לא משתעבד באחריותן דאל"כ לפי דבריו לא אשכחת פתרי למה ששנינו בברייתא נפל לו בית ומת לו עבד מראהו מת מראהו נפול וכמדובר ועיין בס' זכרון דברים בסוף הספר ד"ץ ע"ג יעו"ש באופן שדברי מוהרימ"ט שבח"מ לדידי' וכעת צ"ע ועלה בידינו ישוב נכון לדברי הרשב"א שבח'ב סי' כ"ב ולדברי מוהרימ"ט שבח"א סי' כ"ב ושבח"מ סי' כ"ג ולדברי הרי"ף ודעימיה דס"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ומסויים כמדובר:

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה