שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה א
שורש ידים מוכיחות אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי כו'. וכתב ה"ה ז"ל ואי אמר את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוג' משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע"כ.
הנה בגמ' אמרי' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת כו' א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידיים והתנן כו' הכא במאי עסקינן דאמר לי כו' ע"כ, מה שיש לדקדק בסוגיין מ"ש דכשלא אמר לי אינה מקודשת מטעמא דהוה ליה ידים שאין מוכיחות דלא פי' בדיבורו למי הוא מקדשה ואלו בפ' האיש מקדש דנ"ב אמרי' דהאומר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני דכולם מקודשות מספק אע"פ שלא פי' לאיזה מהן קדש ולמי מקדש יע"ש עיין להריב"ש ז"ל בסי' רס"ו שתי' לזה דשאני הכא שאין הוכחה בלשון הקידושין שהוא המקדש ושהיא המתקדשת אבל בההיא דלקמן הלשון של הקידושין הוא שלם שהוא המקדש לבתו של פ' ומצד הלשון של הקידושין אין חסרון אלא מצד הענין שלא ידענו מי היא זאת הבת ומי הוא זה הבן ולהכי כולם מקו' מס' ואני אפרש עוד דשאני ההיא דלקמן דמה שחשב בלבו ומה שהוציא בשפתיו הכל א' ואין שום חיסור בלשונו ממה שחשב בלבו שמעיקרא כך חשב בלבו לקדש א' מבנותיו לאחד מבניו לאיזה מהם שירצה לקדש אח"כ ולומר לו ולשון זה הוא שלם ומפני שלא בירר א' מהם אנו אומרי' שכולם מקודשו' משא"כ הכא שהוא חשב לקדשה לו ובלשונו לא אמר לי כ"ן לע"ד ועיין בתשו' מהר"י הלוי סי' ד' ה' ו' ז' בסוגייא זו.
וכתב עוד שם דבאומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת ודאי דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ועביד מידי דלא רמי עליה והביא ראיה מאותה סוגייא דאחת מבנותיך דאמרי' עלה שאפילו מנתה הגדולה שליח לקבל קדושיה אינה מקו' מה"ט יע"ש ולכאורה אין דבריו מובנים דמאי אהני לן האי טעמא דלא שביק כו' להיכא שאין הוכחה בלשון שהוא דמקדש לה לדידיה ושהיא עצמה תהיה המתקדשת וההיא דאחת מבנותיך שאני דהלשון והדבור שלם ומובן אלא שאין הוכחה מצד הענין וכבר תמה על דבריו בס' קמ"ר בה' אישות דל"ז ע"א יע"ש.
ולק"ד מבואר כוונתו ז"ל דלדידיה משמע ליה דכל דע"י האומדנא מבואר לשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ואין שום חסרון בלשונו של המקדש אין כאן ידים כלל אע"פ שלולי זאת האומדנא לא היה הוכחה בלשון כלל משא"כ כשיהיה אופן לשונו שאף ע"י האומדנא אכתי יש חסרון בלשונו ואין דבורו שלם דודאי כל כי האי הו"ל ידים שאין מוכיחות ולהכי באומר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמשמע ליה להרב שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כיון דאיכא אומדנא זו דלא שביק כו' ולזה הביא ראיה דאומדנא זו אלימא טובא שהרי גבי אחת מבנותיך אהני לן אומדנא הלזו לומר דאפילו מנתה אותו שליח שלא תהיה מקודשת אפי' שאמר בתך מקודשת לי ולשון זה דבתך מוכח טפי דעלה קאי ואפ"ה אמרינן דלא היא ה"נ כל שהאומדנא מפרש כונת לשונו דמ"ש הריני נותנו לך הכונה לומר שהוא המקדש אותה הרי זו מקוד' משא"כ באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאף דאיכא אומדנא זו מ"מ לשון המקדש חסר הוא שלא פי' דלדידיה הוא מקדשה ולהכי אינה מקודשת דע"י האומדנא לא נוסיף על דבריו ונאמר שאמר לי כנלע"ד.
ועיין עוד בס' הנז' שכתב דמהרלב"ח ז"ל בדרל"א תירץ עוד לזה וז"ל ולאו דבעינן שיורה לשון הקדושין עד הוא איש מסויים וכן המתקדשת דאי הוה בעינן הכי הוה קשיא לן ההיא דפ' האיש מקדש אבל עיקרא דמילתא דבעינן דלימא לשון מוכח מיניה שמקדשה לשום איש שיחולו בה הקידושי' ושיהיה ההוכחה בלשון הקדו' שהאשה היא המתקדשת לאיש הראוי לאוסרה בקידו' יע"ש ותירוץ זה מבואר בטעמו יותר אמנם ממ"ש התוס' דלהכי חשיב ידים שאין מוכיחות כל שלא אמר לי משום דאדם עשוי לקדש אשת חבירו משא"כ בגט כו' אין מקום לתי' זה דהכא נמי אין אדם עשוי לקדש אשה למי שאין ראוי לקידו' ולדידהו אין ליישב אם לא ע"פ דברי הריב"ם ז"ל והנה התוס' ד"ה הכא כו' כתבו וז"ל ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס"ל כו' עיין להר"ן שם בנדרי' שכתב הפך זה והכריח כדבריו וכ"כ שם הרא"ש ומה שיש לדקדק בדברי הר"ן עיין להרב עצמות יוסף בסוגיין ועיין בספר לשון למודים בה' נדרים סי' א'.
וראיתי דק"ל ז"ל לפי דבריו אמאי אוקמא שמואל למתני' כר"י לוקמא אפילו כרבנן כיון דס"ל דאע"ג דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין עשוי כו' יע"ש ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר לומר דתלמודא ה"ק שמואל מוקי מתני' דנדרים כר"י כלומר כס' ר"י דאית ליה גבי גט ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים ולא דאתי מתניתין כוותיה דר"י דוקא אלא ככ"ע ומשום דלא אשכחן האי סברא דידים שאין מוכיחות דהויין ידים בעלמא אלא לר"י קאמר דמוקי מתני' כר"י והדר פריך מנ"ל לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים ולאוקמא מתני' דנדרים כס' ר"י וקאמר דמתני' קשיתיה כו' ועוד אפ"ל שאף הר"ן לא כתב כן אלא לפום סוגיי' דקי' ודגיטין אמנם לפום האי סוגיי' דנדרים הדבר מבואר דליכא לחלק בהכי ודוק.
ובדברי הרא"ש בסוגייא דקידושין לא יכולתי עמוד על עומק כוונתם דנראי' כסותרים זה לזה בתכ"ד דבתחילת דבריו משמע דס"ל דשמואל ס"ל כר"י ומשו"ה מוקי למתני' כוותיה שכתב ומסיק הכא דקאמר לי כו' וק' דבריש נזיר מסיק כו' וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כהנהו דריש נדרים הויין ידים כו' הנה מבואר מלשון זה דמשמע ליה דההיא דריש נדרים דאיכא הוכחה קצת ס"ל דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וע"כ דמשמע ליה דכי מוקי שמואל מתני' כר"י היינו משום דהכי ס"ל ובסוף דבריו משמע להפך שכתב וז"ל ובלא"ה הלכ' כההיא סוגייא דנדרי' דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי תלמודא במילתא דשמואל טובא עד דמוקי ליה הכי עכ"ל הנה מלשונו זה מבואר דס"ל דשמואל מוקי מתני' כר"י ולא ס"ל וכעת צריך ישוב ועיין במהרימ"ט ז"ל בח"י על הרי"ף דשקיל וטרי עוד בדברי הרא"ש הללו.
ולענין הלכה במקדש את האשה סתם ולא אמר לי כתב הרב עצמות יוסף שיש לחוש להחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י"א שהביא הר"ן ז"ל בפרקי' גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר גם הרשב"א בחי' למס' קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא כל לשונו באורך יע"ש ולקע"ד סברת הי"א שהביא הר"ן בפרקי' היא היא סברת הרשב"א בחי' שכתב איכא למימר דכשלא אמר לי יש לחוש ולהחמיר וכ"כ מהרימ"ט ז"ל בחי' על הרי"ף ועיין בס' קול יעקב שהביא דברי הרשב"א הללו שלא הבין כן והאריך להקשו' לפי הבנתו ושרי ליה מאריה וכבר ביטל דעתו מפני דעת הי"א שהביא אחריו אשר ע"פ דבריהם אין מקום לסברא זו לחוש ולהחמיר כיון דעיקר הראיה אינו אלא מההיא דאיבעייא לן בגיטין אי בעי' ודין או לא ונדחה קרו לה הי"א והיא היא עיקר הדחית הר"ן וזו היה לו לה"ה כאן לכתוב בשם הרשב"א דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידו' ומה שהביא ראיה מת' הרשב"א סי' תשע"ד ואלף רל"ד כבר אפשר לפרש שדעתו דכל דלא אמר לי לא מהני' והכא ה"ט משום דאמר הריני כו' כמו שפי' הוא באחד מן הפירושים ונמצא שאף הרשב"א ז"ל משמע ליה דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידושיו ואין מקום לחוש ולהחמי' בזה ושוב ראיתי שכך העלה מהרימ"ט בחי' על הרי"ף להלכה ולמעשה וכתב ככל אשר כתבנו.
ועוד אני תמיה בעיקר סברת הי"א שהביא הר"ן ז"ל והיא סברת הרשב"א ז"ל שכתב דברי'ה שכתבו דיש להחמיר בדבר כיון דחזינן דתלמודא ספוקי מספקא ליה אי בעי' ודין או לא ולא אפשיטא כו' דמבוארים דבריהם ז"ל דמשמע להו דמש"ה מספקא ליה לתלמודא אי בעי' ודין אע"ג דלפי למאי דקי"ל דבעי' ידים מוכיחות אין ספק בזה דודאי בעי' ודין אלא דמשו' חומרא הוא דמספ"ל לתלמודא הכי ומינה דה"ה גבי קידושין נמי ספקא הוי והוא תימא איך הפה יכולה לדבר דמשום חומרא דגט נחית תלמודא נפשיה לספק זה דא"כ מה הלשון אומרת בעי' ודין או לא בעי' ודין דלשון זה מוכח דמספק"ל אי לכתחילה בעי' שיכתוב ודין או לא ובזה ליכא ספקא דפשיטא ודאי דבעי' למכתב ודין כיון דקי"ל דבעינן ידים מוכיחות ואי עיקר הבעייא היא אי חוששין להחמיר היכא שלא כתב ודין ונ"מ דאם פשטה ידה וקבלה קדושין שתהיה ספק מקודשת ותהיה צריכה גט משני לא הול"ל האי לישנא דבעינן או בעי' אלא אם לא כתב ודין מאי ועוד שאם זו היתה עיקר הבעייא היכי הוה ס"ד דתלמודא למפשט בעיין מההיא דרבא דאתקין בגיטין כו' ואלו ודין לא קאמר ש"מ לא בעינן ודין והשתא מאי פשיטותא איכא דאטו לדידיה מי ניחא דלכתחיל' ודאי בעי' ודין למאי דקי"ל כר"י ואמאי לא אתקין רבא אלא ודאי דעיקר הבעיא דבעי' התם ללכתחילה הוא דבעי לה אי בעי למכתב ודין או לא וכמו שדחה הר"ן ז"ל והוא מן התימא איך לא דחה הר"ן ז"ל בהכי וכעת צ"י.
ולענין האומר הריני נותן לך זה לקדושין כתב הר"ב עצמות יוסף ז"ל שהרשב"א בתשו' כתב שיש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות כו' וכתב שיש לפרש בדבריו ג' פירו' או שטעם החומרא הוא מפני שדעתו להחמיר אפי' בשלא אמר לי או מפני שלשון הריני הוא לשון נאה כמ"ש הריב"ש בתשו' או מפני שבנדון הרשב"א הוא והם מודים שלשם קדושין נתכוונו ותמה על מוהרשד"ם שבסימן ג' משמע ליה כהבנה השניה ובסימן י"א וי"ג משמע ליה כהבנה הראשונה ויש חילוק גדול לענין הדין יע"ש ועיין בסי' ל"א ול"ו ועוד דגם שם משמע כהבנה ראשונה ובסי' ן' ספוקי מספק"ל בהבנת דברי הרשב"א יע"ש ומוהרימ"ט בחי' על הרי"ף הסכים על ההבנה השניה והוא הנכון לע"ד ועיין למרן ב"י בא"ה סימן כ"ז יע"ש ולענין הלכה למעשה העלה הע"י דהוא ספק מקודשת והדבר ברור כיון שהרשב"א בתשו' כתב שיש להחמיר.
וראיתי להרב מש"ל ברפ"ג מה' אישו' שתמה על מהרשד"ם שבסי' ג' כתב דבאומר הריני דעת הריב"ש הוא דהוו קדושין גמורי' וכ"כ בסי' ל"ז ואלו בסי' צ"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קדושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת וכתב וז"ל ממה שקשה עליו ממילת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ"ש בסי' ג' ואם ממ"ש הריב"ש דכל שאמר הריני נותנו לך כו' הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש כו' זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקד' כמ"ש הוא ז"ל בסי' ע"ו וצ"ע עכ"ל והנה מה שהוקשה לו דבריו שבסי' ג' עמ"ש בסי' צ"ט לע"ד אין כאן מקום לקושייתו שבסימן ג' לא סמך על סברת הריב"ש ז"ל אם לא מפני הטעמים אחרים שכתב הרב שהיתה משודכתו מקודם ואין אדם עשוי לקדש את משודכתו לאחרים, ועוד שהיו אוכלים ושותים יחד שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בל' הקידושין יע"ש ובסי' צ"ט לא היה בה אחד מהטעמים הנז' זולת הריני ולא סמך על הריב"ש וחשש להחמיר וכן ההיא דסי' ע"ו מיירי נמי במשודכת ולכך עשה עיקר מלשון מירה קי ווש לודו משא"כ דסי' צ"ט.
ועיין עוד במה שתמה על הרב עצמות יוסף שהק' על מה שפסק מוהרשד"ם בסי' י"ב וז"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כו' וכתב עליו ותמהני שהרי לא התירו מוהרשד"ם שכ"כ בפי' ואע"פ שחכמי דורו התירו עכ"ז הוא החמיר בדבר והצריכה גט יע"ש ולפי ק"ד כונת הרב ע"י היתה למה לא חשש להחמיר מטעם זה שאני וכו' והוא לא החמיר מהאי טעמא אלא מטעם שהוא דאפילו באומר הרי את מותרת ולא אמר לי יש לחוש אחר סברת י"א שהביא הר"ן ותשו' הרשב"א שחוששין להחמיר בדבר ולמה לא החמי' מטע' שאמר שאני שלפי דעת הריב"ש הוייא מקודשת גמורה כמ"ש הוא בסי' ג' שזה הלשון הוא דבור שלם ובזה אין מקום למה שהאריך עוד לחלק בין מ"ש בסי' ג' להא בסי' י"ב כי לא היתה כונת קושייתו ממה שפסק שם כי אם מעיקר תשו' הריב"ש דס"ל דזה הלשון הוא דבור שלם ודוק כנעל"ד, ועיין עוד במה שהק' בתשו' הרשד"ם שבסי' ל"ו וסי' ן' עמ"ש בסי' ך' ויע"ש וי"ל דבסי' ל"ו וסי' ן' מיירי בשדוכין ולכך עשה אותם הדברים ס' להחמיר משא"כ בסי' ך'.
ולענין גט אי בעי' ודין ומינאי יש ג' מחלוקות בדבר איכא למ"ד דבעינן לשניהם ואיכא למ"ד דלא בעי' לא זה ולא זה ואיכא למ"ד דודין בעינן ומינאי לא בעי' עיין בחי' הר"ן לנדרים ובנימוקיו על הרי"ף לגיטין וקידושין ודעתו בדעת רבינו דלא בעינן ודין ולא מינאי ואולם הלח"מ בפ"א מה' גירושין ובפ"ד ומהר"י הלוי בתשו' והתי"ט ז"ל ס"ל בדעתו דבעינן ודין ובעי' מינאי ועיקר דבריהם תלוי במ"ש רבינו בפי' המשנה בפ' המגרש גבי פלוגתייהו דר"י ורבנן שכתב דאף ר"י מודה דגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם ולא בעינן ודין לעיכובא אלא מדרבנן יע"ש והפ"ח בה' גיטין סי' קכ"ה סקל"ט ד"ה גרסי' דחה דברי רבי' הללו שבפי' המשנ' מהסוג' דנדרים ומורינו הרב בס' קול יעקב ישב עיקר קושייתו ויע"ש ולדידי ק"ל טובא בדברי רבינו הללו שבפי' המשנה ממסקנת אותה סוגייא דנדרים דקאמר אביי אמר אנא דאמרי אפילו כר"י ע"כ לא אמר ר"י כו' והשתא אם איתא דר"י גופיה אזיל ומודה דעיקר הגט אינו אלא את מותרת ולא בעינן ודין אלא מדרבנן מאי קא ק"ל לאביי מדר"י אדרבא ר"י נמי קאי כוותיה ועיין להרב גט פשוט בסי' קכג ובהרב מכתב מאליהו שגם הם ז"ל ניחא להו דברי רבינו ע"פ מ"ש בפי' המשנה יע"ש והרשב"א דקדק מדברי רבינו דגבי גט לא בעי' שיאמר ודין מינאי בשעת הנתינה ותמה עליו הרב קול יעקב דמדברי רבינו נראה דאפילו בכתיבת הגט לא בעי מינאי שהרי הוא ז"ל כתב דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם יע"ש ואין ספק שהוא ז"ל לא דקדק מדברי רבינו כן אלא ממ"ש גבי נתינת הגט ויאמר הר"ז גיטך ולא הצריך שיאמר ממני ואף שהוא ז"ל כתב בזה הלשון דבקדושין הזכירו לי וכגרושין כתבו דברי שמואל כהלכתן כו' לא כתבו כן אלא על דברי הרי"ף ז"ל והר"ב ה"ג ז"ל כי רבינו לא הביא דברי שמואל ודוק.