שדי חמד פאת השדה מערכת א· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת א · סימן קב
אסור ללמד תורה לעכומ"ז כתבתי בנדפס במערכת הגימ"ל אות ה"ן ס"ק כ"ו בדין זה שהגאון מוהרש"א בחידושי אגדות למסכת שבת דף ל"א ע"א סובר דעכומ"ז שהיו בא להתגייר שרי ללמדו תורה קודם שנתגייר ותורף דברי הגאון מוהרש"א הם שהוקשה לו אהא דאמרינן התם שהלל גייר את העכומ"ז שבא להתגייר על מנת להיות כהן גדול והא אין מקבלים גרים משום שלחן מלכים ותירץ שלא גיירו עד שלמדו תורה וידע דגר אסור בכהונה ואף דאמרינן בסנהדרין דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה כיון שקבל להתגייר שרי ללמדו תורה וכתבתי שרבינו עקיב"א בתשובה סי' מ"א חוכך להחמיר וכתב לדחות הוכחת מוהרש"א ותורף דבריו הוא שקושיתו מדאין מקבלים גרים משום שלחן מלכים היא קושית התוספות ביבמות דף כ"ד (בד"ה לא בימי) ותירצו שהיה בטוח הלל שסופו לשם שמים וכן כתבו בדף ק"ט בד"ה רעה אחר רעה הרי שכתבו התוספות שגיירו קודם שלמדו תורה ואזדא ראיות מוהרש"א דכיון שנתגייר אף אם היה שלא לשם שמים מכל מקום בדיעבד הוי גר ומותר ללמוד תורה ולבסוף קבל גירות לשם שמים אלה תורף דברי הגאונים הנ"ל שהבאתי בנדפס בקיצור:
וראיתי בספר מעשה איש להאי תנא דידן תנא ירושלמאה הגאון הגדול יש"א ברכה יצ"ו (שנדפס עתה חדש ממש) דמר קעסיק בדינא דקמן (ללמד תורה לעכומ"ז) שנשאל בחלק יו"ד סי' ז' אם היה מותר ללמד לעכומ"ז לשון הקודש עם דקדוק וכתב הרב השואל שלא בא לדרוש אם יש היתר ללמדו תורה אפילו תיבה אחת חלילה רק על לשון הקודש הוא שואל. והשיב שרש דין זה הוא בחגיגה דף י"ג דאמר ר' אמי אין מוסרים דברי תורה לעכומ"ז והקשו התוס' בשם ר' אלחנן תיפוק לי דעכומ"ז העוסק בתורה היה חייב מיתה והמלמדו עובר בלפני עור ותירצו דמיירי דאיכא עכומ"ז אחר שרוצה ללמדו דליכא משום לפני עור ואיכא איסורא משום מגיד דבריו ומוהרש"א שם בחידושי אגדות תירץ דהאיסור הוא ללמדם טעמי המצות וסודות העניינים בזה הוא דאמר אין מוסרים דברי תורה וכו' יעיש"ב. נקוט מיהא דעיקר האיסור הוא היה ללמדם טעמי המצות וסודותיהם דוקא אך בזהר הקדוש פרשת אחרי דף ע"ג ע"א וע"ב החמיר מאד וז"ל וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו אות זעירא דאורויתא כאילו חריב עלמא ומשקר בשמא דקודשא בריך הוא וכו' ובספר החרדים במצות דרבנן פרק ז' ס"ק ל"ז כתב דאסור ללמוד לעכומ"ז אף אות אחת והרב מוהרש"ל בים של שלמה לבבא קמא דף ל"ט כתב משמע מכאן דלא היה שרי ללמוד תורה לעכומ"ז אף משום שלום מלכות וקל וחומר משום שכר הנאה אלא בגזירה והכרח ואוי לאותם הלומדים תורת ה' עם העכומ"ז עבור הנאתם ותשלומי שכרם הם המילדים בנים לעכומ"ז כי אחרי כן מתהפכים למינות כדאיתא בפרקי ר' אליעזר אם כן אותם החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה' אשר לומדים עם העכומ"ז גדול עונם מנשא ולא יראו בנחמת ציון עי"ש גם הרב שני לוחות הברית במסכת שבועות ד' קפ"ה ע"א החמיר מאד גם הביא משם מוהר"ם גבאי דאין מלמדין אותו אפילו אל"ף בי"ת וכל המלמדו מורה שמשקר בשם הגדול כי כל התורה שמותיו של הקב"ה והמלמד תורה לעכומ"ז מעיד על עצמו כאילו אינו אמת ח"ו וכו' גם הרב דבר שמואל בסי' ע"ה החמיר מאד ואסף כל סברות הרבנים המחמירים וגם הוא הוסיף נופך להחמיר בזה אלו תורף דברי הרב יצ"ו:
מתבאר מדברי קדשו שדעת הגאון מוהרש"א שאין איסור ללמד תורה לעכומ"ז אלא כשמלמדו גם סודותיה וטעמיה אבל לימוד בעלמא מותר ולפי זה יש לתמוה על מה שחידש בחידושי אגדות לשבת הנז"ל דכשבא להתגייר אף שעדיין לא נתגייר מותר ללמדו והוצרך לזה משום מה שקשה עלן הלל איך למדו תורה קודם שיתגייר והרי אסור ללמד את העכומ"ז תורה ולכן כתב דכיון שבא להתגייר מותר ללמדו ולפי דבריו שבחגיגה אין לזה הכרח כלל ושפיר יש לומר דמה שאסור ללמד לעכומ"ז אסור אף שבא להתגייר שכל שלא נתגייר עדיין באיסורו עומד ומהלל לא קשיא שהרי הלל לא שמענו שלמדו טעמיה וסודותיה ואפשר שלא למדו אלא תורה עצמה בלא טעמים וסודות שזה מותר גם לעכומ"ז ותימה על רבינו עקיב"א שכתב לדחות דבריו על פי דברי התוספות דיבמות ויותר היה לו לדחות על פי דברי עצמו בחידושי אגדות לחגיגה הנ"ל כן הוקשה לי בקראי דברי הרב עליון יצ"ו:
אולם עיינתי בחידושי אגדות דחגיגה ובעניותי לא ידעתי איך כתב כן בשמו והנני מעתיק דב"ק ומה שנראה לי בכוונתו וז"ל (על מה שאמר ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז) לא קאמר אין מלמדין תורה לעכומ"ז דהא בשבע מצות דידהו מלמדין אותם ובשאר מצות התורה עכומ"ז הלומד אותם חייב מיתה אלא דהכא נלמד מעניינו דאין מוסרין לעכומ"ז היינו טעם וסוד המצות ואפילו בשבע מצות שלהם אין מוסרין להם סודן וטעמן ועל זה מייתי ליה מקרא מגיד דבריו ליעקב וגם טעם חקים ומשפטים דהיינו חקים ומשפטים של דת האלקי"ם ובזה יתיישב קושית התוס') בשם ר"א עכ"ל וכונתו מבוארת לפי דעתי העניה דלא אמר (דאינו אסור אלא ללמדם טעמי וסודות המצות אבל לימוד עצמו מותר) אלא בשבע מצות דידהו דאף דמותר ללמדם ואינו בכלל מה שאמרו עכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה מכל מקום ללמדם טעם וסודות שלהן אסור אבל לימוד שאר התורה אף בלא שום טעמים וסודות ודאי אסור ולא נתכוון מוהרש"א לומר דאין איסור כלל ללמד תורה לעכומ"ז בלא טעמיה וסודותיה כמו שהבין גאון יעקב יצ"ו וזה פשוט בעיני:
וגם הדבר תמוה לומר דמותר ללמדם תורה בלא סודותיה דאטו מי עדיפי מנשים דאסור ללמדן בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה ויש שינוי נוסחאות בדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה דין י"ג אם בתורה שבכתב הוא דהמלמדן הוא כמלמד תפלות או בתורה שבעל פה עיין בדברי מרן הב"י ביו"ד סי' רמ"ו ובדברי המפרשים על הש"ע שם לכולי עלמא מיהא לכתחילה אסור ללמדן תורה כמו שכתב שם הרמב"ם (לפי גירסתינו) דתורה שבכתב לא ילמד ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות עי"ש ועכומ"ז מי עדיפי מינייהו אתמהא ותו הא קים לן דאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון ואין תלמיד שאינו הגון יותר מעכומ"ז:
והא דתניא בפרק לא יחפור דף כ"א ע"א אחד מבני חצר שבקש לעשות אומן וכו' ומלמדי תינוקות בני חצר מעכבין עליו ואוקימנא במלמד תינוקות דעכומ"ז צריך לומר דמלמדם שבע מצות דידהו שזה מותר ללמדם או כמו שפירשו הפוסקים דתינוקות דעכומ"ז דקאמרינן לאו דוקא אלא כלומר לימוד שאינו של תורה אלא שאר חכמות בעלמא עיין בח"מ ריש סי' קנ"ו אבל ללמדם תורה אסור כמו שאמר ר' יוחנן בסנהדרין דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה ואפילו תימא דמלמד תינוקות דעכומ"ז היינו ללמדם תורה שלמה שלנו אין הכרח שהמלמד הוא ישראל דאפשר דעכומ"ז הוא המלמד תורה שלנו לתינוקות שלהם ובלאו הכי אי אפשר ללמוד מזה היתר לימוד להם דתנא דברייתא בדינא דממונא קעסיק ולא מיירי מדין לימוד ומצינו בכמה מקומות ששונה התנא באיזה דבר שמותר אף שבאמת אסור אלא דמותר מדין דאיירי ביה וכמו שכתבו הראשונים בסוגיא דריש מסכת שבת דמותר מצד איסור שבת אף שאסור משום ולפני עור ועיין במה שרשמתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ד והכא נמי אף אי הוה תני יכול להושיב מלמד תינוקות דעכומ"ז הוה מצינא לפרש דיכול מצד היזק שכנים ואף שאסור מצד הלימוד וכל שכן דלא תני שום לשון היתר שנלמוד מזה דמותר ללמדם תורה ובכן בהכרח לומר דמה שאמר מוהרש"א דאינו אסור אלא ללמד תורה עם סודותיה וטעמיה אינו אלא לשבע מצות דידהו וכאשר מורה לשונו שהעתקתי למעלה ונראה ודאי דאין מקום להתעקש בדברי הרב יצ"ו שגם הוא לא נתכוון לומר כן בשם מוהרש"א אלא לגבי שבע מצות דידהו ממה שהביא לחולק על זה מדברי הזוהר הקדוש ומדברי כמה רבנים הנז"ל ואי בשבע מצות דידהו מי איכא למאן דאמר דאסור ללמדם הלא תלמוד ערוך הוא בידינו בסנהדרין דף ט"ן דעכומ"ז העוסק בתורה דאמר ר' מאיר שהוא ככהן גדול היינו בשבע מצות דידהו וכמו שכתבו התוספות בחגיגה שם ולא יתכן שהפוסקים האחרונים יחלוקו על דבר שמפורש בתלמודין להיתר ושמקבל שכר ככהן גדול אלא ודאי הבין הרב יצ"ו מדברי מוהרש"א דכל עיקר איסור לימוד תורה לעכומ"ז אף בשאר מצות אינו אלא בטעמיה וסודותיה אלא שבמחילת כבוד תורתו הרמה אין דברי הרב מוהרש"א מורים כן כמו שכתבתי:
והנה אמת שמדברי הגאון בעל חוות דעת בפתיחתו לספרו נחלת יעקב הבינו איזה רבנים שסובר שעכומ"ז אף בשבע מצות דידהו אסור ללמוד והוא שכתב ליתן טעם למה שתקנו שלש ברכות על התורה וליישב גם כן מה שקשה על סדרן של ברכות שהיה ראוי לתקן לברך בתחלה על נתינת התורה ואחר כך על לימודה וגם ליישב נוסח הברכה אשר בחר בנו וכו' דקשה הלא החזירה על כל האומות ולא קבלוה (אף שלישראל כפה ההר כגיגית כדי שיקבלוה ולא עשה כן לכל עכומ"ז כבר אמרו בריש מסכת עבודה זרה דף ב' סוף ע"ב שראה הקב"ה שלא קיימו שבע מצות לכן בחר בישראל וכפה עליהם ההר) וכתב לפרש דאף שנתן השם שבע מצות לאדם ובני נח יש הפרש גדול בין התורה שנתנה לנו ובין הז' מצות שניתן להם ובשלשה דברים חלוקים הן ועל שלשה הפרשים הללו אנו מברכין השלשה ברכות הנ"ל כמו שאבאר. הפרש אחד. כי אנו מקיימין מצות עשה במה שאנו לומדים התורה כי תלמוד תורה מ"ע הוא אצלינו משא"כ אצלם אינו כן כי הלימוד אינו משבע מצות. הפרש ב'. כי להתורה יש לבוש ופנימי ולנו ניתן גם הפנימיות שהרי המלאכים נתקנאו בנו ורצו שינתן התורה להם והלבוש לא שייך אצלם. הפרש הג'. דהנה בש"ס אמרו לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם דבו"ד כשמוכר חפץ לחבירו המוכר עצב וכו' ולכאורה אין המשל דומה לנמשל דכשמוכר חפץ לא נשאר אצלו החפץ ע"כ המוכר עצב משא"כ הקדוש ב"ה שנתן התורה דומה למלמד שלומד לתלמידיו שאדרבא המלמד שמח בלמדו לתלמידיו אך הענין הוא דנודע מ"ש הר"ן בדרשותיו בהא דרבה בר נחמני בב"מ דהקב"ה אמר טהור וכל מתיבתא דרקיע אמרו טמא ואמרו מאן נוכח רבב"נ שהוקשה להר"ן אחרי שהקב"ה אמר טהור היאך אמרו הם טמא וכתוב ביישוב הדבר דאחר שניתן התורה לישראל נמסר התורה לחכמי הדור שידונו עפ"י הוראת שכלם. ואף שיהיה שכל האנושי היפך האמת מ"מ כדבריהם כן יקום היוצא מדבריו ז"ל כי התורה ניתן לנו לדון ולהורות כפי הכרעת דעתינו ומן השמים יסכימו עמנו. וא"ש להיות המשל דומה לנמשל וזה ג"כ כוונתם במה שאמרו ז"ל מעיקרא תורת ה' וכשלומד בה נקראת תורתו כי כפי הכרעת שכל האנושי כן יקום ועל שלשה הפרשים הללו סובבים והולכים השלשה ברכות. כי הברכה ראשונה נתקנה אשר קדשנו וכו' וצונו לעסוק בדברי תורה והיינו כי לנו ניתן מ"ע ללמוד התורה כמ"ש בהפרש הא'. הברכה השנית נתקנה על מה שניתן לנו הפנימיות דפנימיות התורה אינו מושג בשכל האנושי אם לא שיערה רוח ממרום ולזה התקינו לברך המלמד תורה כי בכל יום צריכין אנו להערות עלינו רוח קדשה להבין פנימיות התורה. הברכה השלישית נתקנה על מה שניתן לנו התורה על הכרעת שכלינו ולזה תיקנו לברך אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו התורה היינו שניתן לנו התורה במתנה להורות בה כפי דעתינו וכפי הוראות שכלינו כן יקום לעולם עכ"ל. ומדבריו אלו הבינו איזה רבנים שכונתו לומר דההפרש שבין שבע מצות לבני נח לכל התורה לישראל הוא שלישראל יש מצוה לעסוק בתורה ולעכומ"ז בשבע מצות אסור ללמוד ועל זה צווחו ככרוביא שדבריו בזה הם היפך תלמוד ערוך בסנהדרין דעכומ"ז העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכו': אמנם כבר בא חכם מר נכדו הגאון בעל ספר דבר משה בקונטריסו יוסף לקח אשר בספר מאונים לתורה ופירש דברי קדשו והכי אמר רב ואני אומר תיובתא לא חזינא דזה דומה למה שפסק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעיף ו' בשם האגור דאף דנשים אין מצוות על תלמוד תורה וכל המלמד את בתו תורה וכו' אבל מ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לה עיי"ש וחיוב זה אינו מצד מצות ת"ת במצות השייכים לה אלא מצד חיוב המצות קאתינן עלה בכדי שתדע האסור והמותר מה לעשות וממה ליחדול במצות שהן מוזהרות עליהם כאנשים וטובא יש להאריך עפ"ז בדין המבואר בש"ע או"ח סוסי' מ"ז לענין בה"ת שנשים מברכות ובמ"ש המג"א סוסי' קפ"ז ובסי' רפ"ב ס"ק ו' יעוש"ה ואכפמ"ל וב"נ בז' מצות דידהו דמיין לנשים שבאותם מצות שנצטוו חייבין ללמוד בכדי לדעת המעשה אשר יעשון וכן פירשי' בסנהדרין התם בד"ה בז' מצות דידהו עוסקין בהלכות אותן מצות להיות בקיאים בהן והיינו מצד חיוב המצות שצריכים ללמוד כדי לדעת כדת מה לעשות ומקבלין על לימודן שכר כמו על קיום מצות דידהו לא כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה כמבואר בב"ק שם אבל לא שנאמר כי יש עליהן בז' מצות דידהו מ"ע דת"ת משא"כ אנשים בני ברית מוזהרין במ"ע דת"ת אף במצות שאינו חייב בהן כלל כגון הל' כהנים וכו' וז"פ ושפתי אא"ז ברור מיללו בההבדל שישראל מצוים לעסוק בתורה מצד מצות עשה דתלמוד תורה מה שאין כן בבן נח גם במצות שמוזהרים ומותרים לעסוק בתורת מצות הללו אבל מ"ע דת"ת אין בהם ועפ"ז יאירו דברי ר"מ באמרו שאפי' עכומ"ז ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג ופי' התוס' בב"ק שם הא דנקיט ככה"ג משום דדרשינן בסוטה יקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפני ולפנים ולדברינו ימתקו הדברים עפ"מ דאמרינן בסוטה דכ"א דמצוה בעידנא דעסוק בה מגני ומצלה בעידנא דלא עסיק בה לא מצלה תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגני ומצלה הרי דתלמוד גדול ממעשה ולזה דרשו יקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפני ולפנים משום דכה"ג רק בשעת כניסתו לפני ולפנים והיינו בעידנא דעסיק בי' הרי מגני ומצלה אבל שלא בעידן עבודה לא מצלה אבל תורה יקרה היא שתמיד מגני ומצלי כנ"ל ואולם זהו רק באנשים שמצווים במצות עשה דתלמוד תורה אבל בעכומ"ז העוסק בתורה אפילו בז' מצות דידהו שמחויבים ללמוד אבל לא מצד מ"ע דת"ת רק משום חיוב המצות ועכ"פ בזה אינו גדול התלמוד כמעשה גופא ולז"א שעכומ"ז ועוסק בתורה ה"ה ככהן גדול ששקולים בשוה וא"ש עכ"ל ונמצא לפי פירושו שגם הגאון חוות דעת מודה שעכומ"ז מותרים וחייבים ללמוד במצות דידהו כמו שמפורש בסנהדרין ואין חולק בזה:
הן אמת שראיתי שם (בשו"ת מעשה איש) שהביא מה שכתב הרב שלטי הגבורים בפרק קמא דע"ז דנביאים וכתובים מותר ללמד לעכומ"ז כדי שיראו בהן הנחמות והתשועות ועל ידי כן אפשר ידבק בתורת ישראל וכתב שגם בס' באר שבע בתשו' שבסוף הספר דף צ"ב ע"ד ס"ק י"ד כתב סברא זו בשם יש מי שאומר ושסיים הרב באר שבע שנראה לו דאף ר' אמי לא אסר אלא דוקא למסור לו דברי תורה עם טעמן ונימוקן וסודותיה וכו' וכן דייק לשונו אין מוסרין ולא אמר אין לומדין ד"ת אלא מחוורתא כדפירשתי מעיקרא עכ"ל וס' באר שבע אין מצוי אצלי לראות דב"ק ופשט דבריו מורים שסובר אליבא דר' אמי שכל התורה כולה מותר ללמד לעכומ"ז אם לא ילמדנו טעמיה וסודותיה ואם כנים הדברים שכן דעתו צריך לומר שסובר דר' אמי חולק על ר' יוחנן דאמר בסנהדרין דף ט"ן ע"א דעכומ"ז שעוסק בתורה היה חייב מיתה שאם כן ודאי שהיה אסור ללמדו משום ולפני עור ודבר תימה הוא להמציא מחלוקת מדעתנו וצ"ע ומכל מקום מדברי מוהרש"א הנ"ל אין נראה שסובר כמו שנראה מדברי הרב באר שבע דלא קאמר הכי אלא לגבי שבע מצות דידהו שמותר ללמדם ומצוה נמי איכא כמו שכתבו התוס' בחגיגה שם ובכל זאת טעמן וסודן אסור:
והנה התוספות בחגיגה שם דף י"ג ד"ה אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז כתבו דליכא למימר דמיירי בשבע מצות דידהו דהא מצוה איכא ללמדם כדאיתא בסנהדרין דף ט"ן ע"א דעכומ"ז העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול ומוקי לה במצות דידהו וכו' וכן כתב הגאון מוהרש"א בחידושי אגדות שם דבמצות דידהו מלמדים אותם ומזה תמוה לי קצת על מה שראיתי בתפארת ישראל בפירוש המשנה דזבחים פרק בתרא משנה ד' אות ל"ו שכתב בשם מר בריה (על מה שכתב רבינו עובדיא שם שעכומ"ז מותרים להקריב קרבן בכל זמן ובכל מקום ומותר להורות להם סדר הקרבה) שהקשה והרי אסור ללמד תורה לעכומ"ז כבחגיגה דף י"ג והרב המחבר השיבו דלא גריעי מנשים דאף שאסור ללמדן תורה במצות דשייכי בהו מותר ללמדן מלבד שיש לומר שהוראת המעשה בלי טעם לא נחשב לימוד עכ"ל והוא תימה שלא היה צריך ללמד דבר זה מנשים שהרי התוספות ומוהרש"א כתבו כן מפורש גבי עכומ"ז ומייתו לה משמא דגמרא בסנהדרין הנ"ל ואחרי שהרבנים אב ובן המה ראו הסוגיא דחגיגה יש לתמוה שלא ראו דברי התוספות באותו מקום ועיין עוד לקמן (בד"ה ומה שכתבתי) מה שהבאתי בענין זה בס"ד:
וראיתי עוד שם (בס' מעשה איש) שכתב שהרב יד אליהו מלובלין בסי' מ"ח חקר למה השמיטו הרמב"ם ורבינו הטור ומרן בש"ע דין זה דאסור ללמוד תורה לעכומ"ז וכתב ליישב שסמכו על מה שפסקו שהמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס שמזה נלמוד בכל שכן שאסור ללמד תורה לעכומ"ז ושמסיק דאסור ללמדו תורה אפילו כששואל איזה דבר רק במקום דאיכא קידוש ה' וגם ס' יד אליהו אין אתי לראות דב"ק דיש לפקפק בתירוצו דכיון דבמלמד לעכומ"ז איכא איסור מוסיף מה שאינו בתלמיד שאינו הגון (דבתלמיד שאינו הגון אין המלמדו עובר משום לפני עור שהרי מותר התלמיד ללמוד ומצוה מקיים אבל המלמד לעכומ"ז כיון שהעכומ"ז אסור ללמוד הרי המלמד עובר בלפני עור) היה להם לכתוב דין זה בעכומ"ז ולא לסמוך על מה שכתבו בתלמיד שאינו הגון וכמו שהקשה הרב קובץ על יד בהלכות תלמוד תורה פרק א' דין י"א עי"ש מה שתירץ ויש לפקפק בתירוצו וכמו שכתבתי בקונטריס שדי חמד בחלק הכללים מערכת הוא"ו אות כ"ו סוף ס"ק ט"ו עי"ש ואין ליישב לזה על פי מה שכתבו מרן כסף משנה והרב לחם משנה בהלכות מלכים פרק יו"ד דין ט' בהא דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה שסובר הרמב"ם דאף דבש"ס ילפינן לה מקרא אינו אלא אסמכתא ואיסורו מדרבנן ונימא שדעת הרמב"ם דבאיסורין דרבנן ליכא לפני עור דמלבד שנראה דאין הכל מודים שכן דעת הרמב"ם עיין במה שהבאתי בקונטריס זה במערכת הגימ"ל אות ו' (בד"ה ועכומ"ז שעוסק) ועוד שבקונטריס שדי חמד במערכת הוי"ו אות כ"ו ס"ק כ"א הבאתי דברי הרב משנה למלך בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב' (בד"ה אך קשה) שכתב בדעת הרמב"ם שגם על איסור דרבנן איכא לפני עור וכדעת התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן (וידידי הגאון אבד"ק שאויל מח"ס הנורא זכר יהוסף יצ"ו בתשובתו אלי הובאה בספרי דברי חכמים סי' קל"ה בדף ק"ך ע"ב כתב שבתשובה האריך בטעם הרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו הא דר' אמי דאין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז צמאה נפשי לחזות בנועם דב"ק ואיה"ש אדרוש ממנו וזאת לזכרון):
ולדעתי העניה נכון לומר לעיקר חקירתו שסמכו על מה שכתבו דאסור ללמד תורה לעבד כנעני עיין בדברי הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' דין י"ח ובטור וש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"א שכתבו מפורש אסור ללמד לעבדו תורה וכו' ומזה נלמוד בקל וחומר לעכומ"ז ועל הרמב"ם בלאו הכי יש ליישב דכיון שפסק בהלכות מלכים פרק עשירי דין ט' דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה ממילא מובן דאסור ללמדו משום ולפני עור והראשון נראה יותר נכון:
ומה שכתב (הרב מעשה איש יצ"ו) בשם הגאון רש"ל בים של שלמה לבבא קמא דבריו הם בפרק ד' סי' ט' ומה שכתב שגם הרב שני לוחות הברית במסכת שבועות דף קפ"ה ע"א החמיר מאד ושכתב בשם הרב מוהר"ם גבאי דאפילו אל"ף בי"ת אסור ללמדם ושגם הרב דבר שמואל בסי' ע"ה החמיר מאד וכו' (ספר דבר שמואל אין אצלי אבל ממה שכתב מרן חיד"א בס' שיורי ברכה יו"ד סי' רמ"ו אות ו' מתבאר שאף ללמדו אל"ף בי"ת אוסר שכתב וז"ל אפילו ללמדו אל"ף בי"ת עון גדול הוא דבר שמואל סי' ע"ה):
ומכל האמור תמוה לי על מה שראיתי להגאון מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למס' סוטה דף ל"ה ע"ב אהא דת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה ר' יהודה אומר על גבי אבנים ואחר כך סדו אותם בסיד אמר לו ר' שמעון לדבריך האיך למדו אומות של אותו זמן תורה וכו' כתב בהגהות הנ"ל וז"ל לדבריך איך למדו אומות של אותו הזמן תורה נ"ב אף על גב דקיימא לן (חגיגה י"ג ע"א) אסור למסור דבר תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה כן לכל גוי הנה כבר חלקו הפוסקים בין תורה שבעל פה דאסור אבל תורה שבכתב שרי ועיקר הא דלא נתנה תורה שבעל פה בכתב כדי שלא יאמרו האומות ישראלים אנחנו עיין ירושלמי פרק ב' דפיאה וסוף פרק קמא דחגיגה ופסיקתא פ"ב ותנחומא פ' תשא מובא קצת בתוס' גיטין ס' ע"ב על קרא אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ועוד בדוקא נקט עכו"ם של אותו הזמן דלהם הותרה מטעם שהביא רש"י כאן שלא יהא להם פתחון פה לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד עכ"ל. והנה יש לפקפק למה תלה קושיתו במאי דאמרינן בחגיגה דאין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז וטפי הוה ליה להקשות מדאמר ר' יוחנן בסנהדרין דף ט"ן דעכומ"ז העוסק בתורה היה חייב מיתה דהא שאלת ר' שמעון היתה היאך למדו ולא היאך למדום ואם תמצא לומר דלא ברירא ליה אם הא דר' יוחנן היא מן התורה עיין מה שכתבתי בקונטריס זה במערכת הגימ"ל אות וי"ו אם כן גם הא דר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז הא אינו אלא מדברי קבלה ואכתי לא נאמר דבר זה. אמנם מה שכתב שכבר חלקו הפוסקים שדוקא תורה שבעל פה אסור אבל תורה שבכתב שרי הם דברים תמוהים לדעתי העניה ולא ידעתי מי הם הפוסקים שכתבו כן שהרי כבר כתבתי שהפוסקים השמיטו דין זה והבאתי דברי הרב שלטי הגבורים שסובר שגם תורה שבכתב אסור ללמדם ולא התיר אלא נביאים וכתובים ובדברי הפוסקים ביו"ד סי' רס"ז סעיף ע"א מפורש דאסור ללמד עבדו תורה ומסתמא משמע ודאי תורה שבכתב ולכן נראה דהעיקר כתירוץ השני דלאותו הדור הותר כדי שלא יהיה להם פתחון פה. והשגתי ס' פרי חיים לידידי הרב המופלא מוהר"ר חיים קנאללער וראיתי מה שכתב בעניינים אלו בהגהתו על הסכמת הגאון אבד"ק דזיקב יצ"ו לספרו הנ"ל ולא אוכל כעת להתיישב בדב"ק לך נא ראה דברי טובים השנים יצ"ו. גם מצאתי עתה בס' לב שומע לידידי הרב הגדול מוהר"ח הכהן יצ"ו במערכת המ"ם אות כ"א שהתפלא על הרב מוהרצה"ח בהגהותיו לסוטה הנ"ל לפי שראה שבהגהותיו לחגיגה דף י"ג רמז לחילוק זה למה שכתב בשטה מקובצת לכתובות דף כ"ח שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ותמה עליו שדברי השטמ"ק הם רק לסלקא דעתין אבל לפי האמת גם לתורה שבכתב אסור דכי קתני יוצא מבית הס' סתמא היינו תורה שבכתב וקאמר מסייע ליה לריב"ל שאסור ללמד לעבדו תורה ופריך מהאיש שקרא שלשה פסוקים עי"ש ומוכח שגם בתורה שבכתב אסור כמבואר שם וצ"ע עכ"ד יצ"ו. ויפה העיר עליו במה שרמז לדברי השטמ"ק (אשר אנכי הדל לא ראיתי דברי הגהתו בחגיגה) אמנם היה לו לתמוה עליו גם כן במה שכתב כמדבר על הידוע שכתבו הפוסקים לחלק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב ואנן איפכא שמעינן לה דמדברי הפוסקים מתבאר דגם תורה שבכתב אסור כאמור למעלה ועיין בשו"ת יד אלעזר סי' ע"ו הבאתי דבריו בקונטריס זה בחלק דברי חכמים סי' ח"י (בד"ה עוד הביא) מה שכתב בזה:
אחר זמן רב השגתי ס' יקר אמר שמואל (לרב גדול משאלוניקי) ובו קונטריס שם משמואל למר נכדו של הרב המחבר וראיתי בדף קל"ו ע"ב (בד"ה ואת זה אביט) שכתב שמדברי הרב מוהר"ץ הירש חיות בתשובותיו בסי' ל"ב נראה דמאי דקיימא לן עכומ"ז שעוסק בתורה חייב מיתה היינו דוקא תורה שבעל פה וכתב דעיקר סברתו אינה מחוורת דסתם אמרו עכומ"ז העוסק בתורה ולישנא דעוסק שייך שפיר גם בתורה שבכתב כמו שמתבאר מדברי הרב הלבוש בא"ח סי' א' סעיף ו' שמפרש מה שאמרו כל העוסק בתורת חטאת וכו' דהיינו לקרות פרשת חטאת וכן משמע קצת מדברי מרן הבית יוסף וכו' אלא שדברי רש"י במנחות מפורשים בהיפך אלא דיש לומר דרש"י דייק לישנא דתורת חטאת דמשמע בהלכות חטאת והרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ו כתב ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים ופשיטא דתורה שבכתב בכלל הוא ובבבא מציעא דף ל"ג העוסקים במקרא וכו' ונרגש מלשון הרמב"ם בראשון מהלכות תלמוד תורה דין י"ב ובש"ע יו"ד שם שכתבו לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה ומכל מקום כתב דלא שני לן בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה כדמוכח בסוגיא דסנהדרין דף ט"ן דילפינן האי דינא מתורה צוה לנו וכו' למר משום גזל ולמר משום מאורסה ואם כן אין טעם לחלק וכו' ושקיל וטרי קצת בדברי רש"י שם ושוב ראה תשובת הרב יד אליהו סי' מ"ח אלו תורף דב"ק והוא מסייע למה שכתבנו על דברי הגאון מוהר"ץ ה"ח בהגהותיו לסוטה הנ"ל וס' התשובות הנ"ל אין מצוי אצלי. גם השגתי ספר נחמד שו"ת הד"ר (הילולא דרבי) לידידי הגאון מוהר"ר יחיאל מיכל היבנר אבד"ק נזנוב יצ"ו וראיתי בחלק שני סי' כ"ט אות ק"מ שהביא דברי ר' אמי בחגיגה אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז וכו' וכתב והן הן דברי הזוה"ק והנה ראיתי בס' מאו"ש בפרשת חקת כתב דתורה שבכתב מותר ללמוד לעכומ"ז דמשה רבינו עליו השלום כתב את התורה בשבעים לשון אבל בתורה שבעל פה נאמר לא עשה כן לכל גוי וכו' ובמחילת כבודו לא כן הוא ועיין סנהדרין דף ט"ן ע"א דדוקא דינים שלהם מותר ללמוד וכן כתוב ברמב"ם פ"ו מה"מ ומה שלמד משה רבינו עליו השלום בשבעים לשון מסתמא יש טעם בדבר ואנחנו לא נדע עכ"ד יצ"ו. והנה הספר מאו"ש לא ידעתיו ומה שהשיג עליו מסנהדרין דף ט"ן וכן הוא ברמב"ם וכו' לפי הנראה יש טעות בדפוס ובמקום פ"ו צריך להיות פ"י וכונתו לדברי הרמב"ם בעשירי מהלכות מלכים א' ט' שהבאתי למעלה (בד"ה ולדעתי העניה) וכונתו גם למה שכתבת שם דכיון דפסק הרמב"ם דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה ממילא מובן שאסור ללמדו משום ולפני עור והנך רואה שגם דעת הרב הנ"ל יצ"ו שלא לחלק בדין זה בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב והכל אסור ללמד לעכומ"ז:
איברא שהגאון נצי"ב בתשובתו שהבאתי בדברי חכמים סי' קל"ה דעתו מסכמת לדינא דאין איסור זה אלא בתורה שבעל פה ותשובתו הנ"ל נדפסה גם בספרו היקר משיב דבר בח"ב סי' ע"ז אמנם יפה העיר עליו ידידי הרה"ג מוהר"ר דוב בער קימעל מעיר קינהינטיש יצ"ו והבאתי דבריו בקונטריס ההערות ם קי"ח אות עי"ש שהביא בשם שו"ת אהלי יעקב (חדש לג' מלבוב) שאף צורת אותיות אסור ללמדו ושם הבאתי מה שכתבו בס' טהרת המים מערכת התי"ו אות מ"ז הרב המחבר והרב המגיה עי"ש:
והנה הרמב"ם בתשובה בס' פאר הדור סי' נו"ן נשאל אם מה שאמר ר' יוחנן עכומ"ז שעוסק בתורה היה חייב מיתה הוא הלכה ואם צריך לימנע כל בר ישראל אשר ילמד דבר מהמצות הנלמדים משבע מצות או לא. תשובה הלכה הוא בלא ספק ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר אכן אינו נהרג אם עסק בתורה דהא חייב מיתה אמר ולא אמר נהרג כמו שאמרו על שבע מצות בן נח נהרג ויכול ללמד המצות לעכומ"ז והשכר והעונש כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב והם אומרים ומודים כי תורתינו זאת היא מן השמים היא הנתונה לנו על יד משה רבינו ע"ה והיא כתובה אצלם בשלימותה אך לפעמים יגלו פנים שאינם כהלכה וכמה מהם הם חוזרים למוטב ואין בזה מכשול לישראל עכ"ל ונראה דמה שכתוב ויכול ללמד המצות לעכומ"ז כונתו כאילו כתב המצות השייכים לעכומ"ז דהיינו שבע מצות בני נח אבל אין כוונתו דיכול ללמד להעכומ"ז כל המצות שאם כן סותר דבריו הראשונים דהא דרבי יוחנן הלכה היא וכיון שהעכומ"ז אסור הוא ללמוד איך יתכן שיהא מותר ללמדו והוא עובר אלפני עור אלא ודאי כונתו רק על שבע מצות:
ועל מה שנשאל גאון יעקב יצ"ו בס' מעשה איש הנ"ל אם מותר ללמד לעכומ"ז לשון הקודש עם דקדוק (ולא ללמדם תורתינו הקדושה עצמה) השיב שאף שעל ידי שיתלמד לשון הקודש יוכל העכומ"ז בעצמו ללמוד בתורה ובזה באנו למחלוקת דלריא"ז שרי (כדמוכח ממה שהתיר ללמוד עמהם נביאים וכתובים אף שממילא יוכלו ללמוד הם עצמם בתורת משה רבינו) ולהאוסרים ללמדו אות אחת אסור ללמדו לשון הקודש מכל מקום בזמן הזה שכבר הדפיסו התנ"ך בכל הלשונות אין שום איסור ללמדו לשון עברי וכל שכן שאם כבר יודע לשון הקודש רק שרוצה להתלמד דקדוק הלשון ככל חקתיו דודאי שרי ואם אינו יודע ואינו מכיר בכתב עברית כלל וצריך ללמדו מאל"ף בי"ת יש לחוש לדעת המחמירים אלו תוד"ק יצ"ו. וקצת יש לפקפק במה שכתב דבזמן הזה שכבר הדפיסו תנ"ך וכו' מותר אף לדעת המחמירים באות אחת וכו' וכוונתו לפי הנראה דחשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום ולפני עור ובאמת בדברי הרב יד אליהו סי' מ"ח (שכבר הזכירה מני"ר יצ"ו) מפורש דבכי האי גוונא (דלא קאי בתרי עברי שיכול למצוא בלא הישראל) אסור מיהא מדרבנן כמו שכתב בשמו בשו"ת יד אלעזר סי' ע"ו והבאת דבריו בקונטריס זה בחלק דברי חכמים סי' ח"י (בד"ה אחר כל זה) ועיין במה שרשמתי בקונטריס שדי חמד במערכת הוי"ו אות כ"ו סק"ג בענין זה ושם בסק"ה לענין מאכיל בידים וק"ל (ולעיקר השאלה אם מותר ללמדם לשון הקודש עיין לקמן בד"ה ובשו"ת בשמים ראש):
ומה שכתבתי למעלה לדבר פשוט דמותר ללמדם בשבע מצות שלהם הנה כתבתי כן על פי דברי התוספות בחגיגה דף י"ג שהקשה רבינו אלחנן אדברי ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז משום שנאמר מגיד דבריו ליקב דתיפוק לי' דהמלמדו עובר בלפני עור וכי תימא במצות דידהו והא מצוה איכא למסרם להם וכו' ותירצו דמיירי דאיכא עכומ"ז אחר שרוצה ללמדם וכן כתב מהרש"א שם דשרי ללמדם מצות דידהו עי"ש גם הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יו"ד דין ט' כתב בן נח שעוסק בתורה חייב לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהם בלבד עכ"ל וכיון שמותר הוא ללמוד פשוט שמותר לנו ללמדו בשבע מצות וכדבריו שבפאר הדור סי' נו"ן הנ"ל. אך עתה ראיתי שאינו פשוט לומר כן שבעין יעקב שם כתב בשם התוספות שתירצו לקושייתם דהא דמצוה ללמדם שבע מצות שלהם היינו דוקא קודם שניתנה תורה אבל אחר שנתנה תורה והתירם להם ילפינן מהאי קרא דאף ז' מצות אסור ללמדם וראיתי בשו"ת יד אלעזר (להגאון אבד"ק וויען) בסי' ע"ו בדף מ"ג ע"ד שכתב בשם הרב עיקרי הד"ט בחלק יו"ד סי' כ"ו אות ל"א דאפילו ללמד בשבע מצות בני נח היה מקום לאסור וכו' וכעת לא מצאתי דברי העיקרי הד"ט שכפי הנראה דעתו היא דמותר ללמדם שבע מצות ונזכרתי עתה ממה שכתב גדול בדורנו הגאון נצי"ב אבד"ק וואלאזין נ"י בתשובתו שבס' דברי חכמים סי' קל"ה בדף ק"ך סוף ע"ג שדעתו שמותר ללמד תורה שבכתב לעכומ"ז ולא אמר ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז אלא על הדינים הנלמדים מחקי התורה והם מדרשות וכו' עיין שם וצריך להתיישב היטב בכל מה שכתבתי למעלה לראות אם דבריו מוסכמים מכל הרבנים הנז"ל בזה עיין בדב"ק ובמה שכתבתי למעלה (בד"ה ומכל האמור) על דברי הרב מוהר"ץ הירש חיות וק"ל ועיין בתשובת בשמים ראש סי' שכ"ז המובא הלן וכן בדברי הענף יוסף המובא להלן (בד"ה ומדברי הגאון:
ומדברי הגאון מוהרי"ש נאטאנזאן בספרו דברי שאול בפרשת נח על פסוק יומם ולילה לא ישבותו (בדף י"א ע"א והוא טעות הדפוס וכתוב הדר הוא ויום ולילה לא ישבותו) מוכח שסובר שגם תורה שבכתב אסור הבן נח ללמוד שכתב וז"ל יומם ולילה לא ישבותו חז"ל דרשו בן נח ששבת חייב מיתה נראה לדעתי על דרך שאמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון ולפי זה ב"נ שאינו מצווה על תלמוד תורה ובשאר מצות אף ב"נ מצווה לכך הטילה התורה עליו שאסור לשבות כדי שלא יעשה עון ודו"ק עכ"ל והרי הוא כמבואר שסובר שגם בתורה שבכתב אסור שאם לא כן הרי עסקו בתורה שבכתב מצלא מן החטא ואכתי יש לפקפק על דברי הגאון לפי האמור למעלה דבשבע מצות דידהו מותר ללמוד אם כן יכול לשבות ממלאכה ויעסוק בתורה בשבע מצות ואף למה שהביא בעין יעקב בשם התוספות דאחר שניתנה תורה גם בשבע מצות אסור מכל מקום הרי האי קרא נאמר על קודם מתן תורה ואז היה בן נח מותר ללמוד בשבע מצות ויש ליישב בדוחק ועיין בעיון יעקב (שבעין יעקב הגדולים דפוס ראם) בפרק שני דחגיגה הנ"ל שכתב וז"ל עיין בתוספות ומוהרש"א. ולי נראה דמעיקרא לא קשיא מדקאמר אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז ולא קאמר אין ללמדן וכו' אלא ודאי דמותר ללמוד עכומ"ז שבע מצות דידהו אבל למסור להם בכתב ככתוב בתורתינו זה ודאי אסור כי אותיות התורה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא ויש בהם קדושה ואין למסרם לעכומ"ז וכמבואר בזהר אחרי מות דף ע"ג עמוד ד' דפוס אמשטרדם עכ"ל הנה גם הגאון הנ"ל סובר דללמדם בשבע מצות שרי ועי"ש בענף יוסף מה שהביא בשם ספר רמת שמואל לחלק דדוקא על תורה שבכתב הוא דאמרו בן נח העוסק בתורה חיוב מיתה אבל תורה שבעל פה אינו אסור אלא משום מגיד דבריו ליעקב וזה שלא כדברי הגאון מוואלאזין הנ"ל (בד"ה ומה שכתבתי):
והשגתי עתה (בששון) ספר היקר באר שבע וראיתי דברי תשובתו שבקונטריס באר מים חיים סי' י"ד (אשר הזכירו הפוסקים) ותורף דב"ק הם עמד מתמיה למה לא הביאו הפוסקים דר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז וכו' ובפרט הרמב"ם שאין דרכו להשמיט שום דבר האמור בש"ס אליבא דהלכתא ועד שמפני זה היה אומר (לולא דמסתפי) שהפוסקים לא הביאוהו מפני שאינו אליבא דהלכתא ומצא און לו מהא דפרק לא יחפור שהבאתי למעלה (בד"ה והא דתניא) והכריח דהאי מלמד תינוקות עכומ"ז רוצה לומר שלומד עמהם תורה שלנו דאי מיירי שלומד חשבון ותשבורת וכיוצא אם כן אף בתינוקות דישראל יכולין למחות בידו כמו שכתב הרמב"ם וכו' וכו' ואי אפשר לומר דמיירי שלומד עמהם תורה שלהם מפני כמה סתירות גלויות ומפורסמות שלא ניתנו להכתב מרוב פשיטותם אלא צריך לומר בהכרח דמיירי שלומד עמהם תורה שלנו והאי קרא שדרש ר' אמי (מגיד דבריו ליעקב) אסמכתא בעלמא הוא ובזה נסתלקה קושית התוס' בפרק שור שנגח (דף ל"ח) גבי הא דקאמר שם וכבר שלחו מלכות יון שני סרדיוטות וכו' ע"כ לענייננו. ותמיה לי איך נתקררה דעת הגאון בזה דאף אם נניח דמלמדי תינוקות עכומ"ז מלמדים להם תורה שלנו מכל מקום אין מזה הכרח דמותר ללמוד עמהם כל התורה דדילמא בשבע מצות דידהו קאמרי בפרק לא יחפור וכמו שהבאתי למעלה בשם כמה פוסקים וחידוש הוא שעל כל פנים היה לו להזכיר סברת התוספות שכתבו לחלק בין שאר מצות להשבע מצות דידהו כנז"ל:
ובשו"ת בשמים ראש סי' שכ"ז כתב ואשר שאלתני אם מותר ללמד לעכומ"ז כתב ולשון יהודית או ללמוד עמהם מקרא דאפשר דהאידנא לא אסור שהרי עיקר איסור שיש עלינו הוא משום ולפני עור לא תתן מכשול שעכומ"ז שלומד תורה היה חייב מיתה והאידנא לא שייך זה שיש בהם הרבה מלומדים היודעים את התורה שיכולים ללמד עמהם ולא הוי דומיא דתרי עברי דנהרא ועוד דעתה לאו עובדי עבודה זרה נינהו והוי כצריכים ללמוד לדעת שבע מצות דידהו דעכומ"ז העוסק בשבע מצות הרי הוא ככהן גדול והשיב כל זה אינו מן הענין ואין טעמיך מספיקים להתירו חדא דאף לדבריך דהאיסור משום ולפני עור מה אמרת שיכול ללמוד אצל המלומד ודמית זה לקאי בהדי הדדי וטעית מאד דאטו המלומד מצוי הוא לו והוא רואה סימן יפה אצלו במשנתו בלי ספק אם היה נח לו ללמוד אצלו לא היה בא ללמוד ממך ואם כיוצא בזה לאו לפני עור הוא אין לך פעם שיאסר שהרי אם אינו מוצא האבר הזה יקח אחר גם מה שדנת אותם כמקיימי שבע מצות בפשיטות אף שבאמת בדרך כלל אוחזתו בקיום המצות האלה אבל אין כל יחיד ויחיד מוחזק בדבר ובאבר מן החי אין נוהגין איסור כלל אבל באמת בעיקר הדבר טעית שאין הטעם משום תקנתא דידהו אבל איסור גמור להוציא קדושתינו וסגולתינו אשר בה נבדלנו מעכומ"ז לתתה להם ומי יתן והיתה תורה אתנו בני ישראל אמון מוצנע כאשר מלפנים אפילו אחאב לא רצה לתתה למלך ארם כי כל הצרות נמשכו אחר זה ועל זה רמזו רז"ל באמרם שכשנכתב התורה ייוונית לתלמי המלך היה חושך בעולם שלשה ימים עניינו שנסתעף מזה אחרי כן דברים רבים עד הגיע הגלות המר הזה וכו' ונחזור אל הענין דודאי אסור ללמדן תורה וקל וחומר מפסח שהיא מצות עשה אחת אמרה תורה כל ערל כל בן נכר לא יאכל בו ואמת הדבר כי רבו בהם מלומדים הרבה על ידי אלו שיצאו מאתנו אבל חס ושלום להוסיף להם כח בדברי התורה הקדושה וכו' ולפיכך אף בכתב ולשון אם תוכל להשתמט אשרך וטוב לך אבל מי שמלאכתו בכך יש לחוש משום איבה וכו' ועשה כחכמתך כי רע הדבר מאד שרוב היודעים לקרות קורין בתורה ובספרי ישראל רק להתלוצץ ובאים בקושיות וחריפות נגדנו וכו' אלו תורף דב"ק (ובמה שכתב לענין ולפני עור עיין במה שרמזתי לעיל בד"ה ועל מה שנשאל):
ובעיקר דין זה ראיתי עתה להרב הגדול מוהרי"ף יצ"ו בס' יפה ללב ח"ג בסי' רמ"ו אות כ"א שהאריך מאד כדרכו בקודש ותורף דב"ק הם שהביא דברי ר' אמי בחגיגה דף י"ג אין מוסרין דברי תורה וכו' ושהובא בילקוט תהלים מזמור קמ"ז ובתוספות בבבא קמא דף ל"ח ד"ה קראו ובשיירי כנסת הגדולה בסי' רמ"ו ובס' האגודה לבבא קמא סי' נ"ג והעתיק תורף דברי הזהר הקדוש בסדר אחרי דף ע"ג ע"א ובסדר אמור דף צ"א ע"ב דמתבאר שעובר בכמה עשין וכתב הטעם בדרך דרש דהתורה היא בחינת אשה ואתתא לבי תרי לא חזיא ולכן לישראל שהם אחד וכגוף אחד בשבעים נפש ויחן שם ישראל וכיוצא להם דוקא ראויה ולא לעכומ"ז שהם גופים חלוקים ועוד טעם דבעוד האדם בבטן אמו מלמדין אותו כל התורה ובצאתו מרחם אמו שוכח כל מה שידע והמלמדו מקיים השבת אבידתו והשבת אבידה לישראל נאמרה וכו' וחקר על דבר השמיטה שהשמיטו הפוסקים דין זה ורצה לומר שגירסתם היתה אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז ואם כן בזמן הזה שאינם עכומ"ז שרי וחזר בו לפי שמתבאר מלשונות הזהר שהביא שם דאף לעכומ"ז שבזמנינו אין מוסרין דברי תורה ולא זכר הרב יצ"ו שכבר עמד בחקירה זו הרב יד אליהו (הנז"ל בד"ה וראיתי עוד שם) וגם לא זכר שהפוסקים בסי' רס"ו כתבו שאסור ללמד תורה לעבדו כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ולדעתי) והרי עבד אינו עכומ"ז ומזה היה לו לסתור מה שרצה ליישב:
עוד הביא שם (ביפה ללב) מה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ך' בשם ריא"ז לחלק בין תורה לנביאים וכתובים ושהרב באר שבע כתב דאין איסור אלא ללמדם עם סודותיה וכו' כנז"ל (בד"ה הן אמת) וכתב ועיין נמי בשיטה מקובצת סוף פרק שני דכתובות דמחלק גם כן דתורה שבעל פה אסור אבל תורה שבכתב שרי וסיים ולכולהו אית פירכא מדברי הזהר הנ"ל וכבר הבאתי למעלה (בד"ה ומכל האמור) מה שכתב אישי כהן גדול בס' לב שומע שדברי השיטה מקובצת הם רק להסלקא דעתין וכו' גם הביא מה שכתב בהגהות הרב מוהרצה"ח ודברי הגאון ים של שלמה הנז"ל (בד"ה ולדעתי ובד"ה ומכל האמור) ונשא ונתן בדב"ק. והביא מה שכתב הגאון טורי אבן בסוגיא דחגיגה הנ"ל דדוקא לימוד אסור אבל להשיב על שאלתם מותר שהרי מצינו שחכמי ישראל היו משיבים על שאלותיהם בדברי תורה והשיב על דבריו דחכמי, ישראל היו משיבים להם רק דרך דחיה ולא מה שהוא לפי האמת והביא בשם הרב ויאמר יצחק בחלק א"ח סי' כ"א שהעלה שאיסור זה הוא גם בתורה שבכתב ושמדברי רש"י במלכים שני סי' כ' בפסוק וישמע עליהם חזקיהו ויראם את כל וכו' מתבאר דאף להראות להם ספר תורה אסור וכל שכן ללמדם:
ולענין ללמדם לשון הקודש כתב בשם ספ' ויאמר יצחק שללמדם הלשון בלבד ופירוש המלות אין קפידא שהרי קודם דור הפלגה היו מדברים לשון הקודש כדכתיב ויהי כל הארץ שפה אחת וכתב על דבריו שהיה נראה ראיה לזה מדאמרינן בסוטה דף ל"ו דיוסף הצדיק בא ללמד לפרעה לשון הקודש אלא דלא למד אך יש לדחות דמשום אימת מלכות או שלום מלכות שאני אבל דעת הרב יצ"ו דאסור ואין להביא ראיה מקודם מתן תורה כדכתב בס' דרכי שלום בפרשת נח דף ד' ע"ד בשם הרב גור אריה בלימוד התורה עצמה ועל ידי ידיעתם בלשון הקודש יבואו ללמוד תורה והרי משמיא לא אסכימו דליגמר פרעה וכו' והאריך קצת במה שאמרו במדרש כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש אלה תורף דבריו שבס' יפה ללב. ושם בהשמטות הספר הביא מה שכתב בספר פענח רזא על פסוק (בפרשת ויצא) הנה אנכי נצב על עין המים שנראה מדבריו דגם לנתין ולממזר אסור ללמד תורה והרבה להשיב דאם כן היכי תמצא ממזר תלמיד חכם דתנן דקודם לכהן גדול עם הארץ כיון שאסור ללמדו ואין לדחות וכו' ועוד איך נתנו לו הקדימה כרוצה בקיומו של איסור וכו' וציין לעיין בספרו יפה תלמוד ח"ב בחידושיו לחגיגה ושם הביא לשון הזוהר בפרשת מקץ דף ר"ב דחזקיהו דגלי סתרין דאורייתא וכו' וכתוב שם בגליון בדפוס איזמיר דהיינו מה שהראה להם ספר תורה וכו' וציין לעיין בתיקונים תיקון כ"ב דף ס"ח ע"א ובזוהר פרשת בא דף מ"א ע"ב ובפרשת פקודי דף רס"ה ע"א דמשם יתבאר דאפילו לשון הקודש אסור וציין לתשובת פאר הדור סי' ן' ובס' מעיל שמואל קשל"ה דף צ"ו ע"א דכיון שניתנה תורה בלשון הקודש כדאיתא בב"ר סי' י"ח אם כן כשם שאסור ללמדו תורה כך אסור ללמדו לשון הקודש והזכיר תשובת בשמים ראש סי' שכ"ז ותמה על שלא זכרו בעל התשובה והרב המגיה דברי התוס' בחגיגה דף י"ג אלו תורף דב"ק יצ"ו:
אף גם זאת מצאתי בעניינים אלו תשובה ארוכה מאר"ש בס' בן ומדבריו מתבאר שהבין מדברי מוהרש"א דכי אמר רבי אמי אין יהודה להגאון אברהם ראזנבועהיים מעיר פרעסבורג מוסרין דברי תורה לעכומ"ז (דהיינו סודות וטעמים) הוא בכל המצות ואעתיק תורף דברי תשובתו והיא בסי' ן' ועיקרה היא כל דברי רבינו עקיב"א שהרב השואל כתב ליישב דברי מוהרש"א להצילו מהשגת רבינו עקיב"א ולזה כתב להשיב ולבאר דברי רבינו עקיב"א. שוב כתב דמאי דסבירא ליה למוהרש"א דאסור ללמוד עם העכומ"ז והיינו משום דאמר ר' יוחנן דעכומ"ז העוסק בתורה היה חייב מיתה לכאורה אינו מוכרח דהא בסנהדרין דף ט"ן פריך הש"ס אדרבי יוחנן מדתני ר' מאיר שאפילו עכומ"ז העוסק בתורה הוא ככהן גדול וכתב רש"י שם דר' מאיר פליג אדרבי שמעון דאמר אין עכומ"ז קרוים אדם וכתב לפלפל בזה על פי סוגיא דכריתות דף ו' ע"ב גבי סך עכומ"ז בשמן המשחה והאריך קצת והוקשה לו דאם כן מאי פריך הש"ס לרבי יוחנן מדרבי מאיר דכיון דסברת ר מאיר תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דילמא ר' יוחנן סובר כרבי שמעון דאתם קרויים אדם וכו' אבל ר' מאיר סובר כרבנן דגם עכומ"ז קרוים אדם וניחא ליה על פי מה שכתבו התוספות בפרק המקבל דף קי"ד ד"ה מהו שיסדרו בבעל חוב דמתניתין דאהלות דאוסרת מדורות העכומ"ז משום אהל חולקת אד"ר שמעון והיא משנה סתמית בפרק ח"י דאהלות משנה ו' ור' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ופריך שפיר מדרבי מאיר ארבי יוחנן והוצרך לשנויי דרבי מאיר דאמר דעכומ"ז העוסק בתורה הוא ככהן גדול היינו במצות דידהו וזהו ליישב דלא תיקשי לן על ר' יוחנן אבל באמת ר' מאיר דאמר סתמא עכומ"ז העוסק בתורה וכו' ולא אמר בתורתו משמע דעל כל התורה קאמר ובזה מיישב מה שהקשה רבינו אלחנן בתוספות חגיגה דף י"ג אמאי דאמר ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז משום שנאמר מגיד דבריו ליעקב דתיפוק לי' דעובר אלפני עור דיש לומר דר' אמי חולק ארבי יוחנן וסובר דלר' מאיר בכל התורה הדין כן דעכומ"ז העוסק בה הרי הוא ככהן גדול אלא דלנו אסור ללמוד עמו משום מגיד דבריו וקצת ראיה מדדייק ר' אמי ואמר אין מוסרין דברי תורה וכו' דמפרש לקרא בללמד ולא ללמוד משום שסובר שמותר העכומ"ז ללמוד. שוב כתב דעל כל פנים למדנו דמה שכתב מוהרש"א דאסור ללמוד תורה עם העכומ"ז יצא לו זה מדברי התוספות דחגיגה הנ"ל והוקשה לו על מה שמוהרש"א קבע קושיתו על הלל על פי מאי דאמר ר' יוחנן דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה (ואין זה כל כך מן הקושי דיש לומר שידע הלל שהיה שם עכומ"ז ללמוד ממנו וליכא לפני עור כדכתבו התוספות) ולמה לא הקשה מהא דאין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז ותירץ דהא דר' אמי אינו אלא איסור דרבנן ולכן הקשה מדעכומ"ז העוסק בתורה חייב ואיכא לפני עור מן התורה ותירץ דכיון שבא להתגייר שרי ועוד תירץ דמוהרש"א אזיל לשיטתיה שבחגיגה תירץ קושית רבינו אלחנן בדרך אחרת דלא אמר ר' אמי אלא למסור לעכומ"ז טעמי המצות וסודם ולכך לא הקשה מדרבי אמי אההיא דהלל משום דהלל לא היה לומד עמו טעמי וסודי התורה ולא שייך זה לדינו דרבי אמי עכ"ל. הנה מדבריו אלו מוכח שסובר הרב בדעת הרב מוהרש"א דבכל המצות קאמר רבי אמי דאין מוסרין וכו' שהכונה שאינו אסור אלא למסור טעמיה וסודותיה אבל לימוד לחודיה שרי שהרי ממה שהקשה מהרש"א מדאמרינן בסנהדרין דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה (כמו שכתבתי בריש אות זו) מוכח ודאי דמשמע ליה דמה שלמד הלל עמו לא היה שבע מצות בלבד אלא גם שאר התורה דאם לא למד עמו אלא בשבע מצות הא ודאי שריותא היא כדאמרינן בסנהדרין שם ומאי קשיא ליה אלא ודאי דמשמע ליה שגם שאר התורה למדו וכדכתב להדיא שלמדו תורה עד שידע דזר הקרב יומת ועל זה מקשה הרב בן יאודה על מהרש"א דלמה לא הוקשה אליו מדרבי אמי ומיישב דמהרש"א אזיל לשיטתיה וכו' אם כן שמעת מינה דסובר דרבי אמי על כל התורה קאמר דאין מוסרין דהיינו סודותיה וטעמיה אבל לימוד בעלמא שרי ומצינו חבר תנא דמסייע לתנא דידן איש צדיק יצ"ו (בס' מעשה איש שהבאתי למעלה) ובכל זאת לדעתי העניה במח"כ גאונם לא צדקו בזה והדבר ברור דרק על שבע מצות דידהו הוא שיש לחלק בין לימוד וטעמים וסודות ללימוד לחודיה אבל בשאר כל התורה גם הגאון מהרש"א מודה דאסור ללמדם גם בלא דעת הטעמים והסודות:
וחקר הרה"ג נתן נטע לאנדא אבד"ק אשפיצא יצ"ו בספרו כנף רננה בסי' ד' (בד"ה אלא) אם מותר ללמד תורה עכומ"ז אלם שאינו מדבר וגם ידיו קטועות ואינו כותב רק מהרהר לבד אם כן אי נימא דהרהור לאו כדיבור דמי ומהרהר בדברי תורה לא חשיב עוסק בתורה כדעת הסוברים כן אם כן יהא מותר ללמד עמו דברי תורה אלא שלדברי ר' אמי דאמר דאין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז משום ומשפטים בל ידעום יש לומר דגם זה אסור וכו' עי"ש:
ולענין עבד אם מותר ללמדו תורה רשמתי בנדפס במערכה זו אות רס"ו לעיין במה שכתבתי במערכת העי"ן והנה מה טוב לספחו בזה והוא דאמרינן בפרק שני דכתובות דף כ"ח סוף ע"א אמתניתין דאלו נאמנין להעיד וכו' ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה ודילמא עבד כהן הוא מסייע לריב"ל דאמר אסור ללמד תורה לעבדו ולא והתניא לוה הימינו או שקרא בפניו שלשה פסוקים בבית הכנסת לא יצא לחירות התם דאיקרא עבד מדעתו כי קאמרינן דנהיג ביה מנהג בנים והקשה בשיטה מקובצת למה לא הקשה אמילתיה דריב"ל לחודיה (בלא מאי דמסייע לה מתניתין) ותירץ דהוה יכילנא לשנויי דיש חילוק בין תורה שבכתב תורה שבעל פה וכמו שמחלק הרמב"ם לענין לימוד הבת דהוי כמלמדה תיפלות אבל מדתנן יוצא מבית הספר קשיא ליה דמשמע דהוא תורה שבכתב עכ"ל פשט דבריו מורים שסובר בדעת הרמב"ם דמותר ללמד בתו תורה שבכתב. וקשה דבדברי הרמב"ם מפורש דאסור שכתב בהלכות תלמוד תורה פרק א' דין י"ג וז"ל אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות עכ"ל הרי כתב דגם תורה שבכתב לא ילמד אותה (אלא שאם למדה אינו כמלמדה תיפלות) ועבד מי עדיף מאשה והיכי תיסק אדעתין לומר דלעבד מותר ללמד תורה שבכתב מה שאסור ללמד לבתו. ובעניותי לא זכיתי להבין מי הזקיקו לדוחק זה שאם היה מביא הש"ס באיזה מקום דבריו של ריב"ל לחוד ולא הוה מקשה עליה מהברייתא והכא כשהביא דבריו וגם הסיעתא ממתני' הקשה מברייתא היינו צריכים לידחק ולומר דאי לאו מתני' לא הוה קשיא לן עליה דריב"ל מאיזה טעם שיהי' אבל מאחר שלא הביא הש"ס דבריו של ריב"ל בשום מקום זולת כאן יש לומר דאין הכי נמי דגם אי לא הוה ליה סיעתא ממתניתין הוה קשיא לן עליה דריב"ל דאמר אסור ללמד עבדו תורה וסתמו כפירושו דהיינו תורה שבכתב וכההיא דאמר ר' יוחנן בסנהדרין דף ט"ן עכומ"ז שעוסק בתורה חייב ואמרינן דמאי דלא חשיב לה בהדי מצות בני נח היינו משום שנכלל בכלל גזל או בכלל נערה המאורסה והיינו ודאי תורה שבכתב והכי נמי ריב"ל דאמר אסור ללמד עבדו תורה היינו תורה שבכתב (או תרווייהו) וברייתא קתני שקרא ג' פסוקים בתורה וצ"ע:
והנה הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' דין י"ח כתב אסור ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות וכתב מרן כ"מ וז"ל ומ"ש ואסור ללמד וכו' עד לא יצא לחירות נלמד ממה שאמרו שאם קרא ג' פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות וכתב על דבריו הרב פרי חדש בנימוקיו שבס' מים חיים וז"ל ולפי הנראה אישתמיט מיניה דהכי איתא בכתובות דף כ"ח עכ"ל ובהורמנותיה דמר אומר אני הדל שמרן הוצרך להראות מקום גם לסיום דברי הרמב"ם דאם למדו לא יצא לחירות דמההיא דכתובות לא למדנו אלא שאסור ללמדו תורה לכן הביא ממה שאמרו דקרא ג' פסוקים בביהכ"נ לא יצא לחירות שזה נאמר בגיטין ובכתובות ומדבר זה בעצמו למדנו דאסור ללמדו תורה ושלא יצא לחורין אלא שדברי מרן מוקשים כמו שהקשה הרב לח"מ דמההיא ליכא למישמע אלא שאם למד העבד מעצמו לא יצא לחורין אבל אם למדו רבו הרי זה דומה לאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בספר תורה בצבור והיה לנו לומר דיצא לחורין ותירוץ הרב לחם משנה דמשמע ליה לרבינו דאיסור דלמדו תורה קיל מאיסור דלקרות בצבור ולכן כתב בו דלא יצא לחירות הוא דחוק לענ"ד דמנא ליה לרבינו חילוק זה ואין דרכו לכתוב דין בסתם מה שאינו מפורש בש"ס דילן או ירושלמי וכיוצא וכשמחדש בטובו איזה ענין מגיד דבריו לאמר נראה לי וכיוצא להורות כי חידוש הוא שחדשה תורה דיליה:
והרב דרכי שלום בפרשת ויקהל דף ס"א ע"ג (בד"ה ואחרי) כתב בשם הרב פר"ח שנפל טעות בדברי הרמב"ם וכן צריך להיות אסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו (כן כתוב בדרכי שלום אבל נראה שגם בדבריו נפל ט"ס וצריך להיות ואם למד בלא וא"ו) לא יצא לחירות דלא אמרינן כיון שלמד יצא לחירות קמ"ל דאיהו למד מדיליה. אמנם אם רבו קראו שלשה פסוקים יצא לחירות דומיא דכל הנך אם רבו קראו לקראת בתורה או רבו הניח לו תפילין וכן אמת ויציב וכן צריכים אנו להגיה ביו"ד סי' רס"ז האמנם מדברי הירושלמי נראה דטבי רבו למדו תורה ולא יצא לחירות יעו"ש וצ"ל דפליג תלמודא דידן עם הירושלמי דלפי סוגיא דידן דאם רבו למדו תורה יוצא לחירות ולפום דברי הירוש' הנז' אפילו דרבו עצמו למדו תורה לא יצא לחירות יעו"ש אלה הדברים אשר כתב בדרכי שלום בשם הרב פר"ח ועיינתי בפר"ח בקשתיו ולא מצאתיו. ומה שכתב דמדברי הירושלמי נראה דטבי למדו רבו תורה ולא יצא לחירות לא הראה איה מקום כבוד דברי הירושלמי ואם כונתו למה שאמרו בריש פרק שני דסוכה דמה שהיה טבי עבדו של רבן גמליאל ישן תחת המטה ולא היה ישן חוץ לסוכה הוא משום שהיה רוצה לשמוע דברי חכמים לדעתי הקצרה אין מזה הכרח שרבן גמליאל היה מלמדו רק שהוא מעצמו היה שומע דברי חכמים ומבין מדעתו וזה מותר לפי הנראה שהרי ריב"ל תלה האיסור במלמדו אסור לאדם שילמד תורה לעבד ולא אמר אסור לעבד ללמוד כמו שאמרו גבי עכומ"ז דאם עוסק בתורה חייב וכו' ומפני זה לא יצא לחירות ואין ללמוד מזה להיכא שרבו למדו שלא יצא לחירות:
ולפי דברי הרב דמתבאר מדברי הירושלמי דאף אם למדו רבו אינו יוצא לחירות נראה לי ההדיוט דאין לנו צורך להגיה בדברי הרמב"ם (למד במקום למדו) דגם לפי מה שכתוב לפנינו יש ליישב שפסק כהירושלמי לפי שבש"ס דילן לא נאמר בדין זה בפירוש בהיפך דאם למדו יצא לחירות אף שמשמע כן מדין דאם אמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים יצא לחירות מכל מקום כיון שבדין זה עצמו לא נמצא בש"ס דילן מפורש דיצא לחירות יש לפסוק כירושלמי דיש לומר שלא נחלקו בזה שני התלמודים ואולי יש לחלק בין זה לזה (אף אם אין אתנו יודע מה החילוק שביניהם). שוב ראיתי דברי הירושלמי בפרק שני דכתובות הלכה יו"ד ששם הביאו הא דאסור ללמד את עבדו תורה והקשו מדאמר ר' זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה למנין שבעה ומשני תפתר שלמד מאליו או שלמדו רבו כטבי עכ"ל הירושלמי ופירש הרב פני משה תיפתר להא בשלמד מאיליו תורה או שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר דמשמע שנהגו בו מנהג בנים עכ"ל ומובן מזה דללמדו תורה שרי אם נוהג בו מנהג עבדים כמו שעשה רבן גמליאל ואפשר דלזה כיונו בש"ס דילן דמשני כי קאמרינן דנהיג ביה מנהג בנים דלכאורה לא הוה לן למימר אלא כי קאמרינן דמלמדו רבו שהוא מקביל למאי דאמרינן התם דאיקרי עבד מדעתו. אמנם רצו לומר דאין הדבר תלוי במה שהעבד לומד מעצמו לאם רבו מלמדו דגם כשרבו מלמדו אם אינו נוהג בו מנהג בנים שפיר דמי ולפי זה גם דברי הרמב"ם מתיישבים שפיר דסתם דבריו משמע שלמדו תורה אבל מתנהג בו מנהג עבדים ומשום הכי לא יצא לחירות כמו בטבי עבדו של רבן גמליאל והרב בית חדש ביו"ד סי' רס"ז סעיף ז' כתב בטעם מה שכתב הרמב"ם דאף דאסור ללמד את עבדו תורה אם למדו לא יצא לחירות דהיינו משום דאף דאם אמר לו רבו לקרות בס"ת בצבור יוצא לחירות היינו משום שכיון שאין מנהג כלל לקרוא העבד בצבור אמרינן מסתמא רבו שחררו אבל ללמד תורה אף דאסור מכל מקום נוהגים ללמדו ולכן אין הכרח ששחררו ממה שלמדו ותמה על רבינו הטור שהשמיט סיום דברי הרמב"ם דאם למדו לא יצא לחירות עי"ש והדבר תמוה לענ"ד דאם משורת הדין דאסור ללמד עבדו תורה הדין מחייב לומר דיצא לחירות משום דאמרינן מסתמא שחררו היה לו לכתוב הדין כפי מה שהוא מעיקר הדין ולהטיל תנאי על זה אבל אם נהגו ללמדו תורה לא יצא לחירות דמי הגיד לרבינו שבכל העולם כולו נוהגים היתר זה ושכן ינהגו לעולם שלא יצטרך לכתוב עיקר הדין דיצא לחירות הרי אפשר יש בסוף העולם שאין נוהגים היתר זה או שאף במקום שנוהגים היתר יכשור דרי ויחזרו לנהוג כמעיקר הדין ומי יודיעינו שהיה הדין אז דיוצא לחירות מאחר שאין שום גלוי דעת בדבריו שהטעם שלא יצא לחירות הוא מפני שנהגו היתר הלימוד. ובקונטריס כללי הפוסקים סי' ה' אות י"א הבאתי מ"ש מרן הב"י בחו"מ סי' שפ"ט סעיף ה' דבדבר שנשתנה הדין בזמן הזה ממה שהיה בזמן הגמרא דרך הרמב"ם הוא לכתוב הדין לפי מה שהיה בזמן הגמרא אף שמודה שאין הדין כן עתה ואם כן כל שכן שאין לו להשמיט לגמרי הדין שנאמר בש"ס מפני מה שנשתנה בזמן הזה ובחפשי בספרים ראיתי להרב חינא וחסדא בח"ב ד' קמ"ו ע"א שלא נתקררה דעתו בדברי הרב ב"ח דכיון דאסור מדרבנן מסתמא ישראל נזהרים ואין מלמדים אותם ואם כדבריו היכי אמרינן מסייע ליה לריב"ל וכו' דילמא עבד כהן הוא ורבו למדו כפי המנהג ולחלק בין זמן הש"ס לזמן הזה הרי לא באר הרמב"ם דבר זה והביא מ"ש הרב לחם משנה בדעת הרמב"ם שמפני שאיסור זה קל לא אמרינן אי לאו דשחרריה לא הוה מוליף ליה ולכן לא יצא לחירות והוסיף טעם לדבריו להסביר שהאיסור הוא קל שהרי הותר מכללו שמסתמא כמו שהאשה מותר ללמדה בדינים השייכים לה הכי נמי בעבד ועל קושית הרב ב"ח למה השמיט רבינו הטור סיום דברי הרמב"ם דאם למדו לא יצא לחירות תירץ שסמך על המובן מדבריו דמדלא כתב דאם למדו יצא לחירות כמו שכתב בהניח לו רבו תפילין וכיוצא מובן דבזה לא יצא אלו תוד"ק עי"ש. והנה מה שכתב שהותר מכללו בדינים השייכים לו הנה אמת נכון שהרי אפילו בעכומ"ז גמור הדין כן כמו שמתבאר מדברי התוס' דחגיגה דף י"ג ע"א ולא היה צריך הרב ללמוד זה מאשה וטפי עדיף למילף בקל וחומר מעכומ"ז אך בכל זאת לדעתי הקצרה תירוץ הרב לת"מ דחוק הוא כמו שכתבתי למעלה וראיתי שהרב דברי חפץ בדרוש ראשון דף ב' ע"ב עמד בדברי הרמב"ם ונושאי כליו הנ"ל ולא אוכל להעתיק דב"ק כי בא לו בארוכה עי"ש ונראה מדבריו דאיסור זה דללמד את עבדו תורה הוא איסור תורה והרב חינא וחסדא שם כתב בפשיטות שהוא מדרבנן עי"ש: