שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו
פרק ה · הלכה ב
שורש מקדש בשור הנסקל אבל המקדש בפרש שור הנסקל ה"ז מקו' אעפ"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע"כ. והנה התוס' בזבחים ר"פ כל הזבחים ד"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע"ט ע"ב ד"ה בשור כתבו ע"ש ר"ת ז"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע"ש ועיין להתוס' בפ' הא"מ דנ"ז ע"ב ד"ה הרי רובע כו' ובב"ק פרק שור שנגח דמ"ה ע"א ד"ה מכור יע"ש ובכריתות דכ"ד ע"א ד"ה אם יע"ש ולפ"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ"ש התוס' שם בזבחים שאע"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע"ש לפ"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ"ש הרדב"ז בתשו' הביאה הרמ"ל ברפ"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע"ש ולפי דברי ר"ת ז"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ"ש ע"ש ר"ת ז"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ"ג ע"ב ד"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע"ש ולפ"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ"ד ע"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע"ש ולפי דברי ר"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע"ש והיותר נכון שר"ת ז"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש"י בפרק החובל דצ"א ע"א ד"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע"ב גבי מ"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע"ש.
והנה הרמ"ל בה' מכירה פי"ו הי"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז"ל דלא כפינן ליה יע"ש, ועיין במ"ש התוס' בב"ק פ' שור שנגח דמ"ה ע"א ד"ה מכור וז"ל וא"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק"ל דלהוי המעות מתנה דאה"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח"מ סימן ס' וקא מספ"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז"ל שהר"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס"ל להרב ז"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז"ל דמש"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע"כ לא כתב הר"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב"א אלף קכ"א.
ונראה דספיקו של הרמ"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב"י בח"מ סימן ר"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז"ל דחה דבריו שם והב"ח והסמ"ע והש"ך כתבו דהמע"ה יע"ש ובכן ה"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ"ש הריטב"א בפ' הא"מ דנ"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ"א ע"א יע"ש.
ודע שכתב הטור בא"הע ס"ס כ"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד"וה דמ"ה ע"א ד"ה מכור יע"ש.