שדי חמד פאת השדה מערכת א· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת א · סימן ז
אין מבטלין איסור לכתחלה כתבתי בנדפס באות ז' שכל הפוסקים שוים שדעת הראב"ד דביטול האיסורין אסור מן התורה ולא ראיתי מי שייחס להראב"ד בהיפך עתה ראיתי לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' י"ג אות ב' שכתב בשם ס' שם אהרן בחי' ליבמות ד' צ"ג שדעת הראב"ד דהוא מדרבנן וכתב דשגה בזה וליתא דמלבד עדות הפוסקים בדעתו מבואר הוא בתמים דעים דהוא מדאוריתא ועיין לקמן בקונטריס זה אות כ"ב:
ובמה שכתבתי בנדפס באות ו' שנראה שהרשב"א ס"ל כדעת התוס' דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן השיב ע"ז ידידי הג' מוהר"ר ישראל חיים דייכעש יצ"ו וז"ל המעיין בחידושיו לחולין צ"ח ע"ב (בד"ה והתנן זהו היתר) יראה שדעתו נוטה לסברת הראב"ד שהוא מדאורייתא עכ"ד יצ"ו ועיינתי בדברי הרשב"א וראיתי שאחר שכתב סברת התוס' שהוא מדרבנן ושקו"ט קצת בזה כתב ומ"מ דעת הראב"ד באיסור משהו שהוא מן התורה וכו' ומיהו היכא דעבר ובטלו בטל מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור וכו' ע"ש וזו היא נטיית דעתו לסברת הראב"ד שכתב הרב הנ"ל יצ"ו. ואני אומר מלבד שאינו מוכרח כל כך שכן היא דעתו ועוד אף אם היה מפורש כן בדבריו שבקידושין הנ"ל דנקיט כדעת הראב"ד מכל מקום אנכי ההדיוט כיונתי להלכה בס"ד לייחס אליו שסובר כדעת התוס' שהוא מדרבנן לפי מה שהבאתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות ב' (ורמזתיו בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת הגימל אות ה"ן ס"ק כ"ח) בסתירת דברי הרשב"א מחידושיו לתורת הבית דנקיטינן בדעתו כמ"ש בתורת הבית שחזר בו ממ"ש בחידושין. ואשר הבאתי אנכי ההדיוט הוא מ"ש במשמרת הבית שער ג' ע"ד הרא"ה וז"ל אין בדבריו כלום חדא דמנ"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא דילמא מדאורייתא מישרא שרי ומדרבנן הוא דאסור ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה הכי דייקא וכן הסכימו רבותינו הצרפתים עכ"ל שדברים אלו מוכיחים שכן דעתו כהסכמת רבותינו הצרפתים וכיון שדבריו אלו הם אחרונים למ"ש בחידושיו הכי נקיטינן בדעתו והשגתי ספר יקר פני יצחק להרה"ג מוהרי"ץ אבואלעפיא אבד"ק דמשק יצ"ו וראיתי בקונטריס הכללים מערכה זו אות ט' (בד"ה ברם) דנקיט בפשיטות שדעת הרשב"א דביטול האיסורין הוא איסור תורה ולא פניתי להתיישב בדבריו ואי חיליה דמר הוא מדברי החידושין לחולין יש לומר כמו שכתבתי שיותר יש לתפוס בדעתו מה שנראה מדבריו שבמשמרת הבית הנ"ל:
ומה שכתבתי בנדפס שם שבדעת התוספות פליגי רבוותא ושהרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' צ"ט אות כ' (בנדפס כתוב בטעות אות ב') כתב דלולא דהרבנים שהביא שם הבינו בדעת התוס' שהוא מדרבנן היה נראה לי להבין מדבריהם שהוא מדאורייתא עיין להרב פרמ"ג בספר ראש יוסף למס' חולין על דברי התוספות דף צ"ח ד"ה לא למעוטי שאר איסורין שאחר שביאר דברי התוספות סיים משמע מכאן דתוספות סברי דאסור לבטל איסור מן התורה עכ"ל וכן כתב הרב שערי חכמה בשער ו' אות ט"ז בהגהה להוכיח מדברי התוספות בפסחים דף ה' ע"א ד"ה ואומר (ויש דפוסים שהוא ד"ה וכתיב) שביטול האיסורין הוא מן התורה כמו שכתב בשמו בספר כרם חמד ח"ב המובא להלן באות ח' עי"ש שהרב המחבר יצ"ו דחה הוכחתו:
ובדעת הרמב"ם הבאתי בנדפס באות ז' מחלוקת דהרבנים כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות כ"א בסי' צ"ט (בשם הרבנים מוהראנ"ח ח"א סי' פ"ח ודמשק אליעזר דף רפ"ח ע"א) ופרי חדש בסק"ח ופרי תואר בסק"ה ומזמור לדוד דף ע"ג ע"ב סוברים שדעת הרמב"ם שהוא מן התורה אך הרב נחמד למראה בח"א דף צ"ח ע"א כתב שהרב פרי הארץ בח"א דף כ"ה תמה על מה שכתב הרב פרי חדש דמדברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות מוכח שסובר שהוא מדאורייתא ולדעתו נהפוך הוא דמוכח משם שסובר דהוא מדרבנן וכן הביא בשם הרב שרשי הים בח"ב דף ס"ח ע"א אמנם בשם הרב חקרי לב בחלק יו"ד ח"א דף ע"ד עמוד ד' כתב שצדק הרב פרי חדש שדעת הרמב"ם היא דהוא מדאוריתא. גם הרב ערך השלחן בסי' צ"ט אות ד' שקיל וטרי בזה וכתב שדעת הרמב"ם והראב"ד וראב"ן והרא"ה והריטב"א היא דאסור מדאורייתא אלא שלא נתבאר בדברי הרמב"ם והראב"ד בבלוע בכלי אם אסור לבטלו מדאורייתא אבל בראב"ן והרא"ה והר"ן והריב"ש מבואר דאין חילוק ותמה על הרא"ם בהלכות חמץ שלא זכר שדעת הראב"ד ורוב הפוסקים דהא דאין מבטלין וכו' דאורייתא הוא וכו' עי"ש ועיין בנחלת צבי (להרב פתחי תשובה) בסי' צ"ט סעיף ה' שכתב בדעת התוספות והרמב"ם דאינו אלא מדרבנן ולא זכר שר כמה דיות נשתפכו בזה ושו"ת שמן רקח שציין שם אין מצוי אצלי:
ועתה ראיתי בספר כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו) בח"ב דף י"א בחידושיו להלכות תערובות סי' צ"ט שאחר שרמז לדברי הרב שפתי כהן שם בסק"ז (שהביא מחלוקת הפוסקים בזה) כתב שהפרי תואר סובר שדעת הרמב"ם שהוא מן התורה ושהפתחי תשובה כתב בשם שו"ת ברית אברהם שדעת הרמב"ם היא שהוא מדרבנן (עיני דלאו שפיר חזו לא ראו בדברי הרב פתחי תשובה שכתב כן בשם הרב ברית אברהם ושם בנחלת צבי הזכיר שו"ת ברית אברהם אבל לא כתב מפורש בשמו כן וספר זה לא ראיתיו מעודי ואולי צריך להיות שמן רקח) והוא יצ"ו כתב להכריח על פי מה שכתוב בסוף ספר עזרת נשים בחידושים מהרב אביו דמי שסובר שהוא מן התורה סובר נמי טעם כעיקר בכל האיסורין מן התורה הוא מטעם שלא תאכלו כל נבלה ואם כן הרמב"ם שסובר דטעם כעיקר דרבנן כדכתב מרן הב"י בסי' צ"ח מוכרח שסובר דביטול איסורין דאסור הוא רק מדרבנן אלו תורף דב"ק והוכחה זו אינה מוסכמת שהרי לדעת הרב בני שמואל שהרמב"ם סובר טעם כעיקר בכל האיסורין מן התורה (עיין להרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות קד"ם) נהפוך הוא וצריך לומר שדעת הרמב"ם דביטול האיסורין מן התורה וכן בדעת התוספות הרבה פוסקים מייחסים שסוברים דביטול האיסורין הוא רק מדרבנן כמו שכתבתי בנדפס באות ז' ואילו בדין טעם כעיקר מלבד שדעת רבינו תם מבוארת ושגור בפי הפוסקים שסובר שטעם כעיקר בכל האיסורין הוא מן התורה הנה רבינו פרץ בחידושיו לנזיר כתב בשם התוספות דטעם כעיקר דאורייתא וחייבין עליו כרת כמו שכתב בשמו הרב אהל יעקב במערכת הטי"ת אות ח"י גם בדעת הריטב"א כתבתי בנדפס שם שסובר שביטול האיסורין הוא מן התורה ושכן כתב בחידושיו לפרק גיד הנשה כמו שכתב בשמו הרב ערך השלחן ואילו בטעם כעיקר סובר בחידושיו לפרק גיד הנשה שהוא מדרבנן כמו שכתב בשמו הרב אהל יעקב שם באות ט"ז:
הא למדת דלאו הא בהא תליא גם בדעת הרשב"א כתבתי בנדפס שם שמתבאר שנוטה דעתו לסברת התוספות שהוא מדרבנן ואילו בטעם כעיקר דעתו שהוא מן התורה כמו שכתב הרב אהל יעקב באות י"ז בשמו בחידושיו ובתורת הבית הארוך בית רביעי שער ראשון ואם כן נראה דאין הכרח בדעת הרמב"ם מדסובר דטעם כעיקר דרבנן שיסבור דביטול האיסורין דרבנן דלא תלי הא בהא כאמור:
והשגתי עתה (בששון) ס' ילקוט הגרשוני לידידי הגאון מוהר"ר גרשון שטערין אבד"ק מ' לודאש יצ"ו וראיתי שכתב בדף כ"ד ע"ג (ד"ה דרבנן) דלקנות איסור או לקבל איסור מאחר כדי לערבן ולבטלן ברוב הכל מודים דאסור מדאורייתא אף למאן דאמר אין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן ובזה סרה מהר קושית הפתחי תשובה בנחלת צבי יו"ד סי' צ"ט סעיף ה' עכ"ל יצ"ו ודבריו הם על פי מה שכתב הוא עצמו (בד"ה דבר המעמיד) בדף כ"ב ע"ג בשם הגאון בעל שואל ומשיב בספרו יוסף דעת ואעתיק תורף הדברים בס"ד והוא ששם הביא שיטת הרמב"ם בשלישי מהלכות מאכלות אסורות דין י"ג גבי גבינת העכומ"ז שמעמידים בעור קיבת נבלה שמפני שהוא מעמיד אינו בטל וכתב הרב המגיד שמה שלא כתב טעמים אחרים שנאמרו בש"ס. א' לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב. ב' לפי שמחליקין פניה בשומן חזיר הוא לפי שיש להקשות יבטל במיעוט וכו' והקשה המוהרש"ל בים של שלמה וכי האמוראים שנתנו טעמים אלו נשתבשו ח"ו ולא זכרו דקשה דליבטיל במיעוטו וכו' ועל זה הביא מה שכתב בס' יוסף דעת דבאמת זה ודאי להתיר תמיד מטעם שנתבטל במיעטו זה אי דביטול שייך בענין מקרה שקרה לפעמים שנפל איסור להיתר שייך ענין ביטול אבל להתיר תמיד על ידי ביטול זה לא מצינו ול כל, אמורא בפני עצמו שפיר אמר דלא שייך ביטול אבל אחרי דהאמוראים נחלקו זה סובר לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב וזה סובר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר על כל פנים מאן דסבר הא לא סבר הא ואם כן שוב לא הוי ענין תמידות דהרי זה סובר שעושין כן וזה סובר שאין עושין כן ועל כרחין שאין מתנהגים כן בתמידות ואם כן שוב הוי מקרה בלבד ושייך ביטול ולכן כתב הרמב"ם הטעם מפני שמעמיד דהא אין לומר שעושין כן בתמידות דהא שאר אמוראי אמרי שאין עושין כן ומוכרח הטעם דהוי מעמיד אלו דבריו הנחמדים גלה לנו כלל חדש דביטול שייך בענין מקרה שקרה לפעמים אבל להתיר תמיד על ידי ביטול ולבטל איסורין בתמידות זה לא מצינו ובזה מיושבים כמה קושיות שמקשים להסוברים דמדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחלה רק מדרבנן אין מבטלין א"כ אמאי צותה תורה בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה הא יכול לבטלה ברוב שחוטות וכן בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לבטיל הכלי חד בתרי כלים ולהנ"ל ניחא דגם הסוברים מן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה מכל מקום זהו במקרה אבל לעשות כן בתדירות זה נגד הסברא דהרי הוא כעושה סחורה בדברים האסורים וכו' וזכר לדבר מתוספות גיטין ל"ג בסוף ד"ה ואפקעינהו וז"ל ומה שהקשה אם כן יחפה על בת אחותו ויכולים ממזרים ליטהר אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קידושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך תהיו בנות ישראל פרוצות בעריות וכו' והכי נמי לתקנה אמרה תורה מותר לבטל איסור שנזדמן לו שלא יפסיד אבל לא לתקלה לבטל איסורין בתמידות שמתוך כך יהיו בני ישראל פרוצים באיסורים וכתב עוד ליישב עפי"ז דברי רבינו הלבוש סימן תרל"ב להצילו מהשגת הגאון פרי מגדים במשבצות ס"ק ג' שהבאתי לקמן במערכת הבית אות נ' עיי"ש (ולפי מה שאבאר בס"ד תמיהת הפרי מגדים קיימת):
וקושית הגאון פתחי תשובה שבנחלת צבי שרמז הרב המחבר יצ"ו היא על מה שכתב הרמב"ם בחמשי מהלכות אישות המקדש בדבר שאסור בהנאה כחמץ בפסח בשר בחלב וכיוצא אינה מקודשת ואפילו באיסורי הנאה של דבריהם כחמץ בשעה ששית אינה מקודשת וכתב מרן בכסף משנה בדעת הרמב"ם דדוקא בכי האי גוונא דהוי חד דרבנן אינה מקודשת אבל בתרי דרבנן חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושין וכן דעת התוספות כדכתב מרן הבית יוסף בסי' כ"ח וצריך לומר הטעם דאף דבחד דרבנן אינה מקודשת משום דלא שוי ממון מכל מקום בתרתי דרבנן כיון דלא רביע עליה אלא איסור קל אף אם תהנה לא תעבור על איסור חמור שוה ממון וכן איתא להדיא טעם זה בשו"ת ברית אברהם א"ק סי' כ"ד אות ב' וקשה אמאי בחד דרבנן אין חוששין לקידושי, והלא בר דמים הוא שהרי יכול לערבו ברוב היתר ואז חוזר האיסור ונעשה היתר ואי משום דאסור לבטל לכתחלה אף איסור דרבנן הרי הא דאין מבטלין אף איסור דאורייתא הוא רק מדרבנן לדעת התוספות וכן היא דעת הרמב"ם כאשר האריך להוכיח כן בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' י"ד אות ג' ואם כן באיסור דרבנן הוי תרי דרבנן ובתרי דרבנן חוששין לקידושין וניחא ליה להרב פתחי תשובה ליישב על פי דברי הגאון נודע ביהודה דאף מאן דסובר דמדאורייתא מותר לבטל דוקא לבטל הטעם של איסור הוא רק מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב לכולי עלמא הוא מדאורייתא והוא הדין לבטל בששים דלפי זה ניחא דכיון דבאיסור דאורייתא כי האי גוונא אסור מן התורה א"כ באיסור דרבנן לא הוי רק חד דרבנן לכן אינה מקודשת אלו דברי הרב בנחלת צבי והרב הנ"ל יצ"ו סובר דגם בלא דברי הנודע ביהודה (אשר יש הרבה מרבני האחרונים שאין סוברים כמותו כמו שכתבתי בשדי חמד באות ח' וגם בקונטריס זה לקמן באות ט' כתבתי בזה בסיעתא דשמיא) לא קשיא מידי דליקח האיסור לכתחלה ולערבו ברוב היתר אסור מן התורה לכולי עלמא וכן לא קשה למה אמרה תורה בנזדמנה לאדם איזו נבלה בתוך ביתו שיתננה לגר והרי הוא עצמו יכול לאכלה על ידי עירוב בהיתר וכן בכלי חרס וכו' לדעת הסוברים דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה דזה אינו משום שבענין זה שהוא מערב האיסור לכתחלה וזהו דבר שיוכל לעשות בכל זמן שילך ויקנה דבר האסור ויערבנו ברוב היתר או בששים כל חד כדיניה דבר זה לא התירה התורה הקדושה ובזה הכל מודים דאסור מן התורה כן מובן תוכן כונת הרב ילקוט הגרשוני יצ"ו: אמנם לי הדל יש לפקפק בזה דיש לומר דלדעת הסוברים דמותר לבטל מן התורה גם לערב לכתחלה האיסור בהיתר כדי ביטול מותר מן התורה כיון דלא אסרה התורה האיסור ההוא אלא כשהוא בעיניה ולא כשנתבטל על ידי תערובת גם לערבו ולבטלו שפיר דמי מן התורה לסברא זו וקצת מוכח הכי ממה שכתב הר"ן בהלכות בסוף פרק גיד הנשה (בד"ה גרסינן בגמרא אמר ר' חייא) בשם רבותינו התוספות שהקשו אמה שאמרו בש"ס דף צ"ח ע"א (בפלוגתא דביטול האיסורין אם בששים או במאה דשניהם למדוה מזרוע בשלה) ומי ילפינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורין וכו' דמאי קושיא לימא דזהו אתא למעוטי דדוקא זרוע בשלה מבטלין לכתחלה (לבשלה לכתחלה עם האיל) אבל שאר איסורין לא וכדאמרינן לקמן דזרוע בשלה חידוש הוא אבל כשנתערבה אין הכי נמי דגמרינן מינה לכל איסורין שבטלין תירצו בתוספות (כבר כתבו הקדמונים שלא נמצא זה בתוספות שלפנינו ואהימנותיה דרבינו סמכינן) דהא לא הוי היתר הבא מכלל איסור שכל איסורין מדאורייתא מבטלין לכתחלה ודאמרינן זרוע בשלה חידוש הוא אין החידוש שמותר לבטלו אלא החידוש הוא שמצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין שאין מצוה לבטלם לכתחלה ולכן פרכינן שפיר ומי ילפינן מינה וכו' וליכא למימר דהכי קאמר זהו היתר שמצוה לבטלו לא כן בשאר איסורין שאין מצוה אבל מותר דהא פשיטא דהיכי תיסק אדעתין שיהא מצוה לבטל איסורין תורה (בדברי הר"ן כתוב שיהא מותר לבטל וכו' אך כבר הגיהו בדבריו מצוה במקום מותר והוא מוכרח דהא בהכי איירינן במצוה ולא במותר) עכ"ל מתבאר מדבריו דרק לומר שיש מצוה מן התורה לבטל שאר איסורין הוא מוקצה מן הדעת אבל לומר שעל כל פנים מותר מן התורה לבטל שאר איסורין לא נפלאת היא ולא רחוקה וכן הוא לקושטא דמילתא לסברת רבותינו התוספות הלזו שבכל האיסורין מותר מן התורה לבטלן והיינו דומיא דזרוע בשלה מערב האיסור בהיתר ומבטלו ושפיר דמי:
וכן מתבאר מדברי הר"ן שבאסיפת זקנים לבבא בתרא דף פ"ז ע"א אההיא דהטיף בה שלש טיפין נותן לתוכה חולין שהקשה דבשלמא במוכר ולוקח תליא בקפידא אבל בתרומה אמאי הקילו ותירץ דכיון דביטול איסורין הוא מדרבנן לא רצו להטריח יותר מדאי והתירו לתת לתוכה חולין לכתחלה עכ"ל מתבאר דעד כאן לא הוצרך לטעם הטירחא אלא כדי שיהא מותר גם מדרבנן אבל משום דינא דאורייתא בלאו הכי נמי מותר לערב לכתחלה ההיתר לתוך האיסור שיתבטל והוא הדין נמי שמותר לערב האיסור לכתחלה לתוך ההיתר: ובדין נותן טעם לפגם שכתב הרשב"א בתורת הבית בית רביעי שער ראשון קרוב לסופו דפגם זה לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומא אינה אוסרת ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראויה לגר קרויה נבלה לא קשיא דהתם להתירה בפני עצמה הילכך עד דמיפגמא לגמרי אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום הנה על דבריו אלו השיב הרא"ה בבדק הבית שם (בד"ה בענין ביצת טמאה) בדף ס"ט ע"ד בדפוס וויען אך טוב לישראל לפ"ק וז"ל ואינו נכון דאם כן לפי דבריו פליטת קדרה זו שאינה בת יומא שאינה אוסרת הוא משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח אבל מכל מקום הבלע עצמו כמות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא שהרי הבלע עצמו לא נפגם מכדי אכילת גר וכיון שכן ראוי היה שהיה אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה אם תמצא לומר דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחלה חתיכת נבלה בשתי חתיכות היתר מין במינו ואנן בכל דוכתא נקיטינן דקדרה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה עד כאן לעניינו מתבאר מדבריו דלמאן דסבר דאיסור ביטול האיסורין הוא רק מדרבנן מותר לבטל לכתחלה (מן התורה) חתיכת נבלה בשתי חתיכות וכונתו לפי משמעות פשטות לשונו היינו לערבם בתחלה (לא להוסיף על התערובת) ודומיא דלבשל בקדרה שאינה בת יומא והיא בלועה מאיסור שהוא כמערב ההיתר באיסור דשרי דבר תורה אלמא דגם לערב היתר באיסור לכתחלה מותר מן התורה לדעת הסוברים דביטול האיסורים הוא רק איסור דרבנן:
ומלבד שכן הוא משמעות דברי הרא"ה דלהסוברים דהוא מדרבנן מותר מן התורה ליקח חתיכת איסור שלא נתערבה בהיתר ולערבה עתה בהיתר הנה כן מבואר בדברי הרשב"א במה שהשיב על זה במשמרת הבית בדף ע' ע"ב וז"ל ומה שחשב לקושיא דכיון שהבלע שבקדרה מצד עצמו ראוי לגר אם כן היאך התירה התורה קדרה שאינה בת יומא לכתחלה דמאי שנא ממערב חתיכת נבלה בתוך שתים של היתר דאסור לבטל איסור לכתחלה אפילו מדאורייתא אין בדבריו כלום חדא דמנא ליה דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה דלמא מדרבנן בלבד הוא דאסור ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה הכי דייקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ולא עוד אלא אף מי שדחה אותה הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעין כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובת ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת ע"כ לענייננו הנה משמעות לשון מערב חתיכת נבלה בתוך שתים של היתר וכו' הוא שהשתים של היתר עומדות לבדן ובא זה ונותן בתוכן החתיכת איסור ואמרי רבוותא הנ"ל דלמאן דסבר דהוא מדרבנן מותר מן התורה לבטלן בכי האי גוונא:
ואנכי הרואה דדבר זה שגור בפי כמה גדולים מרבני האחרונים לומר דלהסוברים דמותר מן התורה לבטל איסור לכתחלה היינו לערב היתר באיסור שלא נתערב כלל ורק עתה מערבו כדי לבטלו הנה מרן המשנה למלך בפרשת דרכים דרוש י"ט הקשה בסוגיא דמאכילין את החולה הקל קל תחלה ונחלקו בגמרא בטבל ותרומה מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה דלמה נחלקו אבות העולם בזה ולמה לא נעשה תיקון אחר שינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה דהיינו שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל ואין לומר משום דאין מבטלין איסור לכתחלה דלא מיבעיא לדעת הסוברים דאינו אלא איסור מדרבנן וכו' אלא אף להסוברים דאסור מדאורייתא אינו אלא איסור בעלמא ואפילו לאו ליכא ומוטב שיעבור על איסור זה ממה שיעבור החולה באיסור שהוא מיתה בידי שמים וכו' וידוע כמה דיות נשתפכו בדברי גאוני בתראי ליישב קושיא זו בשו"ת שבאבני מילואים ובחתם סופר ועוד ועוד ולא ראיתי מי שרפרף על דבריו לומר דאחר שהפריש התרומה מן החולין אם יחזור ויערבנה איכא איסור מן התורה אליבא דכולי עלמא (שלא כדברי הרב פרשת דרכים דתלי לה בפלוגתא) מוכח דסברי כוותיה דלהסוברים דמותר לבטל מן התורה גם בכי האי גוונא מותר:
ומרן מוהרד"ף בספר מזמור לדוד בדף ע"ג ע"ב כתב דנראה פשוט דכיון דלית לן ראיה אחרת (זולת) מההיא דזרוע בשלה לית לן שיהא מדאורייתא אלא דומיא דההיא דהיינו לערב איסור בעין עם היתר אבל איסור שנתערב כבר עם ההיתר אלא שאין שיעור לבטלו ומוסיף עליו לבטלו אינו אלא מדרבנן והכי מוכח מדברי הרשב"א בתורת הבית דף קצ"ב שכתב וז"ל מכל מקום לכולי עלמא אסור לבטל בידים לכתחלה למאן דאמר מדאורייתא ולדברי התוס' מדרבנן ולא עוד אלא אפילו איסור שנפל לתוך היתר ואין מהיתר כדי לבטלו אסור להוסיף וכו' ע"כ מוכח להדיא דדוקא במציאות ראשון קאמר הרב דאיכא מאן דאמר דהוי דאורייתא וכו' זהו האמת וכו' ואחר שהאריך להוכיח שהאמת כדבריו והרבה להביא ראיות נגד חד צורבא מרבנן שרצה לחלוק עליו בזה הנה בסיום מילתיה הביא דברי הרשב"א שבמשמרת הבית בדין נותן טעם לפגם הנז"ל (בד"ה ומלבד) ושמח שכיונה דעתו למקור האמת עי"ש הנך רואה דפשיטא ליה דלהוסיף על התערובת כולי עלמא מודו דאינו אסור אלא מדרבנן ומחלוקותם היא לערב לכתחלה איסור בהיתר שמעת מינה דלמאן דסבר דאיסור ביטול הוא מדרבנן הדין נותן שמן התורה מותר לערב האיסור בהיתר כדי לבטלו ונזכרתי כי לשעבר כתבתי לקמן באות י"ד לפקפק על דברי מרן מוהרד"ף עי"ש (בד"ה גם ראיתי) אבל עתה נראה לי כי דב"ק נכונים כמו שביארתי דברי הרשב"א לעיל (בד"ה ומלבד) והמעיין יכריע:
גם הרב ערוך השלחן בחלק יו"ד סי' צ"ט אות ו' כתב דלהוסיף על התערובת לכולי עלמא הוא רק מדרבנן וכתב שכן נראית דעת הרב מוהרש"ך עי"ש ועם שיש מפקפקים בזה כמו שרמזתי בשדי חמד בסוף אות ו' ובאות ט' עי"ש היינו לומר שלהסוברים שהוא מה"ת אין חילוק בין אם מערב בתחלה ובין אם מויסף על התערובת אלא בכל ענין אסור מן התורה לדידהו ודכוותא נמי לדעת הסוברים שאינו אסור אלא מדרבנן אין חילוק בין בא להוסיף ובין בא לערב לכתחלה אלא בכל ענין הוא מדרבנן והגאון חתם סופר כתב להכריח שיש לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דביבש ביבש הכל מודים שאסור מן התורה לבטל מדאמר רחמנא גבי נבלה ליתנה או למכרה וכן בכלי חרס ישבר והרי יכול לערב ברוב היתר וכו' אלא ודאי דגבי יבש ביבש לדברי הכל אסור מן התורה לבטל (כמו שכתבתי בשמו לקמן באות ט') והוא מה שרמז הגאון ילקוט הגרשוני יצ"ו שמקשים מנבלה וכו' על כל פנים עינינו הרואות שאין רוח חכמתם נוחה לומר דבכי האי גוונא לדברי הכל אסור מן התורה אלא להסוברים דביטול איסורין הוא מדרבנן גם לערב בתחלה הוא מדרבנן: וכן מתבאר מדברי ראבי"ה שהביא המרדכי והאגודה בפרק קמא דסוכה אההיא דחבטן ועירבן ומבטלן ברוב ואם תאמר הלא אין מבטלין איסור לכתחלה וכו' ועוד תירץ דהא דאין מבטלין לכתחלה מדרבנן הוא והני מילי במקום שנהנה כגון לאכול או להחם אבל מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל והובא בבית חדש סוף סי' תרכ"ו ובשאר פוסקים כידוע וביטול סכך פסול הוא לערב לכתחלה הפסול עם רוב הכשר אף שלא נתערבו מאליהן כלל כידוע ועיין בשו"ת רבינו עקיב"א סי' ל"ח בדין מבטל חמץ לדעת הסוברים שמותר לבטלו קודם פסח כדי לאוכלו בפסח שכתב הגאון פרי מגדים ביו"ד סי' ס"ט בשפתי דעת ס"ק כ"א דדוקא להוסיף על התערובת מותר אבל לא לערבו בידים וכתב על דבריו שאף שכן משמעות לשון הטורי זהב מכל מקום כיון שעיקר ראיתו היא מעצי סכך פסול אם כן משם מוכח דכל שהוא קודם זמן איסורו שרי נמי לערב בידים וכו' גם בפרי מגדים א"ח סי' תמ"ז במשבצות סק"ה (בד"ה כתב ע"ש) כתב ובתרב"ו בסכך משמע לערב בידים שרי עכ"ל וכן הרב מחצית השקל בסי' תק"ז סק"א כתב בתוך דבריו דמבואר בסי' תרכ"ו דמותר לערב סכך פסול תוך סכך כשר קודם סוכות והגאון רז"ש בש"ע שלו בסי' תמ"ב בקונטריס אחרון אות ג' בהשגתו על מה שלמד הרב טורי זהב לערב חמץ קודם הפסח כתב דלפי ראיתו יהיה מותר לערבו בידים כמו בסוכה זה ודאי אינו וכו' ובספר יד יהודה לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ס"ט אות י"ג חלק על רבינו עקיב"א במה שכתב דמותר לערב חמץ בידים קודם פסח וכו' משום דאף דבסוכה מותר גם לערב הנה שם כתב המרדכי עוד תירוץ אחר דלא אמרו אלא כשנהנה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם כן אף לתירוץ ראשון יש לומר דדוקא כשאין כונתו ליהנות מהאיסור וכו' עי"ש הנך רואה דכל הני רבוואתא נקטי למילתא פסיקתא דבסכך מותר לערב בידים וקאמר עלה ראבי"ה דאין מבטלין הוא מדרבנן ובמצוה לא אסרו דלאו ליהנות ניתנו אם כן מתבאר דלמאן דסבר דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן היינו אף בבא לערב איסור בידים מותר מן התורה ואינו אסור אלא מדרבנן:
המורם מכל האמור הוא דלהסוברים דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה לאו דוקא להוסיף על התערובת שנתערב ממילא אלא אף לערב בידים איסור בהיתר מן התורה מישרא שרי ומדרבנן הוא דאסור ואסור נמי מדרבנן גם להוסיף ושפיר קשיא לי' להרב פתחי תשובה בנחלת צבי הנז"ל (בד"ה וקושית הגאון) וכן מה שמקשים איזה רבנים על פי מאי דמשמע להו דלהסוברים מותר לבטל מה"ת היינו דמותר לערב בידים גם כן שפיר קשיא להו ואין דברי הגאון ילקוט הגרשוני יצ"ו מבוררים במחכ"ת ואשר תקע יסוד דבריו על פי מ"ש הגאון מוהרי"ש בס' יוסף דעת הנה ספרו אינו מצוי אצלי וממה שהעתיק בשמו נראה לי דאין הכרח לומר שכונתו דמן התורה לא חשיב ביטול דיש לומר דמדרבנן הוא מה דלא חשיב ביטול בכי האי גוונא ומה שכתב הרב יצ"ו דהוי זה כעושה סחורה בדברים האסורים דמי פומיה דרב יצ"ו כמאן דלא ידע שדעת הרבה מרבוותא קמאי ובתראי היא דמן התורה מותר לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה ורק מדרבנן הוא דאסור ואם כן לפי מה שמדמה הרב יצ"ו ענין ביטול לעושה סחורה בדברים האסורים יש לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון וכי היכא דלעשות סחורה לדעת רובא דרובא אינו אלא איסור דרבנן הכי נמי ענין הביטול אינו אלא מדרבנן ואין זכר לדבר זה ממה שכתבו התוספות בגטין גבי אפקעתא דקידושין דמיירו התם בתקנתא דרבנן ולא מצינו דבר כזה מן התורה ושפיר יש לומר דלהסוברים דמן התורה מותר לבטל בכל ענין התירה התורה הקדושה ורק מדרבנן אסרו ובלאו הכי איני מבין בעניותי השגתו על הרב נחלת צבי דהן לו יהי כדבריו דלערב איסור תורה בהיתר אסור מן התורה לכולי עלמא מכל מקום במאי דעסיק הרב נחלת צבי לערב בידים איסור דרבנן בהיתר מהיכא תיתי שיהא אסור מן התורה אחרי שגוף האיסור אינו אלא מדרבנן:
והנה בענין זה שלח לי חד צומ"ר מלא חפניו טיבותא ואלה דבריו בש"ח סק"ז אין מבטלין עיין ש"ך הובא דהתוספות והר"ן והרשב"א סוברים דהוא דרבנן והראב"ד סובר דהוא דאורייתא והרמ"ע הכריע דהוא דרבנן דראב"ד יחיד בזה ויראה דכן הסכמות הש"ך הנה התוס' והראב"ד שניהם למדוהו מזרוע בשלה דקאמר שם בגמ' זה הבא מכלל איסור קאמר הגמרא זהו למעוטי מהו וכו' לא נצרכו אלא לר' יהודה דמין במינו לא בטיל ופריך ולגמור מיניה ומשני חידוש הוא וכו' וסובר הראב"ד דמה דקאמר חידוש הוא היינו שמותר לבטל הזרוע אף לכתחלה והא דלא קאמר זהו היתר וכו' היינו דהכא שרי לבטל דלשון זהו כו' משמע שכבר נתערב ובדיעבד אף דאין מבטלין מכל מקום לא קנסינן בדיעבד בשוגג דלא דמי להא דאמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני דנעשה ממילא שרי שוב הוי כמו צורם אוזן עתי"ס תמורה ועיין פר"ד דרוש י"ט דלא הוי איסור לאו אלא איסורא בעלמא ואם כן אין לקנוס בדיעבד ובלאו הכי אתי שפיר דבשוגג לא אמרינן כל מילתא ובמ"א דברנו מזה ועיין בפר"ח סי' ס"ד ובפרמ"ג כאן והר"ן בשם התוס' לא ניחא להו בפירוש הראב"ד ולכן כתבו דמהא דלא קאמר זהו כו' לענין א"מ והכא שרי מוכח דגם בעלמא מותר לבטל לכתחלה והא דהוי חידוש היינו שעכ"פ שמצוה ליכא בעלמא משא"כ כאן מצוה איכא והמעיין ברש"י ובתוס' שלפנינו בש"ס יראה דהמה סוברים כשיטת הראב"ד וכבר הרגיש בזה הכנה"ג אות כ' בהגב"י אך הרבה בעלי התוספות הי' ומיהו דעת הר"ן בעצמו יראה כדעת הראב"ד וכן יראה מתשובותיו סימן נ"ז וכן הוא דעת הרא"ה בב"ה דף ק"ט ודעת הרמב"ם אינו הכרע האיך סובר כמ"ש הפרמ"ג כאן עיין בב"י. אמנם ראיתי בכנה"ג אות כ"א כתב בשם הרלנ"ח סי' פ"ח דנוטה דעת הרמ"ז דהוא דאורייתא וכ"כ דמשק אליעזר דרפ"ח ואף הפר"ח דכתב כאן דהוא דרבנן וכמ"ש הפרמ"ג בשמו עיין בספרו מים חיים דחזר מזה והכריע דא"מ הוא ד"ת וכן הוא דעת הפ"ת ועי' מש"כ בסי' צ"ה בש"ך סקכ"א מזה אמנם באמת הדבר תמוה היכן רמיזא בדאורייתא דא"מ זאת ועוד אחרת הרי מב"מ לר"י יש לנו לימוד דלא בטיל אפילו באלף ואפ"ה פריך הגמ' וליגמר מני' היינו מזרוע בשלה וע"כ אף לענין א"מ נלמוד מזרוע בשלה דמותר לבטל וזה לא להראב"ד בלבד אלא אף להתוס' קשה דעיקר דעתם דמותר לבטל מהא דלא קאמר זהו כו' לענין מבטלין ואמאי לא קאמרי בפשיטות דילפינן מזרוע בשלה כנ"ל ובילדותי אמרתי לפי מה שכתבו התוס' חולין דף קי"ד ב' בד"ה עד ובע"ז דף כ"א א' בד"ה ור"מ דמה דהקודם נתינה לגר למכירה לעכומ"ז היינו דוקא באיסור שאין רבים מצוים דלא שוה אלא דבר מיעוט יע"ש וא"כ מוכח שיטת הראב"ד ודעמיה דא"מ דאלת"ה שוב שוה הרבה לישראל ג"כ דיכול לבטלו אלא ע"כ כדאמרן ומצאתי בת' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' מ"ה הובא הערה זו בשם החכם מוהר"ו והנוב"י השיב דעפ"כ לא נדחה בזה דעת החולקין דדוקא בזרוע בשלה דלא נשאר בהאיל אלא הטעם מן הזרוע בזה סוברים התו' דמותר לבטל משא"כ כשהאיסור נשאר בעין לכ"ע אסור לבטל וכדברי אלה כתב החת"ס בת' חיו"ד סי' שי"ט ועי' צל"ח ביצה ד' ובזה י"ל וא"כ י"ל דלהראב"ד אין שום חילוק בזה ואף היכא דלא נשאר אלא הטעם גם כן אסור לבטל אבל התוס' סוברים דדוקא היכא דנשאר גוף והאיסור בעין בזה אין מבטלין משא"כ כשלא נשאר אלא הטעם מבטלין אף לכתחלה דיש להעיר דמה קאמר חידוש ש"ר דהכא בטיל והלא לר"י לא מוכח דהוא דאורייתא אך יש לדחות דא"כ נילף דבטיל ושוב יהי' מוכח דא"מ ויש להאריך ועיין בתשו' פנ"א דסברא הוא דמדכתיב אחרי רבים להטות היינו כשנתערב אבל לערב דמיהם יאכלו ישראל תבשיל מעורב באיסור יעש"ה היוצא לנו מדברינו דרמיזא באורייתא הך דאין מבטלין אלא הפלוגתא הוא בלא נשאר אלא טעם והא שהקשינו דאמאי לא נלמד גם מזרוע בשלה יש לומר דדוקא לענין התפשטות הטעם בס' במין בשא"מ או אף במב"מ זהו הוא דילפינן מזרוע בשלה אבל להתיר איסור דאין מבטלין אף דלא נשאר אלא טעם לא נוכל למילף ויש עוד להאריך וכעת ראיתי דאף דדברי הרב נוב"י בדפרח"ח ובזה נתיישב קו' הכריתי ס"ק אמנם תמוה קושית הפר"ח שתמה להראב"ד והוכיח מזה דהוא דרבנן והלא ביבש לכ"ע הוא ד"ת באופן שדברי הנב"י צ"ב ומצאתי בספר מלא הרועים הורגש בכ"ז יעש"ה מהא דהקדם נתינה לגר כו' י"ל כמ"ש הנוב"י שם באותו תשובה יעש"ה ומיהו לענין דינא ראיתי דנוהגים להקל כש"ך וצ"ע כעת:
וראיתי להפ"ת בסק"ח העיר לשיטת הראב"ד ע"כ דהיא הלכה למשה מסיני דדינם כדאורייתא ובאה הלכה ע"ז דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד מותר דאל"כ מי איכא מידי דמדאורייתא אסור רק לכתחלה ומותר בדיעבד הנה משום הא לא ארי' דהמעיין בתוה"ב בד' ש"ד בענין כלי עכו"ם שצריך ללבן להגעיל מקודם ואח"כ יטבלנו כמבואר בקרא כ"ד אשר יבא באש ואח"כ וטהר ואעפ"כ בדיעבד עלתה הטבילה אף שהיתה קודם ההכשר הרי גם בדאורייתא שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד ועיין בר"ן פכ"ש ובע"ז בפ' בתרא וברמב"ן כתב שם בדף ס"ז דבדאורייתא א"ל ועכ"פ י"ל דהראב"ד בזה לשיטתו ואולי משו"ז ל"נ להתו"ס ל"ת כהראב"ד והבן עכ"ד יצ"ו: