אור ברסלב

שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ· הרב חיים חזקיהו מדיני

כלל מ

כלל ל"ט

כפיה שהיו בית דין כופין במקומות ובזמנים שהיו ישראל נוהגין ודנין ע"פ ד"ת למי שאינו רוצה לקיים מ"ע חדש הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם שער איסור והיתר סי' ז' (בד"ה מה) שלא היו כופין אלא על גוף המצוה כגון שאינו רוצה לעשות סוכה וליטול לולב וכיוצא אבל דבר שאינו אלא ענף מצוה כגון במצות כיסוי שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה וכן במילה ענף מצוה שהאב עצמו ימול את בנו אם אינו רוצה לכסות בעצמו ולמול בעצמו לא היו כופין אותו אלו תורף דב"ק עי"ש שהאריך.

ואין להקשות על זה ממה שכתב מוהר"ם הובא בהגמ"יי ריש הלכות תלמוד תורה(גבי חיוב האב ללמד את בנו תורה) כתב מוהר"ם דכפינא ליה ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכופין לקיים עשה דסוכה וכן למאן דאמר פריעת ב"ח מצוה אמרינן בפרק הכותב דכופין אותו וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כפינן ליה ללמדו תורה וכו' עי"ש דמדנקט תרי מילי (ללמדם או להשכיר להם מלמד) ולא סגי ליה דלימא כפינא ליהעצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעיכוב וכתב שכן גם כן דעת הרא"ש אליבא דרב ש"ך עי"ש מתבאר שגם הוא סובר שדעת הרשב"א דאין כופין את האב על פדיון בנו (וצ"ל דמה שכתב בספרו אהל יעקב דש"ס דילן פליג אירושלמי כנז"ל לא כתב כן אלא טרם שראה תשובת הרשב"א הלזו):

אמנם אנכי הרואה דנעלם מעיני הרבנים הנ"ל דברי הרב חכם צבי דממקום שהכריחו הם שדעת הרשב"א היא שאין כופין הכריע הוא שדעתו שכופין והוא שבסי' ק"ה נשאל לחכם אב שאינו רוצה לפדות את בנו כופין אותו לפדותו או לא והשיב לא ידענא מאי מספקא לך מאי שנא מצוה זו מכל מצות שבתורה שמכין אותו כו' ולא עוד אלא דנחתינן לנכסיה וכו' והביא מה שכתב הרב חוט השני בסי' צ"ב ומה שתהמת למה לא נכוף לאביו למפרקיה כמו בכל מצות עשה שבתורה היינו טעמא כיון דגמרינן דכתיב תפדה תפדה דהיכא דלא פרקיה האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ופשטות דבריו הם בבן קטן ואם כן אין להם מקום שכבר הוכחנו שכופין את האב וכו' וכו' וכן מצאתי מפורש בתשובת הרשב"א החדשות סי' שכ"א שכתב בהדיא שכופין את האב ודוקא כשהגדיל הבן ויש לו נכסים לבן ואנו יכולים לכופו אזי אין כופין את האב ועל זה הוצרך להביא ראיה מהירושלמי ואי לאו הירושלמי בכי האי גוונא נמי הוה סליק אדעתיה למיכפייה לאב אבל בבן קטן פשיטא ופשיטא דכופין עכ"ל הרב חכם צבי הרי שכתב שמפורש בתשובת הרשב"א הנ"ל שבבנו קטן כופין אותו לפדותו היפך ממה שייחסו הרבנים טובים השנים הנ"ל בדעת הרשב"א וגם על הרבנים חוט השני וחכם צבי יש לתמוה שלפי דברי הרב חוט השני גם במילה כיון שלא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה ואין כופין עליו ולדעת הרב חכם צבי כופין ולא ראו דברי מוהר"ם שהבאתי בראש האות שכתב מפורש דלמולו ולפדותו כופין אותו ולמר הוי תיובתא ולמר הוי סיעתא והרב מעשה אברהם (הנז"ל בד"ה אלא) כשהביא תשובת הרשב"ץ על דבר האב שאינו רוצה למול בנו בשמיני כתב דדוקא במילה דיש לה זמן קבוע דמי שלא מל בשמיני בכל יום עובר בעשה משום הכי כתב דחייבים לכופו (עיין לעיל בד"ה אלא מה שדקדקתי על דברי הרשב"ץ) אפילו על ידי הכאה מה שאין כן במצות פדיון הבן דאחר שלשים יום כל יומא זימניה הוא ואינו עובר על מצות עשה וכו' ע"כ נראה שכונתו לומר דבפדיון הבן אין כופין והוא חידוש שנעלם ממנו מחלוקת החוה"ש והח"ץ והביא מחלוקת זו מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' ש"ה ולדברי הרב ח"ץ גם הרשב"א סובר כן ולא כתב שאין כופין את האב אלא אחר שהגדיל הבן אבל בהיותו קטן כופין וכבר כתבתי שכן מפורש בדברי מוהר"ם ועתה ראיתי בספר מר ואהלות הנדפס חדש ממ"ש (לרב גדול חריף ומפולפל מוהר"א פוסק יצ"ו) בקונטריס אהל ברכות והודאות סי' כ"ה שהאריך בזה ולא פניתי לעיין באמרות טהורות ואתה תחזה: ובמה שכתבתי בראש אות זו בשם הרב חכמת אדם דדוקא משום קיום גוף המצוה היו כופין ולא משום ענף מצוה הנה ראיתי עתה בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' שכ"ב שכתב כיוצא לזה וגדולה מזו דאף במצוה עצמה כל שאין עיקרה אלא למשמרת וסייג לתורה לא היו כופין עליה עי"ש והבאתי תורף דב"ק לקמן בסי' ק"ו (בד"ה גם אשור בס' מוהר"ם):

תוכן העניינים

שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה