אור ברסלב

שולחן ערוך הרב· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

א הקדמה
תניא רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה בעל פה (עיין פרישה) דהיכן צוהו בכתב. ואמר רב יהודה אמר [שמואל] כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כדלקמן סי' כ"ג:
שלא לשחוט. שלא רצו להאמינם על השחיטה הואיל ודעתן קלה. והב"י כתב דלא ראינו אינו ראיה. והש"ך כתב דבמנהג וכהאי גוונא הוי לא ראינו ראיה כמ"ש רמ"א בח"מ סימן ל"[ז] ופירש שם הש"ך הטעם דכיון שהדבר שכיח אם היה הדבר מותר אי אפשר שלא היינו רואים פעם אחת כן נוהגים להתיר וגם הלכות שחיטה נוהגת בכל יום ושכיח טובא ולא ראינו מעולם שאשה שחטה או שלמדה הלכות שחיטה כדי שתוכל לשחוט ודאי בכהאי גוונא הוי לא ראינו ראיה עכ"ל:

ב ועבדים. הטור כתב ועבדים משוחררים. ופירש הש"ך דהיינו משום דבעי למתני אפילו אין מכירין כו' וסתם עבדים שאין מכירין אותם הם בחזקת גנבים כו' (עיין ש"ך הארוך) (וצריכים בדיקת סכין כדלקמן סי' ב' סעיף ו') וגם יש מהם חשודים על אבר מן החי ובהמה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ואיך נוציאה מחזקת איסור על ידי עבדים החשודים עליו. אבל עבד שמכירים אותו שהוא כשר אלא שאין יודעים אם יודע הלכות שחיטה אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמ"ש הרשב"א דנשים ועבדים הם בכלל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והבית יוסף [ש]השמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה דסבירא ליה דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא השוחט נאמן ולא די בחזקת כשרות של כל ישראל אלא שיודעים ומכירים בו שהוא אדם כשר ונאמן כמ"ש בב"י בשם [ה]רמב"ם והמרדכי בשם ר"ח ולכך לא הוצרך להזכירו הכא דפשיטא דלא עדיפי עבדים משאר בני אדם עכ"ל:
ולכן כל רב שנותן קבלה לשוחט צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י שאז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז"ל אין בור ירא חטא ואיכא מאן דאמר בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו למוד הגמרא הרי זה בור וזהו דעת רב עמרם גאון הובא בב"י.
ועכשיו שרבו נותני קבלה בלי דרישה וחקירה כל מי שנגע יראת ה' בלבו לא יאכל בשר כי אם משחיטת השוחט שמכירו שהוא אדם כשר וירא שמים או שהוא בעיר שראשיה הם יראי ה' שבוודאי דרשו וחקרו אחריו הטיב או שיבדוק הסכין בעצמו אם יש לו הרגשה טובה וגם ישאל לבני עירו אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים ואחר יאכל (שמלה חדשה).
וכתב ב"י סוף סי' י"ח בשם הר"ר יונה ולמוכיחים ינעם והעד בעם ויזהרו בתורת השחיטה בדקדוקיה ויבחרו להם שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות השחיטה והבדיקה וגם אמנם אמרו רז"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן יש מקומות מבלי משים ואין תוכחת מצויה שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחין. ועוד ראינו במקצתם שערוריה כי רבים מן המומחים רחק לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין כי צריך לכוון את לבו מאד מאד בבדיקתו הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש פגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים אחר שחיטה ויתר דרכים עכ"ל. וכ"כ בשם הרא"ש וטור ושלחן ערוך סי' י"ח דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וצריך לבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדבר אחר ולכן אין למנות על זה כי אם יראי שמים ביותר וחרדים על דבר ה' ואינם נבהלים ונחפזים בדעתם ואינם משתכרים שהמשתכרים אפילו שלא בשעת שכרותם אבריהם כבדים עליהם וצריכים הממונים לחקור אחר כל זה וגם לבדקם אם יש להם הרגשה טובה כשאר בני אדם השלימים בדעתם (שאינם נבהלים ונחפזים בדעתם) וכל המרבה לבדוק אחר השוחטים בענינים כאלו הרי זה משובח (שמלה חדשה סי' י"ח סעיף ז').
ובתשובת בית יעקב הקיל באם שהוא ירא שמים אף שמרגישין פגימה דקה אחר בדיקתו אין בכך כלום כיון שבדקו כפי כחו מהרגשתו. וחלילה לומר כן כי מה לי בו שהוא ירא ובעל מעשה אם יש לו מעשה ואין לו מחשבה והרגשה טובה הוא מאכיל נבלות לישראל רק הדבר תלוי בשאר בני אדם אם יש מרגישין אחריו הרי הוא פסול רק אם בני אדם שעמו אומרים שאינן מרגישין והם חכמים וראוים לזה אף על פי שימצא אחד אומר שמרגיש אין כולם זקוקים לשמוע לזה אבל בדאיכא קצת מרגישים פשיטא שיש לאסור עכ"ל התבואות שור שם ס"ק יז:

ג יתעלף. לשון עייפות וחלישות הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמות כמו (ו)תתעלפנה הבתולות (רש"י) והוא ענין סילוק הרגשה מחמת רכות לבו (שמלה חדשה) ויבא לידי שהייה (רש"י):

ד לכתחילה לשחוט. פירוש על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם יודע הלכות שחיטה כדמסיק. ולא חיישינן דלמא מישתלי ואכיל בלא בדיקה משום דאף אם משתלי ואכיל לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכן אם ילך לו ולא נוכל לבודקו סמכינן ארובא ושרי (רא"ש):

ה ומוחזקין. דאף על גב דקיימא לן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והכא אינו יודע במה נשחטה כי שמא לא היה השוחט מומחה מכל מקום כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתיידע לך במה נשחטה דמי (רי"ף):

ו אם נתעלף. דטעמא דעלופא משום שהייה הוא וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה לא היה מאכילו לנו (ב"י). ומכל מקום מהאי טעמא לחוד לא היה מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט אי לאו משום שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מוחזקים כמו שכתב השלחן ערוך לעיל משום דהוה חיישינן שמא ישהה ולא אדעתיה שהעלוף הוא ענין סלוק ההרגשה ויכול להיות שיתעלף מעט ולא ירגיש. ומכל מקום בדיעבד לא חיישינן להכי ואם היה מתעלף היה יודע שנתעלף והיה אוסרה.
והרשב"א פירש הטעם דאין צריך לשואלו אם נתעלף משום דהעילוף הוא דבר שאינו מצוי בבן דעת להכי לא חיישינן ליה כלל אפילו לכתחלה. והטור ושלחן ערוך לא סבירא להו הכי מדהוצרכו ליתן טעם להתיר לכתחלה משום שרוב הרגילים כו'. וכדלקמן בהג"ה.
והרא"ש חולק בזה וסבירא ליה דצריך לשואלו אם נתעלף לכתחלה דחיישינן שמא שכח להודיע לומר שהיא אסורה משום שנתעלף. וטוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד:

ז לבררו. דהיינו לבדקו אם הוא מומחה שכיון שאפשר לבדקו קודם שחיטה לא ישחוט על דעת שיבדקנו. אבל אם שחט אין צריך לבדקו לפי סברא זו דסמכינן ארובא בדיעבד אף על גב דיכולין לברר. והעיקר כסברא הראשונה שהיא דעת הגאונים ורוב הפוסקים (שמלה חדשה). ומכל מקום יש לחוש גם לסברא האחרונה שלא ליתן לו לכתחילה [לשחוט] על סמך שיבדקנו אחר כך כשאפשר לבדקו תחילה (ב"ח. ט"ז):

ח בקי. ביד לאמן ידיו לכך (רש"י) ושלא יתעלף דאחרים שאינם מכירים אותו יכולין לסמוך ארובא וחזקה שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין כדלעיל:

ט לא ישחוט. בינו לבין עצמו שמא יתעלף ולאו אדעתיה מה שאין כן כששוחט בפני חכם המדקדק עליו ורואה אם לבו עמו (תבואות שור). ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה (רמב"ם) דלא חיישינן לעלופי ולאו אדעתיה אלא לכתחלה. ולהרשב"א דס"ל דהעלוף אינו מצוי ולא חיישינן ליה כלל וכן כתב הר"ן סבירא להו דאפילו השוחט עצמו שיודע שאינו מוחזק עדיין מותר לו לשחוט בתחלה אפילו בינו לבין עצמו. ולכן כתב הרשב"א בחדושיו על מה שכתב הרמב"ם (שממנו מקור דברי רמ"א) שלא ישחוט בינו לבין עצמו כי חומרא היא שהחמיר בזה ליראי חטא ונכון לחוש בזה לכתחלה עכ"ל.
הלכך מי שהוא חכם שהגיע להוראה שאין צריך ליטול קבלה ורוצה לשחוט בעצמו בתחלה ואין שם מומחה לשחוט לפניו כדאי הם הרשב"א והר"ן לסמוך עליהם בשעת הדחק:

י ג' פעמים. רצופים ואם קלקל שחיטתו פעם אחת צריך לחזור ולשחוט עד שיתחזק בג' פעמים רצופים בשחיטות כשירות (שמלה חדשה):

יא ובקי ביד. דהיינו שישחוט לפניו ג' שחיטות כשרות רצופים כדלעיל.
והמנהג שג' שחיטות אלו הן תרנגולים שקשה בהן השחיטה מפני חשש שמוטה וצריך אומנות ביותר ואחד מהן הוא תרנגול מפני שהשחיטה קשה בו יותר מבתרנגולת משום חשש שמוטה.
ואף על פי שהוחזק בתרנגולים ושאר עופות אין נוהגים ליתן לו לשחוט בינו לבין עצמו עופות הקטנים שהן צפרים ויונים הקטנים אלא למי ששחט אותם ואתמחי כבר בהם בפני מומחה (דהיינו ששוחט ג' שחיטות כשרות כדלעיל. עיין שמלה חדשה דלא דק) לפי שהניבול מצוי בהם. ומשום הכי מדקדקים מומחים גדולים מתי שבא לפניהם עוף קטן אין שוחטין אותו לבדו אלא עם עוף אחר כדי להסתלק מחשש ברכה לבטלה (ים של שלמה פ"ט דב"ק סי' כ"ג. עיין שם הטיב דלא כשמלה חדשה שלא עיין שם). ואם מביאים לפניו ב' צפרים או ב' יונים קטנים אין צריך יותר דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם (ש"ך). וזה אינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ונכון ליזהר בו (פרי חדש).
ומה שנוהגים שהתרנגולים ששוחט לפני החכם נוטל החכם בשכרו וגם יש לו קצבה ושכר במה שנותן לו אחר כך רשות לשחוט מנהג רע הוא ומחמת זה באו כמה קלקולים שנותנין רשות והסכמה מחמת שכר פרנסתן אפילו למי שאינו ראוי לכך לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו ואל יהנה אפילו מן התרנגולים אלא יתן לעניים (רש"ל ש"ך).
ואם לא קצבו לו הקהל דבר מועט בשכרו אלא מעלה בדמים כפי רצונו יש בו גם כן משום גזל שהרי השוחט מוכרח ליתן לו שאם כן לא יניחהו לשחוט בעירו (שמלה חדשה)

יב ולא בסוף. שלא שכיח כלל ששום אדם ישחוט בלא קבלה (דרכי משה):

יג לפרקים. הפרקים הם הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו זכרון טוב (שמלה חדשה):

יד שגורים בפיו כו'. אף על פי שבשאר הוראות אין צריך שידע המורה בעל פה כל הוראות בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ורבים מתפרצים ואינם נותנים על לב תמיד לחזור על הלכות שחיטה על כן נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה (ט"ז). ועיין סעיף ב' מה הן הלכות שחיטה שצריך לחזור עליהן ולידע אותן בעל פה:

טו ודינם ומנהגם שוה. פירוש שמן הדין הוא צריך לבדקו אם יודע הלכות בדיקה משום דמיעוט שאינם מומחין שכיח כמ"ש לעיל בשם הר"ן. ולכן נהגו ליטול קבלה ולכן נהגו שאין בודקים עוד אותו. אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ן אינו צריך ליטול קבלה לבדיקות הריאה:

טז חלוקי הדינים. כגון שהייה וחלדה במיעוט סימנים דלקמן סי' כ"ג סעיף ד' ה' וסי' כ"ד סעיף י"א וכיוצא בהם דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בהלכות שחיטה הלכך אם אומר אילו בא דין זה לפני הייתי מסתפק ושואל כו' (ב"י בשם המרדכי והגהות מיימוניות):

יז יודע כו'. אך שידע לתת לב בשנוי שחיטה ולשאול על ספיקם (מרדכי). דהיינו שיודע עיקר[י] הלכות שחיטה (רמב"ם) כדלקמן בהג"ה. דמדקאמר רב יהודה כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה כו' כדלעיל כיון שאינו מזכיר אלא שהייה כו' משמע דאפילו אינו יודע אלא אלו שרגילים לבוא לידו אין צריך יותר שהרי אם יסתפק בהם יודע לשאול ואם לא ימצא לשאול משום אדם יחמיר דבזה בקי אפילו עם הארץ דספק דאורייתא לחומרא. אך צריך לידע הא דמספקא לן בגמרא אי שהיות מצטרפות וסלקא בתיקו דרגילות לבא לידי השוחט וגם צריך לידע בדיקות הסכין אבישרא ואטופרא שלא ישחוט בסכין פגומה עכ"ל הגהות אשר"י. והרמ"א הוסיף בדיקת הסימנים לאחר שחיטה, ונכלל בזה שיעור השחיטה דלקמן סי' כ"[א].
והרמב"ם כלל כל אלו במה שכתב ה' דברים אלו שהם שהייה כו' וכיוצא בהם שהם עיקר הלכות שחיטה עיין שם בפרק ד' הלכות א' ב' ו' שכיון שיודע עיקרי הלכות שחיטה יודע סדר השחיטה כיצד שוחטין וכל שאר הלכות שחיטה אינם אלא לבאר משפט השנוים אם שינה מסדר השחיטה ואם יארע לו איזה שנוי ישאל על ספיקו בוודאי אבל אם אינו יודע עיקרי הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה אינו יודע לשאול כלל והלכך לא מהני מה שאומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל אלא בחלוקי הדינים אבל לא בעיקר הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה:

יח האסור מותר כו'. אז מיקרי אינו יודע ואפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו דחיישינן שמא בא לידו איזה ספק והוא אינו יודע והתירו (פרישה וכ"מ מלשון הטור). והיינו אפילו בדבר שאינו רגיל לבוא לידי השוחט כגון שהייה וחלדה במיעוט סימנים וכיוצא בהם דבדבר הרגיל לבא אפילו אמר איני יודע לא מהני כדלעיל:

יט רס"י כ"ג כו'. שהן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שנתבאר שם ובסי' כ"ד:

כ הסכין. שיתבאר בסי' י"ח:

כא בדקינן כו'. אבל אי איתא קמן ובדקוהו ונמצא מומחה אין צריך לבדוק הסימנים דכיון שהוא מומחה בודאי בדק בסימנים וכן אי ליתא קמן ואי אפשר לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובודאי בדק בסימנים (דרכי משה הרא"ש ור"ן):

כב כלל וכו'. מלשון זה משמע דאין צריך לבדוק אחריו לעולם אפילו יש זמן רב שנטל קבלה. ומשום הכי כפל רמ"א דבר זה שכבר כתבו בסעיף א' לאשמועינן דאין נוהגים לבדוק אחריו כלל בשום אופן בעולם אפילו אחר זמן מרובה ולא חיישינן דלמא שכח לימודו (וכ"מ בהדיא בדרכי משה בשם פסקי מהרי"א עיין שם במהרי"א ובראייתו מפרק אין [מעמידין]).
וטעמא דמילתא לאו משום דאוקי גברא אחזקתיה חדא דהיא חזקה העשויה [להשתנות] מעצמה אם לא יחזור על למודו ישכח מאליו ואינה מוציאו מחזקת איסור ועוד דהא רובא עדיף מחזקה ואנן לא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן היכא דאיתא קמן ואפשר לברר והיכא סמכינן אחזקה כשיש לחוש לשכחה. אלא היינו טעמא משום דלא חיישינן לשכחה כלל משום [דמלתא] דלא שכיחא היא שישכח עיקר הלכות שחיטה הרגילין לבוא מאחר שהוא עוסק תדיר בשחיטה דהא דמצרכינן בדיקה בתחלה ולא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הוא משום דמיעוט שאינן מומחים שכיח כמ"ש לעיל בשם הר"ן וכ"כ רמ"א מדהשוה דין בדיקת הריאה לשחיטה כדלעיל. אבל אחר שנבדק ונמצא שהוא מן הרוב שהן מומחין תו ליכא למיחש למידי דשכחה מלתא דלא שכיחא היא במי שהוא עוסק בשחיטה.
אבל אם הניח ועזב עסק השחיטה זמן רב בענין שיש לחוש שמא שכח עיקרי הלכות שחיטה כיון שמלתא דשכיחא היא שישכח בזמן רב כזה חיישינן וצריך לבודקו כאילו בא לשחוט בתחלה דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דלא מוקמינן אחזקתיה היכא דאפשר לברר כדלעיל סעיף א' בהג"ה:

כג שחיטתו פסולה. והרי זו קרובה לספק נבלה (רמב"ם) לפי שספק נבלה הוא כשנולד בה דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר אלא שאנו חוששין דלמא שהה או דרס ולא ידע כדלקמן (כסף משנה). ואפילו אם אינו יודע איסור פגימת הסכין מבואר ברמב"ם דאינה נבלה בוודאי אלא קרובה לספק נבלה.
אבל במשמרת הבית כתב (חסר):

כד יפה כו'. פירוש לאחר שלמדוהו הלכות שחיטה אומר כך (ב"ח ט"ז) או שאומר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים לי (ש"ך). וטעמא דמילתא דכיון דבשעת שחיטה לא ידע הלכות שחיטה זמנין דשהה ודרס ולא ידע (גמרא) פירוש ואינו מרגיש אם נזדמנו לו דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר כלל הלכך לא מהימן לומר לא שהיתי ולא דרסתי (רשב"א בחידושיו רא"ש):

כה הלכות שחיטה כו'. דודאי אילו שהה ודרס לא היה מאכילה לנו (ב"י). ולפי זה הוא הדין אי שתק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה ודרס (ש"ך. וכן דעת הש"ע).
ולפי דעת הרא"ש דלעיל דחיישינן שמא שכח להודיע הכא ברגיל להתעלף אסור אפילו בדיעבד אי ליתיה קמן דנשייליה. וטוב לחוש לדבריו ולהחמיר בשל תורה (תבואות שור). ומכל מקום אם הניחה במקום שאין אדם עשוי להטיל נבלתו אין לנו להחמיר עיין סעיף ד':

כו סופה. אבל אם לא ראה אלא ששחט סימן אחד יפה והלך לו ולא ראהו עוד לא אמרינן מדהאי שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר אלא האי אתרמויי אתרמי ליה אידך שמא שהה שמא דרס (גמרא):

כז הלכות שחיטה. חיישינן שמא ישהה וידרוס ולאו אדעתיה דהאי דעומד על גביו כי היכי דחיישינן בחרש שוטה וקטן דלקמן סעיף ה'. והשלחן ערוך סבירא ליה דלא דמי לחרש שוטה וקטן דרוב מעשיהם מקולקלים ומועדים לקלקל תמיד משום הכי חיישינן בהו להכי מה שאין כן בגדול בן דעת שאף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הם (רשב"א בחדושיו).
אבל מן הסתם שאין ידוע אם יודע הלכות שחיטה אם לאו לכולי עלמא מותר לשחוט כשאחרים עומדים על גביו (ש"ך). פירוש שאז אין צריך לבודקו כלל כיון שראה ששחט יפה ולא חיישינן שמא שהה ודרס ולאו אדעתייהו דעומדין על גביו כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואף על גב דלא נטל קבלה אין בכך כלום כיון שמומחה עומד על גביו כדלעיל:

כח גדייו ותרנגוליו. פירוש שמכירם בטביעות עין או בסימן שהם שלו דאין בהם משום בשר שנתעלם מן העין דלקמן סימן ס"ג עיין שם (ט"ז). ולסברא האחרונה דלקמן שם סעיף ב' וכן מנהגנו כמ"ש רמ"א שם דלית לן איסור בשר שנתעלם מן העין אף המוצא גדיים ותרנגולים שחוטים שאינן שלו מותרים אם רוב העיר ישראל ורוב טבחים ישראל כדלקמן שם:

כט שנגנבו. שאף על פי שחשוד על הגניבה אינו חשוד על הנבילה ושוחט או נותן לאחר לשחוט אם אינו יודע לשחוט או שאינו רוצה לטרוח בבדיקת הסכין עיין סי' ב' סעיף ו' (ש"ך שם):

ל מצויים. אפילו רוב העיר והשוק נכרים אלא שבמקום שנמצא בו רוב ישראל מצויים בו במקום זה תלינן בישראל. וכן אם רוב נכרים מצויים בו אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים במקום שנמצא בו. ואם ישראל ונכרים מצויים שוים במקום שנמצא בו אזלינן בתר רוב השוק ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור. כן כתב הש"ך.
ופירש התבואות שור סי' ס"ג דהאי מצויין שוין היינו שוין למראית העין ואם אינו יודע מי מצוי יותר במקום המציאה אז אם נתברר לנו שבכלל השוק מצויים רוב ישראל אמרינן מסתמא גם כאן הוא כן. וכן אם לא נתברר בשוק מי הם רוב המצויים שם אזלינן בתר רוב העיר. אבל אם ידוע לנו שבמקום המציאה ישראל ונכרים מצויים שוים אסור ולא מהני רוב העיר והשוק דהכל תלוי ברוב מצויין במקום שנמצא בו כמו שכתב הש"ך
וכתב הש"ך דהוא הדין אם רוב נכרים מצויים שם אלא שרוב הטבחים שבעיר הם ישראל מותר (ואפילו בעיר שרובה נכרים אלא שאין דרך הנכרים לשחוט כלל בבתיהם אלא ליקח ממקולין וכל בהמותיהן העומדים לאכילה הם מוכרין למקולין ואינם שוחטים בעצמן ובמקולין הם רוב טבחים ישראל אזלינן בתר רוב הטבחים שהם ישראל ותלינן שאחד מהם מצאן ושחטן אף על פי שנמצאו במקום שמצויין רוב נכרים וגם רוב העיר [נכרים כיון שרוב המצויין שם ורוב העיר] אינן שוחטין כלל בעצמן אלא הטבחים לבדן ודמי לרוב טבחים דלעיל).
ומיהו דוקא בבהמות מהני רוב טבחים ולא בעופות שדרכן לשחטן בבית עכ"ל. וכן הוא בב"י דלא כתבואות שור בשם הב"י:

לא ישראלים. אנגנבו דוקא קאי. אבל בנאבדו לא חיישינן שמא נגנבו אלא תלינן שברחו מביתו ומצאם ישראל שהיה סבור שנתייאשו הבעלים (מרדכי) ואחר כך נמלך להחזירם או שנפלו ממנו.
ובנגנבו לא בעינן אלא שיהיה רוב גנבי העיר ישראלים ואף על פי שאין רוב ישראל מצויים במקום שנמצאו ואפילו רוב העיר נכרים כן כתב הש"ך. ומה שכתב רמ"א וגם כו' רוצה לומר דאז מותר בין בנגנבו בין בנאבדו. ואף אם לא נתכוין לזה העיקר בזה כהש"ך שכן פסק הפרי חדש ותבואות שור.
אבל אם רוב גנבי העיר נכרים אף שרוב טבחי העיר ישראל אסור דלא תלינן שאחד מהטבחים גנבם כיון שאינן מוחזקים בגנבים וגם אין לתלות שהגנב מכרם להם כי הוא מתיירא למכור בעירו:

לב מותרים. דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. ומכל מקום היכא דאפשר יבדוק בסימנים לכתחלה לראות אם נשחטו כראוי כדלעיל סעיף ב' בהג"ה (דרכי משה שמלה חדשה).
וכתב השמלה [חדשה] דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה יש לחקור אצל השוחטים שמא יתברר שלא נשחטו על ידם ואם אי אפשר להתברר יש להחמיר בנגנב אפילו ברוב גנבי ישראל דיש לחוש שנתירא לילך להשוחט שלא תגלה רעתו בקהל ולהתיר בנאבד והמחמיר גם בנאבד תבא עליו ברכה דכל עניינים אלו של תורה ובקל יוכל להכשיל באיסור נבלות עכ"ל:

לג שבבית. בין שמצאן בדרך (גמרא ב"מ כ"ד) שאין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ולא בשוק ולא בדרך אלא באשפה שבשוק (גמרא). והלכך אף על גב דאיכא הכא ריעותא שמצאן שחוטים ומושלכים וזו הוכחה שנתנבלו בשחיטתן ומפני כך השליכן שהרי אין דרך בני אדם כל כך לאבד ולא להחזיר הגניבה אפילו הכי תלינן בהכי ולא שהשליכן בכוונה מפני שנתנבלו כיון שאין אדם עשוי להטיל נבלתו אלא באשפה שבשוק. אבל בלא הוכחה לא חיישינן כלל שמא נתנבלו בשחיטה דחזקה על בן דעת שאין קילקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה שלא ברצונו כדלקמן סי' ב' (ובתבואות שור). ובמקומות שרגילין להטיל נבלות שלא באשפה אסור (תבואות שור)

לד שבשוק. אפילו אינו גבוה ג' טפחים (ט"ז ש"ך):

לה מדבר. דינו כשוטה לפי שאין בו דעת נכונה וצלולה:

לו שנותנים. אף על פי שאינו משליך בידו לאיבוד אלא שאינו יודע לשמור מפני שטותו כגון שמניחו במקום שיפול לאיבוד וקעביד דרך שטות (תבואות שור). והני ד' דברים אלו לאו דוקא אלא הוא הדין לעושה דבר מן הדברים דרך טרוף ושבוש הדעת בכלל שוטים יחשב (ב"י בשם הרמב"ם).
ובחושן משפט סי' ל"ה למד הב"י מדברי הרמב"ם דלא מיקרי שוטה בפעם אחת שיעשה אחת מאלו אלא כשדרכו בכך. והתבואות שור למד מדברי התוס' דבפעם אחת מיקרי שוטה כיון דקעביד דרך שטות ומה שאינו עושה עוד כן יש לומר שהבריא ונתפקח אם ידענו שמניעותו מלעשות עוד כן הוא מחמת פקחות.
[וכתב] בדרכי משה עיין בחושן משפט סימן ל"ה כל דיני שוטה עכ"ל משמע דסבירא ליה שאף הפתאים ביותר והמשתגעים ביותר והמבוהלים ונחפזים בדעתם בכלל שוטים הם לענין שחיטה כמו לענין עדות כמבואר בחושן משפט שם (תבואות שור). ועיין שם בחושן משפט כל דיני שוטה:

לז דרך שטות. פירוש שנודע בבירור שאין סבה לעשייה זו כי אם מחמת שטותו ואפילו איכא למיתלי במילתא דלא שכיחא כגון הלן בבית הקברות דאיכא למיתלי שמתכוין כדי שתשרה עליו רוח הטומאה לא תלינן (גמרא. תבואות שור). ואי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולהו לא מחזקינן ליה בשוטה (גמרא):

לח אפילו אחרים עומדים על גביהם. לפי שכיון שמועדים לקלקל מתוך שאין בהם דעת ורוב מעשיהם מקולקלים חיישינן שמא יקלקלו שחיטתן בשהייה או דרסה ולאו אדעתייהו דעומדים על גביהם (רש"י ורשב"א):

לט אם אחרים עומדים על גביהם. וראו ששחטו יפה מתחילת שחיטה ועד סופה כדלעיל סעיף ג' דבדיעבד לא חיישינן דלמא לאו אדעתייהו דעומדין על גביהם:

מ לכלבים. ושוחטין כדי להתלמד (רשב"א). וטעמא משום חשש הרואים שמוסרים להם לשחוט שלא יטעו לומר שחיטתו כשרה היא ואתו למיכל משחיטתו (תוס'). והוא הדין והוא הטעם בגדול בן דעת שאינו יודע הלכות שחיטה ואין מומחה עומד על גביו. וכשמומחה עומד על גביו מותר למסור אפילו לחרש שוטה וקטן אם רוצים להאכיל לכלבים דליכא למיחש דלמא אתו למיכל משחיטתן כיון שהיא כשרה בדיעבד בעומד על גביו (ש"ך). ומהאי טעמא מותר למסור לשחוט להאכיל לכלבים למומחה שיודעים בו שאינו מוחזק לשחוט שלא יתעלף אף על פי שאין מומחה עומד על גביו כיון ששחיטתו כשרה בדיעבד כדלעיל. ומי שאינו מומחה וצריך לו לשחוט להאכיל לכלבים או לנכרים ינחור או יעקר הסימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא ולא ישחוט אפילו בסכין פגום או שאר פסולי שחיטה שאינן ניכרים לכל משום חשש תקלה שלא יבואו לאכול ממנה. אך אם אפשר לו לשחוט בכשרות על ידי מומחה אין לו לנבל בעל חי בידים שלא לצורך כמ"ש לקמן סוף סימן כ"ג ע"ש (תבואות שור):

מא לכתחלה. והוא שיודע הלכות שחיטה לפי דעת רמ"א סוף סעיף ג' בהג"ה (פרי חדש). ובדיעבד שחיטתו כשירה באחרים עומדין על גביו אפילו אינו יודע הלכות שחיטה ואין יודע לאמן ידיו. כן דעת הש"ע ע"פ שטת הרא"ש ור"ן

מב הלכות שחיטה. ויודע לאמן ידיו (הגהות אשר"י. ש"ך) שמתוך שאינו בן דעת הוא מועד לקלקל תמיד ורוב מעשיו מקולקלים אף על פי שיודע לעשותו ולכך שחיטתו פטורה מכיסוי הדם משום שהיא נבלה ודאית כדלקמן סי' כ"ח.
ואף שהוא אומר ששחט כראוי אין נאמנות לקטן (ר"ן רש"ל ותבואות שור בשם אור זרוע). ואף על פי שבידו לשחוט כראוי שהרי יודע לאמן ידיו מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן דדוקא נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאורייתא אבל הקטן אינו נאמן כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה כדלקמן סוף סימן קכ"ז.
ומכל מקום המנהג פשוט לשלוח על ידי קטן או קטנה לשחוט ואין חוששין שמא ישחטו בעצמם לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם וחזקה שאינן עשוין לקלקל ולהכשיל (משמרת הבית). (ולא אמרו שרוב מעשיהם מקולקלים אלא בדבר שהם עושים בו ונמסר בידיהם לעשות אבל כשאין מוסרין להם לעשות אלא להוליך לאחר שיעשה חזקה שאין עושין מעצמן כדי לקלקל ולהכשיל לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם. וכן אין חוששים שמא מסרו לנכרי או לשאר הפסולים לשחוט ושחט להם לפי שחזקה שאינן עשוין להכשיל הואיל והם בחזקת כשרות).
אבל קטן המוחזק ברוע מעללים אין לשלוח על ידו שמא ישחוט בעצמו כדי שיקח לו שכר השחיטה ששולחין על ידו וגם צריך שיהיה בר דעת ויודע ליזהר שאם לא כן יש לחוש שנכרי יקח מידו שכר השחיטה וישחוט לו או שאר קלקולים (תבואות שור). וכן נוהגים לשלוח קטן או קטנה החריפים שיש בהם דעת להזהר לקנות בשר מהמקולין אף על פי שרוב הטבחים נכרים ואין חוששין שמא יקחו מן הנכרי דחזקה שאינן עשוין לקלקל.
ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים או אפילו על עצמו כשיש לומר שלא עשה או שעשה וקלקל בדבר שהוא מועד לקלקל ורוב מעשיו בזה מקולקלים כשחיטה דלעיל אלא שבאת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל ולא מחמת אמירת הקטן ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל (עיין פ"מ).
ומה שנוהגים לשלוח קטן לשאול איסור והיתר מחכם המורה וסומכים על אמירת הקטן היינו משום דמירתת לשקר כיון שחכם המורה יודע שמא ישאלו אותו (בית הילל).
ודוקא בקטן שהוא בחזקת כשרות סמכינן אהא דמירתת לשקר אפילו בדאורייתא אבל בנכרי או בישראל חשוד לא סמכינן אהא דמירתת לשקר פן ישאלו אחריו מאחרים ויכחישוהו כי אם באיסור דרבנן כמ"ש רמ"א סימן קי"ט סעיף י"ט. הלכך השולח על ידי נכרי לשחוט צריך השוחט לכתוב לו ששחט לו ולא סמכינן אהא דמירתת הנכרי לשקר. ולא די שיכתוב תיבת כשר לבד לפי שמצויים נכרים שיכולים לזייף ולכתוב תיבה זו. וגם צריך שיכיר השולח את העוף שלו בטביעות עין או בסימן שאם לא כן יש לחוש שמא החליף הנכרי את העוף ששחט השוחט בעוף אחר ששחט בעצמו ואם אין לו בו היכר יפה אסור (ולא מהני מה שהשוחט עושה בו סימן עד שיעשה בדרך שיתבאר בסי' קי"ח אבל לא כמו שנוהגים לחתוך איזה אצבע בעוף שהרי גם הנכרי יכול לעשות כן בעוף אחר). והמחמיר שלא לשלוח על ידי נכרי לשחוט אף על פי שמכיר העוף שלו בטביעות עין תבא עליו ברכה דשמא לא יהיה בו היכר יפה (ט"ז):

מג ליזהר. מאחר שצריך ישוב הדעת ויראת ה' בשחיטה. וסמך לי"ח שנה מיאשיהו שכל דין שדן עד בן י"ח שנה החזיר לבעליו (רש"ל). ואף על גב דמדינא אין לחוש לזה מכל מקום בקעה מצאו וגדרו בה גדר (שלטי גיבורים). ומכל מקום הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילין להרשות אותו ולהחזיקו במומחה מי"ג שנה ואילך (רש"ל ט"ז):

מד הברכה. וכל הברכות צריך שישמיע לאזניו לכתחלה כמו שנתבאר באו"ח סי' ר"ו:

מה כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן סי' י"ט (ש"ך). וגם אם היתה מעכבת הרי יצא ידי חובה בדיעבד אף שלא השמיע לאזניו כמו שנתבאר באו"ח שם:

מו מברך. ומכוין להוציא[ו] ידי חובה והוא מתכוין לצאת ודוקא שהאחר שוחט גם כן ומברך לעצמו אבל אם אינו שוחט אינו יכול לברך להוציא את האלם לפי שברכת השחיטה אינה דומה לברכות המצות שהן חובה אלא לברכות הנהנין שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך להוציא את הנהנה משום דלא לתהני ולא לברוך כמו שנתבאר באו"ח סי' קס"ז והכא נמי לא ליכול ולא לשחוט (אור זרוע ב"ח ש"ך פרי חדש):

מז של לוט. דהיינו שעושה ואינו יודע מהו עושה (רמב"ם. ש"ע חו"מ סי' רל"ה):

מח דרסה. על ידי שידיו כבדות. וכן ראוי לנהוג. דאף על גב דקיימא לן דשכור הוא כפקח לכל דבריו היינו במידי דתלוי בדעת האדם אבל לא בזה שתלוי בכבדות אבריו דודאי אינו כפקח (ט"ז). ואם רגיל להשתכר יש להעבירו עד שיקבל עליו בחרמות ועונשים שלא ישתכר (בית הילל) שהמשתכרים אף שלא בשעת שכרותם ידיהם כבדים ואינם יכולים להרגיש גם כן פגימה דקה (שמלה חדשה סי' י"ח).
וכן זקן מופלג ידיו כבדות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם (שמלה חדשה).
וכל מי שידיו רותתות בין מחמת חלישתו בין מחמת טבעו שידיו כבדות שחיטתו רובן דרסות (בית לחם יהודה):

מט לכתחלה. להרשב"א שמא ישהה וידרוס ולא ירגיש ולרש"י שמא לא ישחוט רוב הסימנים כדלקמן סי' י"א:

נ אותו. וריא"ז כתב דאפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה (ש"ך). וטוב לחוש לדבר[יו] שלא בשעת הדחק (תבואות שור):

נא שחיטתו כשרה. ובלבד שיבדקו אחריו בסימנים אם נשחטו רובן. ואם הסומא עצמו בדק במשמוש ידיו יש לסמוך עליו אם אי אפשר לבדוק אחריו כגון שנחתך הראש אבל כשאפשר [לבדוק] לא סמכינן אמשמוש ידיו ומהאי טעמא אסור לשחוט לכתחלה לרש"י (עיין כנסת הגדולה):

נב לברך. עד שיכסה ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר. וגם אם אחר שוחט גם כן ומהפך פניו מכנגד ערותו של זה ומברך אינו יכול להוציאו ידי חובה לכתחלה לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת ידי חובה מפני ששומע כעונה והרי זה כמוציא מפיו. ואף על פי שהערום מותר להרהר בדברי תורה כמ"ש באו"ח סי' ע"ה והשומע אינו אלא מהרהר מכל מקום כיון שהוא מתכוין לצאת ידי חובה בשמיעה זו מפני ששומע כעונה הרי זה כמוציא מפיו ואסור (ש"ך. ט"ז. עיין תבואות שור).
והוא הדין אם הוא לבוש אלא שאינו חגור ולבו רואה את הערוה (שמלה חדשה):

נג אסורה. כי ראוי לדמותו למומר לאותו דבר דלקמן סי' ב' כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואף על פי שאינו חשוד לאכול דבר איסור מכל מקום מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטתו עכ"ל הרא"ש בתשובה. ומבואר מלשונו דמדינא ליכא איסורא אלא משום קנסא דלא הוי באמת כמומר לאותו דבר משום דחרם קיל לאינשי טובא לגבי נבילה ואף על פי שחשוד לעבור על החרם אינו חשוד על הנבילה ולפיכך בהפסד מרובה יש להתיר (פרי חדש). ואם שגג בדבר שלא ידע מהחרם אין לאסור כלל דלא הוי כמומר לאותו דבר אלא כשעובר במזיד (ט"ז). ולפי מה שכתב הפרי חדש שאינו אלא קנס אפילו אם השוחט הוא מזיד אלא ששחט אצל אחרים שלא ידעו מהחרם אין לקנסם כלל.
ואם הקהל פסלו בפירוש שחיטת כל השוחטים זולתי טבח הידוע אסור לכולי עלמא מדינא ואפילו לא הטילו חרם כי יש רשות ביד הצבור לאסור את המותר למיגדר מילתא (רא"ש שם). אבל אם לא פירשו כן בפירוש אין במשמע דבריהם שתהא השחיטה נפסלת רק שהעובר ענוש יענש כדין עובר על תקנת הקהל או עובר על החרם ולא לאסור הבשר (פרי חדש ותבואות שור):

נד כמו בראשונה. אף על גב דמאוד מכוער הדבר ויש עונש בדבר שרבים נמנים ומסכימים לדבר מצוה לעשות גדר וסייג למצות ה' וחוזרים ומבטלים על ידי אהבה ושלום או על ידי תגר וקנאת איש מרעהו (פסקי מהרא"י דרכי משה):

נה אינו נאמן. ואפילו לא ראו העדים ששחט כהוגן דאית ליה מיגו דאי בעי אמר נתקלקלה השחיטה על ידי שהייה או פגימה וכהאי גוונא מכל מקום כיון שמה שאומר לא שחטתי הוא מוכחש מעדים שראו ששחטו ומיגו במקום עדים לא אמרינן. ודווקא כשעומד בדבורו כששואלין אותו אם לא שחטה בקלקול ואומר שלא שחטה כלל אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה וליתיה קמן דנשייליה יש לתרץ (ל)דבריו ולומר ששהה או דרס שכל שנפסלה השחיטה אינה קרויה שחיטה כלל. וכל שכן אם הוא עצמו מתרץ כן דבריו דנאמן (תבואות שור לדעת הש"ך ופרי חדש בשם הרשב"א):

נו נאמן. ודוקא כשהכבש שלו ועשה בו סימן טרפה כדי שלא יקפצו עליו הקונים ויפצרו בו או שהכבש של נכרי ואחר שנשאר לו ליקח ממנו בשר אומר להנכרי טעיתי במה שהטרפתיו כדי שלא יהיה חלול ה' בעיני הנכרי (כנסת הגדולה). אבל אם הוא של ישראל אין זו אמתלא טובה כי עכ"פ לא טוב עשה בעמו לגרום צער וגם הפסד לישראל שלא יהיו הקונים מעלים לו בדמים ואמתלא כזאת אינה ראויה לבר ישראל הלכך לא מהימן שאין אמתלא מועלת אלא כשהיא הגונה וראויה כן כתב רש"ל.
והט"ז כתב שאין להקל [כ]פסק הש"ע בכאן מאחר שרמ"א בדרכי משה הניחו בצ"ע מהא דלקמן סי' קפ"ה דאם הוחזקה נדה בשכנותיה כגון שלבשה בגדי נדותה ואחר כך אמרה טהורה אני לא מהני אמתלא המבוארת שם דהיינו שעשתה כן מחמת בושת אמו או אחותו או משום אונס שלא היה בה כח אף על גב דאמתלא זו מהני באומרת לבעלה טמאה אני לך לא מהני בלובשת בגדי נדה דמשום בושת או אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת והכא נמי במעשה זה שעשה בראש הכבש שהוא טרפה לא מהני אמתלא.
והב"ח שם והש"ך שם תירצו דשאני התם דדי היה לה שתאמר לבעלה טמאה אני ולמה היה לה ללבוש בגדי נדה אבל הכא לא היה אפשר לו בענין אחר. פירוש דהכבש היה של קצב נכרי דלא סגי באמירתו לנכרי שהיא טרפה [דאין נאמנות לנכרי] וצריך לעשות בו סימן שיכירו וידעו כל באי לקנות ממנו שהיא טרפה וכך היה מנהגם שהיה עושה השוחט סימן בראש הבהמה והולך לו אבל אם הכבש שלו לא שייך האי טעמא כי כל הבא לקנות ממנו יאמר לו שהיא טרפה ואף שמנהגו תמיד לעשות סימן לא הוי ליה למיעבד הכי בכשרה (עיין פרי חדש) דלא כמ"ש לעיל בשם רש"ל (ועיין ש"ך שם שכן דעת רמ"א בתשובה דלא כט"ז):

נז ולהבא. דלא שייך למימר דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי יין נסך וכהאי גוונא דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן לקמן סי קכ"ז דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך לומר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מכל מקום אינו מוחלט לפסול עולמית בשביל כך שאם יעשה תשובה המוטלת עליו חוזר לכשרותו ונמצא דלא שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא כלל בעדותו כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק.
והפרי חדש חלק עליו. וכן משנה למלך תמה עליו דלמה לא נימא דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו ב' עדים והעידו כך לא היינו יכולים לאכול משחיטתו עוד הכא נמי לגבי דידיה כב' עדים דמו ושפיר שויה [אנפשיה] חתיכה דאיסורא שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד שישוב כדינו:

נח אדם. שאם אותו שוחט נכשל כבר פעם אחת אפילו ע"פ עד אחד יש להעבירו כיון שיש רגלים לדבר (מהרי"ק רש"ל).
ועכ"פ אין להעניש העד אף על פי שאינו נאמן כיון שמתכוין לאפרושי מאיסורא (ואדרבה מצוה עליו שיעיד דכל מי דמהימן ליה כבי תרי ישמע אליו כדאיתא בקידושין דף ס"ו) (מהרי"ק שם בשם סמ"ג):

סימן ב

א נבילה. אבל אינה אסורה בהנאה משום תקרובת עכו"ם דלא אמרינן סתם מחשבת גוים לעבודה זרה אלא אם כן הוא מין דהיינו כומר האדוק בעבודה זרה ובזמן הזה אף הכומרים אינם אדוקים בעבודה זרה כל כך כי מעשה אבותיהם בידיהם ויש להתיר בהנאה בהפסד מרובה. וכל זה בשחיטה אבל בהריגה אין לחוש כלל למחשבת עבודה זרה (תבואות שור):

ב קטן. שאינו יודע בטיב עבודה זרה ואין מחשבתו לעבודה זרה:

ג אותו. ששחט יפה שחיטתו נבלה מן התורה שנאמר וזבחת ואכלת ודרשו חכמים מה שאתה זובח אתה אוכל ולא שזבח הקוף והוא הדין לנכרי לפי שאינו בתורת שחיטה ושחיטתו כשחיטת הקוף. אבל חרש שוטה וקטן הם בתורת שחיטה שהרי אסור להאכילם נבלות בידים מן התורה ולפיכך שחיטתו כשרה באחרים רואין אותו

ד לתאבון. פירוש למלאות תאותו כשאינו מוצא בשר כשר או שאינו מוצא בזול כל כך כמו נבלות וטרפות (סנהדרין כ"ז). לאפוקי מי שאינו חושש בשחיטה דלקמן סעיף ה' בהג"ה:

ה לבין עצמו. ולא חיישינן שמא לא יזהר לשחוט יפה שלא ישהה וידרוס [משום] דלא שביק התירא ואכל איסורא כיון שבידו לשחוט יפה שזו חזקה היא אפילו בפושעי ישראל כשיש איסור והיתר לפניו שאינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור עד שידוע שיצא מחזקה זו ואינו חושש כלל באיסורין (רמב"ם תבואות שור). ואפילו לא יאכל הוא משחיטה זו מכל מקום חושש הוא שלא להאכיל איסורים כמו שלא לאכול שלא לעבור על ולפני עור וגו' כשאפשר לו שלא לעבור (תוספות ורא"ש). אלא דמטרח לא טרח לבדוק הסכין ולתקנה אם היא פגומה (רא"ש) אפילו אם יאכל ממנה משום הכי בודק הסכין ונותן לו (גמרא)

ו הלכות שחיטה. דבמומר לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דכל שאוכל נבלות לתאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאבה הוא שוחט (רשב"א). וצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה ואין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דלמא מישתלי ולא יבדקנו וקאכיל איסורא דאפילו בדיעבד אסור שחיטתו אם אינו יודע אם הוא מומחה (ש"ך):

ז בסוף. ואז הוא נאמן לומר שבסכין זו שחט ולא חיישינן שמא בסכין פגומה שחט ולאחר שחיטה נזדמנה לו זו. ודוקא בשעה או שתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק אבל כשהיה לו פנאי יום או יומים אין סומכין עליו בזה כך הדעת נותנת אבל לדינא יש להחמיר אפילו בשעה או ב[שתים]. אבל אם באנו בגמר שחיטה או שהיה לפניו ב' או ג' בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך (רביעית וחמישית) כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן בוודאי בזו שבידו שחט הכל (רשב"א ש"ך)

ח עומד על גביו. ורואה ששוחט יפה דדלמא בסכין פגומה קשחיט (גמרא). ולא דמי לכותים קודם שגזרו עליהם להיות כנכרים דבישראל עומד על גביו או אפילו יוצא ונכנס היה מותר לאכול משחיטתו בלי שיבדוק לו סכין משום דהכותי מירתת מהישראל שמא יבדוק הסכין אחריו לפי שיודע שהישראל לא יסמוך עליו הואיל והוא נבדל מעדת ישראל באמונתו שאינו מאמין בתורה שבעל פה אבל ישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיק עצמו כישראל (תוספות):

ט בסוף. דחיישינן שמא ישכח לבדוק בסוף וקאכיל איסורא שבדיקת המומר אינה כלום וסתם סכינים אינם בדוקים

י אינו נאמן. דחשוד על השבועה הוא לגבי אותו דבר שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני (ב"י בשם הרשב"א)

יא שביפה שחט. פירוש שאומר בזו שחטתי ואנו רואין שהיא יפה (רשב"א):

יב שחט לי. דלא שביק התירא להוליך למומחה שבעיר ואכל איסורא. ולא אמרינן דמיטרח לא טרח אלא בבדיקת סכין שהיא טרחא רבה אבל טרחא זוטא כטורח ההליכה לא מיקרי טורח לו בזה למיכל איסורא בשביל זה כדאמרינן בגמרא גבי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר שאף על פי שאינן מבערין חמצן לפני הפסח וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור מכל מקום מחליפין הם חמצן בחמץ של נכרים שמותר לאחר הפסח ולא שביק התירא ואכל איסורא בשביל טורח ההליכה אל הנכרים. אלא שיש הפרש בין נכרים שמצויים הרבה להחליף עמהם ובין מומחין לשחיטה שבעיר שאינן אלא אחד או ב' וג' ויש לחוש שמא לא יטרח הרבה לחזור אחריהם עד שימצאם אם ילך אצלם ולא ימצאם בביתם משום הכי בעי הכא שיאמר מומחה שחט לי דאיכא עוד חדא למעליותא דמירתת לשקר שמא ישאלו את המומחה.
ואף על גב דאמרינן לעיל דמומר לא מירתת דסבור שלא יבדקו אחריו. שאני הכא שכיון ששואלים אותו מאין לו בשר זה והוא צריך לומר מומחה שחט לי אם כן רואה הוא שבודקין אחריו ואין מאמינים לו על השחיטה. וכתב הט"ז והש"ך דהיינו דוקא כשאומר מומחה פלוני שחט לי כדלקמן סי' קי"ט (גבי השולח לקנות גבינה ואמר השליח לקחתי ממי שהוא מומחה ונאמן על הגבינות דבעינן שיאמר לקחתי ממומחה פלוני אם השליח הוא חשוד על הגבינות. והטור ושו"ע שלא הזכירו כאן מומחה פלוני טעמם ונימוקם עמם דהכא לא דמי דהתם דאי לא אמר פלוני אלא מומחה סתם מצי לאשתמוטי ולומר אי לדידך לא מהימן מי שקניתי ממנו לדידי מהימן כדפירש רש"י בבכורות (דף ל"ו ע"ב) מה שאין כן הכא דלא חיישינן ששחט לו מי שאינו מומחה דהא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא שמא שחט בעצמו וכיון שאמר מומחה שחט לי מירתת שמא ישאלו את [ה]מומחין שהם יחידים בעיר. ואף אם הם רבים לא מצי לאשתמוטי אלא לפי דעת הרא"ש ולא לפי דעת הרמב"ם ושו"ע דלקמן סי' שי"ד סעיף ח'. עיין שם בש"ך).
ומכל מקום אהאי טעמא דמירתת לחוד לא הוי סמכינן אי לא משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא בשביל טורח ההליכה. דלא סמכינן אהאי טעמא דמירתת לשקר פן ישאלו וידרשו אחריו מאחרים ויכחישוהו אלא בדרבנן ולא בדאורייתא כדלקמן סי' קי"ט אלא בדאיכא נמי טעמא אחרינא להקל כדלקמן סי' פ"ו. משום דבדאורייתא חיישינן חששא יתירה דלמא לא אסיק אדעתיה שישאלו וידרשו אחריו כי נדמה לו שיאמינו לו מה שאין כן בישראל יוצא ונכנס דלקמן סעיף ט' דמירתת פן יראוהו מקלקל שחיטתו ויהיה נתפס כגנב.
ועיר שיש בה טבחי ישראל קבועים בשר הנמצא ביד מומר זה מותר אפילו בלא אמירתו שחזקתו שלקח מטבח ישראל ולא שביק היתרא בשביל טורח ההליכה לבדה מאחר שהטבחים קבועים ואין לחוש שמא לא מצאם ולא טרח לחזור אחריהם (רשב"א סי' ת"ל. משמרת הבית. תבואות שור). והוא שידוע שהיו הכשירות באותו היום בזול כמו הטריפות שאם לא כן אף באמירתו אינו נאמן לומר שלקח מהכשירות (רבינו ירוחם ש"ך). וגם צריך להיות הדבר מצוי בעיר להיות הכשירות בזול כמו הטריפות שאם אין זה דבר מצוי אף שהיה בו באותו יום שמא לא ידע הוא וסמך ארוב פעמים שהן ביוקר והלך כפעם בפעם אל הטריפות לקנות ממקולין של נכרים או ישראל שיש להם מקולין מיוחדות לטריפות ואינו נאמן אפילו באמירתו ואפילו אומר מטבח ישראל פלוני לקחתי דבדאורייתא לא סמכינן אהאי טעמא דמירתת (תבואות שור):

יג צריך. אפילו לעיכוב דהיכא שלא בדקו לו הסכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו אסורה (ש"ך) דכיון דחזינן שלתאותו הוא עובר על אחת מן העבירות שבתורה חיישינן דפקר (טפי) שלא לקיים שום מצוה כהלכתה עכ"ל הרא"ש. ונראה מדבריו דהכי נקטינן (ב"ח. וכ"פ רש"ל. וכן דעת הש"ע לקמן ס"ז והש"ך והט"ז שם)

יד לעבירה. היינו שהוא מועד ורגיל לעבור. אבל מי שהוא פסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם אחת אף על פי שנפסל לעדות ממון נאמן הוא באיסורין בדבר שלא נחשד עליו דהיינו שלא עבר עליו אפילו פעם אחת. דשאני עדות ממון דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכל מי שעבר עבירה אפילו פעם אחת נקרא רשע אבל באיסורין אין הרשע פסול אלא בדבר שנחשד עליו (רמב"ם פי"א מהלכות עדות. רשב"א סי' ת"ל):

טו דינו כמומר. לכולי עלמא (ת"ש). וצריך לבדוק לו סכין אפילו לא יאכל משחיטה ז[ו] לפי שאינו חושש על אחרים יותר ממנו וחיישינן שלא יבדוק הסכין יפה. ולא אמרו החשוד על הדבר נאמן בשל אחרים כדלקמן סימן קי"ט אלא להעיד אבל לא דאמרינן שיטרח לאחרים יותר מלעצמו. דאדרבה יש חשודים להאכיל איסור לאחרים ולא לאכול בעצמן כדלקמן שם ס"ב (עיין כנסת הגדולה ותבואות שור דלא כש"ך):

טז אחת. ולא כמומר לכל התורה כולה אף על פי שהמפיר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא (עיין פרי חדש סימן קי"ט):

יז מחמת מילה. פירשו התוספות שנימולו כשהם גדולים או ביום ח' וראו שנבלע בהן דמן דאם לא כן אמרינן שמא עדיין לא נבלע בהן דמן ולכך מתו (ט"ז) והוי ליה מומר לערלות וצריך לבדוק לו סכין להרמב"ם. דכיון שבכל יום עובר באיסור כרת הוי ליה כמומר ורגיל בכך. והוא הדין אם אינו מל את בנו שלא לצערו הוי ליה מומר לדבר אחד (תבואות שור):

יח סכין. היינו כדי להתיר בכל ענין אף אם הצדוקי אינו מומחה. שכן הוא גם כן כוונת השו"ע במה שהצריך עומד על גביו ולא סגי ביוצא ונכנס כמש"ל בשם הב"י. אבל במומחה לא בעי בדיקת סכין לא בתחלה ולא בסוף:

יט כמומר.

כ ויש מכשירין.

סימן יח

א הקדמה
אמר רב חסדא רמז לבדיקת סכין מן התורה מנין שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם (ומדקאמר בזה ש"מ סכין בדק להם). פשיטא כיון דכי נקב (לושט) טריפה בעינא בדיקה (דהא אי איכא פגם נקיב ונקרע וכתיב וזבחת וקריעה אינה שחיטה ונמצא שלא נשחטו הסימנים (רש"י דף י') וה"ל כמתה מאליה שאין שחיטה מועלת אלא בסימנים שלמים שלא נקבו נקב העושה טרפה מחיים כדלקמן סי' ל"ג). לחכם קאמרינן. והא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם (ואנן מקרא ילפינן לה). מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. במערבא בדקי לה בשמשא (נותנים אותה בשמש ורואין בחודה) בנהרדעא בדקי לה במיא (הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגע מעט אם יש פגם העוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה) רב ששת בדק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה בסורא אמרי בשרא אכלה בישרא ליבדקה (היא באה לחתוך בשר הסימנים לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לשניה או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הוי בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר מדאי כגון מים נכנס לתוך פגם קטן אף על פי שאינו פגם לקלקל הסימנים). אמר רב פפא צריכא בדיקה אבשרא (בשר האצבע בשביל הושט שהוא רך) ואטופרא (משום קנה (תוס' ורא"ש) שלא יקרע רובו בפגימות רבות שבסכין או אפילו אין בה אלא פגימה אחת ותקרע משהו המשלים לרובו (עיין תורת הבית הארוך ובדק הבית ומשמרת הבית) דנפיק חיותא דקנה בקריעה ולא בשחיטה וכמ"ש לקמן סוף סימן כ"א ובאבישרא לחוד לא סגי דזמנין דאיכא נמי איפכא דיש פגימה שאין בשר אצבע והושט מרגישים והצפורן והקנה מרגישים) ואתלתא רוחתא (באמצע חודה ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע). רב יימר אמר אבשרא ואטופרא צריכא ואג' רוחתא לא צריכא. מי לא [א"ר זירא] אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה שחדודה קודם ללבונה (קודם שיכוה הסימן בלבונה הוא נחתך בחדודה) וקשיא לן והאיכא צדדים (שנכוו בצדי הסכין קודם שתגמר השחיטה ושריפה כנקב הוא ואם ניקב הושט קודם שנשחט רובו אף על פי שניקב כנגד מה שנשחט כבר טרפה ואין שחיטה מועלת בו כדלקמן סי' כ"ו) ואמרינן בית השחיטה מירווח רווח (מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן ואין נוגע בסימן אלא חדודו של סכין) הכי נמי בית השחיטה מרווח רווח (ולא איכפת לן אם יש פגם בצדי הסכין דאין צדי הסכין נוגעים בסימן) עכ"ל הגמרא ופירוש רש"י.
וכתב המרדכי דיש פוסקים כרב יימר מיהו נהוג העולם לפסול כשנמצא פגימה מן הצדדים כמו על חודה עכ"ל. וכן פסקו רוב הפוסקים כרב פפא. וההיא דשמואל דחו מהלכה ופוסלין בליבן סכין ושחט בה. ויש שחילקו בין ליבן סכין שאינו מתפשט לצדדין ובין מורשא דפגימה שמתפשטת חוץ לסכין במקום הפגם ונאחזת בצדדי בית השחיטה וקורעתן. ועוד חילקו בין ידוע שהיתה מלובנת ומכוין שלא יטנה לצדדין ובין פגימה שבצדדים שאם לא יבדוק תחלה פעמים שיש שם פגימה ואינו יודע ולא יזהר מלהטות. ולפי זה אם היה יודע שאחד מן הצדדים פגום וכיוון שלא להטות לאותו צד שחיטתו כשירה. מיהו לענין מעשה אין להקל (ב"י סי' [ט']) ולכן סתם רמ"א כאן אף על פי שהביא סברא זו בסי' ט'. ועיין מ"ש לקמן סעיף י"א בשם כנסת הגדולה:
מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושים האומנים בשעת עשייה כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד (רש"ל ט"ז

ב נבילה. פירוש ספק נבילה וכדמסיק אלא חיישינן שמא כו' (ש"ך). והיינו בנגע במפרקת או אפילו דלא ידע בברור דנגע אלא דאיכא למימר דלמא נגע במפרקת ולא ידע הרי זה ספק נבילה. דאף על גב דבעור נגע בודאי ובמפרקת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מכל מקום כיון דאפשר לתלות במפרקת איכא למימר העמד סכין על חזקתה והשתא הוא דנפגמה במפרקת ולא קודם לכן ואיכא למימר נמי העמד הבהמה על חזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה הלכך הוי לה ספק נבילה. אבל אם יודע שלא נגע במפרקת הרי זו נבלה ודאית דבמה נפגמה אם לא בעור. ואין תולין שנפגמה במיעוט בתרא לפי שהעור מצוי לפגום ולא בשר ולעולם תולין במצוי. כן דעת הרשב"א בחדושיו (ד"ו: וד"ז: וד"ח ע"א וב' וג') לקמן וכן הוא במרדכי ובהגהות אשר"י וכן דעת הר"ן כמו שיתבאר. ואפשר דבכהאי גוונא נמי מיירי השו"ע וכצ"ל ואפילו כו'. אבל הרא"ש סבירא ליה דגם עור לא שייך דפגים כמו שיתבאר לקמן והלכך בכל גוונא ה"ל ספק נבילה. וכן דעת האגור הובא בש"ך סי' ק"י בכללי ספק ספיקא:

ג חוט השערה. כן כתב הרשב"א וא"א הרא"ש ז"ל פירש כדי שתחגור בה הצפורן עכ"ל הטור. ולענין הלכה הסכימו לפסק השו"ע שפסק כהרשב"א דלא כהרא"ש. וכתב בתשובת שבות יעקב ואף שהסכימו האחרונים לפסוק כהרשב"א היינו משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן כתב רש"ל בהדיא משום להחמיר בדאורייתא אבל על כל פנים מידי ספיקא לא נפקא והלכך בדאיכא עוד ספיקא לקולא כגון שנגע בעצם המפרקת דאיכא למיתלי במפרקת ואף על גב דלא תלינן ביה היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא אבל מידי ספיקא לא נפיק והלכך אם נמצאה פגימה קטנה מכדי חגירת צפורן אף על פי שחוגרת ואוגרת חוט השערה הוה ליה ספק ספיקא ולקולא (ולפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א וכן משמע בש"ך דאפילו אם אינו יודע אם נגע במפרקת הוי לה ספק נבילה דשמא נגע במפרקת יש להקל נמי בכהאי גוונא בפגימה קטנה מחגירת צפורן אם אינו יודע שמא נגע במפרקת. ואף להאומרים דכל היכא דאתחזק איסורא לא אמרינן ספק ספיקא לקולא כדלקמן סימן ק"י ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מכל מקום הכא איכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד סכין על חזקתו כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ודמי לנטל קבלה דלעיל סי' א').
אבל אם נודע שלא נגע במפרקת אין להקל משום שיש עוד ספק שמא לא שחט בסימנים כנגד הפגימה כגון שהסכין ארוכה כמלא ב' צווארים ויותר דיש לומר שלא פגעה פגימתה בסימנים כלל דבצד הבדוקה נשחט (עי' רשב"א) דהא לא הוי ספיקא מעליא דמסתמא הוליך הסכין על פני כולה כמו שהוא רגיל לעשות (נקודות הכסף סי' א') ובודאי פגעה הפגימה בסימנים ונקרעו ונעשית נבילה ודאית להאומרים ששיעור הפגימה בכל שהוא. והיינו בבהמה שהכשרה בב' סימנים אבל עוף שהכשרו בסימן אחד אם תפס הקנה לבדו בידו בשעת שחיטה בענין שידוע לו ששחט רובו על כל פנים קודם שנגע בושט אין הפגימה אפילו גדולה פוסלת בו אלא משום ספק שמא קרעה משהו המשלים לרובו כדלעיל אם כן בפגימה קטנה הוי לה ספק ספיקא. אבל אם לא תפס הקנה לבדו בידו אין להקל משום שמא נשחט רובו של קנה קודם שפגעה הפגימה בושט זה אינו ספק שקול משום דאיכא הכא ספק ספיקא לאיסורא שמא פגעה הפגימה בושט קודם שנשחט רובו של קנה ואם תמצי לומר שמא נשחט רובו של קנה מקודם שמא קרעה המשהו המשלים לרובו. דאין לומר שזהו דבר שאינו מצוי דאם כן כשתפס הקנה לבדו בידו בעוף לא יפסילוהו פגימת הסכין אלא אם כן רובא פגום דפסיקת הגרגרת ברובא ואף ברובא פגום אם המשהו המשלים לרוב נחתך שלא במקום הפגימות כשר כדלקמן סוף סי' כ"א:

ד לא ישחוט. פירוש אפילו על סמך שיבדקנו אחר כך אסור דלמא ישכח לבדוק אחר שחיטה והרי הוא כאוכל נבילה דסתם סכינים אינן בדוקין לשחיטה עכ"ל הרשב"א. ועיין מ"ש בסי' א' דלפי דברי הרמב"ם היא קרובה לספק נבילה ולפי דעת הרשב"א קרובה לודאי. והיינו בסתם סכינים דעלמא אבל סכין המיוחד לשחיטה יתבאר בסעיף [י]"ד:

ה בהולכה. פירוש בהולכת הסכין על האצבע שכך היו נוהגים לבדוק בימיהם וכדאמר רב פפא אבישרא ואטופרא ולא קאמר בבישרא ובטופרא ונמצא שהולכת הסכין על האצבע מראשה כלפי ידה הוא כדרך הליכתה על צואר הבהמה והבאתה אליו כדרך הובאה שעל צואר הבהמה מה שאין כן למנהגנו הוא איפכא (ט"ז ש"ך):

ו ואם הביא. אפילו לא הוליך פסולה דהעוקץ פוגע בסימן וקורעו ולכתחלה לא ישחוט בה אפילו דרך הולכה גזירה שמא יביא (גמרא):

ז פסולה. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה ולא מידכר כלל הילכך לא מהימן כדלעיל סי' א' סעיף ג':

ח לשחוט בה. לכתחלה אבל אם שחט בה שחיטתו כשירה בדיעבד (שמלה חדשה):

ט כשירה. עיין סי' כ"ג סעיף ג' וד' כל פרטי דין זה:

י כנחש. דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא:

יא לכתחלה. ואפילו ב' וג' עולה ויורד בסכין שוחטין בה לכתחלה (ט"ז ש"ך):

יב כלל. והן בין הכל י"ב בדיקות ואסמכתא ושחטתם בזה (רא"ש).
עיין ס[עיף י]ז:

יג בצדדין. הוא לאו דווקא (תבואות שור):

יד הצפורן. וכתב במשמרת הבית כתב הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה שהדם פעמים שנקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו שבדק אחר שחיטה ולא מצא פגימה ואחר כך כששכשך במים מצא פגימה (עי"ש במשמרת הבית דלא כתבואות שור):

טו כנגד הפגימה. עיין סימן ו' סעיף א' בהג"ה ובמ"ש שם:

טז הצדדין. גזירה שמא ישחוט בצד הב' כדלעיל סי' ו':

יז הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה וכשבדק בינתיים בדיקה זו מכשרת כל אותן שנשחטו לפניה הילכך בעינן בדיקה כהלכתא אבישרא ואטופרא ואג' רוחתא ואין לחוש להפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט (ש"ך) ומנהג העולם שלא לבדוק אג' רוחתא בין שחיטה לשחיטה ולא אחר שחיטה ואפילו נמצאת פגומה אחר שחיטת האחרונה אין אוסרין אלא האחרונה אף על גב דלא בדק בינתיים אתלת רוחתא אלא על החוד בלבד משום דבבדיקה שלאחר שחיטה כיון דאיכא למימר העמד סכין על חזקתה סמכינן אפוסקים כרב יימר דלעיל אלא אם כן ידע דנגע במפרקת דאיתרע לה חזקת הסכין כדלקמן סעיף י"ב (כנסת הגדולה)

יח השחיטה. שכיון שאפשר לבדקו אין סומכין על החזקה כדלעיל סי' א' גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן (רשב"א). (ועיין מ"ש שם הטעם בשם הר"ן משום דמיעוט שאין מומחין שכיח. והכי נמי סבירא ליה הכא כמ"ש הרשב"א דעור שכיח דפגים. והרא"ש שם דסבירא ליה דמיעוט שאין מומחין לא שכיח ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה להוציא מחזקת איסור דבהמה הכי נמי סבירא ליה הכא דלא שכיח שיפגום בעור ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה משום חזקת איסור דבהמה):

יט אחר כך. אף אם נאבדה הסכין משום דספיקא דאורייתא לחומרא הלכך יש להחמיר בזה כרב חסדא דסבירא ליה דעצם המפרקת מצוי לפגום כשבירת עצמות מדתלינן ביה אפילו לקולא ואם כן אזלא לה חזקת הסכין. ואף דלא קיימא לן כרב חסדא מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא (עיין ר"ן ורשב"א):

כ אדעתיה. היינו דוקא אם אינו יודע אם שיבר בה עצמות אבל אם יודע שלא שיבר בה לא תלינן ששיבר בה ולאו אדעתיה אלא כשבדק אחר שחיטה כדלקמן סט"ז (ש"ך ס"ק כ"ז):

כא כשרה. ואין חוששין שמא עם עמידתו נפגמה מעצמה כן כתב הרשב"א. והר"ן חולק על זה. והתבואות שור הכריע וחילק בין זמן מועט ערך ג' ימים ליותר מכאן שיש לחוש שמא נפגמה על ידי חלודה:

כב יפגמנה. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ויסמוך אחזקתו שהוא בדוק כי ישכח שנשתמש בו ושמא עשהו פגום במה שנשתמש בו. ומקור דין זה הוא מהרשב"א שבחדושיו ובתורת הבית הארוך אהא דאמרינן בגמרא הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך חלבים כתב הרשב"א דהיינו טעמא שלא יחתוך בשר בסכין ששוחט בו כי לפעמים חותך בה בשר ואינו חושש לה משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות בבשר ומשתלי ושוחט וסומך על בדיקה הראשונה ואסור עכ"ל. מבואר מזה שבדיעבד אין לחוש לפגימה בחתיכתו בשר בלא עצמות וכן בכל דבר רך כיוצא בו:

כג לומר שנפלה על חודה. ואפילו להרא"ש דלעיל דסבירא ליה להקל בספק שיבר בה עצמות יש להחמיר כאן משום דאיכא ספק ספיקא לאיסורא שמא לא נפלה על חודה ואם תמצי לומר על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת לפ"ד הרא"ש אלא לפ"ד הרשב"א והשו"ע (ש"ך):

כד אדעתיה. פירוש דאף על גב שידע בברור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו אחר שחיטה אמרינן דהוציאו מן הקופסא ושיבר בו ולאו אדעתיה או אימור בדבר אחר נפגם מעצמו. ואף על גב דלעיל סי"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. התם משום דאין רעותא לפנינו לפיכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך ועל כרחך אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר (ש"ך).
אבל במשמרת הבית כתב שאף על פי שבדק אחר שחיטה ומצאה יפה אם הניחה במקום המוצנע ומשתמר ונמצאת אחר זמן פגומה בודאי אסורה היא זו שאין ספק מוציא מידי ודאי שהיא פגומה לפנינו שכל שהיא ודאי פגומה לפנינו בלי שום סיבה ידועה אין תולין להקל מספק בבדיקתו הראשונה מכמה טעמים. האחד שיש לתלות בדיקתו הראשונה במקרה של מהירות וזה יארע כמה פעמים שאדם בודק ונמצאת יפה וחוזר ובודק לשעתיה ונמצאת פגומה ולא שנתחדשה פגימה אלא שבתחלה לא נתן לב או שדלגה צפורן על פגימה קטנה או שלא הרגיש. ועוד שאין כל הצפרניים שוים ואפילו באיש אחד. ועוד שיש לפעמים סיבה מצד דבר הנדבק על הסכין דלפעמים יכנס דם בפגימה ויקרש בתוכה ולאחר הזמן ינער הדם ממנה ותתגלה הפגימה. ועל כן הצריך הראב"ד לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה כדלעיל. ולתלות שהסכין נפגם מעצמו זהו דבר שאי אפשר לאמרו שאם כן טבח שלא הראה סכינו לחכם ונמצאת פגומה דמעבירין ליה ומכריזין אבשרא דטרפה היא אמאי מפסדינן ליה ממונא דלמא לאחר מכן נפגמה מעצמו עכ"ל. הלכך אין להקל בזה אלא בשעת הדחק או בהפסד מרובה (שמלה חדשה):

כה ומעבירין אותו. ומכריזין על בשר ששחט לעצמו בלא ראות החכם את סכינו שהוא טריפה (רמב"ם וטור). וכתב בדרכי משה בשם מהרא"ק דאף האידנא דינא הכי עכ"ל. ומשמע מסתימת לשונו דאף האידנא מכריזין על בשר ששחט למפרע שהיא טריפה משום דדינא הוא לחוש לו ולא קנסא וכמ"ש לעיל ס[ימן] א'. אבל השו"ע שהשמיט דין זה אפשר דסבירא ליה דקנסא הוא שקנסו בימיהם שהיו הקצבים שוחטים בעצמם אבל האידנא אין לקנוס הקצב בשביל השוחט. ואין לאסור למפרע אלא כשנראה בו קלות שהוא מיקל בבדיקת הסכין בשאט בנפש כמ"ש הרשב"א אעובדא דלקמן סעיף י"ט דמיירי בכהאי גוונא אבל לא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה אף על פי שהוא פושע וכמ"ש לעיל סי' [ב']:

כו למחול. דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והיינו לרש"י ור"ן. אבל להרמב"ם וסייעתו דלעיל אינו יכול למחול (ש"ך כנסת הגדולה):

כז וזריזים כו'. ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת כו' (רא"ש וטור). ומלשון זה מבואר דסבירא להו כהרמב"ם דלעיל. ומשום הכי כתב אינו נכון כי הרבה כו' ולא משום כבוד החכם לחוד משום דהאידנא נמי מוחלין החכמים ע"כ וגם בימיהם אמרו צורבא מרבנן חזי לנפשיה כדלעיל:

כח כמו מן הכשרות. הריב"ש והרבה מן האחרונים קראו תגר על שנהגו ליקח הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטריפות. וכן כתב הש"ך שהוא מנהג רע. והט"ז הליץ בעדם דבשביל דבר קטן כזה לא נחשדו להאכיל טריפות. וחלקו עליו הפרי חדש והתבואות שור דבמידי דדררא דממונא אין לחלק בין הנאה מועטת להנאה מרובה. ומ"ש רמ"א סי' רמ"ו סעיף כ"א בהג"ה דשרי לתלמיד חכם למיטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנת דבר חשוב מהוראתו אסור עכ"ל היינו דווקא כדי לברר הוראתו ולא בתורת שכר ולא אפילו בתורת מתנה דבתורת שכר ומתנה אפילו בדבר מועט איכא חשדא ובלברר הוראתו הוא דאיכא לפלוגי בין דבר מועט לדבר חשוב דדבר חשוב אסור אפילו שלא בתורת שכר ולא בתורת מתנה אלא שמשגר לו דורון כדי שיטעום ממה שהתיר כדי לברר הוראתו דכיון שהוא דבר חשוב הוי לה מתנה בעד מה שהתיר לו ואסור משום חשדא. וכן אסור אפילו לקנות במעות ממה שהתיר אם הוא דבר הנמכר בשומא ולא במשקל וכיוצא בזה שלא יאמרו שמוזיל לו בשביל שהתיר לו כדאמרינן בגמרא אף על פי שמה שמוזיל הוא דבר מועט. אבל אם נוטל הכרכשות גם מן הטרפות אף על פי שהכשרות שוות יותר אין לחוש לחשדא במה שמפסיד משלו וכמו שנתבאר לעיל בשם הריב"ש:

כט הכשרות. ואפילו יודעים בו שהוא חסיד ולא יבא להקל אפילו הכי אסור משום חשדא שיחשדוהו הבריות דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל (עי' תבואות שור):

סימן כג

א הלכות שחיטה. עיין סימן א' סעיף ב' מה שצריך לידע עכ"ל הש"ך. וכן כתב בדרכי משה. משמע מלשונם דאף האידנא דינא הכי דלא כתבואות שור שם:

ב והגביה. הוא הדין לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט (ש"ך). ומיהו היינו דווקא כשפסק מלשחוט (רש"ל ט"ז) דהיינו שפסק מלהוליך ולהביא על הסימנים אבל אם הביא והוליך על הסימנים אלא שלא חתך כלום כגון שהסכין רעה לא מקרי שהייה כלל מאחר שעסוק בשחיטת הסימנים ומוליך ומביא עליהם לשוחטם (רש"י ור"ן). ובהגביה הסכין קצת שאינו נוגע בסימנים ממש אף שמוליכו ומביאו תמיד על הצואר מקרי שהייה כמו שיתבאר לקמן (ואפשר דמשום הכי נקט השו"ע והגביה ידו דהא מילתא דפסיקא דבכהאי גוונא מיקרי שהייה בכל ענין). ועוד יש לומר דמלתא דפסיקא נקט משום דאורחא דמלתא לדחוק הסכין קצת על הצואר כשאינה חדה במאד ואין בזה משום דרסה כל זמן שמוליך ומביא אבל כשפסק אפילו רגע יש בזה משום דרסה שפוסלת במשהו כמ"ש ריש סי' כ"ד. ולכן צריך להגביה ידו קצת שלא תשאר על הצואר בדוחק אפילו כל שהוא. ונפקא מינה מזה אף לדידן בספק שהייה משהו שאין להקל אלא כשנזהר בוודאי מלדחוק הסכין משהו בלא הולכה והובאה והספק הוא אם הגביה הסכין משהו או הוליך והביא בלא הפסק ושהייה כלל:

ג אם שהה כו' וישחוט (עד) רוב הסימנים שהוא כו'. כצ"ל. ובפ"ב דחולין תנן דשיעור שהייה כדי שחיטה אחרת. ובגמרא אמר רב כדי שחיטת בהמה הוי שיעור שהייה לבהמה וכדי שחיטת עוף לעוף שמואל ורבי יוחנן אמרי אפילו כדי שחיטת בהמה משערים לעוף ורבי יוסי ברבי חנינא אומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה (שהיית בהמה דקה משערים בשחיטת בהמה דקה דכוותה). וכתב רש"י דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כיון דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר ודקה לדקה וממילא שמעינן דהוא הדין עוף לעוף עבדינן לחומרא עכ"ל. אבל הרי"ף והרמב"ם סבירא להו דרבי יוסי ברבי חנינא לא פליג אדרבי יוחנן ושמואל דאמרי אפילו בהמה לעוף דאף על גב דמשערין בבהמה לעוף לא משערין בגסה לדקה משום שכך הלכה למשה מסיני דאין שהייה פחותה משיעור שחיטת בהמה שהכשרה בב' סימנים והיא שחיטה גמורה מה שאין כן בכדי שחיטת עוף שאינה שחיטה גמורה שהכשרו בסימן אחד וגמירי נמי הלכה למשה מסיני דבכדי שחיטת בהמה דכוותה משערינן בגסה לגסה ודקה לדקה ובעוף שאי אפשר לשער בדכוותה שאינה שחיטה גמורה משערינן בדקה שבבהמה (עיין יש"ש). והא דקאמרי רבי יוחנן ושמואל כדי בהמה לעוף היינו נמי כדי בהמה דקה לעוף. והא דלא פירשו הכי בהדיא משום דלא אתו אלא לאפוקי מדרב דאמר מעוף לעוף אבל לא נחתי לפרושי כל שעורי שהייה. ומשום הכי נמי לא פירשו שיעור כדי שיגביהנה וירביצנה. אבל לשיטת רש"י דרבי יוסי ברבי חנינא ורבי יוחנן פליגי אהדדי יש לומר דפליגי נמי בשיעור כדי שיגביהנה וירביצנה דקאמר רבי יוסי ברבי חנינא. ורבי יוחנן לית ליה הגבהה והרבצה כלל אף על גב דמיקל אפילו בבהמה לעוף טפי מרבי יוסי ברבי חנינא. והכי נמי סבירא להו לרב ושמואל שלא הזכירו הגבהה והרבצה. ועבדינן לחומרא לפי דעת רש"י. וכן כתב סמ"ג בשם בה"ג. וכן כתבו סמ"ק והמרדכי והגהות מיימוניות. וזהו דעת היש אומרים שבשו"ע כמבואר בב"י שחשש לדבריהם לענין מעשה.
ומיהו כתב הרמ"א בדרכי משה בשם הר"ן דלא משערינן בחתיכת הסימנים לבד אלא אף בחתיכת העור דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה עכ"ל הר"ן. ולזה נתכוין גם כן רמ"א שהגיה תיבת עד כו' לומר שלא ברוב הסימנים לבד משערינן אלא מהעור עד רוב הסימנים ועד בכלל. ואין צריך לומר שמשערים בכדי שחיטת כל רוב הסימנים. ולא כמו שכתב האגודה דמשערים בקנה במשהו המשלים לרובו ומשום הכי כתב בעוף שהכשרו בסימן אחד שיעור השהייה במשהו מדינא. ולא קיימא לן הכי מדינא אף לפי דעת היש אומרים וכמ"ש השו"ע בדעת היש אומרים דשיעור השהייה בעוף הוא מועט אבל מכל מקום לא משהו ממש אלא שהמנהג הוא להטריף במשהו אבל לא מדינא. וכן אין משערים בכדי שחיטת רוב הסימנים כשתופסן ומשכיבן יחד זה אצל זה ששניהם נשחטים כאחת ואם כן היינו כדי שחיטת רוב אחד בלבד אלא כמו שהם מחוברים בגוף שהקנה הוא סמוך לעור יותר ונשחט תחלה עיין ס"ד והיינו טעמא כמ"ש הר"ן דשיעור שחיטה כדרכה גמירי. וכתב בדרכי משה בשם הרשב"א בתשובה דלא משערינן בכדי מריטת נוצה מן העוף או מריטת שער בבהמה אלא כדי שחיטה לבד עכ"ל:

ד הכשר שחיטה. אף על גב דמקילינן להצריך כדי הרבצה היינו לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיטה לפי שאי אפשר לו לשוחטה עד שירביצנה אבל מששחט רוב סימנים אזלא לה הכשר שחיטה (רא"ש).
ואין להקל לשער לפי אותו הסכין ששוחט בו ולפי אותו אדם השוחט כגון אם הסכין רע ואינו חד והשוחט רפה ידים ומתעכבת השחיטה אלא משערים ברוב סכינים שהם יפים לשחיטה וברוב השוחטים שהם זריזים (שמלה חדשה) וכן משמע לקמן סעיף ד':

ה בלי הגבהה והרבצה. ובבהמה רוב שנים בלי הגבהה והרבצה. ומשום הכי נקט עוף דכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף נעשה מהר והלכך יש ליזהר כו' כדמסיק. וכן הוא בב"י:

ו שהדם יוצא. מהרי"ק ורש"ל כתבו דדוקא כשהדם יוצא חיישינן לנקיבת הושט. אבל הב"י כתב דאורחא דמילתא נקט ואף על פי שלא יצא הדם חיישינן שמא נגע בושט כיון שחתך כל העור בעוף שעורו דק ולא שייך לחלק בו בין חתך כולו למקצתו כדלקמן סוף סי' זה (ט"ז שם). וכן דעת כל האחרונים (ש"ך):

ז מהושט. דאף על גב דהקנה סמוך לעור מכל מקום לפעמים שגם הושט סמוך לעור על ידי אחיזת הסימנים. דבקנה לא שייך שהייה במיעוט קמא לכולא עלמא מידי דהוה אחצי קנה פגום דלעיל סוף סי' כ"א מה שאין כן בושט דשייך שהייה במיעוט קמא שנקיבתו במשהו אבל קנה פסיקתו ברובו כדלקמן סימן ל"ד (ש"ך):

ח הדם. אבל אם לא יצא הדם ואומר ברי לי סומכין עליו לכולא עלמא ועיין במ"ש לקמן סעיף ו':

ט ויבדוק אותו. עיין במ"ש לקמן ביאור דין זה וכל פרטיו:

י הראשונה. שהיא עיקר לפי דעת הב"י לפי שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם שהם עמודי ההוראה בביתו ולכך סמך עליהם להקל בהפסד מרובה. אף על גב דהפסד מרובה לא מהני בפלוגתא דרבוותא אלא בדרבנן (עיין תורת חטאת בהקדמה):

יא ואין לשנות. אפילו בהפסד מרובה (ש"ך). וטעם חומרא זו שנהגו במדינות אלו על פי שחיטת מהרי"ו כתב הב"ח דנקטינן כשיטת רש"י וסייעתו דשיעור שהייה הוא כמו שחיטת רוב סימנים בלי הגבהה והרבצה ואם כן שיעור מועט הוא אפילו בגסה ודקה ואין צריך לומר בעוף ועל כן נתפשט המנהג לפסול כל שהייה מועטת אפילו בהפסד מרובה משום דאין אנו בקיאין לכוין השיעור בצמצום כל כך עכ"ל. והט"ז סי' כ' כתב דטעם המנהג בחומרא זו הוא משום גזירה אטו שהייה מרובה ומשום הכי לא פלגינן במדינות אלו בין שהייה מרובה למועטת והילכך אין להחמיר אלא אם הגביה הסכין אפילו משהו דכיון שעקרו מן הצואר גוזרין מגביה ושוהה קצת משום שוהה הרבה אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' או בג' מקומות דלעיל סי' כ"א שהוא מעשה בכל יום להכשיר משום שבזה לא שייך לגזור בו גזירה זו עכ"ד הט"ז שם ובסי' זה. ומיהו לאו דוקא הגביה הסכין אלא הוא הדין לא הגביה אלא פסק מלשחוט ושהה מעט כמ"ש הט"ז בסי' זה בשם רש"ל אלא כשנדחף הסכין ממקום למקום לא מיקרי פסק מלשחוט דאדרבה עסוק בשחיטה הוא בדחיפה זו שדוחף ידו למקום אחר כדי לגמור שחיטתו שם ואינו מגביה להפסיק שחיטתו ולא מיקרי פסק מלשחוט אלא כשידו נחה במקום אחד משהו שלא עסקה בשחיטה כלל דבזה יש לגזור משום שהייה מרובה אבל כשנדחית ידו למקום אחר לגמור השחיטה שם לא שייך למגזר משום שהייה מרובה דלא משכחת לה כלל שהייה מרובה בכהאי גוונא (דאי הוה משכחת לה בכהאי גוונא הוי שהייה אף על גב דעסוק בשחיטה מאחר שעסק זה אינו דרך שחיטה שהיא הולכה והובאה בסכין על הסימנים לחותכן כמ"ש לעיל). אבל הש"ך בסי' כ"א כתב בדין השוחט בב' וג' מקומות דלדידן צריך שלא ישהה אפילו כל שהוא ולא סבירא ליה לחלק בין הגביה הסכין ללא הגביהו. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל וכל שכן בדבר שאינו אלא מנהג.
וכן בספק שהייה משהו אין להחמיר כלל (ש"ח). ובספק שהייה כדי שחיטת רוב הסימנים בלי הגבהה והרבצה בבהמה יש להקל בהפסד מרובה משום ספק ספיקא דשמא לא שהה כלל ואם תמצי לומר שהה שמא הלכה כמאן דאמר דמשערינן בהגבהה והרבצה כדעת הרי"ף והרמב"ם. אבל שלא בהפסד מרובה אין להקל. משום דלרש"י וסייעתו רב ושמואל ורבי יוחנן לא ס"ל הגבהה והרבצה כדרבי יוסי ברבי חנינא והלכה כרבים.
אבל ספק שהייה בעוף כדי רוב סימני העוף ולא שהה בודאי כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור יש להקל אפילו שלא במקום הפסד מרובה. משום דאף לרש"י וסייעתו לא הוי אלא ספיקא דהא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אלא משום דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא בשיטתיה דרב עבדינן לחומרא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אף על גב דבהמה בחזקת איסור עומדת כמ"ש לעיל סי' א'.
אבל בספק שהה שהייה גמורה הפוסלת לכולי עלמא הרי זה ספק נבילה לפי דעת הרמב"ם וסייעתו ונבילה ודאית לפי דעת הרשב"א וסייעתו דלעיל סימן א'. דאף על גב דרוב השוחטין מצויין לשחוט בלי שהייה ורובא עדיף מחזקה מכל מקום רובא דתלי במעשה הוא כמ"ש לקמן בסי' כ"ה בשם הרשב"א גבי לא בדק בסימנים וספק אם נשחטו רובן. והוא הדין בספק שהה כמ"ש בפ"ג דיבמות דעליך הראיה שנעשה המעשה כו' דהיינו הולכה והובאה רצופה בלי הפסק בינתיים כמ"ש לעיל סימן א':

יב טרפה. מקור דין זה מתרומת הדשן וז"ל שאלה. שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב ארכו לארכו של ושט ונשחט הקנה ההוא עם הושט יפה כשירה או לא. תשובה. יראה דאין להכשיר שחיטה זו כלל משום דקיימא לן שהיית העוף במשהו כמו שחיטתו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר ובנידון דידן אי אפשר בלי שהייה משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן. ואף על גב שעסק כל הזמן בשחיטה והוליך והביא עד שגמר מכל מקום מיקרי שהייה בכהאי גוונא. וראיה פשוטה מפרק השוחט שהה במיעוט סימנים מהו והפירוש שהוא עיקר דבעי כגון ששחט בהמה בסכין רעה וכשנחתך רוב סימן הא' מאריך הוא בשחיטת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן הב' אי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעוט סימן הא' הוי כאלו שוהה בחתיכת יד או רגל דבהמה (כדלקמן סעיף ד') וסלקא בתיקו. הא קמן דאף על גב דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שוהה בחתיכה שאין עליה תורת שחיטה הוי שהייה וכל שכן בשחיטת גמי דאפילו מגוף הבהמה אינו. ואם תאמר מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם שחט הושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש ואם כן לא פסקה חתיכת הסכין אפילו רגע אחד מן הסימן. נראה דעל כרחך אין לומר הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין והוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי גם כן רך הוא ואיננו מתוח על כרחך חדוד הסכין שהה לחתכו יותר מבחתיכת הסימנים ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש עכ"ל.
ורוצה לומר דדבר רך שאינו מתוח הוא נדחף ונכפף למטה ולצדדין מפני הסכין בפגעו בו. מה שאין כן בדבר קשה שאף שאינו מתוח והוא נדחה למטה ולצדדין מכל מקום לבסוף כשמגיע למטה לתחתית הסימן מפני הסכין והסכין חותכו שם הוא נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה. שאף שדופני הסימן רכים ומתוחים אינם נחתכים מהר מפני הדבר הקשה שכנגדם שמעכב את הסכין כנגדם אפילו אם הוא דבר דק מאד מכל מקום אם לא נחתך בחתיכת דופני הסימן אלא נדחה ויורד למטה לתחתית הסימן מפני הסכין הרי כשמגיע שם הסכין לתחתית הסימן ודוחק על הדבר הקשה ההוא וחותכו נכפף מעט תחתית הסימן שהוא רך מפני הדבר הקשה ההוא ונעשה כדפנות מקיפות להדבר הקשה ונחתכים עמו שוה בשוה ממש ונמצא שלא שהה רגע אחד בחתיכת הדבר הקשה ההוא לבדו בלי שיחתוך ברגע ההוא גם בסימן. אבל דבר רך שנדחה לבסוף למטה לתחתית הסימן אף אם אינו דק מאוד אינו נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה שהם מתוחים ונחתכים תחילה והוא רך ואינו מתוח ונכפף הוא מעט תחת הסכין בפגעו בו וגם לצדדין ואינו נחתך עד לאחר שנחתכים הם. וגם כשנחתך הוא אין תחתית הסימן נכפף כלל בחתיכתו להיות לו כדפנות מקיפות הואיל והוא רך כשהוא נחתך בסכין כבר כל הסימן הוא חתוך לבד תחתית הסימן במקום הנחתו ממש ומפסקת חתיכתו באמצע שחיטת הסימן דהיינו בין חתיכת דופני הסימן ובין חתיכת תחתית הסימן שבמקום הנחתו כשנחתך הוא לבסוף והוי שהייה למנהגנו שמטריפין שהייה במיעוט בתרא כדלקמן ס"ה בהג"ה. ולזה נתכוין רמ"א במה שכתב לאחר ששחט הסימן פירוש כל הסימן לבד מקום הנחת הגמי בתחתיתה שנחתך שם הגמי אחר שחיטת כל הסימן.
ואף על גב דהמוליך ומביא אפילו כל היום הסכין בסימנים לא מיקרי שהייה אף על פי שאינו חותך כלום כגון שהסכין רעה רק שמתכוין לחתוך כדלעיל. היינו דוקא כשהסכין הולך על בשר הסימן ממש לחתכו ונוגע בו אבל כאן הגמי מפסיק בין הסכין לתחתית הסימן שהוא מונח עליו וכל דופני הסימן כבר הם חתוכים קודם שנחתך הגמי ונמצא שברגע שנחתך הגמי לא היה הסכין הולך על בשר הסימן ממש ולא היה נוגע בו רגע ההוא. ומשום הכי מדמי לה התרומת הדשן לשוחט בסכין רעה ושהה במיעוט בתרא דסימן קמא שאין הסכין נוגע אז עדיין בסימן ב'. וגם אי הוה משכחת לה שברגע שנחתך הגמי היה הסכין נוגע בסימן בהולכה והובאה ולא היה חותך בו כלל אפשר דמיקרי שהייה כיון שהסכין חד ואם לא היה הגמי מעכבו היה חותך בסימן בהולכה והובאה זו. ולא אמרו שמוליך ומביא לחתוך אף על פי שאינו חותך לא מיקרי שהייה אלא כשאינו חותך מפני הסכין שהוא רע אבל כשיש דבר אחר המעכבו מלחתוך ואילו לא היה מעכבו היה חותך בסימן מיקרי שהייה מה ששוהה בדבר אחר המעכבו מלחתוך בסימן ומתעסק בעסק אחר מה שאין כן בסכין רעה שאינו מתעסק כלל בדבר אחר רק בשחיטה לבדה. אלא דלא משכחת לה כלל בגמי וכיוצא בו שהוא רך שיהיה נחתך בסכין ההולך ונוגע גם בסימן כשחותך ולא יהיה הסימן נחתך עמו בחתיכה זו אלא בדבר קשה הוא דמשכחת לה בכהאי גוונא. ומיהו אף בדבר קשה לא חיישינן להכי למימר שמא כשחותך בקשה אינו חותך כלל בסימן אלא אמרינן שהסימן נחתך מעט מעט כמו הקשה שהקשה מעכב הסכין מלחתוך הסימן מהר.
והא דנקט התרומת הדשן עוף דווקא אף על פי דבימיו כבר נהגו להטריף כל שהייה במשהו אפילו בבהמה (עיין סי' קפ"ו). היינו משום דבעוף סבירא ליה דמדינא שהייה פוסלת במשהו כדעת האגודה דלעיל כמבואר בתרומת הדשן שהרי אם מצא חצי קנה פגום כו'. וגם במיעוט בתרא סבירא ליה כפירוש רש"י דלקמן סעיף ה' דמדינא שהייה פוסלת בו אפילו בעוף בסימן ב'. לכך אין להכשיר בנמצא גמי חתוך כיון דודאי שהה משהו בחתיכתו כמ"ש רמ"א וכמבואר בתרומת הדשן ובנידון דידן אי אפשר בלא שהייה כו'. אבל בבהמה כיון שאין שהייה משהו פוסלת לכולא עלמא מדינא אלא ממנהגא הבו דלא לוסיף עלה דאין לאסור אלא כמו שנהגו דהיינו בשהייה הניכרת ונראית לעינים כשהוא שוהה בה אפילו רגע אחד דיש לגזור בה משום שהייה מרובה אבל לא בכהאי גוונא דכששהה לא היה ניכר ונראה כלל שהוא שוהה ואין לגזור בה משום שהייה מרובה הנראית לעינים. וגם יש לומר כמ"ש לעיל בשם הט"ז שאין בכלל מנהג זה אלא אם הגביה הסכין או שפסק מלשחוט וזה לא הגביהו ולא פסק מלשחוט שהרי אי אפשר לגמור שחיטת הסימן בלי שיחתוך הגמי תחלה שהוא מונח על תחתית הסימן ומקרי מתעסק בשחיטה כשוחט בב' וג' מקומות דלעיל. ורמ"א שסתם ולא פירש דדוקא בעוף דינא הכי על כרחך לא סבירא ליה לחלק בהכי. וסבירא ליה דבתרומת הדשן מעשה שהיה כך היה באווזא והוא הדין בבהמה מדמסיים אחר כך וכל שכן בגמי שאפילו מגוף הבהמה אינו. ואף הט"ז ששתק והודה לרמ"א אף על גב דסבירא ליה שאין להחמיר כמנהג זה בלא פסק מלשחוט ולא הגביה הסכין ולא עקרו מן הצואר כלל. יש לומר דסבירא ליה דבכהאי גוונא מיקרי פסק מלשחוט או דבכהאי גוונא מיקרי עקרו מן הצואר קצת מאחר שהגמי היה מפסיק בינו ובין תחתית הסימן והוא בכלל גזירת וחומרת המנהג דלא פלוג בין שהייה מרובה למועטת כל שנעקר הסכין משהו מן הצואר מה שאין כן בשוחט מן הצדדים דלעיל סוף סי' כ' שלא עקרו מן הצואר כלל משום הכי לא חיישינן התם לשהייה משהו כמ"ש שם בשם הט"ז.
ולפי זה אין להחמיר בבהמה אלא בגמי וכיוצא בה דבר שיש לו גובה קצת כגמי שהוא קנה עגול כמבואר בתרומת הדשן אבל לא בעשב דק. ומה שכתב הש"ך להחמיר אפילו בעשב דק וארוך וחלוק על הב"ח שמיקל בזה אזיל לשיטתו כמ"ש לעיל דהש"ך לא ס"ל כמ"ש הט"ז לחלק בין הגביה הסכין ללא הגביה כלל. ואפילו בעוף אפשר להקל בעשב דק וכהאי גוונא אפילו למאן דאמר דשהייה כל שהוא פוסלת בעוף מדינא. משום דשהייה במיעוט בתרא אינה אסורה אף לפרש"י אלא מספק כדלקמן סעיף ה' ובעשב דק וכהאי גוונא שהוא ספק ספיקא לפי שיש עוד ספק דשמא נחתך שוה בשוה ממש עם תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו כשנחתך שם או לפחות היה מוליך ומביא הסכין והיה נוגע בתחתית הסימן שאצל מקום הנחת העשב בתחתית הסימן כשנחתך שם. ולא כתב בתרומת הדשן דאי אפשר בלא שהייה אלא בקנה של גמי שהוא עגול ויש לו קצת גובה בעוביו שאף אם תמצי לומר שגובה עובי זה רך ונכפף מפני הסכין לא נעשה דק כעשב בכפיפה זו וגובה עובי זה אף לאחר שנכפף מעט יש בו כדי להגביה הסכין החותך בו מן תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ודופני הסימן כבר חתוכים הם. מה שאין כן בעשב דק וכהאי גוונא אף שתחתית הסימן מקום הנחתו ממש כשנחתך לבסוף אינו נחתך עם העשב בבת אחת אלא אחר כך מכל מקום תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ממש יוכל להיות שנחתך עמו בבת אחת מאחר שאין לו גובה כלל (ולפחות היה מוליך ומביא ונוגע בסכין). ולזה נתכוין בתרומת הדשן שדקדק לכתוב שהוא קנה עגול. ולזה נתכוין רמ"א גם כן שכתב גמי וכיוצא בו דווקא לאפוקי דבר שאינו כיוצא בו.
וכל זה כשנחתך הגמי אבל אם לא נחתך רק נמצא בתוך הסימן אפילו נמצא הושט מלא שעורים או סובין כהאי גוונא אין להחמיר כלל דיש לומר שהסכין עשה מקום לעצמו ועבר (תבואות שור).
ואם חתך השוחט באצבעו בשעת שחיטה גם כן אין להחמיר כלל דיש לומר דהאצבע והסימנים נחתכו כאחד ולא דמי לגמי דלעיל (תשובת עבודת הגרשוני צ"ו). ומה שכתבו הבודקים בספריהם להחמיר בזה מספק שמא שהה מעט מחמת ביעתותא זה אינו דאין להחמיר כלל בספק שהייה משהו. וגם התבואות שור לא הסכים עמהם אלא בעוף דסבירא ליה דשהייה משהו פוסלת בעוף מדינא. אבל גם זה אינו דהאגודה יחידאה הוא ולא קיימא לן הכי כמו שנתבאר לעיל. וכן מה שכתבו הבודקים עוד כמה חומרות משום שהייה אין להחמיר בהם אלא אם כן יש להסתפק בשהייה הפוסלת מדינא או בוודאי שהייה משהו:

תוכן העניינים

שולחן ערוך הרב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה