שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ· הרב חיים חזקיהו מדיני
כלל כ"ב
כל איסורין שבתורה און לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן הכי אמרינן בפרק כל שעה ד' כ"ד ע"ב ודקדקו הראשונים מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא ונחלקו אם האיסור הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן.
הנה הר"ן שם בהלכות בד"ה מר בר רב אשי כתב דבכל האיסורין חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם אינו אסור שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן. וכן כתב בסוף פרק האיש המקדש אמתניתין דהמקדש בערלה וכו' (בד' נ"ו ע"ב) אלא ששם כתב כן כמסתפק (דמשמע דלא מתסרי אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליה) והריטב"א בחידושיו שם כתב דהני דלית בהו איסורא דאורייתא איסור דרבנן מיהא איכא.
וכן דעת התוס' בשבועות ד' כ"ב ד"ה אהיתרא ועי"ש בד' כ"ג ד"ה דמוקי וכתב הרב משנה למלך בהלכות יסודי תורה פרק ה' דין ח' (בד"ה שם אבל שלא כדרך הנאתן) דגם מה שכתבו התוס' במסכת עבודת אלילים דף י"ב (ד"ה אלא) דהא דאמרינן אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא ר"ל איסור דרבנן וכדבריו כתב הרב פרי חדש בספר מים חיים בנימוקיו למסכת עבודת אלילים דמה שכתבו התוס' דאיסורא איכא רוצה לומר מדרבנן עי"ש בד' י"ג ע"ג: אך הרב המגיד בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות דין ט"ז כתב על מה שכתב הרמב"ם כל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכומ"ז כו' אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות דנפקא ליה להרמב"ם מדאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקונו וכו' ולפי זה איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו עי"ש משמע דסובר דמה שאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן רוצה לומר דמלקות הוא דליכא אבל איסור תורה מיהא איכא אפילו שלא כדרך הנאתן.
וכן הוכיח הרב קרבן אליצור ד' ע"ז ע"ג מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין ד' נ"ו ע"ב אמה שאמרו בש"ס מנין שלא יהנה ממנו ולא ידליק בו הנר. תלמוד לומר וערלתם ערלתו את פריו שכתב דמאי דמצרכינן קרא לאסור הדלקה היינו לשמנים שאין דרכם להדלקה דהוי שלא כדרך הנאתן ואף דשלא כדרך הנאה מישרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה דהוה שייף לברתי בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתן קעבידנא יש לומר דהתם שלא כדרך הנאה כלל אי נמי במקום חולי הוא אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור עכ"ל דמתירוץ השני מוכח דסובר הרשב"א דאסור מן התורה וסובר דגם אם אסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה כיון שאינו אלא איסור תורה בלבד בלא מלקות (והשיג על כמה רבנים שהביא שם דמשמע להו מסברא דאין להתיר איסור תורה אף שאין בו מלקות לחולה שאין בו סכנה עי"ש) וכדעת הרב המגיד: ומרן חיד"א במחזיק ברכה סי' עת"ה אות ה' (ד"ה שוב ראיתי) כתב בשם הרב אור חדש לפסחים דבאיסורין שלא כדרך הנאתן איסורא איכא ודייק דר"י דאמר לא לקי סבר הכי ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דסבר חצי שיעור אסור מן התורה עכ"ל וספר הנ"ל אין מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי הרב המגיד הנ"ל וכן נראה מדברי הרב לחם משנה בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות דין כ"ב דשלא כדרך הנאתן אסור מן התורה וכן הבין הרב זרע אמת בח"ב סי' מ"ב ד' ל"ו ע"ב (בד"ה והן אמת) ממה שכתב הרמב"ם דעל משקים היוצאים משאר פירות אין לוקין עליהם דרוצה לומר דאיסורא דאורייתא מיהא איכא וכתב שכן נראה מדברי הרא"ש בפרק כל שעה ד' כ"ד שכתב בסי' ב' וז"ל אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתו אסור מדאמר ר' יוחנן אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתו משמע מלקות הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא עי"ש:
ורב אחד הביא דבריו בספר באר יעקב באר"ח סי' תמ"ב כתב בנדונו דשלא כדרך הנאתן דמשמע דאיסורא איכא הוא מדין טעם כעיקר ובאנו למחלוקת דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא שלא כדרך הנאתו אסור מדאורייתא ולדעת רש"י אסור מדרבנן (עי"ש בד' י"ז ע"א) והרב המחבר שקיל וטרי במשקין היוצאין מהפירות על ידי בישול אי חשיב שלא כדרך הנאתן וכתב דאף אם נאמר דחשיב שלא כדרך הנאתן ונקיטינן דאין לוקין בשלא כדרך הנאתןמכל מקום לא הוי מדרבנן כמו שהוכיח הרא"ש בפסחים מדאמר אין לוקין שלא כדרך הנאתו משמע דאיסורא איכא ומשמע דאיסור דאורייתא קאמר וכן הרב לחם משנה בפרק י"ב (צ"ל בפרק יו"ד כיעי"ש) כתב בפשיטות שאסור מדאורייתא וכו' והדבר פשוט בעיני דאסור מדאורייתא כדקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא וכו', ושוב כתב דיש לומר דאסור מדין חצי שיעור דאסור מדאורייתא ואין לוקין עליו ותמה על הגאון פני יהושע בתשו' סי' י"ג דסובר דשלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן וכתב דאולי סבירא ליה כדברי הרב משנה למלך בריש ספרו ד' ג' ע"ב שהאריך דאינו אסור אלא מדרבנן אבל אין דבריו מוכרחים כל כך מהש"ס וגם לשון הרמב"ם בפרק י"ב (פ' יו"ד) מהלכות מאכלות אסורות גבי טבל וחדש לא משמע הכי (עי"ש בד' י"ט ע"א) ושם בע"ג הביא דהגאון פני יהושע (שיטה) בקונטריס אחרון פשיטא ליה דהוא מדרבנן ושהשיג על מה שכתב הרב לחם משנה דהוא מדאורייתא וכו' וגם על דבריו השיב כמו שכתב על דברי הרב פני יהושע הראשון עי"ש: ותמיה לי על שניהם שנעלם מהם דברי הרב המגיד שבפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות הנ"ל שכתב שדין ההנאה הוא כדין חצי שיעור שאסור מדאורייתא ואין לוקין עליו כנז"ל ושם בד' כ' עמוד ד' הובא מה שהשיב רב אחד על דברי הרב המחבר ובדין זה (דשלא כדרך הנאתו) כתב בסוף ד' כ"א ומה שהלחם משנה מבאר דברי הרמב"ם דסובר דשלא כדרך הנאתו אסור מן התורה וכן כתב רום מעלתו כמה פעמים אני תמה דבש"ס פסחים ד' כ"ה מוכח בהדיא דליכא איסור תורה מדקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא וכו' וכן מצאתי להרב פרי חדש סי' תמ"ג סק"א והלחם משנה עצמו בפרק ח' דין י"ו כתב דאינו אלא מדרבנן וסותר דברי עצמו ועוד ראיה שאין עליה תשובה שהרי הרמב"ם סובר דאין מלקות על ההנאה ואם כן על כרחין לומר דמה שכתב אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן דמשמע דכדרך הנאתן לוקה לאו דוקא אלא כלומר אינו אסור מן התורה אלא כדרך הנאתו וכו' אלו תורף דב"ק שם.
וגם בד' כ"א ע"א מחזיק סברתו דאינו אסור אלא מדרבנן ושכן כתב הרב פני יהושע בשם התוס' והרב המחבר בד' כ"ו השיב על דברי הרב המשיגו ועל מה שכתב הרב המשיג דשלא כדרך הנאתו ליכא איסורא דאורייתא השיבו דדבריו נכונים וכן האריך הרב משנה למלך וכן הוא בדוכתי טובא בתוס' וכו' ואני כתבתי דברי לשיטת הרא"ש דסובר דאית ביה איסור תורה והיה נראה לי דגם הרמב"ם סובר כן והטעני דברי הרב לחם משנה וכו' אבל האמת אינו כן וכמו שכתב רום מע"ל ומכל מקום נראה לי דבמשקין היוצאין מהפירות אף דהוי שלא כדרך הנאתו אסור מדאוריתא לדעת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא וכו' אלו תורף דברי שלשת הרועים רבנן קדישי בענין זה: ותמיה לי על מה שמחליט הרב המחבר דדעת הרא"ש דאסור מן התורה וכן כתב הרב זרע אמת כמו שכתבתי לעיל בשמו ואנכי לא ידעתי מי הכריחם לזה דשפיר יש לומר דמה שכתב הרא"ש דאיסורא מיהא איכא היינו דאסור מדרבנן שהרי גם התוס' בע"א ד' י"ב כתבו דאיסורא מיהא איכא ופירש דבריהם הרב משנה למלך דרוצה לומר דאסור מדרבנן וכן מה שהכריח הרב זרע אמת מדכתב הרמב"ם אין לוקין עליו דרוצה לומר דאיסור מיהא איכא כבר חזר בו ומסיק כמו שנראה מדברי מרן כסף משנה שם דאינו אסור אלא מדרבנן עי"ש וכבר רשמתי במערכת האל"ף אות ל"ח (בשדי חמד ח"א) דנמצא בכמה מקומות לשון זה (אין לוקין עליו אינו לוקה) ואינו אסור אלא מדרבנן ומה שהקשה הרב המשיג דברי הרב לחם משנה אהדדי הנה לפי מה שכתב הרב חיים מדבר בד' י"ג ע"א בדעת הרב המגיד דמאי דסבירא ליה דשלא כדרך הנאתן הוא כחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו היינו דוקא בכגון הנאה דמיירי הרמב"ם שמוכר או נותן או מאכיל לכלב דלא חשיב שלא כדרך הנאתן לגמרי.
אבל כשהוא שלא כדרך הנאתו לגמרי כההיא דרבינא דסך בבוסר דזתים קטנים דלא הוי דרך הנאתן מאחר שלא נתבשלו ולא כתשם בבית הבד כמו שכתב רש"י בכי האי גוונא גם הרב המגיד מודה דאינו אסור אלא מדרבנן ולמד חילוק זה מדברי הרב לחם משנה בפרק א' מהלכות מאכלות אסורות דין י"ו עי"ש: לפי זה עלו כהוגן דברי הרב לחם משנה ואין נסתר מחמתו דמה שכתב בפרק יו"ד הלכה כ"ב דאסור מן התורה היינו במשקים היוצאין מן הפירות דאין זה שלא כדרך הנאה גמורה ומה שאמרו בש"ס כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דמשמע דאיסורא איכא היינו איסור דרבנן וכשהוא שלא כדרך הנאתן לגמרי כן היא דעת הרב לחם משנה בזה ויתכן דגם מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין הנ"ל אין להכריח דסובר דמה שאמרו בש"ס דאין לוקין שלא כדרך הנאתן דמשמע דאיכא איסורא רוצה לומר איסור תורה דאפשר לפרש כונתו דבתחלה כתב ליישב דההיא דשייף לברתיה וכו' מיירי בשלא כדרך הנאתן כלל דמפרש כפירש"י שהיה בוסר ולא כתשם בבית הבד וכו' והדר קאמר אי נמי אפילו נימא דההיא לא הוה שלא כדרך הנאתן גמורה ואפילו הכי שרי היינו משום שהוא במקום חולי אבל שלא במקום חולי אסור מן התורה והיינו דוקא במונח דההיא דשייף לברתיה לא הוה שלא כדרך הנאתן לגמרי אבל אם הוא שלא כדרך הנאה כלל לא אסור מן התורה כלל: ומצאתי להרב כתב סופר א"ח סי' קי"א אות ב' שכתב וז"ל הנה בכל איסורי תורה שיטת הרא"ש בפרק כל שעה והרשב"א ור"ן והריטב"א בקידושין ד' נ"ז דשלא כדרך הנאתו מדרבנן מיהא אסור דלא אמר ר"י רק דפטור אבל אסור מדרבנן וכן שיטת הרמב"ם הלכות יסודי התורה דדוקא לחולה שאין בו סכנה מותר שלא כדרך הנאתן אבל לבריא אסור ועיין משנה למלך דמצדד דאסור מן התורה כחצי שיעור ולא נניח מפני ספקתו פשיטותן של ראשונים הנ"ל ותוס' בשבועות ובדוכתי טובא דכשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן עכ"ל.
מדברי הרב הללו שתים זו שמענו דדעת הרא"ש וגם הרשב"א בקידושין הנ"ל היא דאינו אסור אלא מדרבנן דלא כמו שכתבו הרבנים באר יעקב וזרע אמת הנ"ל בדעת הרא"ש וגם דלא כדמשמע מריהוט לישניה דהרשב"א דלתירוץ שני שלא כדרך הנאתן אסור מן התורה כמו שהבין הרב קרבן אליצור הנ"ל וכן כתב הרב שאגת אריה בסוף סי' ע"ד דדעת הרשב"א בחידושיו לקידושין הוא דאסור מדרבנן ומה שהביא מהמשנה למלך שמצדד בזה הנה הרואה יראה דאף שצדד לומר דאסור מן התורה מכל מקום כבר גילה דעתו דאין רוח חכמתו נוחה לומר כן אלא אינו אסור כי אם מדרבנן והביא על זה דברי התוס' שכתבו בפירוש דהוא מדרבנן ופשוט דצד זה אצלו הוא העיקר ולפי זה לא נמצא מפורש מאן דסובר דמה שאמר כל איסורין אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דרוצה לומר דאיסורא דאורייתא איכא ומאחר דמפורש יוצא בדברי הר"ן והריטב"א והתוס' בקצת מקומות דסברי דהוא רק מדרבנן מסתברא ודאי דיש לנו לייחס כן גם בדעת שאר רבוואתא שלא נמצא מפורש דסוברים בהיפך ולא להוליד מחלוקת ביניהם ומה גם דיש איזה פוסקים דסוברים שלא כדרך הנאתן מותר אף מדרבנן כמו שאכתוב להלן בס"ד אם כן אין לרחק הדעות כל כך ואית לן למינקט מילתא מציעתא דאסור רק מדרבנן: הן אמת דראיתי להרב אגורה באהלך בד' מ' ע"ג שכתב דלדעת הרמב"ם והרב המגיד והרא"ש והטור יו"ד סי' קמ"ב אסור מן התורה ולדעת התוס' והר"ן רק מדרבנן עי"ש אבל אין דבריו מוכרחים לי הדל דמה שכתב בדעת הרמב"ם והרב המגיד הוא על פי מה שכתב הרב המגיד בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות הי"ו דדינו כדין חצי שיעור וכבר כתבתי למעלה דאינו מוכרח דסובר כן בעלמא רק במוכר או נותן או מאכיל לכלב הוא דסובר כן.
וכן מה שכתב בדעת הרא"ש הוא ממה שכתב בפרק כל שעה סימן ב' דאיסורא מיהא איכא ומשמע ליה דרוצה לומר דאסור מן התורה ואינו מוכרח כמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב לדעת רבינו הטור הוא מה שהביא שם בד' ט"ל ע"ב דברי הריב"א ביו"ד סי' קמ"ב וכתב הראב"ד דוקא אשרה וכו' אבל בית עבודת אלילים תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות אסור אחוריו לצל מותר ומדלא חלק עליו משמע דסובר כוותיה דשלא כדרך הנאתן מותר אפילו מדרבנן ותמה עליו שהוא היפך דעת הרא"ש דסובר דשלא כדרך הנאתן אסור מן התורה.
ותירץ דסובר הטור דדוקא היכאדנהנה מגופו של איסור שהניח חלב על גבי מכתו וכיוצא הוא דאסור מדאוריתא אבל נהנה מצל קליש איסוריה ואף רבנן לא גזרו וסיים נמצא לפי זה דגם הטור סובר דכשנהנה מגופו של איסור שלא כדרך הנאתו איסורו מדאורייתא עכ"ל. ולי הדל נראה אף אם היה מפורש בדברי הרא"ש דכשנהנה שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה לא היה לנו להכריח דגם הריב"ה סובר כן רק שהיינו אומרים דמסתמא הטור לא יחלוק על הרא"ש ועל כל פנים אינו הכרח גמור להחליט שכן היא דעתו כל שכן במאי דקמן דערביך ערבא צריך ואינו מוכרח דמה שכתב הרא"ש דאיכא איסורא רוצה לומר מן התורה כנז"ל ואם כן דל מהכא גם דעת הרא"ש והטור: ואדרבא מקום יש בראש להוכיח דהטור סובר דאין באיסורין שלא כדרך הנאתן איסור תורה לפי מה שכתב הרב הרב שאגת אריה בסי' ע"ד שאביא בסמוך בסיעתא דשמיא ואף שיש לפקפק בדבריו כמו שאכתוב להלן מכל מקום לפי דעתו ודאי לא יתכן לומר דדעת הטור דשלא כדרך הנאתן אסור מן התורה ולדידן על כל פנים אין לנו הכרח דסובר דאסור מן התורה פש גבן דברי הרב המגיד שכתב כן לדעת הרמב"ם וכבר הכריח הרב המשיג שבספר באר יעקב דהרמב"ם סובר דאיסורו רק מדרבנן כמו שכתבתי לעיל ואם כן ודאי יש לעשות עיקר מה שמפורש בדברי התוס' והריטב"א והר"ן דאינו אלא מדרבנן וכדמסיק הרב זרע אמת הנ"ל דנקיטינן דאינו אסור שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן (עי"ש בסוף ד"ה יצא לו) וכן כתב הרב באר יעקב והרב המשיג וכתבו כן גם בשם הפני יהושע הראשון ואחרון ועיין להרב פני יהושע בח"ב בתשובות שבסוף הספר (המועתקות משו"ת בית אפרים) בסי' ט' דנקיט התם נמי דהוא מדרבנן וכן כתב הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם בשער איסור והיתר סי' ע"ב.
ובקונטריס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ב' אות ד' הבאתי דעת כמה מרבנן בתראי דנקטי הכי דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן עי"ש וכן כתב בפשיטות בישועות יעקב אבן העזר סי' כ"ח סק"ד דאסור רק מדרבנן: ודעת ראבי"ה שבמרדכי פרק כל שעה דכל שהוא שלא כדרך הנאתן מותר אפילו מדרבנן והרב פרי מגדים בשושנת העמקים כלל ט' (סוף ד"ה עיין בשו"ת) תמה על הרב ש"ך ביו"ד סי' נק"ה ס"ק י"ד שהעתיק דברי ראבי"ה ולא יעיר דסברא יחידאה היא דכל הפוסקים סוברים דאף דאין לוקין על שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא עי"ש וכן תמה עליו הרב שאגת אריה בסי' ע"ד איך העתיק דברי ראבי"ה ולא שת לבו לדברי שאר פוסקים דסברי דאיסורא מיהא איכא וראיתי עוד שם שהביא מה שכתב הטור א"ח סי' תרי"ב דאוכל פחות מכשיעור ביום הכיפורים איסורא איכא אבל דבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא וכו'.
והאריך לפלפל בזה ובמסקנתו כתב דראבי"ה אזיל לשיטתיה דמה שאמרו כל האיסורין אין לוקין על שלא כדרך הנאתן היינו דפטור ומותר ומשום הכי כתב בדבר שאינו ראוי לאכילה דאיסורא נמי ליכא אך דעת התוס' והרשב"א והריטב"א והר"ן אינו כן כמו שכתבו בקידושין ד' נ"ו במקדש באיסורי הנאה דאף על גב דכל איסורין שרו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור מדרבנן כמו שכתב בשמם בדיני קידושין והוכחתי שם דכן עיקר ואם כן גם מאי דתנן ביום הכיפורים הכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה פטור הוא פטור אבל אסור אלו תורף דב"ק.
ולי הדל יש לפקפק דלפי זה על כרחין לומר דגם רבינו הטור שהביא דברי ראבי"ה בשתיקה כהודאה סובר נמי דכל איסורין שבתורה מותרים שלא כדרך הנאתן שלא כדעת התוס' והרשב"א וכו' דסברי דאיסור מיהא מדרבנן כמו שכתב הוא עצמו ואם כי לא יקשה עלינו כל כך איך פסק כראבי"ה היפך דעתם אבל מה נענה למה שמבואר בדברי הרא"ש בפרק כל שעה סי' ב' שכתב מפורש דדוקא במקום חולי הוא דשרו שלא כדרך הנאתן אבל בלא שום חולי אסור ואין דרך רבינו הטור לפסוק שלא כדעת אביו הר"ש בלתי שיזכיר דעתו וסברתו לכן מוכרחים אנו לומר דסובר רבינו הטור דאוכלין שאין ראויים לאכילה קילי מאוכלין הראויים לאכילה ואוכלם שלא כדרך הנאתן דחשיבי כעפרא בעלמא (כמו שצדד לומר כן הרב שאגת אריה שם בסי' ע"ה עי"ש) ואם כן אינו מוכרח דראבי"ה כתב כן לפי שיטתו אלא אף אם בכל איסורין שלא כדרך הנאתן אסור אוכלין שאין ראויים לאכילה מישרא שרו לדברי הכל.
גם מה שכתב בשם התוס' בקידושין דתירצו לקושיתם דאסור מדרבנן הוא תמוה דהרי התוס' לא כתבו כן כמו שיראה הרואה ואדרבה הבינו איזה מרבנן קדישי דהתוס' בקידושין סברו דשלא כדרך הנאתן מותר אפילו מדרבנן מדלא תירצו לקושיתם כמו שכתבו הר"ן והריטב"א כמו שאכתוב להלן בס"ד: איך שיהיה דעת ראבי"ה היא דשלא כדרך הנאתן מותר אפילו מדרבנן גם שלא במקום חולי והרב משנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הנז"ל הבין בדעת התוס' בקידושין ד' נ"ו ע"ב (גבי המקדש בערלה וכלאי הכרם) דסברי דגם מדרבנן מותר ותמה עליהם כיעי"ש ומה שכתב שם שכן דעתם גם בפרק כל שעה ד' כ"ח הוא טעות סופר וצריך להיות ד' כ"ט בתוד"ה (אין פודין עי"ש) ויש להעיר על הרב עצמות יוסף בקידושין שם שהבין גם כן מדברי התוס' דסברי דמותר ושתיק להו זולת שכתב דהר"ן סובר דאסור כיעי"ש וראיתי בספר יד יהודה (להרב דק"ק ראדחוב) בסוגיא דפסחים ד' כ"ד שצדד בכונת התוס' דקידושין דגם הם סוברים דשלא כדרך הנאתן אסור ורק כונתם שאם היא חולה אף חולי שאין בו סכנה תוכל ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן (עי"ש בד' מ"ז סוף ע"ד) ולפי הנראה לא ראה דברי התוס' שם בד"ה מנין שלא יצבע בו קמשמע לן דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתן שרי עכ"ל והתם לא מיירו התוס' מדין קידושין ומיהו לפי מה שצדד הרב משנה למלך בכונתם דשרי מן התורה (אלא דלא הונח לי דסוף סוף כיון דאסור מדרבנן הוה ליה מקדש באיסורין דרבנן שיש להם עיקר עי"ש) אם כן הכי נמי יש לומר דמה שכתבו בד"ה מנין דשלא כדרך הנאתן שרי רוצה לומר מדאורייתא ולפי זה אין הכרח מדברי התוס' בקידושין דסברי דשלא כדרך הנאתן מותר ומר בריה דרב שמש צדקה בחלק יו"ד סימן כ"ח בהגהה אות ג' נמשך אחר מה שכתב הרב משנה למלך דהתוס' בקידושין סברי דשלא כדרך הנאתן מותר ואינו מוכרח כאמור:
ומצאתי שהרב יד דוד בחידושיו למס' פסחים על ד' כ' ע"ב (בד"ה יין נמי ראוי לזילוף) הבין גם כן מדברי התוספות בקידושין דסברי דשלא כדרך הנאתן מותר לכתחלה ושכן דעתם בפסחים ד' כ"ט וכתב שאפשר גם ק שזה דעת התוס' בריש פסחים שכתבו ולא דמי לשאר איסורי הנאה דסברי דאין צריך ביעור כיון דיכול ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן ודבריו תמוהים לעניות דעתי שהרי התוס' כתבו ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם וכו' והרי בכלאי הכרם אמרינן בהדיא בד' כ"ד ע"ב הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן ועי"ש לענין בשר בחלב ולדעת ר"ת שבתוס' בב"ק ד' ק"א ד"ה ולא יצבע גם בערלה אסור שלא כדרך הנאתן דגלי קרא עי"ש ואם כן איך אפשר לפרש בכונתם דמשום שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן אין צריך ביעור ואולי נוכל לומר לפי מה שכתבו התוס' שם (לשיטת ר"ת הנ"ל) דההיא דפרק כל שעה דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל אם כן יש לומר דאין צריך ביעור דהא יכול ליהנות מהם באופן שאינו דרך הנאה כלל וכתב עוד שם דהרב כפות תמרים כתב דהתוס' בקידושין מיירו כגון שהיתה האשה חולה (וכונתו לפי הנראה דגם התוספות בקידושין מודו דשלא כדרך הנאתן אסור) וכתב על דבריו ואי אפשר לומר כן דהא בדבור לא יצבע כתבו כן ושם לא מיירי מדין קידושין עכ"ל ואין מזה הכרח לי הדל דשפיר נוכל לומר דמה שכתב שם דשרי רוצה לומר מדאורייתא דכיון דלא מיירו לענין קידושין לא דחיקא לן לפרש כן בדבריהם אך מה שקשה לזה הוא מה שהקשה הרב קרבן אליצור בד' ע"ו ע"ג דאם כונת התוס' להקשות בכי האי גוונא (דאשה חולה חולי שאין בו סכנה יכולה ליהנות שלא כדרכן) טפי הוה להו להקשות דיכולה אשה ליהנות כדרכן אם יש לה חולי שיש בו סכנה וכו' עי"ש דב"ק: ועל כל פנים דעת ראבי"ה שבמרדכי הנ"ל דמותר אפילו מדרבנן ועם שמר בריה דרב שמש צדקה בחלק יו"ד סי' כ"ח בהגהה אות ט' כתב דנראה מדברי הרב ש"ך בסי' נק"ה ס"ק י"ד דסובר דהמרדכי לא התיר כי אם לחולה ומה שכתב ומיהו אם אדםבריא יזהר אינו רוצה לומר זהירות בעלמא אלא מן הדין הוא דקאמר וכן נראה שהבין הרב משאת משה בחלק יו"ד סי' ה' דף ל"ה ע"א וכו' עי"ש וכן נראה שהבין הרב באר הטב שכתב בסעיף קטן ח' וכתב המרדכי דמותר לאכול חלב חי אפילו חולה שאין בו סכנה ומיהו אדם בריא יזהר עכ"ל הרי שכתב מפורש דמה שהתיר המרדכי הוא לחולה שאין בו סכנה וחלב חי היינו שלא כדרך הנאתו ומתיישב בזה מה שהרב ש"ך עצמו בס"ק י"ג כתב דשלא כדרך הנאתן אסור שלא במקום רפואה כמו שכתב הרא"ש בפרק כל שעה וכן העתיק דבריו הרב באר הטב סק"ז ונראין הדברים כסותרים תוך כדי דיבור אבל לפי מה שהבין בדעתו הרב בש"ץ הנ"ל ניחא.
מ"מ הרב בשמש צדקה שם סיים דמדברי המרדכי מוכח דסובר דשלא כדרך הנאתן מותר לגמרי אפילו שלא במקום חולי שהרי הוכיח כן מדאמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור וכל שכן אוכל חלב חי שפטור והאי פטור פטור ומותר הוא דלאו מפטירי שבת וכו' ואם כן ודאי שדעתו דמותר לבריא לכתחלה וכו' אלו תורף דב"ק שם.
ונמצא דקושטא קאי דדעת ראבי"ה דשלא כדרך הנאתן מותר לכתחלה ובלאו הכי איני מבין איך נוכל לפרש כן בדעת הרב ש"ך (דסובר דמה שכתב המרדכי להתיר לאכול חלב חי הוא דוקא לחולה שאין בו סכנה ומה שכתב דבריא יזהר רוצה לומר דמן הדין אסור) שמלבד שלשון יזהר אינו במשמע שאסור מן הדין וכיון דראבי"ה דסובר דפטור הנאמר בשאר מילי חוץ מדיני שבת רוצה לומר פטור ומותר אם כן קאמר ר"י בלישנא קמא אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי פטור היינו ודאי פטור ומותר לכולי עלמא: ועוד הרי הרש"ך בס"ק י"ג אחר שכתב בשם הרא"ש דשלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור סיים ואמר מר והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי כדאיכא בפוסקים עכ"ל ובודאי שכונתו לומר דאיסורין שאינם אסורין אלא באכילה מותר לאוכלם שלא כדרך אכילתן (דאי אפשר לפרש כונתו דמותר ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן דכיון דאיסורי אכילה לבד הם אפילו כדרך הנאתן מותר) ואם כן ודאי מה שכתב בס"ק י"ד בשם המרדכי מותר לאכול חלב חי דהיינו איסורי אכילה שלא כדרך אכילתן היינו דמותר לבריא גם כן לאכול מעיקר הדין כמו שכתב בס"ק י"ג דבאיסורי אכילה לא אסרינן לבריא שלא כדרכן ורק זהירות בעלמא הוא דאיכא לבריא ובכן דברי הרב בן השמש צדקה במה שהבין בדעת הש"ך בזה נפלאו ממני דודאי אין לפרש בכונת הש"ך דרוצה לומר דהמרדכי מודה דאסור לבריא ונהפוך הוא דכונתו לומר דבחלב חי דהוא איסור אכילה שלא כדרך אכילתן מותר לבריא אלא שדברי הרב ש"ך תמוהים דמנא ליה לחלק בכך דלשיטת הפוסקים מה שאמרו בש"ס בענין זה פטור רוצה לומר אבל אסור איסורי אכילה ואיסורי הנאה נראה דשוו אהדדי דכי היכי דאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן אסור הכי נמי איסורי אכילה שלא כדרך אכילתן נראה דלדידהו אסור וכבר עמד על זה הרב חכמת אדם כמו שאכתוב להלן בס"ד:
גם הרב קרבן אליצור בד' ע"ו ע"ב לא נתקררה דעתו במה שכתב הרב ש"ך דבאיסורי אכילה שלא כדרך אכילתן מותר לבריא לכולי עלמא דלפי דיוקו של הרא"ש מדקאמר אין לוקין וכו' מוכח דגם באיסורי אכילה הדין כן ושמח שמצא שכדבריו כתב הרב זרע אברהם חיו"ד סי' ה' והרב ערך השלחן בחיו"ד סי' קנ"ה אות ו' (בד"ה ומ"מ) כתב בשם הרב כנסת הגדולה יו"ד ריש סי' ס"ד דמדהשמיטו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים הא דאמרינן בפרק כל שעה האוכל חלב חי פטור מוכח דסברי דפטור אבל אסור וכתב הרב ערוך השלחן דלפי זה יש להוכיח גם כן דסברי דכל איסורי אכילה אפילו שלא כדרך אכילתן אסור לחולה שאין בו סכנה וכדעת הרא"ה בבדק הבית ד' פ"ט והריטב"א בחידושיו לע"א סוף פרק אין מעמידין דאי סברי דמותר לחולה שאין בו סכנה היה להם להביא דין אוכל חלב חי שפטור דנפקא מינה דמותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש שצדד בזה על כל פנים נראה ברור דלבריא מיהא אסור אפילו איסורי אכילה שלא כדרך אכילתן (ואין מצוי אצלי ספר כנסת הגדולה הנ"ל לראות אם הביא דברי המרדכי בריש פרק כל שעה הנ"ל): גם דברי הרב באר הטב שכתב בשם המרדכי דמותר לאכול חלב חי אפילו חולה שאין בו סכנה דמשמע דלבריא אסור מדינא קשים לי הדל דמלבד שאין כן האמת אלא להמרדכי מותר אף לבריא ועוד איך יפול הלשון של הרב באר היטב לומר אחר כך ומיהו אדם בריא יזהר והוא סותר הקודם ואף אם נפרש דיזהר דנקיט דינא קאמר מכל מקום אי אפשר לומר כן בדעת המרדכי כאמור ועל כל פנים למדנו מדברי הרב בן שמש צדקה דסובר בבירור דדעת ראבי"ה שבמרדכי דשלא כדרך הנאתן מותר גמור הוא אפילו לבריא ורק זהירות הוא דאיכא לבריא וכן הבין בדעת ראבי"ה הרב חכמת אדם בבינת אדם בשער איסור והיתר סי' ב"ן דבין באיסורי אכילה בין באיסורי הנאה מותר לכתחלה שלא כדרך הנאתן רק זהירות הוא דאיכא לבריא והביא שם מה שכתב הרב ש"ך בסוף ס"ק י"ג דדוקא באיסורי הנאה הוא דאסור שלא כדה"ן אבל באיסורי אכילה שרי (פירוש שלא כדרך אכילתו דאילו להנאה אפילו כדרך הנאתו שרי כיון דאינו אלא איסור אכילה): ותמה עליו דכיון שהרא"ש דקדק מלשון אין לוקין (אלא כדרך הנאתן) דאיסורא איכא אם כן הכי נמי ללישנא קמא דאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן יש לדקדק דשלא כדרך אכילתן איסורא מיהא איכא ואף דאיכא מאן דסבירא ליה דשלא כדרך הנאתן מותר כמו שכתב המשנה למלך וכו' מכל מקום אין לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה אלא בין בזה ובין בזה מותר או בתרווייהו אסור אלו תורף דב"ק והצ"ע דברי הש"ך עי"ש.
הנה מפורש בדבריו דלדעת ראבי"ה מותר מעיקר הדין אף שלא במקום חולי גם הרב קרבן אליצור בד' ע"ז ע"ב פשיטא ליה הכי בדעת ראבי"ה גם הרב אגורה באהלך בד' מ' סוף ע"ב הבין כן בדעת ראבי"ה וכתב שכן דעת הרמב"ן במלחמות פרק כיצד צולין גבי ההיא דריחא לאו מילתא דיין נסך שלא כדרך הנאתו מותר עי"ש: אך ראיתי להרב כתב סופר שם שכתב שסברת ראבי"ה יחידאה היא רק שהרמב"ן בפרק כצד צולין נראה לכאורה דסבירא ליה כראבי"ה ושוב האריך לסתור זה ואדרבא הוכיח דהרמב"ן שם סובר דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן וכו' וגם מדברי התוספות בקידושין שהבין הרב משנה למלך דסובר דשלא כדרך הנאתן מותר תמה עליו וכתב דממקום שבא המשנה למלך להוכיח דסברי דמותר לכתחלה נהפוך הוא ויש להוכיח בהיפך עי"ש (בד"ה איידי דאיידי ובד"ה והנה המרדכי ומחמת שהאריך לא אוכל להעתיק דב"ק) שלפי דבריו לא נמצא חבר לסברת ראבי"ה בזה גם בקונטריס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ב' אות ד' הבאתי תורף דב"ק גדול בדורנו בספר תורת חסד יצ"ו שתמה על הרב כריתי ופליתי דנראה דסובר דשלא כדרך הנאתו מותר דזו אינה משנה ופשוט דאסור מדרבנן ושדחה מה שהבין הרב משנה למלך בכונת התוס' בקידושין עי"ש ועיין לקמן במערכת העי"ן אות ס"ט שהעירותי כן על דברי רב אחד מידידי נפשי בספר ימי שלמה ד' י"ח דודאי אית לן למינקט כדעת כל הפוסקים דאסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן דלא כסברת ראבי"ה וכן כתב הרב בית שמואל בסי' כ"ח ס"ק נ"ה דשלא כדרך הנאתן רק לחולה הוא דשרי אף שאין בו סכנה ומה שכתב הרב הלק"ט הביאו הרב באר היטב יו"ד בסוף סי' פ"ד דהשואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפילו נהנה בכזית כיון שאין דרך אכילתו בכך ודאי דאין כונתו דמותר אלא רוצה לומר פטור אבל אסור: ואוכלין שאינם ראויים לאכילה אם שוים לאוכלים שלא כדרך אכילתן והנאתן עיין במה שרשמתי במערכת הבי"ת אות כ"ה (בשדי חמד ח"א): ואם לחולה שאין בו סכנה מותר אוכלין שאינם ראויים לאכילה או אסור לדעת הרא"ש דסובר בפרק כל שעה גבי חמץ שחרכו דאף על גב דעפרא בעלמא נינהו כיון דאכליה אחשביה הוא מחלוקת בין הרב שאגת אריה סי' ע"ה הנ"ל דסובר דאסור דאף על גב דעפרא בעלמא הוא הרי אחשביה על ידי אכילתו ובין הרב ערך השלחן בא"ח סי' תרי"ב אות ד' שדחה דברי הרב שאגת אריה דאין מדברי הרא"ש ראיה לחולה דבחולה יש לומר דלאו משום דאחשביה אכליה דאף אי לא אחשביה אלא כעפראבעלמא הוא מוכרח לאכלו לצורך רפואתו כמו שהוא אוכל כמה דברים בע"כ שלא ברצונו משום שהם צורך רפואתו ואם כן למאן דסובר דאיסורי הנאה דרבנן מותרים באכילה גם כן לחולה שאין בו סכנה אין לאסור באוכלים שאינם ראויים לאכילה מטעם דכיון דאכליה אחשביה וכו' עי"ש ואעיקרא מה שחדש הרא"ש לאסור מטעם זה דכיון דאכליה אחשביה (ואיסורו מדרבנן כמו שכתב הרב ט"ז בסי' תמ"ב סק"ח) נראה דאינו מוסכם כמו שמתבאר ממה שכתבתי במערכת הבי"ת אות כ"ה הנ"ל ואם כן מסתברא דלא לאפושי בפלוגתא ונאמר דבחולה גם הרא"ש מודה.
ובעיקר מחלוקת הפוסקים אם איסורי הנאה מדרבנן מותרים באכילה לחולה שאין בו סכנה עיין במה שהבאתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת יין נסך אות ב': ואם עושה מדבר האסור בהנאה איזה עישון וקיטור דרך סגולה להתרפאות בו אם הרפואה עצמה חשיבה הנאה עיין במה שכתבתי לעיל במערכת הה"א (בשדי חמד ח"א) אות ע"ח (בד"ה ודבר): אחר זמן רב ראיתי בספר דרכי הוראה הנדפס מחדש לאחד מגאוני דורינו יצ"ו בח"ב פרק ס"ט שהביא תמיהת הרב שאגת אריה על השפתי כהן שהעתיק דברי ראבי"ה דשלא כדרך הנאתן מותר ולא שת לבו לדברי שאר פוסקים דסברי דאסור ועל זה השיב דלפי דעתו יש להפליא ביותר על הש"ך שהרי בסעיף קטן י"ג פסק כהרא"ש דאסור ונמצא דסותר דבריו תוך כדי דבור אבל אמיתות הדבר דלפי מה שכתב הש"ך לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה דאיסורי אכילה מותר דשלא כדרך הנאתן לגמרי אבל איסורי הנאה פטור אבל אסור אף שלא כדרך הנאתן א"כ לא קשיא מידי משיטת הפוסקים דסברי לענין מקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת דאסור ליהנות אף שלא כדרך הנאתן דהתם באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה כולהו סברי כראבי"ה דמותר לכתחלה וכתב שיגע ומצא דבר ברור דכולי עלמא סברי דבאיסורי אכילה מותר שלא כדרכן לכתחלה והוא מדאמרינן בד' כ"ה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שפטור ואם כן כי היכי דחלוקה של הניח חלב על גבי מכתו פטור דקאמר היינו מותר דכיון דיש לו מכה הוי חולה ואף אם אין בו סכנה מותר לכתחלה להתרפאות באיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן כדמוכח מההיא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכמו שכן פסקו הפוסקים הכי נמי בסיום המאמר דקאמר וכל שכן אוכל חלב חי שפטור אפילו בלא שום חולי בהכרח לפרש דפטור ומותר קאמר דומיא דרישא והיינו משום דכיון דאינו אלא איסור אכילה (דהא דאוכל חלב אי לא מיירי בחלב של שור הנסקל אלא בחלב דעלמא דאינו אסור אלא באכילה) מותר אפילו לכתחלה וכדברי ראבי"ה ודברי השפתי כהן בחילוקו הנ"ל ברורים כשמש ודלא כהרב שאגת אריה אלו תורף דב"ק יצ"ו: ומתוך מה שכתבתי למעלה בענין זה אתה תחזה דעם היות שדברי הרב הנ"ל יצ"ו נכונים ליישב דברי הרב ש"ך דלא תיקשי עליה מדברי הראשונים בההיא דמקדש באיסורי הנאה מכל מקום דברי הרב ש"ך תמוהים שכתב לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה וכתב שכן כתבו הפוסקים ואנחנו לא נדע באיזה פוסקים נמצא לחלק בכך דמאחר דבשתי החלוקות נאמר בלשון פטור אין לנו לומר אלא או דבשתיהם פטור אבל אסור או דבשתיהם פטור ומותר וכבר כתבתי למעלה בשם הרב כנסת הגדולה דמדהשמיטו הפוסקים ההיא דאוכל חלב חי פטור מוכח דסברי דפטור אבל אסור וכתבו כמה מרבנן בתראי דממאי דדייק הרא"ש מלישנא דאין לוקין דאיסורא מיהא איכא מוכח דגם בשלא כדרך אכילתן דאמרינן ללישנא קמא דאין לוקין עליו איסורא מיהא איכא.
ומה שהכריח הרב יצ"ו דכי היכי דחלוקה דהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור ומותר הכי נמי חלוקה דאוכל חלב חי פטור ומותר. בהורמנותיה דמר נראה לי הדל דאין מזה הכרע לסברת ראבי"ה דלכשתמצא לומר סיפא דומיא דרישא ותרווייהו להתירה הכי נמי אמינא לך אנא סיפא דומיא דרישא כי היכי דרישא דפטור ומותר הוא לחולה שאין בו סכנה הכי נמי סיפא דמותר היינו נמי בחולה שאין בו סכנה דמי הגיד לנו דסיפא דאוכל חלב חי איירי אף בלא שום חולי אדרבא דומיא דרישא מיבעי לן למימר ולא שרי אלא במקום חולי: ובאמת מה שכתב הרב כנסת הגדולה דמדהשמיטו הפוסקים הא דאוכל חלב חי פטור מוכח דסברי דפטור אבל אסור (כמו שכתב בשמו הרב ערך שלחן שהבאתי למעלה) לא ידעתי מי הכריחו לזה שהוא דוחק לפי עניות דעתי מתרי טעמי.
א) דעל כל פנים היה להם לכתוב הדין בפירוש דאסור. ב) הכרח הרב הנ"ל יצ"ו סיפא דומיא דרישא וכי היכי דרישא פטור ומותר הכי נמי סיפא דאוכל חלב חי פטור ואם שיש לומר דלא שייך כל כך בכי האי גוונא לדיוקי סיפא דומיא דרישא.
מכל מקום נראה דאין אנו מוכרחים לומר דסברי הפוסקים דפטור אבל אסור אלא דפטור ומותר קאמר דומיא דהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו והיינו נמי דומיא דרישא דוקא במקום חולי הוא דשרי אבל לא לבריא וכיון שכתבו באיסורי הנאה דשלא כדרך הנאתן שרי במקום חולי שאין בו סכנה ושלא במקום חולי אסור לא איצטריך להו להא דאוכל חלב חי דהיינו שלא כדרך אכילתו דפשיטא לן ודאי דבמקום חולי מותר ושלא במקום חולי אסור ובכן מה שנראה מדברי הרב הנ"ל יצ"ו דדעתו להלכה ולמעשה כדעת ראבי"ה דאיסורי אכילה מותרים לבריא מעיקרא דדינא ורק זהירות הוא דאיכא אין דבריו נראין לעניות דעתי ופשוט דנקיטינן כדעת כל רבנן בתראי הנז"ל דסברי דאסור מז הדין.
ואילו מני"ר הוה חזי אמבוהא דספרי דרשימנא לעילא דסברי מרנן דנקיטינן דאסור הוה הדר ביה שכן ראוי להיות חוזר ומבטל דעתו נגד רובא דאורייתא: ויש דברים שלוקין עליהם גם בכשלא כדרך הנאתן כמו שאמרו בש"ס דפסחים ד' כ"ד ע"ב לגבי כלאי הכרם ולגבי בשר בחלב כיון דלא כתיב בהו אכילה חייב אף שלא כדרך הנאתן ומזה למד הרב שאגת אריה בסי' ע"ו דאוכל ביום הכיפורים אוכלין שלא כדרך אכילתן חייב כיון דלא כתיב ביום הכיפורים אכילה דמלא תעונה הוא דילפינן ומר בריה דרב נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קט"ו דחה ראייתו ורב אחד בקונטריס אחרון שבשו"ת שאגת אריה האריך לקיים דברי הרב שאגת אריה עי"ש והאריך הרב כתב סופר א"ח סי' קי"א על דברי הרב שאגת אריה ומסיק דכל שאוכל ביום הכיפורים שלא כדרך הנאת בני אדם כגון אוכל בשר חי של בהמה או עירב בדבר מר שאין הגרון נהנה ממנו ליכא איסור תורה.
אבל אם המאכל הוא טוב אלא שלא כדרך הנאת דבר זה כגון משקין היוצאין מן הפירות וכן אוכלין מרים והמתיקם עד שנהנה גרונו חייב ביום הכיפורים כיון שנהנה בגרונו ונפקא מינה לחולה שיש בו סכנה שאם אפשר לו באופן הראשון אסור לאכול מאופן השני שזה אסור מן התורה והראשון מותר מן התורה אלו תורף דברי קדשו: ועל עשה שאינו זבוחה כתב הרב שם אריה בחיו"ד סי' ב' דבספרו ערוגת הבושם כתב דלפי מה שכתב הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה דעל עשה שאינה זבוחה חייבים בכל שהוא משום דלא כתיב בהו אכילה הוא הדין דחייבים עליו שלא כדרך אכילתו מהאי טעמא.
אך עתה ראה שאין קיום לדברי הרב פרי מגדים וכו' עי"ש: ולענין חמץ בפסח כתב הרב מקור חיים בסי' תמ"ב בביאורים סק"ב דאסור מן התורה שלא כדרך אכילה נמי ומאי דלא אמרינן בגמרא הכל מודים בחמץ בפסח שאסור היינו משום דאין בו מלקות דאינו לוקה משום לאו דאכילת חמץ כשהוא שלא כדרך אכילתו רק משום עשה דתשביתו הוא דעובר וכו' עי"ש ואישי כהן גדול הגאון המפורסם מוהרש"ך מווילנא יצ"ו בספרו הבהיר בנין שלמה בסוף סי' כ"ג תמה על דבריו דנעלם ממנו דברי הרמב"ם פרק ה' מהלכות יסודי התורה דין ה' דמותר לעשות מלוגמא מחמץ אפילו שלא במקום סכנה ובכלאי הכרם אסור וכן כתבו התוס' בעבודת אלילים ד' מ"ג ד"ה אמרו דחמץ כיון דכתיב לא יאכל אינו אסור אלא דרך הנאה עי"ש ולפום ריהטא נראה דיש ליישב דברי הרב מקור חיים על פי מה שצדד קרבן אליצור בד' ע"ז ע"ג דאפילו באיסורי תורה מתרפאין שלא במקום סכנה כל שאינו אלא איסור תורה לחוד בלי מלקות והכריח כן ממה שכתב הר"ן בהלכות סוף פרק שני דקידושין (אמתניתין דמקדש בערלה וכו') דשלא כדרך הנאתו נהי דמילקא לא לקי איסורא מיהא איכא ומשמעדאסור רק מדרבנן וכו' דאמאי כתב דמשמע היה לו להחליט כן מההיא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה (פסחים ד' כ"ה) דאמרינן ללישנא בתרא מידי דרך הנאתן קעבידנא דמוכח דשלא כדרך הנאתו מותר שלא במקום סכנה ואם איתא דאסור מן התורה היכי שרי איסור שלא במקום סכנה אלא ודאי דסובר הר"ן דאין מזה הכרח דנוכל לומר דאסור מן התורה ולפי שאין בו מלקות מותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש שייחס כן גם להרשב"א בחידושיו שם.
והשיג על המה רבנים דפשיטא להו דכל שאסור מן התורה אף שאין בו מלקות לא הותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש וכן כתב הרב חיים מדבר בד' י"ג בשם הרב מקראי קדש דללמד יצא ממה שכתב הרב המגיד בפרק ח' הלכה ט"ז מהלכות מאכלות אסורות דדין ההנאה שלא (כדרך הנאתו) הוא כחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו דכי היכי דשלא כדרך הנאתו מותר לחולה שאין בו סכנה הכי נמי חצי שיעור כדרך אכילתו אף על גב דאסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה והרב המחבר דחה דבריו וגם כתב לחלק דאף על גב דבשלא כדרך הנאתן שרינן לחולה שאין בו סכנה אף על גב דאית ביה איסור תורה מכל מקום חצי שיעור כדרך אכילתו והנאתו חמיר טפי ואין להתיר לחולה שאין בו סכנה וכו' עיי"ש שמעת מינה דלא נפלאת לומר דאף אי שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה ואם כן לגבי חמץ בפסח אף אם נאמר כמו שכתב הרב מקור חיים דשלא כדרך אכילתו אסור מן התורה אין סתירה לדבריו מדברי הרמב"ם ממה שהתיר לעשות רטיה מחמץ לחולה שאין בו סכנה וק"ל: אחר זמן רב השגתי קובץ תורה מציון וראיתי בחוברת א' סי' ל"ג הן לו הובא שם דברי רב גדול מוהר"ר מענדל מונעשטר יצ"ו פלפלא אריכא בדברי הגאון מקור חיים הנ"ל במה שתמה על הר"ן שכתב דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם דצריכה ביעור עד שתפסל מאכילת כלב אף דנבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה ונותן טעם לפגם שרי גם בפסח שאני הכא מפני שראוי לחמע בה כמה עיסות ולזה תמה דהא אפילו בכלאי הכרם ובשר בחלב דאסירי אף שלא כדרך אכילתן מותר טעם לפגם וכן ביין נסך ועל כרחין צריך לומר דנותן טעם לפגם מותר מטעם אחר דהא טעם כעיקר ממשרת ילפינן וכיון דבנזיר גופיה טעם לפגם מותר אמרינן דיו לבא מן הדין וכו' ולכן בכל איסורין מותר טעם לפגם אבל שלא כדרך אכילה אסור בחמץ בפסח אבל כשנפסל מאכילת כלב מותר אף בחמץ כמו שנעשה עפרא לענין טומאת נבלות.
ותמה עליו הרב הנ"ל דמה ענין שלא כדרך אכילה לנפסל מאכילת אדם והוא עצמו בחוות דעת סי' ק"ג ביאר דאיסור שלא כדרך אכילה הוא רק כשלא נפסל מאכילת אדם מצד עצמו ואם כן עדיין לא נפקע האיסור ממנו רק שאכלו חי או שעירב בו דבר מר בזה הוא דאסור בכלאי הכרם ובשר בחלב דלא כתיב בהו אכילה לא כן בנפסל מאכילת אדם דנפקע האיסור כדילפינן מנבלה שאינה ראויה לגר אף בכלאי הכרם ובשר בחלב מותר כמו בטעם לפגם.
ויפה הקשה הר"ן דבחמץ כיון דגם בנפסל מאכילת אדם עדיין לא פקע ממנו האיסור גם טעם לפגם יאסר ומה שכתב דטעמא דנותן טעם לפגם הוא משום דילפינן ממשרת וכו' משמעות לשון הש"ס בעבודת אלילים ד' ס"ח דעיקר טעם היתר טעם לפגם מנבלה שאינה ראויה לגר הוא וכן מבואר בהר"ן בסוף עבודת אלילים שסובר דזהו עיקר הטעם וכן כתב הט"ז בריש סי' ק"ג ובפרי מגדים שם כתב לדעת הרשב"א כסברת המקור חיים אך ודאי אין להקשות על פי זה על הר"ן והאריך קצת בזה ושוב תמה על המקור חיים מדברי הרמב"ם גבי מלוגמא מחמץ דמותר לצורך חולה וגם הקשה דבתוס' פסחים ד' כ"ח ד"ה ותנן כתבו דבחמץ כתיב אכילה ואינו אסור שלא כדרך.
הנאתן משום דליכא שום איסור תורה ואף עשה דתשביתו ליכא וכתב לחלק לדעת המקור חיים דהתוס' והרמב"ם לא כתבו כן רק לענין הנאה דלענין חמץ ליכא איסור שלא כדרך הנאתן משום דאיסור הנאה לא ילפינן אלא מלא יאכל כדכתבו התוספות והרא"ש שם ד' כ"ח ע"ב לר' שמעון דמתשביתו לא יליף אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולכן סוברים התוס' והרא"ש דלר' שמעון מותר בהנאה עד הלילה ולכן אין טעם לאסור בשלא כדרך הנאתן אבל לענין אכילה דנפיק מתשביתו משום הכי אסור אף שלא כדרך אכילה אלו תורף דב"ק והאריך עוד בעניינים אלו: