שדי חמד פאת השדה מערכת א· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת א · סימן כד
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"י מעשה אוסר בנדפס מערכה זו אות פר"ה רשמתי בזה אם מה שאוסר ע"י מעשה הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן עי"ש ומתבאר להמעיין בדברי רבנן קדישי הרשומים שם דהרמב"ן ס"ל דע"י מעשה אוסר מדאורייתא ומ"מ ר"ל בסה"כ מנחה טהורה הכריח מדברי הר"ן בנדרים דס"ל כן כיעי"ש והוכחתם כן בדעת הרמב"ן היא ממ"ש הר"ן במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (אמתני' דעכו"ם שהניחוה עובדיה וכו' בד"ה וגרסינן תו בגמרא כי אתא עולא) בשם הרמב"ן ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרה דהא אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ותי' הרמב"ן דמ"מ בביטול סגי וכו' והרב מחנה אפרים בחי' שעל הרי"ף ומפרשיו בד' ד' ע"ג כתב ע"ד הרמב"ן הללו וז"ל לא הבנתי זה דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ליכא איסורא עכ"ל ולא ידעתי איזה הכרח מצא בש"ס שדבר זה אינו אלא מדרבנן עד שיקשה ע"ד הרמב"ן והר"ן ונוכל לומר בפשיטות דסבר הרמב"ן דהוא מדאורייתא כמו שהבינו הרבנים הנ"ל בדעתו והר"ן ג"כ עם שאינו פשוט בעיני לומר דס"ל דהוא מדאורייתא (כמ"ש מ"מ בס' מנחה טהורה הנ"ל) והרב שעה"מ כתב בשם הרב מוהר"ב הלוי שבס' יד אהרן שדעת הר"ן ורש"י ותוס' וריא"ז דאינו אלא מדרבנן מ"מ י"ל דניחא ליה להשיב ע"ד הרמב"ן עפ"י מדותיו דאף למאי דמשמע ליה דאסור מדאורייתא לא קשיא וכו'. שוב מצאתי שהרב ערך השלחן ביו"ד סי' ד' אות ד' דחה דברי הרב מח"א שנעלם ממנו דברי הרא"ה בבדה"ב ד' יו"ד וד' קל"ח שהכריח שע"י מעשה אוסר מדאורייתא ועוד הביא דברי הרב החינוך בפרשת כי תשא סי' קי"ג דבמעשה זוטא אוסר מדרבנן ובמעשה רבה אוסר מדאורי' עי"ש והרב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא אות ב' הביא דברי המח"א הנ"ל בשתיקה דאינו אוסר אלא מדרבנן ולא זכר שר מכל הנז"ל אך ציין לעיין בס' שלחנו של אברהם ביו"ד סי' ד' אות ג' וס' זה לא ראיתיו מעולם ואולי שס נקבצו סברות הפוסקים בזה ועיין לקמן אות קל"א והשגתי עתה ס' יקר כלילת שאול להגאון איש ירושלים מוהר"ר שאול חיים הלוי יצ"ו וראיתי שהאריך בעניינים אלו בחריפות ובקיאות גדול ופנאי אין לי להתבשם בדב"ק לך נא ראה שם בהסוגייא השמינית מדף ט"ו והלאה גם הגאון זית רענן (ח"א) בתשובות שבסוף הספר בדף קפ"ג האריך בדין אוסר דבר שאינו שלו עי"ש:
ובעיקר דין זה שלח לי הרה"ג המ"ץ דק"ק בוטשאטש מוהר"ר שמואל ישכר שטראק יצ"ו פרפרת אחת ורצונו זהו כבודו לספחה בספרי זה עם עוד איזה פרפראות אשר שלח לי ביחד עם הנ"ל ולעשות רצונו צויתי להעתיקם פה. ואלה הדברים:
א) ואגב אורחא אציגה נא מעט מחד"ת יו"ד סי"ד ט"ז וש"ך מביאו ד' הר"ן שאף שאא"א ד' שאינו שלו מכ"מ באכילה אסורה ניהי דהוא לא אסר לה לא שרי לה עכ"ל ולכאורה ד' הר"ן מחוסרין הבנה דהרי שחוטה לפניך ואם הוא לא אסר לה ממילא מותרת הוא דלא גרע מהפיל סכין והלך ושחט דהשחיטה כשרה דהא כח גברא הי' כאן ונראה להסביר סברתו עפ"י מש"כ היש"ש הביאו התב"ש והפמ"ג דאף דשחיטת חולין א"צ כוונה מכ"מ אי כיון לנחור ולעקור שחיטתו פסולה וראיה לדבריו מד' התוס' ורבינו יונה דפ"ק דברכות שכ' שאף שמצוות א"צ כונה מכ"מ אי כיון לא לצאת אינו יוצא וכן ד' הר"ן במס' ראש השנה גבי תקיעת ע"כ הכי נמי זהו סברות הר"ן דאף דאא"א דשא"ש זה הוא מטעם דאין יכול להתפיס שם ע"ז על ד' שא"ש כמו שא"א מקדיש שא"ש אבל אם שחט בהמת חבירו לע"ז דהוי עכ"פ ככיון לנחור ולעקור וזהו מדויק בד' הר"ן ניהי דהוא לא אסר לה מכ"מ הא לא שרי לה רצ"ל דהכוונה לנחור ולעקור נשארה על עמדה ואף שלפי דברי ימצא שהר"ן אסר לן באכילה מדאורייתא והתב"ש כ' שרק מדרבנן אסור הוא אין מוכיח רק מכח קושית הש"ך כרתי ופליתי מישב בטו"ט והגאון החוו"ד אסביר לן סברות הר"ן הנ"ל עפ"י מה דקיי"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני עפ"י סברות מהרי"ט דדוקא היכי דיתוקן האיסור וא"כ אם נימא דמותר באכילה יהי' שוחט לע"ז ואם נימא דאסור באכילה יהי' רק נוחר ומעקר ופטור עכ"ד ולכאורה קשה לי על דבריו וכי בשביל שלא יעבור השוחט נקנסיה לבעל הבהמה לאסור הבהמה שלו וכמו שכ' הפנים מאירת במי שנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דמכירה קיימת הוא מטעם דהלוקח לא עביד איסורא ובמאי נפקי זכותיה ה"ה הכא נמי מה חטא בעל הבהמה אך יש לחלק דבשלמא התם הלוקח עביד מעשה הקנין וע"כ לא יוכל להפקיע מעשיו מה שא"כ בנ"ד שהבהמה היתה צריכה הכשר ואותה ההכשר נעשה ע"י השוחט שמוכרח לומר שהי' רק נוחר ממילא איפקא ליה זכותיה דבעל הבהמה אף דלא חטא עכ"פ לא הרוויח (דוגמא לזה כ' המקור חיים ה"פ לענין חמץ שעה"פ שאסור לניגזול אף דלא עבר מכ"מ לא הרויח) ובסברתי הנ"ל דהוי כנוחר ומעקר נתיישב מה דהוי קשה לי על תמיהת הטו"ז שלא הביאו סברת הר"ן דהרי לדידן דפסקינן כר"נ וכר"י שישראל לצעורי קא מכוין א"כ אף באכילה מותרת וא"כ תימה על תמיהת הטו"ז דאדרבא יפה עשה הש"ע שלא הביאו דאין נפ"מ לדידן וכן באמת דחה הרשב"א בזה לד' הרא"ה שכ' כד' הר"ן ובסברתי הנ'"ל יש ליישב דהא באמת צריך להבין איך נבדה מלבנו שום סברא להקל באיסור דאורייתא ונימא לצערו איכוון ובפרט היכי דהוא עומד וצווח שלא כיון לצערו רק באמת דעכצ"ל דהוא מטעם דמוקמינן לי' בחזקת יהדות. וע"כ אפילו עומד וצווח לא מהימן דאין אדם מע"ר וזהו ניחא רק לענין מחשבת ע"ז אבל בכוונא לנחור ולעקור דבזה לא יצא מחזקת יהדות ע"כ לענין זה מהימן ולפי"ז שפיר מדויק בד' הרא"ה שכ' שהוא אינו בר זביחה רצה לומר שהוא כיון עכ"פ לנחור ולעקור. עוד אפשר לומר סברות הר"ן דהנה באמת כיון שהוא ספק לן אם כיון באמת או רק לצעורי ע"כ לענין איסור הנאה מוקמינן להשוחט אחזקת כשרות וגם הבהמה בחזקת היתר הנאה וע"כ לענין זה אמרינן דכיון לצערו אבל לענין איסור אכילה אדרבא אמרינן דאיקמונן הבהמה אחזקתיה דהוי כמו ספק בשחיטה ואסור עד שיודע לך במה נשחטה. עוד יש להסביר סברות הר"ן דשייך אף דאמרינן לצעורי דהנה כבר נתקשיתי בזה מה מהני שכיון לצעורי הא בפירוש דיבר ששוחט לע"ז וא"כ כוונתו בלב לצעורי הוה דברים שבלב ואינם דברים ואף דיש לומר דהוי אומדנא דמוכח דכיון לצעורי ובאומדנא דמוכח קי"ל דהוי דברים דדוקא היכא דאין עוקרים לדברו אבל היכי דעוקרים כתבו התוס' שבועות כ"ג ובמרדכי כתובות פ' אלמנה ובריטב"א קדושין מ"ט דאינם יכולין לעקור הדברים שבע"פ והוא לכאורה תימה דמה מהני שכיון לצעורי וישבתי לי דדוקא בשאר דברים שאין נתפסין על המחשבה א"כ חזינן דשם אין המחשבה אלום כדיבור ע"כ לא אתי המחשבה ומבטל לדיבור מה שא"כ כעבודה זרה דנענש על המחשבה לבד שנאמר למען תפוש את בנ"י בלבם וגם דעיקר הוא העונש בע"ז זה שמקבלו לאל"ק ע"כ אלים מחשבה ג"כ דיכול לבטל הדיבור וחילי מש"ס סנהדרין ס"ה ע"א דפריך מ"ש בכל התורה דקיי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה ובמגדף לא הוי מעשה ומשני שאני מגדף דישנו בלב ופירשו המפרשים דרצ"ל שאני מגדף דעיקרו תלוי בלב ולא אלים הדיבור א"כ חזינין מזה דמחשבה בע"ז פועל יותר מדיבור וע"כ אתי מחשבה ומבטל לדיבור וא"ש מה דאמרינן לצעורי קמכוין וא"כ אדאתאין לזה ניחא שפיר דזיהו דוקא אאיסור הבהמה בהנאה כתקרובת ע"ז אמרינן דאלים המחשבה לעקור מה שבפה אבל לענין איסור אכילה עי"ז דאמד לנחור ולעקור בזה לא אתי המחשבה ועוקר מה שבפה ודו"ק ובסברתי הנ"ל הא דלא הביאו הפוסקים ד' הר"ן גבי שוחט בהמה של חבירו לשם קדשים דאסור באכילה לד' הר"ן ובהנ"ל אפשר לומר דדוקא בע"ז הוי כנוחר אבל לשם קדשים לא הוי כנוחר גם מיושב מה שהקשיתי בש"ס נדרים ד' ל"ו דפריך ואי אמרת שלוחי דידן נינהו לימא לתקוני שדרתיך וקשה נימא ניהו דלא אסרה אבל לא שרי לה ובהנ"ל מיושב דבזה שחישב לאכול חוץ לזמנו לא הוי ככיון לנחור דאף לאכול חוץ לזמנו צריך שחיטה כשרה ודו"ק עכ"ד יצ"ו. אמר המחבר בדברי הגאון חות דעת בכונת דברי הר"ן הנז"ל עיין להגאון חתם סופר בחלק יו"ד ריש סי' ו' ומה שהביא בשם מוהרי"ט לחלק בהא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני בין היכא דיתוקן האיסור להיכא דלא יתוקן דברי הרב הם בח"א סי' ס"ט. ואני הדל כתבתי באריכות בס"ד בענין זה בקונטריס שדי חמד במערכת הכ""ף אות ט"ן עי"ש שהבאתי מיימינים ומשמאלים בסברא זו. ומה שכתב בשם הרב פרח מטה אהרן דבריו הם בח"א סי' ל"ד ועיין במה שכתבתי בשדי חמד שם באות קמ"ג:
ב) ובמה שנחלקו אביי ורבא גבי דמאי מאי טעמא לא בעי ברכה כתוב בפרק כל כתבי לידידי הרב הג' המ"ץ דבוטשאטש הנ"ל יצ"ו. וז"ל הפליתי בסי' ק"י בבית הספק כתב וז"ל והנה יש לדייק בגמרא שבת נחלקו אביי ורבא בדמאי מ"ט לא בעי ברכה אביי ס"ל דספק דבריהם א"צ ברכה ורבא ס"ל דמה"ט א"צ ברכה דרוב ע"ה מעשרין הן וקשה לאביי דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין א"כ הרי כאן ספק גמור ולמה דמאי מדרבנן הא הוי ספק מדאורייתא ולהחמיר ומכ"ש להרשב"א דס"ל ס' דאורייתא להחמיר מדאורייתא גם יש לדייק אפי' לרבא דס"ל רוב ע"ה מעשרין הא איכא מיעוטא דלא מעשרינן תינח אם הן באין אצלנו ליקח מהם פירות אמרינן כל דפריש אבל אם אנו באים אצלם ליקח פירות הוי ליה קבוע וכ"ק כמחצה ע"מ וצ"ל דשאני דמאי דלא איקבע איסורא דאולי מעולם לא בא לכלל חיוב מעשר דהכניסן דרך גגין וקרפיפות וא"כ גם להרשב"א הנ"ל ניחא דלכך דמאי אינו אלא מדרבנן דמן התורה ספיקא לקולא דלא איקבע איסורא עכ"ל ותרי תמיהי קא חזינא הכא. א'. איך נעלם מעיניו הטהורים ש"ס ותוס' כתובות דף כ"ד שאיתא שם דאביי ס"ל רוב ע"ה מ"ה וכ"כ שם התוס' דלא תקשה משבת דלא אמר התם הטעם דרע"ה מ"ה לאו דלא ס"ל כן אלא דא"צ שם לטעם הזה וא"כ לא קשה קשייתו על אביי. ב'. מה דהקשה הא הוי ליה קבוע איך נעלם מעיניו הטהורים ד' התוס' יבמות דף קי"ט שכ' וז"ל וא"ת לרבי מאיר דחייש למיעוט היכי משכחת לה דמאי כיון דאיכא מעט ע"ה שאין מעשרין ועוד דאיכא חזקה דטבל ומיהו אי לא חייש ר"מ למיעט מה"ת אפי' היכא דאיכא חזקה א"ש ויש לומר דלא חיישינן למיעט דאם הוא הוחזק כל ישראל לא הוחזקו דישראל ניזהרין במצות עכ"ל גם בבכורות דף כ' בתוס' ד"ה וא"א כ' וז"ל וא"ת לרבי מאיר אמאי דמאי מדרבנן אמאי לא סמכינן המיעט לחזקה והוי ליה מע"מ ויש לומר דאין להחזיק שום אדם לרשע ועוד ליכא חזקה דדילמא עבד כר"י והכניסו במוץ שלה עכ"ל וא"כ שוב ל"ק ק' התוס' לא לאביי ולא לרבא מטעם קבוע ודו"ק וסברות התוס' צריך ביאור דמחלק בין עכומ"ז דחיישינן למיעט משום דהא אומה שלמה לבין מיעט ע"ה ודנתי בעצמי לחלק דסברות התוס' דדבר שהוא תלוי בדיעות ובלבות בני אדם לא שייך לחוש למיעט אף שידוע לפעמים לא היו מעשרין כי עתים לרע"ה ועתים בהרהור תשובה בלבם ומעשרין ולכן גם המועט אינו ודאי ואחר כך מצאתי בספר מלא הרועים אות ר' אסביר לן וז"ל דלא חייש ר"מ למיעוטא כי אם במיעט הטבע כגון בקטן וקטנה דאמרינן כיון שאין הדבר בתורת שמא הוא מן המעט דהטבע מחבר כל בני אדם לכך חיישינן שמא הוא מן המעט אבל בדבר התלוי בדעת ובכשרון האדם לב כל אחד ואחד חלוק בדיעות ואין לזה חיבר לא עם המיעט ולא עם הרוב וכשבאת לדון על ע"ה זה אינך יכול לומר דזה מן המיעט ולא מן הרוב דמה חיבר יש לו עם המיעט רק כך אתה צריך לדון כיון דמיעט ע"ה מוחזקים שלא לעשר שמא זה גם כן לא עשר. והנה ע"ז אמרינין אם הוא הוחזק כ"י מי הוחזקו מה שא"כ שהם אומה שלימה עכ"ל ושמחתי שכיונתי לדעתו הג' ובסברא הנ"ל ישבתי מה דהוי קשה לי ע"ז דאנו אומרים רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאם אנו הולכים לגביהם ליהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ ובהנ"ל ניחא דהוא תלוי בדעת ובכשרון לב דאם אינו יודע היטב ה"ש לא יתעסק בשחיטה ע"כ לא שייך לומר קבוע ובל"ז גם כן אפשר לומר כיון דהאיסור אינו ניכר א"א שייך לומר כל הקבוע וכו' ועוד דהאי רוב אילימא לן דהא בלא"ה קשה דהא הוא רוב התלוי במעשה שצריך ללמוד הל' שחי' ולא הוי רוב גמור ובהנ"ל ניחא כיון דהוא תלוי בכשרות האדם ואם א"י לשחוט לא יתערב בזה ע"כ הוי לענין זה כחבר שאינו מוציא מת"י דש"מ ועוד יש לומר כיון דאנן דנין על השחיטה אם נשחט כהוגן הוי פירש (אך זה שאנו הולכים לכתחלה אצל השוחטים וסומכין על הרוב מוכרחין לומר כנ"ל או אפשר לומר עפ"י מש"כ המרדכי חולין פ"א בשם מורו רבינו יקר שהקשה הא הסנהדרין הוי קבוע וכמע"מ ותירץ בתי' א' כיון שאנו דנין אחר הדיבור שיצא והדיבור הוא פריש עכ"ל ע"כ אומר אני בנ"ד ג"כ לענין דמאי אם אנו הולכין אצלם דנין אחר דעתם ואחר לבם והוי פירש דקבוע ל"ש רק בדבר המנוח במקומו כמו ס' ממזר דגופו במקומו מונח ע"ז שפיר אמר הש"ס אם אזלא איהי לגביה הוי קבוע אבל בנ"ד אנו דנין אחר דעתו איך הוא ואינו דבר שיהיה שייך לומר כי הוא זה קבוע וגם הא הדעות משתנין משעה לשעה ומרגע לרגע מרשע לצדיק ודו"ק:
ג) עוד לו להרב הג' הנ"ל יצ"ו בענין תלייה באיסורין דרבנן שקו"ט על מה שהביא הרב פתחי תשובה ביו"ד סי' קי"א ואלה דבריו ביורה דעה סי' קי"א בפ"ת מביא בשם שו"ת שמן רוקח באם עמדו ב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן אפי' איסור דרבנן ונאסרו שתיהם ואח"כ העמידו שם קדירה של היתר ונפל איסור דרבנן לתוך א' מהן ונולד לנו ספק בקדירה ג' ועל אחד מראשונות דהקדירה הג' מותר דאנו תולין דלתוך קדירה הא' מקדירות הראשונות נפל עכ"ל וקשה דהא מבואר בסי' ק"כ סמ"ג דאין תולה כתם בכתם ופירש הטו"ז לפי שאין יודע בבירר לבעלת הכתם שהכתם ממנה עכ"ל א"כ הכי נמי הא הקדירה הא' אינה אסורה רק מספק ואיך תולין בה ויש לומר עפ"י מה שכ' החוו"ד ליישב קושיית המל"מ על רש"י שכ' הטעם דתולה בשומרת יום לפי שמעיינה פתוח א"כ איך מדמה הש"ס לזה שני שבילין דתולה הטהור וכו' והא שם אין שייך מעיינה פתוח וכ' החו"ד וז"ל והנלע"ד דודאי דלא שייך תולין הקלקלה וכו' רק במקום שאם היה מזדמן הספק לא מהן היה טהור כמו בב' שבילין שאם לא הלך רק אחד בשביל אחד היה טהור דס"ט ברה"ר טהור רק מחמת שנזדמן ספק זה לשני ב"א ובאו לשאול והוי תרתי דסתרי מטמאין שניהם ומשום הכי כשאחד מהן בא אז הוי מקולקל קצת תולין בו דלא הוי תרתי דסתרי דלזה יש חזקת טהרה ולזה אין לו אבל במקום שאם היה מזדמן הספק לא' מהן היה טמא כגון בשבילין ברשה"י אז ודאי אינו תולה הקלקלה במקולקל ע"כ הוצרך רש"י לומר מעיינה פתוח דאז יצ"צ החילוק מחזקת בדוק ומועיל אף לטהר הראשון עכ"ל החו"ד ולפי"ז דעת לנבון נקל דצדקו ד' שמן רוקח דשאני שלשה קדירות הנ"ל דאם היה מזדמן הס' להקדירה הג' לבד היתה מותרת דס' דרבנן להקל רק דאתה רוצה לאסרו משום קדירה הב' דלא יהיה סתרי אהדדי א"כ מועיל אם הקדירה הא' מקולקל קצת אפי' מספק לתלות בה מה שא"כ גבי אשה שמצאה כתם דאם באה בעצמה לשאול בלא ידיעה לחכם שהחלוק היה אצל חברתה היינו מטמאין אותה ואתה רוצה להצילה ולטהרה על ידי חברתה ע"כ אם חברתה אינה טמאה רק מספק אינה יכולה להציל וצדקו ד' שמן רוקח:
ד) גם בדין נשבע לבטל את המצוה פלפל בחכמה הרה"ג הנ"ל יצ"ו במה שחדש הגאון בס' יד מאיר ואלה דבריו בענין נשבע לבטל את המצוה הנה הרה"ג ר' דוד מאיר האב"ד דק"ק ברעזן בספרו יד מאיר יצא לדון בדבר החדש והוא שכשם ששבועה לא חל לבטל עיקר המצוה כן לא חל אם נשבע שלא לעשותה ממובחר היינו אם נשבע שלא לעשות סוכה בעצמו רק על ידי אתרים וכן אם נשבע שלא לילך בתפילין רק שעה אחת ולא כל היום וחיליה דילי' מש"ס שבועות כ"ט ע"א במשנה נשבע לבטל המצוה כיצד שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב מדכ' בלשון לעשות ולא כ' שלא לישב בסוכה משמע שרוצה לישב בסוכה ורק על העשויה נשבע ואפ"ה לא חל ראיה ב' משם דף כ"ה מתיבי שבועה שלא אכלתי היום שלא הנחתי תפילין היום חייב ואי אמרת דבעי להבא מי איתא בלא אניח דהא נשבע לבטל המצוה עכ"ל הש"ס וקשה מאי פריך מי איתא בלא אניח הא מיירי דהניח תפילין וא"כ יכול לישבע שלא אניח עוד היום אלא ודאי דגם זה הוי נשבע לבטל המצוה כיון דמצוה לילך בתפילין כל היום עכ"ד הרב הנ"ל והשבתי לו אז האמת יורה דרכו שלא כיונה המשנה על העשוית הסוכה רק על ישיבתה וראיה שברמב"ם וש"ע כ' רק שלא לישב בסוכה והמשנה לישנא דקרא נקט שכ' חג הסכות תעשה לך גם אי אפשר לומר דהמשנה כיונה על עשויתה היינו תיקון הסוכה דהא איתא בש"ס חולין קל"ו ובכתובות פ"ו דבמ"ע היו מכין אותו עד שתצא נפשו אם אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל עכ"ל א"כ היכי תעלה על הדעת שבעת הוא רוצה לישב בסוכה אך שאינו רוצה לעשות בעצמו ע"ז נאמר מכין אותו עד שתצא נפשו הרי חזינן דאף דאמר בלשון עשויה כיון על ישיבתה כמו לולב ואינו נוטל ה"ה הכא נמי ראיה הב' מפירכת הש"ס לשמואל דבעי להבא מלא הנחתי תפילין וכו' כנ"ל זה ג"כ אינה ראיה דהא בעי דהשבועה גופא שנשבע לשעבר אותה השבועה ממש שיכולה להיות להבא וא"כ א"ש דהא א"א לישבע בבוקר קודם הנחות תפילין שלא להניח תפילין כל היום וז"פ וראיה מד' שמואל בעצמו שאמר שזרק פלוני צרור לים פטור לפי שאינו בלהביא שיזרוק פלוני צרור לים לפי שאינו ברשותו וקשה הא משכחת לה ע"י כפייה שיכוף חבירו שיזרוק או להני פוסקים דס"ל דשבועה על ידי שליח הוי שבועה א"כ משכחת לה שחבירו עשאו שליח לישבע עבורו שיזרוק צרור עי' קצוה"ח סי' קכ"ג ונוב"י קמא סי' ס"ז ומ"ת סי' קמ"ז ומקור חיים סי' תמ"ח אלא ודאי דעיקר דאותה השבועה גופה שנשבע לשעבר שלא היה ע"י ציווי של חבירו וגם לא היה חבירו בידו לזרוק אז לא בעינן שיוכל לישבע להבא וזה ברור ופשוט. וא"כ הכא נמי בלא הנחתי תפילין היום לא יוכל לישבע בבוקר קודם הנחות תפילין שלא אניח ואין לחייבו לפי שיוכל לישבע אחר הנחת תפילין דלא הוי אותה השבועה ממש להבא אחר כתבי זאת מצאתי שהר"ן בתשובותיו הקשה על הש"ס הנ"ל הא יוכל לישבע לא אניח על ראשי שום דבר ויחול ע"י כולל על תפילין ג"כ ותירץ דבעינן דאותה השבועה ממש יוכל לישבע להבא וכאן הוא אמר לא הנחתי תפילין לחודא עכ"ד ושמחתי שבעז"ה כיונתי לדעת הגדול והבאתי ראיה מפורשת להיפך מד' הש"ס נדדים דף ז' ע"א אמר רב גידל וכו' האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופריך הלא מושבע ועומד מהס' היא ואינה חלה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית שוב לא מיקרי מושבע מהס' ע"כ הרי דאף ע"כ שבפירוש כתוב והגית בו יומם ולילה אפ"ה כיון דמצי למפטר בשעה אחת חלה שבועה מכש"כ גבי תפילין דלא מצינו בפירוש שמחיוב לילך בהן כל היום בודאי חלה השבועה אם נשבע לאחר הנחות תפילין בבוקר שלא להניחן עוד היום וע"ש בתוס' שכתבו שכשם שחל שבועה בנידון הנ"ל לקיים כן חל לבטלה באם שיצא כבר ההכרח בק"ש שחרית וערבית והר"ג רד"מ בספרו רצה ליישב קושיתי מנדרים הנ"ל אחר שהשבתי לו ותיקן דבריו ודייק להיפך מד' תוס' הנ"ל לומר שמחלקין בין לקיים בין לבטל ובמחכ"ת טעה בד' תוס' ששם איתא טעות סופר כנראה לכל מעין וז"ל שם באמצע הדיבור וה"ה אם נשבע שלא לשנות פ"ז דאין חייב משום שבועה וכו' ולא הוי נשבע לבטל המצוה עכ"ל והרב הנ"ל לא הרגיש שמלת דאין הוא ט"ס וצ"ל דחייב עוד ראיה מנשבע לחלוץ ליבמתו דאין זה נשבע לבטל המצוה אף דמצות יבום קודם והיא המובחר אפ"ה חלה השבועה וכן הוא בפירש במס' מכות דף ח' דחטיבת עצים לסוכה לא חשיב מצוה כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב ורק קצירת העומר מצוה כיון דאפילו מצא קציר קוצר ע"כ הרי דכל מצוה דמצי למיפטר נפשיה מניה לא חשיב מצוה ואל תשיבני מד' רש"י שם שכ' וז"ל כי לא מצא חטוב אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה עכ"ל משמע לכאורה דעשיית הסוכה מצוה ז"א דאם מצא סוכה עשויה הכל מודים דאין מצוה לעשות לו סוכה וע' במס' סוכה גבי פלוגתת סוכה ישינה דבאמת צריך להבין דכי בשביל זה שלפעמים אינה מצוה כגון אם מצא חטוב עי"ז לא יחשב למצוה אם לא מצא חטוב הא אם לא יחטוב לא יהיה לו ממה לעשות סוכה אלא ודאי דהטעם הוא דמשגחינן אם זה המעשה היא תכלית המצוה בפ"ע וע"כ א"ש דקצירת העומר היא למצוה בפני עצמה יחשב משא"כ חטבת עצים לסוכה שהוא רק הכנה למצוה ולא למצוה בפ"ע וא"כ אדאתינן לזה בוודאי כוונת רש"י ג"כ על ישיבת סוכה ונקט לשון הקרא והמשנה כנ"ל:
ה) ובדין חצי שיעור לשבועה שקו"ט הרב הנ"ל יצ'"ו וז"ל ע"ד הר"ן פרק שבועת שתים בתרא וז"ל ולענין קיי"ל כרבנן דבעינן שיעור שלם אבל בחצי שיעור פטור ויש אומרים דבשבועה ליכא אפי' איסור בחצי שיעור כיון שהוא בדה את האיסור ע"כ אמרינן דלא נתכוין רק לשיעור שלם אבל הרמב"ם ז"ל כ' דבשבועה ג"כ אסור חצי שיעור כמו בכל איסורין עכ"ל הר"ן אח"כ כתב וז"ל בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון שאמר שלא אוכל דעתו אכזית או דילמא כיון דלאו בר אכילה הוא דעתו אכל שהוא וכן איבעיא להו בלא אוכל חרצן בכמה כיון שאינו ראוי לאכילה וכו' וכיון שלא איפשטא הנך איבעיא נקטינן לחומרא עכ"ל הר"ן וקשה למאי נפקא מינה כתב דנקיטינן לחומרא אם למלקות ליכא למימר דמספק לא מלקינן ואם לאסור חצי שיעור הא כבר כתב לעיל דאפי' במידי דאכילה אסור בחצי שיעור שוב נודע לי שכבר קדמוני בזה הרב הג' רע"א זלה"ה וישבתי לי דיש נפ"מ בכמה אופנים. הא'. דהנה איתא בש"ס וביו"ד סי' רל"ח סט"ז שבועה שאוכל ככר זה ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא שנשבע לבטל המצוה דשבועה הא' ועבר מיד אפי' אם לא יאכלנה ואם יאכלנה קיים שבועתו הא' הלכך מוטב שיאכלנה כדי לקיים שבועתו הא' ואם אמר שבועה שלא אוכלנה שבועה אוכלנה מיד עבר על שבועה הא' אפי' אם יאכלנה הלכך מוטב שלא יאכלנה כדי שלא יעבור על שבועה הא' ע"כ והנה ניחזי אנן בנידן דידן אם נשבע שלא יאכל פירות או ד"א מידי דבר אכילה ואח"כ חזר ונשבע שיאכל חצי שיעור ואי אפשר להתיר לו השבועה הב' כגון באופנים שאין להתיר אותם ואנן קימא לן ששבועה חל אחצי שיעור כמש"כ התוס' שבועות כ"ב ע"כ מותר לו לאכול חצי שיעור ומצוה לו לאכול כדי לקיים שבועתו הב' אבל אם נשבע על דבר שאינו בר אכילה שלא לאכול סתם ואח"כ חזר ונשבע שיאכל חצי שיעור אי נימא דדעתו אכל שהוא א"כ שבועתו הב' היה שבועת שקר ע"כ נקטינן לחומרא ואסור לו לאכול מכח שב' וא"ת עדיף ודו"ק. אופן הב' נראה לפע"ד דבמידי דלאו בר אכילה לא שייך חזי לאצטרופי דלא מיבעיא לפירש הא' שכ' הפרמ"ג יו"ד סי' ס"ג דיאכל מעט מעט עד שיהיה כזית בכדי א"פ בודאי שזה לא שייך הכא במידי דלאו בר אכילה כעפר וכמדומה דכל עיקר הטעם דבכדי א"פ ד"מ הוא מטעם הנאות גרונו או מעיו וזה לא שייך הכא ודו"ק אלא לפירש הב' שכ' הפרמ"ג דגזרו רבנן דילמא יאכל כזית שלם ג"כ לא שייך הכא הגזירה כיון דלאו בר אכילה הוא לא גזרי ביה דאפי' במלאכת שבת יש דיעות אי אסור חצי שיעור דהרמב"ם כ' בפ"ג דה"ח שהיתר גמור ח"ש ואכילת עפר לא דמי רק לזריקת צרור לים וע"כ אי נימא דכוונתו רק על שיעור שלם הוי כמו שנשבע שלא יזרוק שתי אבנים הכי מצינו גזירה שלא יזרוק אבן אחת ואפי' לשיטת רש"י בשבת דף ע"ד דאסור חצי שיעור במלאכה בשבת שאני התם דע"י שישלם מלאכתו יצטרף אבל באכילת עפר לא שייך צירף ע"כ לולא האיבעיא לא הוי אסור במידי דלאו בר אכילה חצי שיעור:
עוד יש נפ"מ לענין חשוד דקיי"ל דבשבועת ביטוי נעשה ג"כ חשוד וא"כ אם נשבע שלא יאכל חצי שיעור ואח"כ אכל נעשה חשוד אבל אם נשבע סתם ואח"כ אכל חצי שיעור לא נעשה חשוד לשבועה דבזה לא עבר רק על איסר חצי שיעור כמו ח"ש נבלות אבל אי נימא דבעפר דעתו אכל שהוא א"כ בכ"ש נעשה חשוד (ואפילו לשיטת רש"י שבשבועה דלהבא לא נעשה חשוד אפשר לומר דבזה נעשה חשוד דכאן לא שייך לביה אנסיה) וע"כ נפ"מ מהאיבעיא דנעשה חשוד מספק ופסול כמו שאיתא בחו"מ סי' ל"ד עוד נפ"מ באם הוא נשבע שלא יאכל היום והיה סמוך ללילה דמטעם חצי שיעור הוי מותר לו לאכול ח"ש דל"ש ח' לאצטרופי דלא יוכל עוד להשלים היום משא"כ אי דעתו אכל שהוא אסור ודו"ק:
אמר המחבר מה שכתב הרב יצ"ו שהרמב"ם כתב בפ"ג מה"ש שהיתר גמור הוא חצי שיעור עיינתי בפרק שלישי מהלכות שבת ולא מצאתי מה שכותב בשמו ואתה תחזה במה שכתבתי אני הדל בקונטריס שדי חמד בחלק הכללים במערכת החי"ת אות ד' ששם הבאתי מערכה מול מערכה בדעת הרמב"ם אם במלאכת שבת חצי שיעור אסור מן התורה או אינו אסור אלא מדרבנן ואין מי שיאמר שהיתר גמור הוא דלכל הפחות אסור מדרבנן מיהא וגם הרב יצ"ו נראה שמה שכתב (בשם הרמב"ם) שהיתר גמור הוא כונתו שמן התורה היתר גמור הוא והשגתי עתה שו"ת ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליבשיץ וראיתי בחלק א"ח סי' ב' שהאריך לבאר אם דין חצי שיעור דאסור מן התורה הוא בכל האיסורין וכן במלאכות בשבת או דווקא באיסורי אכילה וכתב שדעת התוס' בגטין ד' כ' ד"ה בכתובת קעקע דאינו אסור אלא מדרבנן דהא כתב ולא קעקע הרי זה חצי שיעור וקאמרי דאסור מדרבנן וכן הוכיח מדברי התוס' בשבועות ד' ט"ז ד"ה מנה"מ וכתב שלזה נתכוון מר בריה דרב נודע ביהודה בתניינא יו"ד סי' י"א ושוב כתב שכן דעת הרמב"ם מדכתב בפרק א' מהלכות שבת הלכה ג' דכל פטורי שבת אסור מדברי סופרים והרי כמה וכמה מלאכות תלויות בשיעורין ואם חצי שיעור בשאר איסורים שאינם איסורי אכילה אסור מן התורה היכי כייל דכל פטורי שבת אסור מדברי סופרים ושוב הביא שדעת כמה פוסקים דחצי שיעור במלאכת שבת וכמה דברים שאינם איסורי אכילה גם כן אסור מדאורייתא והאריך מאד בכל פרטי דיני חצי שיעור שם ובסי' ג' וסי' ד' וסי' ה' עי"ש דב"ק:
ו) ובדין תפיסה בעסקא דפלגא מלוה. וכו' כתב הרב הג' הנ"ל יצ"ו וז"ל בסי' צ"ז בחו"מ כתב הנתיבת וז"ל ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד פקדון ודאי דמותר לו לתפוס דהא החוב לא בא מחמת הלואה וכחוב הבא מחמת גזילה דמי ורק בעד הפלגא מלוה אסור לו לתפוס אמנם כשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה היא משום פלגא פקדון אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפקדון ותופס בכיוון חפץ גדול ששוה בעד הכל גם נגד הפלגא מלוה מותר וראיה לזה ממס' ב"מ דף ל"ב הא דבעי התם שיטחה לצרכה ולצרכו מאי ופשיט לה מהא לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותידש פסולה ומשני שאני הכא דכתיב אשר לא עובד בה מכ"מ ע"ש הרי מוכח דבמקום דליכא גזה"כ מותר כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור עכ"ל ע"ש והנה אף שמכיר אני את ערכי כחגב לפני ארי ומי אני לבא אחר המלך בלבוש שק אך כבר הורונו חז"ל דכתיב בה אמת ניתן רשות אף לקטן כמוני לידרוש במופלא ממנו והראיות יתנו עידיהם ויצדקו הדין ע"כ הרהבתי בנפשי עוז לגשת ללחום נגד חידושו הנ"ל לפע"ד איסור גמור הוא וראיה ממס' שבת קל"ג א' דפריך הש"ס ע"ז דצריך קרא להורות דמילה מותר אפי' במקום הנגע הלא דבר שאינו מתכוין הוא ומשני באומר לקוץ בהרתו מתכוין ע"ש ובע"כ מוכרח אתה לומר דלא ברשיעי עסקינן שיאמר דוקא לקוץ בהרתו לבד ולא לשם מצות מילה כלל דלרשיעי לא ניתנה תורה ובודאי מיירי דמתכוין למצות מילה וגם לקוץ בהרתו ועולה שפיר יושב לק' הש"ס דבר שאין מתכוין הוא דקציצת הבהרת בא ממילא ע"ז תירץ דגם מתכוין הוא לקציצת הבהרת וא"כ מוכח מכאן בעליל דהיכי דעושה דבר היתר ומתכוין לאיסור ג"כ אסור דאל"כ הדרא קו' לדוכתיה דשא"מ הוא ואין לחלק דשאני קציצת בהרת דכתיב השמר בנגע וע"כ ה"א דאסור דסוף כ"ס לא הוי שמירה משא"כ בשאר לאוין דלא כ' שמירה דא"כ מה פריך דשא"מ הוא לימא ש"ה דכתיב השמר אלא דמלת השמר אינו מורה לאסור שלא בכוונה ודו"ק עוד ראיה גדולה מהא דאיתא ש"ע סי' שכ"ח אמדוהו לשני גרוגרות והיה כאן ב' אשכולת אחד בעוקץ א' וב' גרוגרות ואחד בעוקץ א' ושלשה גרוגרות אסור לתלוש את הבעל שלשה והוא תשו' הרא"ש כלל כ"ו ור"ן פ"ק דביצה מטעם דרבי בשיעירון אסור הרי אף ע"ג דבמעשה חדא אתעביד האיסור והיתר אפ"ה אסור וכן כ' הר"ן בפ' האורג וז"ל והרשב"א כ' וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד דה כי גרסינן בירושלמי רבי יוסי ברבון בר' חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ר"י ב"ב בשם ר"ח היה מפקח הגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי"ז הא דאמר נתכון לנעול בעדו לא בעדו לבד דוקא קאמר אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר ולומר בשביל שניהם מותר ע"כ ודבריו תמוהן בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' מתכוון לנעול אף בעד הצבי מותר וזו שאמרו בירושלמי זה ענין אחר לומר שאם נתכוון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל אע"פ שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו וסמכו לזה תינק מבעבע ומפקח הגל ולא שיהי' דומה ממש בענינם לפי שבענין פיקוח נפש אפי' מתכוון למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ"נ מותר וכיוצא בה אמרו בגמרא במס' יומא והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אע"פ שהוא מתכוון עם אותה מלאכה למלאכה אסורה בשבת התירו חז"ל כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת עליו אבל במלאכת הרשות ח"ו וזהו ששינו את הלשון בירושלמי שגבי צבי אמרו לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי ובתינק אמרו להעלותו ולהעלות וכו' עכ"ל הר"ן ועיינתי ברשב"א שכ' שם בגי' הירושלמי לנעול ובעד הצבי רק באמת הגירסא שלפנינו כמו שכ' הר"ן הרי מד' הר"ן מפורש יוצא שלא כד' הנתיבות הנ"ל וכן כ' המג"מ בפ"י מה"ש בשם הרמב"ן ז"ל שדחה ג"כ ד' הרשב"א וכ' שאין להקל ועוד אפשר לומר דאפי' הרשב"א שמתיר בכיון לנעול ביתו בעדו ובעד הצבי יודה למה שכ' הש"ע בב' גרוגרות ובג' ג' שאסור לכרות הג"ג דבשלמא בנועל ביתו וכן במצודה וכו' שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"א לעשות בע"א ע"כ מותר משא"כ בב' אשכולת שאפשר לכרות האשכול בב"ג והוא כורת את בעל הג' מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שרוצה להרבות ע"כ אסור וא"כ בהגיעי לזה נמצא שבנ"ד שאפשר לו ליקח משכון קטן והוא לוקח גדול דהוי אפשר וקא מכוון הכל מודים שאסור ושאני משטחה לצרכה ולצורכו דא"א בע"א בלא שטיחה ומאי איכפת לן שהוא נהנה ג"כ אך עכ"ז ירא אני מהרשב"א ז"ל שלא ישרפוני בהבל פיו הקדוש שגם עליו תיסב הקושיא משבת קל"ג הנ"ל ע"כ מוכרח אני לכוף כאגמן ראשי ולהודת דליכא משם ראיה דנוכל לומר דלעולם כל היכי דמכוון להיתר ולאיסר מותר ושם מיירי באמת שאינו מתכוון למצות מילה כלל רק לקוץ בהרתו לבד ולא תקשה הלא התורה לא ניתנה לרשע יש לומר דמיירי שהוא אינו מל בעצמו א"ע רק מצווה לאחר לקוץ את בהרתו וע"כ לולא שהתורה התירה למול בצרעת הוי אסור להמוהל לקוץ בהרתו ולא תקשה מאי איכפת להמוהל מה שהוא מחשב לשם קציצת בהרת הוא לא ישמע לו ויכוון לשם מילה וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן זה אינו דהא בקציצת בהרת שניהם עוברים הקוצץ והנקצץ שהוא עושה מעשה וממציא עצמו וע"כ הוי הדין שאסור למוהל למולו שעובר על לפני עור לא תתן מכשול בזה באה התורה והתירה שאף שהנימל מכוון לשם קציצת בהרתו אתא מצות מילה דהמוהל מכוון ודוחה את האיסור שהנימל מכוון ועפי"ז נבין שפיר כוונת רש"י הק' דפירש וז"ל גדול שהוא בר עונשין ואמר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה לטהר עכ"ל דקשה לכאורה מי הכריח לרש"י לומר שהוא אינו מל א"ע והשתא יובן שפיר דקשה ליה לרש"י באם הוא מל עצמו לא יתכן ההיתר של התורה משני טעמים חדא דמרשיעי לא מיירי ועוד סוף כ"ס הלא התורה לא התירה רק למול בצרעת היינו לקיים מצות מילה ואם הוא אינו מל כלל לשם מילה לא נקראת מילה כלל ע"כ פירש רש"י שאינו מל עצמו כנ"ל ודוק. גם מיושב שפיר עפ"ז מה שלא מקשה הש"ס ואי איכא אחר ליעבד אחר ולקמן מקשה שפיר אף שהוא מחשב לשם קציצת בהרת אפ"ה פשיטא ליה שמותר להמוהל למול התינק דמאי איכפת ליה במחשבת האב דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וליכא לפני עור ג"כ כמו שדייק רש"י הקדוש ואמר לא ליקי אב התם דלכאורה הוא אך למותר ועפ"י הנ"ל יובן דלא לוקי התם כדי שלא יעשה האב שום מעשה לסייעו להמוהל דאל"כ יהי' אסור גם לאחר משום לפ"ע והבן ועפי"ז שפרשתי שהוא באמת אינו מכוון רק לקצוץ בהרתו או בהרת בנו מיושב קו' התב"ש שהקשה על הש"ך בסי' שפ"ב שאם האב יכול למול אסור לו לכבד לאחר והקשה התב"ש מש"ס שבת הנ"ל שפריך ואי איכא אחר וכו' ובהנ"ל מיושב דהכא כיון דהוא מכוון רק לקוץ בהרת בנו א"כ אפי' אם הוא מל אינו מקיים מצות מילה דאף דמצות א"צ כוונה מכ"מ כוונה להיפך ע"כ מותר לך לכבד לאחר לזה משני בדליכא אחר אך כ"ז אמרתי ליישב ד' הרשב"א אבל ד' הנתיבות עדיין במקומן עומד דאסור לכוון ליקח משכון גדול כי הר"ן והרמב"ם והמגיד ועוד שאר פ"ו חולקים על הרשב"א ואוסרין לכוון לאיסר ולהיתר ולא יעלה ע"ד לסייע לנתיבות הנ"ל מד' הש"ס פסחים דף ח' שאף שהוא מחפש אחר מחט ח' שליח מצוה ומוכח משם לכאורה דאף שמכוון לשני דברים אפ"ה לא בטל המצוה ז"א דהתם רשות לא מבטל המצוה אבל הכא א' רשות והב' עבירה והבן אך סוף כ"ס אני חוזר על הראשונות למסקנא דש"ס בליכא אחר הדק"ל הא התורה לא מיירי מרשע ומוכרח אני לומר דדחיק קרא ומוקי אנפשיה דנפ"מ לזה דאינו לוקה דהמעשה התירה התורה ועל ריע כוונתו אינו לוקה דאינו לוקה אכוונה ודו"ק:
עוד לו להרב הנ"ל יצ"ו בהלכות פסח וז"ל החק יעקב בה"פ סי' תנ"ז כ' באם שהיה לו חלה חמוצא בע"פ שחל בשבת אחר שש דאינו עובר עליו מתרי טעמא חדא הואיל שכבר אכל כל הלחם חמץ שוב לא ישאל על החלה דא"כ קא אכיל טבל למפרע הב' דהא אין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת עכ"ל ולכאורה תרי תמיהי קא חזינא הכא א' על הטעם הב' דהא ק' גוף המשנה מ"ט עובר על החלה הואיל אי בעי מיתשיל עלה הא ביו"ט אין נשאלין כמו בשבת וע"כ לומר דהפירש הוא לולי האיסור שבת או יו"ט היה ראוי שאול א"כ ה"ה הכא ומה נשתנה זמ"ז גם על הטעם הא' קשה דהא במתניתין ג"כ למה יתשל דהא הוא חמץ ואסור בהנאה ואינו שלו וע"כ דהכי פרושו דהיה יכול לשאול עליו טרם שנתחמץ הוא הדין הכא נמי כיון שהיה יכול לשאול עליו קודם שגמר אכילתו מיקרי שלו. התבוננתי וראיתי דשפיר אמר דבשלמא בש"ס שפיר אמר הואיל דאיבעי הוי מתשיל עלה טרם איסר חמץ או קודם שנתחמץ והוי ראוי אז לאכול ביו"ט וע"כ הוי לצורך יו"ט וע"כ הוי מותר לשאול עליו ולא כמו שכ' הפר"ח ליישב דאף דאין נשאלין ביו"ט זהו רק מדרבנן וע"כ עובר עליו דנלע"ד ניהי שהוא רק מדרבנן מכ"מ החכם לא יתירו ולא ימצא לחכם שיעבור על איסר ולפי סברתי ניחא דהפירש הוא דישאל קודם האיסר או קודם שנתחמץ והוי שפיר לצורך כדי שיאכל ביו"ט וע"כ אח"כ שנתחמץ שלו מתחמץ משא"כ בנידן של החק יעקב שהי' בשבת של עה"פ שנאכל כל החלה קודם שעת היתר חמץ וא"כ תיכף באותו הרגע אף קודם איסר חמץ שוב לא היה ראוי לשאול על החלה מב' טעמים וא"כ אח"כ בבוא איסר חמץ לא בא על שלו כ"א על הפקר ודו"ק:
ח) ועל מה שכתבתי בנדפס אות שצ"ט אם יש כח באיסור דרבנן להפסיד לאחרים והבאתי דברי הרב ש"ך ומה שהשיג עליו הרב יד שאול וכו' הנה על דבר זה כתב אלי ידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו וז"ל ואגב אורחא אציגה נא גרגיר אחד שנהניתי בו שראיתי שכוונתי לדעת כת"ר במערכת האל"ף מה שהשיג על הגהות יד שאול ביו"ד סי' קי"ט אציגה פה מה שכתוב אצלי מזה עשרים שנה העתק מכתב ידי יו"ד סי' קי"ט. המוכר לחבירו דבר האסור וכו' ואם הוא רק איסור מדרבנן אינו מחזיר וכ' הש"ך ס"ק כ"ז דרבנן לא גזרו כדי להוציא ממון וכו' וכ' עליו היד שאול וז"ל ומעת שראיתי זה נצטערתי דזה היפך כל הש"ס דא"כ חמץ נוקשה וכו' ובתשובה הארכתי עכ"ל וזכיתי לראות התשובה והיא בשו"מ מהד"ת חלק ב' סי' ל"ג וז"ל עוד נראה לי דבר חדש דנודע דבדיקת הריאה הוא רק דרבנן ומה"ת סומכין על הרוב וא"כ למה נאבדה הריאה טריפה דהרי נודע מה שכתוב הש"ך סי' קי"ט דהם לא גזרו להוציא ממון וכו' וצ"ל דבאמת הם תקנו שיבדוק הריאה ובזה ליכא הפסד דיוכל להיות שיבדק וימצא כשר וכו' לפי"ז בעגלים הרכים דאין תקנה במיעוך א"כ כל שימצא סירכא יהי' טריפה איך עבדי רבנן תקנה שיופסד ממון וצריך לומר משום לא פלוג ולפי"ז הוא דוקא בבדיקה פנים ולא חוץ בפשטא דלא מתקנינן להפסיד ממון ש"י עכ"ל והנה מכיר אני את מך ערכי מי אני להרהר אחר דבריו עכ"ז תורה הוא דכתיב בי' אמת ולא לישא פנים ע"כ רשות ניתן לומר מה שנראה בעיני שפתי כהן ישמרו דעת דבאמת יש כח ביד חז"ל לאסור המותר אף שבזה יופסד ממון כמו כל אסורים דרבנן ולא גרע מן הפקר ב"ד רק היכא דהאיסור כבר נאכל ולא יתוקן בזה שום דבר ואפילו המוכר יחזור הדמים לא יתוקן אכילתו בזה לא תיקנו בדיעבד להוציא ממון ולא דמי כלל לחמץ נוקשה דהתם גזרי אומר שלא לאכול חמץ נוקשה ושלא להשהותו אף דממילא ע"י זה יופסד ממון דצריך לבערו עכ"ז התורה נתנה להם כח ורשות לעשות סייג לתורה כדי שלא יבא לאיסר דאורייתא וזה היא ניחא היכי דהאוסר ישנו בעולם מה שא"כ היכי דהוא כבר נאכל וצריך להוציא ממון עי"ז לא גזרו וזה הוא מדוקדק בד' הש"ך שכ' להוציא ממון ולא כ' להפסיד כי באמת להפסיד יש להם כח היכי דיתוקן בזה הסייג אבל בדיעבד להוציא אין להם כח ובזה מיושב בכל המקומות וכעין זה לדעתי כתב הטו"ז בה' רבית סי' קס"א סק"א וז"ל דאין להקשות א"כ גם לענין אונאה נימא דיהי' אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו חז"ל להוציא ממון עי"ז נגד דין תורה מה שא"כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא כל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לו לעשות כן לכתחלה יע"ש וכן כ' הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דאם תקף מחבירו מצוה דרבנן א"צ ליתן לו יו"ד זהובים דהם לא תיקנו כדי להוציא ממון יע"ש ונראה לי דסברות הש"ך הוא דחז"ל בכל דבריהם שתיקנו אין להם כח רק לגזור על האדם לשמוע להם כמו שכ' התורה לא תסור וע"כ לא הוי רק איסור גברא ואינו רביע רק על האדם ולא על החפץ וע"כ אם אכלו בדיעבד בלא הודע נחשב לו האכילה לאכילה משא"כ באיסור תורה דהאוסר רביע על החפץ ע"כ לא נחשב אכילתו לאכילה ולא נהנה ולדעתי קרוב לומר דזה הוא סברת הפוסקים שכ' דבאיסור דרבנן לא אמרינן אי עביד לא מהני וגם זה הוא הטעם דשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסיה וגם לא אמרינין מחיוב שבועה ואיל"מ גבי שבועה דרבנן ואגב אורחא אציגה נא בזה מה שכ' שם הנתיבות בסי' רל"ד הטעם שאין מחזיר הדמים באיסור דרבנן היכי שכבר אכל משום שעבירה דרבנן בשוגג א"צ כפרה וראייתו מעירובין מ"ז דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכו' ותמיד אני מצטער על דבריו אלו מאו"ח סי' של"ד שאפי' באיסור תחומין דרבנן אם עבר בשוגג צריך כפרה וגם ביו"ד סי' קכ"ג בשתה יי"נ סתם בשוגג צריך תענית ה' ימים אלא ודאי שלא כד' הנתיבות הנ"ל ובסברתי מיושב שפיר ע"כ הגיעו דברי הרב הנ"ל יצ"ו: אמר המחבר עתה ראיתי לידידי הגאון מלכיאל צבי הלוי אבד"ק לאמזא בספרו היקר דברי מלכיאל בשו"ת לאו"ח סי' כ"ח אות ז' שעמד מתמיה על דברי הרב ש"ך ממה שכתב הרדב"ז בח"א סי' קמ"ה דצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבור איסור דרבנן (עיין במה שכתבתי בדברי חכמים סי' ט"ל בענין זה) וא"ל דמ"מ צריך לעבור על איסור דרבנן אבל הכא נוגע רק לממון דהא אסרו חמץ בשעה ששית בהנאה ואם קנה או מכר מכרו בטל וכן לענין קדושי אשה ונוגע רק לממון וכן יש למצוא הרבה בש"ס וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מה"מ להדיא שאיסורי הנאה אף דרבנן אם אכל מחזיר דמיו הרי שאין הטעם משום שלא העמידו והאריך קצת בזה עי"ש דב"ק ולפי שיטתו הדבר תמוה מאד דהרואה יראה שמרן בסי' קי"ט סעיף י"ג כתב גם הוא מה שסיים הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ט"ז דין י"ד דבאיסורי הנאה בין של תורה בין של דברי סופרים מחזיר הדמים והרב ש"ך על דברי מרן בסוג' הנ"ל קאי ואיך לא השגיח בסיום לשון מרן דבאיסורי הנאה דרבנן נמי אם אכל מחזיר הדמים דאלמא אין הטעם משום העמידו וכו' כמו שכתב הגאון דברי מלכיאל יצ"ו אמנם בהורמנותיה דמר נראה לי ההדיוט דלפי מה שכתבתי בנדפס שגם הרב ש"ך מודה דחכמים אסרו בכמה מקומות והפסידו ממון ולא העמידו על דין תורה (כדי שלא להפסיד ממון) אלא שזה דוקא כשיפעלו על ידי זה לאסור הדבר ההוא שלא לאכלו או אף שלא ליהנות אבל במוכר איסור דרבנן והלוקח כבר אכלו אם יאמרו להחזיר הדמים לא יפעלו דבר בהאיסור שכבר נאכל ולכן העמידו אדין תורה שאין כאן איסור ולא חייבוהו להחזיר הדמים אין מזה סתירה לסברת הרב ש"ך שהרי אם מכר איסור הנאה מדרבנן והלוקח כבר אכלו אם יאמרו שמחזיר הדמים מתקיים שפיר גזרתם שאסרו דבר זה בהנאה ולכן מחזיר הדמים כדי שלא יהא להמוכר הנאה של כולם כן נראה לדעתי ברור בכוונתי הרב ש"ך והמעיין יבחר:
ומה שהעיר הרב הנ"ל יצ"ו על דברי הנתיבות דבדרבנן בשוגג לא בעי כפרה עיין לקמן בקונטריס זה באות ח"ק מה שהבאתי בענין זה מיימינים ומשמאילים בסברת הנתיבות:
ומה שהביא הרב הנ"ל יצ"ו מדברי הגאון שואל ומשיב בתשובה כנז"ל גם אני הדל מצאתי תשובה ממנו בענין זה הלא היא במהדורא תליתאה ח"א סי' צ"א (בד"ה אמנם אם כבר) שרצה לדון בנדונו על פי דברי הרב שפתי כהן דרבנן לא עשו דבריהם להוציא ממון וחזר בו וכתב וז"ל אמנם מלבד שדברי השפתי כהן תמוהים מכמה מקומות וכו' ואחד מהם בכתובות ד' פ"ד בכתמים כפי גירסת הרי"ף הרי דגזרו אפילו בכתמים ומפסדת כתובתה ואף דיש לחלק אבל הדבר מבואר בהרבה מקומות דגם רבנן אסרו והפסידו ממון על ידי איסורן אם כי לדברי הש"ך הנה מקום לחלק בין איסור דרבנן מצד עצמו דבזה יש לומר דרבנן לא אלמו איסורם להפסיד ממון ובין כאן באשת חמיו דחשו שלא יבואו לטעות להיתר חמותו דאורייתא על כן שפיר אלמו גזרתם עוד יש לי לומר דבר חדש דבמקום שהאיסור הוא ברור לכולי עלמא א"כ לא אלמו איסורם להפסיד ממון אבל היכא דהאיסור אינו ברור כמו בנדון דידן דרבו המתירים אשת חמיו רק דהרבה פוסקים החמירו בזה אלמו תקנתם דאם לא כן יתבטל האיסור מכל וכל דיאמרו דמותר וכדעת המתירים ויתבטל האיסור לגמרי וכעין שכתב הבעל העקידה בשער סדום דיותר יש לחוש במקום שיחשבו שהוא מותר ממה שעוברים על איסור אבל ידעו שהוא אסור רק שעברו עליו יעו"ש והוא הדין כאן:
ועל דברי הגאון שואל ומשיב שבמהדורא תניינא ח"ב סי' ל"ג שהביא הרב הנ"ל יצ"ו מצאתי בספר מנחת שי (הוא ספר שו"ת לגאון בדורנו יצ"ו נדפס בשנת תרנ"א) שהשיג עליו וז"ל וראיתי בשואל ומשיב וכו' שכתב להקל בעגלים בבדיקת פנים לבד על פי דברי השפתי כהן וכו' ובמחכ"ת דבריו תמוהים מאד שהבין דברי הש"ך כפשוטן דהרי מצינו כמה פעמים שגזרו חכמים גזרות ומפסידין הרבה ממון ואדרבה מצינו בש"ס (גיטין דף ל"ד) התה ממונא הכא איסורא ופירש רש"י דבממון יש להם כח משום הפקר בית דין ומוהרי"ט אלגאזי פרק חמישי דבכורות דף ע"ח ע"ג (דפוס פ"ב) תמה על הש"ך הנ"ל ממקדש באיסורי הנאה דרבנן דאינה מקודשת ועל כרחין מטעם כיון דאינה יכולה ליהנות בו אף שהוא מדרבנן מכל מקום לא יהיב לה מידי ולא אמרינן דחכמים לא גזרו להוציא ממון וכן הקשה מדאיבעיא לן בפרק הגוזל קמא כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנה הוו למאי נפקא מינה למיהב להו חמץ שעבר עליו הפסח דאי מקבלי מתנה הוו לא מצי יהיב להו דעפרא בעלמא הוא ומסקינן הכי וכן פסק הרמב"ם בשמיני מהלכות גזלה דלא יצא ידי נתינה בחמץ שעבר עליו הפסח אף דאינו אלא משום קנס מדרבנן וכן הקשה ממוכר לחבירו דבר האסור בהנאה מדברי סופרים דמחזיר לו הדמים וכתב ליישב תמיהות מרן מוהריט"א הנ"ל על מי מה שכתב מרן מוהריט"א בריש פרק שני דבכורות במאי דקיימא לן בקדש בחוב במעמד שלשתן דמקודשת מדרבנן ולמה לא נימא לענין בכורה דקנה מדרבנן וחייב בבכורה מדרבנן ותירץ דשאני במעמד שלשתן אי נימא דלא קנה תחזור דמי החוב לבעליהם ותיעקר כל תקנתא דרבנן לכן אמרו דמקודשת מה שאין כן לענין בכורה אף אי נימא דאינו חייב בבכורה מכל מקום לענין דררא דממונא אין העכומ"ז יכול לחזור ולא מיעקרא תקנתא דרבנן וכיוצא בזה כתב בשפתי כהן יו"ד סי' ט"ל סק"ח דהיכא דלא בדקו כלל הריאה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה ומיעקר תקנתא דרבנן מה שאין כן כשבדקו וקיימו תקנת חכמים ומעתה הדבר נכון דדוקא במקדש באיסורי הנאה דרבנן וכן בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה וכן במוכר לחבירו איסור הנאה דרבנן אי נימא דלא יחזיר לו הדמים אם כן ממילא הוא נהנה מאיסורי הנאה שגזרו עליו חכמים וכן אי נימא דהקידושין קיימים וכן בגזל הגר אם יוכל להחזיר לו חמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה דהקידושין עצמן הנאה הן כדכתבו התוספות בהשוכר את הפועל דף ס"ב וכן מה שמחזיר לכהן וכן מה שמקבל הדמים מהלוקח אם כן לא עקרינן כל תקנת חכמים שגזרו עליו איסור הנאה מה שאין כן באיסורי אכילה מדברי סופרים דהלוקח בין כך ובין כך אכל הדבר אסור ומה חילוק יש בין אם יחזיר לו הדמים או לא ולא נעקר בזה תקנת חכמים לכן אמרינן שפיר דלא גזרו להוציא ממון כיון דבזה אין נפקא מינה לענין גזרתם ולמה היה להם לגזור להוציא ממון ואם כן דמיונו של הרב שואל ומשיב לענין בדיקת העגלים אינו עולה יפה דאי נימא דבעגלים לא בעי בדיקת חוץ נעקר כל תקנת חכמים בענין עגלים ולמה נימא דלא גזרו לענין ממון ולעקור כל תקנת חז"ל מבדיקת העגלים זה דבר תימה דהרי מצינו כמה גזרות דרבנן המפסידים ממון ושוב כתב להתיר בדרך אחרת עי"ש בדב"ק: