אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו

פרק ד · הלכה טז

הלכה א

המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע"כ. והשיג עליו הראב"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה"ה ז"ל יישב דבריו דמ"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ"ל, והר"ן ז"ל הביא דבריו מרן בכ"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ"ל, ומרן כ"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף ד"ע ע"א שגם הוא ז"ל כ"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע"ג דקמי שמייא גלייא והו"ל בעילת זנות מ"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח"ך עכ"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע"ד נ"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ"ד הכי ומ"ש הר"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע"ז כתב הוא ז"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע"ד.
ומרן בכ"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז"ל דבעי קידושין אחרים כמ"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ"ט שם בחידושיו על הר"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה"נ מ"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע"ש ולדידי נ"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא"ש שם בפ' השולח וז"ל תמיה לי למ"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע"ע כו' וכי בשביל שחציה ב"ח גריע טפי וכתב הרמ"ה כו' יע"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע"ד.
והרב פ"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ"ג עמד ע"ד רבינו ודחה דברי ה"ה ז"ל ממ"ש רבינו בפ"ג מהלכו' א"ב וז"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב"ח המקודשת לע"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ"כ בפ"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה"ז משחרר עכ"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא"א גמורה ומתוך כך כתב שנ"ל בדעת הרב ז"ל דס"ל דלכ"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את"ד ז"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב"ד הא ודאי מודה הוא ז"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב"ד וא"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה"ה ז"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ"ש כאן בפ"ד מה' אישות וביאר דבריו ה"ה ז"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב"ד כא"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי"ב בא"ה סי' מ"ד הגב"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו.

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה