שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו
פרק ה · הלכה כב
אמר לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל וכתב הרשב"א ז"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש"י ז"ל שם עכ"ל ולכאו' קשה על דברי הרא"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש"י ז"ל דאפילו נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע"ש וי"ל דאפילו רש"י ז"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ"ש הרשב"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע"כ יע"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח"מ סימן ק"ץ לענין ממונא ועיין שם בב"י ועיין להרב מח"א הלכות שלוחין סי' ט"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ"ג ע"א כת' וז"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר"ן ז"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב"ל בס"ג סי' ס"ו יע"ש.
שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע ומ"ש עוד רבינו אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א"ל רב אשי א"כ הו"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ"ק דסנהדרין עכ"ל וכדבריהם כתבו הרשב"א והריטב"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ"ג ע"ב ד"ה שמין אותו כעבד ובמ"ש שם הרב חידושי הלכות ז"ל דמ"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ"י דברי הרב ז"ל הללו נוחים אצלי דברי הר"ן ז"ל שכתב לקמן בפרקין דכ"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע"ש, ותמה עליו הרב ש"ך ז"ל בח"מ סימן צ"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע"ש ועיין להרב ט"ז בה' שבת סס"י של"ו שכתב וז"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש"י והתוס' ז"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב"ש בסימן קכ"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר"פ המצניע דצ"ד ע"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש"י ז"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ"ש רבינו בפ"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח"מ ז"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ"ה ע"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא"כ לא נ"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ"ש הרב ט"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע"ש ועיין מ"ש רש"י בפ"ק דכתובות ד"ז ע"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע"ש.
ודע דבנדרים פר"א דס"ה ע"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש"י ולהרא"ש ז"ל שכתבו וז"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ"ל כנראה שבאו לשלול מ"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח"א נר"ו הק' לדבריהם ז"ל מההיא דפ' השולח דל"ט ע"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב"ג דהלכתא כוותייהו ס"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר"מ דס"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש"י והרא"ש ז"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא"ש שהוא ז"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ"ק דסנהדרין וא"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב"ג ור"מ ס"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ"י מ"ש התוס' ז"ל בסנהדרין דף ט"ו ע"א ד"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ"ט ע"א ד"ה מאי והשתא הן הן דברי רש"י והרא"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז"ל בפ"א מה' טוען הל' ב' קאי ג"כ כשיטת התוס' ז"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ"כ רבינו בפרק י"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז"ל מיושבים שכתב הנ"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה"ה ז"ל שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ערכין ד"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ"מ יש לדחות במ"ש לעיל ע"ש הרב חידושי הלכות ז"ל במגילה.
וראיתי להרמ"ל שם בפ"ח דערכין שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ"ק דסנהדרין נר' דס"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הל' כ"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע"ש ועיין שם בחי' הרשב"א ז"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ"ש הוא ז"ל כאן דרבי' ס"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז"ל הללו שהביא הרמ"ל בפרק י"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי"א מה' שכירות ד"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ"ל והשתא לפי מ"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ"ש שם הר' המגיד ד"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ"ש ע"ש רבינו מאיר ז"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ"ה ז"ל.
איברא דלפי מ"ש הרב המגיד בפ"ה מהל' טוען ד"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי"א מה' שכירות הוי נמי כה"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ"ש שם ה"ה בפי"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ"ש בפי"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה"ה ז"ל בפי"ד מהל' טוען ד"ט עמ"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז"ל עוד הקשה הראב"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ"ל.
וראיתי להרב גד"ת בשער י"ד ח"א דפ"א ע"ג שכתב על דברי ה"ה הללו וז"ל ואם השגת הראב"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל"ש טלטול ל"ש קרקע עד כאן לשונו יע"ש, ולק"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא"כ ה"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע"ד נכון.
שורש קידושי אדם חשוב ומ"ש עוד רבינו ובהנאה זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ"ט ופסקה רבינו בפ"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז"ל וה"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע"פ דבריה אעפ"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב"א ובהר"ן וברבינו ז"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב"ן וז"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב"א והר"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר"ן ג"כ יש לגמגם שהוא ז"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר היא עכ"ל וקשה שהוא ז"ל הביא לקמיה דברי ר"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ"ש הוא ז"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו.