שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ב · סימן מט
ביטול ברוב לא מהני אלא להיות כמי שאינו אבל לא להוסיף ולהשלימו לשיעור הצריך לאותו דבר כן מתבאר ממה שכתב הגאון בשו"ת נפש חיה סי' א' הביא דבריו בספר בכורי שלמה לידידי הגאון מוהרש"א רזעכטא יצ"ו בתשובתו הנפלאה בא"ח סי' כ"ה אות ל"ז וז"ל ונראה על פי שחקר בספר נפש חיה באם נתערב מועט מדבר שאינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה ברוב שראוי לצאת בו אם בטל ברוב שיצא בכזית ממנו שיש בו תערובת מעט דבר שאינו ראוי לצאת בו והעלה שאינו בטל ברוב לענין שישלים זה שאינו ראוי לשיעור ושמצא כעין זה לענין דהיתר אינו בטל שישלים השיעור ברוב איסור בתוספות זבחים ד' ע"ח והוא הדין בזה וכו' (כתב הרב המחבר יצ"ו ליישב בזה קושיית הגאונים שהביא שם על רבינו מוהר"ם אלשיך בדין אתרוג מורכב עי"ש) והנה ספר נפש חיה אין אצלי לעיין במילי דמר לראות אם הזכיר מרן מוהריט"א בספר הלכות יום טוב בפירושו להלכות חלה להרמב"ן בס"ק י"ד (בד"ה והנה כמ"ש רבינו הרמב"ן וז"ל ומיהו היכא דרובא וטעמא דגן) אשר מפורש יוצא מדברי קדשו שלא כדעת הגאון נפש חיה והוא שעל מה שכתב הרמב"ן (גבי עיסה מתערובת חטים עם שאר כל המינים ואורז עם שאר ארבע מיני דגן) ומיהו היכא דרובא וטעמא דגן ואית בה שיעורא מדגן קסבר רב הונא דכולי חייבין ורב הילא לא פליג עליה דהא לאו גרירא אלא חיובא דגופייהו היא עכ"ל כתב על זה (מרן מוהריט"א) דנראה פשוט דשאר כל המינים עם החטים או אפילו אורז עם שאר ארבעה דהעלה רבינו דכולי עלמא מודו דחייבים נראה דחייבים כדמיון חטים עם האורז דהאוכל כזית מן העיסה חייב משום טבל ואדם יוצא ידי חובת מצה כשאוכל כזית ממנה דכיון דאיכא שיעור מדגן ורובא דגן וטעמא דגן אף דלא שייך גרירא בהו מכל מקום חיובא דגופייהו הוא דהכל נמשך להיות כדגן עצמו כיון דמה שיש בעיניה משאר המינים עם החטים או מהאורז עם שאר ארבעה המינים בטל ברובא דדגן דהא קיימא לן דכל דבר אשר נתבטל ברוב נעשה הכל כדמיון הרוב כדקיימא לן באיסורין דמין בשאינו מינו מתבטל ברוב היתר כל דליכא טעמא דאיסורא דאמור רבנן בטעמא וכל דליכא טעם איסור בטל ברוב ומותר הכל דחזר להיות הכל כהיתר גמור וזה בלח בלח וביבש ביבש נמי אמרינן במתניתין בריש פרק ט' דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר הרי דאם רוב מן הגמלים נעשה הכל כצמר גמלים ומותר לערב עמהן פשתן וכן בסוכה תנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת פסולה ואם היה סכוך הרבה מהם כשרה ואמרינן התם בדף ט' ע"ב דמיירי כשחבטן וכתב רש"י כשחבטן השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאוריתא כל מילי בטלי ברובא הרי דמטעם ביטול ברוב חזר הכל להיות כסכך כשר ואם כן הוא הדין הכא דכיון דהדגן הוי רובא וטעמו דגן הרי שאר המינים דהוו מיעוטא בטלי ברוב וחשיב הכל כדגן עד כאן לענייננו הרי שכתב מפורש שמיעוט הבטל הוא מצטרף להרוב המבטל ומשלים השיעור וזה כנגד היסוד של הרב נפש חיה ויותר מפורש כן מדברי מרן מוהריט"א במה שחקר אחר כך דלמה הצריך הרמב"ן שיהיה בהעיסה כשיעור מדגן ולמה לא תיסגי ברובא וטעמא דגן דכיון דאיכא רובא דגן המיעוט בטל הוא ברוב כמו באיסור מועט שמתבטל ונעשה הכל היתר והכא נמי אף אם לא יהיה מדגן כשיעור כיון דאיכא רובא יצטרף המיעוט להרוב להיות כמוהו להתחייב וכתב על זה ואם נאמר דאף דלענין איסור אמרינן דכיון דבטל נעשה הכל היתר מכל מקום לענין חיוב חלה כיון דמן התורה פחות מכשיעור פטור אינו מצטרף מיעוט הפטור מצד עצמו לחייב דעל ידי הביטול שנתבטל ברוב אינו מביא לה חיוב חלה הנה מלבד דנראה דאין טעם לחלק בהכי יתר על כן נראה דאם כן הוא אף כשיש מדגן כשיעור אמאי נעשה טבל והאוכל כזית ממנה חייב מאחר דליכא כזית שלם וכן לענין מצה איך יוצא ידי חובתו בכזית דאם מטעם גרירא הא אמרינן דשאר המינים עם החטים או אורז עם ארבעה המינים אינם נגררים דודאי אין לומר דשאר מינים עם חטים או אורז עם ארבעה מינים אינו אלא להתחייב בחלה דוקא ואם אכל כזית ממנה קודם הפרשה אינו חייב משום טבל וכן האוכל כזית מצה ממנה לא יצא ידי חובתו כיון דליכא כזית שלם מדגן דהא ליתא דכל כי הא היה לו לרבינו לפרש וסתמא דמילתא נראה דמה שהוא הדין בחטין עם האורז משום גרירא הוא הדין נמי בשאר מינים עם החטים או האורז עם הארבעה המינים בדאיכא רובא דגן ושיעורא וטעמא דגן אלו תורף דב"ק לענייננו עי"ש דשקיל וטרי עוד כדרכו בקדש הנה מבוארת דעתו דמעט איסור דנתערב ברוב היתר ונתבטל בין לח בלח בין יבש ביבש לא זו שהאיסור הוא כמי שאינו אלא הרי הוא כגוף ההיתר ומצטרף להשלים השיעור לצאת בו ידי חובת המצוה שהוא חייב בה וכן מתבאר מהא דקיימא לן בסי' תרל"ב סעיף א' דסכך פסול בסוכה קטנה שאין בה אלא שבעה על שבעה אינו פוסל אלא בשלשה טפחים אבל פחות משלשה טפחים כשרה וישנים תחתיו ומצטרף להשלים הסוכה לכשיעור וכתב שם הרב טורי זהב בסק"ג בשם הרב הלבוש שבטל הסכך פסול לגבי הכשר כדין כל איסור שנעשה האיסור היתר ואף דבאיסור ניכר לא שייך ביטול יש לומר דהוא הלכה למשה מסיני והכי אגמריה עי"ש הרי מבואר מדבריו דדבר שנתבטל נעשה היתר ומצטרף להשלים השיעור ואף שהרב טורי זהב נחלק עליו וסובר דלאו מטעם ביטול הוא דלא שייך שם דין ביטול כיון שהסכך פסול ניכר ונראה (ולא ניחא ליה במה שהסביר בזה הרב הלבוש כיעי"ש) אלא משום דהמיעוט חשיב כמאן דליתיה וכו' עי"ש מכל מקום נראה דבמידי דשייך ביה ביטול (שאין הדבר ניכר) מודה הוא לדברי הרב הלבוש דהאיסור נהפך להיתר והוא מצטרף להשלים השיעור וכן מצאתי שכתב הגאון חתם סופר בחלק א"ח סי' קע"ח (בד"ה והנה הלבוש) וז"ל והנראה מזה אף שנדחו דברי הלבוש בהא שיתבטל מין במינו אפילו ניכר מכל מקום כשאינו ניכר לא יחלוק הטורי זהב שהפסול חוזר להיות כשר עכ"ל:
והנה כסברת הגאון בעל ספר נפש חיה ראיתי שאמר רב אחד בשם הגאון אבד"ק קאליש והובא בשו"ת דבר אליהו להגאון אבד"ק טארלא בסי' ח"י (בד"ה אך אח"כ) בטעם שאין יוצאין באתרוג המורכב דאף דנימא דרובו אתרוג לא בטיל ברוב דביטול לא מהני רק להיות כמי שאינו אבל לא להוסיף ולהשלימו לשיעור והרב בעל השמועה סתר דבריו מדתנן בשישי דמקואות נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר הרי שהמיעוט דבטיל משלים והגאון המחבר דחה סתירתו משום דמים שאובים אין עליהם שם פיסול שהרי במקוה של ארבעים סאה יכול למלאות שאובין כמה מאות אף שהם רוב נגד מי המקוה וכו' (האריך קצת להסביר בזה) אך הוקשה לו מן מי פירות שגם כן הדין הוא דמשלימין אף שיש להם שם פיסול וכתב ליישב והאריך עוד מענין לענין באותו ענין והביא מדברי הרדב"ז שבמגן אברהם סי' ט' דאם עירב צמר גמלים בצמר רחלים אזלינן בתר רוב וכו' ושקיל וטרי קצת בזה וסיים (בסוף ד"ה וראיה לדברינו) השי"ת יפתח לבנו שנוכל לברר אם המיעוט הבטל משלים גם כן או לא אמנם מוהרי"ט אלגאזי בשלישי דמסכת חלה משנה ז' האריך ומסיק לענין מצה דמיעוט בטל ברוב ומשלימו לכזית אף היכא דלא שייך טעמא דגרירה עכ"ל והתבוננתי בבכורי שלמה בתחלת הסימן ושם מייחס הספר נפש חיה להגאון אבד"ק קאליש ומובן ממה שכתב בדבר אליאו הנ"ל דלא הזכיר שם מדברי מרן מוהריט"א וחידוש הוא על ידידי הגאון מוהרש"א דבקי בכל חדרי ונעלמו ממנו דבריו בזה גם אשו"ר לידידי הגאון מוהרי"ע וויידענפעלד אבד"ק הרימליב בהסכמתו לספר בכורי שלמה בנומר 10 שהביא ספקו טהור של הגאון מקאליש הנ"ל באם נתערב בעיסה דבר מועט מדבר שאין ראוי לצאת בו ונתבטל ברוב אם משלים השיעור והשיג עליו שלא העיר מדברי הירושלמי בשלישי דמסכת חלה וכו' עי"ש דברי קדשו וגם מעיני דמר נעלמו דברי מרן מוהריט"א אשר יסוד דבריו הם על פי דברי הירושלמי וגם לא ראה דברי הרמב"ן אשר מדבריו הוכיח מרן מוהריט"א דהמיעוט בטל ומשלים השיעור כאשר עיני הרואה ישר יחזו פנימו: איברא דבכיוצא לזה בהיתר שנתערב ברוב איסור כתב מרן המשנה למלך בשביעי מהלכות מעילה (בד"ה וראיתי למעכ"ת) דאינו נעשה כגוף האיסור ממש אלא לאסרו לאכילה אבל לא להשלימו לשיעור לעונשין ולכאורה הוא הדין דנימא הכי גם באיסור שנתבטל בהיתר שאינו משלים לשיעור אמנם מלבד שהרבה חולקים על סברתו כאשר כתבתי למעלה באות ל"א (מד"ה ולענין וכו' והלאה) אף גם זאת הבאתי שם לחלק דדוקא בהיתר שנתערב ברוב איסור הוא דשייך לומר כן משום שאין דרך היתר להתבטל עי"ש שוב ראיתי בבכורי שלמה בסי' כ"ה הנ"ל שהאריך מאד בעניינים אלו מאות ה"ן ולמעלה ולא יכלתי להתיישב בדבריו מגודל האריכות בבקיאות וחריפות עי"ש דב"ק ובסוף אות פ"א כתב למסקנא דהלכתא היוצא לנו מכל זה דצדקו דברי כ"ג לתרץ קושית האחרונים דלא שייך כאן לומר דבטל מיעוט הלימונ"י ברוב האתרוג דמיעוט שאינו ראוי אינו בטל ברוב שראוי וכו' ואינו נכון בעיני להחליט כן בפשיטות וטפי מסתברא דהמיעוט בטל ומשלים השיעור: ובחפשי בספרים ראיתי עתה בשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין יצ"ו בסי' ל"ד אות י"ב (מר קעסיק בדין אתרוג מורכב ושם הרב השואל לא הגיד ויוכל להיות שהוא הגאון מקאליש) שכתב ועל דבר מה שכתב כת"ר לחדש דלענין לצאת ידי חובתו בכזית מצה וכדומה אם יש בו תערובת מועט בדבר שאינו ראוי לצאת בו ידי חובתו דלא שייך ביטול שישלים לשיעורו דביטול לא שייך רק באיסור שנתערב בהיתר דהוי כאילו אינו בעולם וכו' אבל לא שעל ידי זה ישלים השיעור ובזה יישב קושיית התוספות בסוכה דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל וכו' וכו' (וכתב בעמוד שלישי וז"ל) וכל זה אם נימא לענין מצוה שצריכה שיעור דעל ידי ביטול ברוב לא שייך שישלם לשיעורו וכנז"ל מיהו קושטא הוא שדעת התוספות היא דעל ידי ביטול ברוב משלים שפיר לשיעור המצוה וכמבואר מדברי התוספות זבחים דף ע"ט סוע"ב שפירשו במתניתין דפרה צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהן וכו' דחומרא דמי חטאת הוא דמדאוריתא בטל ברובא ומבואר שם בגמרא ד' פ' ע"א דלרבנן בודאי הזאת צריכה שיעור (ולר"ל שם אף ר' אליעזר נמי ס"ל להזאה צריכה שיעור) הרי מבואר בהדיא שדעת התוספות דמהני ביטול ברוב להשלים השיעור גם כן וכו' וגם מוכח כן מדברי הרא"ש סוף הלכות חלה במתניתין דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומפרש בירושלמי הטעם משום גרירא וכתב הרא"ש דהוצרכו לזה דאם לא כן כיון דרובא אורז אינה באה לידי חימוץ והיאך יוצאין בה משום מצה מבואר דברובא חטים ומיעוט אורז יוצא בה אף בלא טעם גרירא ודוחק לומר דמיירי שאכל ממנה כל כך עד שיהיה כזית מהחטים לחוד וכו' וידעתי שיש לדחות קצת ראיה זו מדברי הרא"ש ומכל מקום משמעותו נוטה יותר דהמיעוט שנתבטל גם כן משלים לשיעורו (אמר המחבר חידוש הוא שלא זכר דברי רבינו הגדול הרמב"ן בהלכות חלה ודברי מרן מוהריט"א שהבאתי למעלה):
שוב כתב דעיקר דבר זה אם המיעוט הבטל ברוב משלים השיעור תליא בחקירה בדין ביטול חד בתרי אי הוי זה כמו ביטול המציאות שגוף הדבר הבטל במיעוטו הוי כמו שאינו בעולם וממילא אינו משלים לשיעורו של המבטל שהרי הוא כמי שאינו כלל או דנימא דענין ביטול חד בתרי אין זה ביטול המציאות רק ביטול מהותו של הדבר ואין שמו עליו דאיסור שנתבטל בהיתר אבד ממנו שם איסור מחמת שנתבטל ברוב אבל גוף הדבר הרי ישנו במציאות ולפי זה יכול להשלים גם. כן שיעורו של המבטל על ידי זה המיעוט שישנו בעולם רק שאיננו איסור עוד וכנז"ל ויש להאריך בזה הרבה אלא שאין כאן מקומו רק יש לומר בקצרה דממה שכתבו התוספות בזבחים ד' ע"ח ע"א ד"ה הפיגול לענין תערובת איסורים דמיעוט הבטל ברוב אינו מצטרף עם הרוב להשלימו לאיסור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כל שכן דאיסור לא מצטרף לאיסור ע"כ הנה מזה לא מוכח דמיעוט איסור הבטל ברוב היתר אינו משלימו לשיעור דמבואר בר"ן דנדרים ד' נ"ט ריש ע"ב שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר ויש להסביר הדברים דלעולם יש לומר דלענין ביטול ברוב הוא רק ביטול מהותו של המתבטל ואין שמו עליו ואיסור שנתבטל בהיתר אבד שם איסור ממנו ונשתנה מהותו וכמו חלב ודם או טבל אם נתערבו ברוב היתר שוב אין שמו הקודם עליו ומאחר דפרח שם האיסור ממנו ממילא הוי היתר ואפשר גם כן שישלים את המבטל לשיעורו דהרי גוף מציאות הדבר ישנו בעולם ורק שם איסור ליתא בזה וכנז"ל לא כן בהיתר שנתבטל באיסור לא כן שייך לומר שיחול עליו שם חדש של איסור שישלים את האיסור לשיעורו דענין ביטול ברוב הוא רק שאבד ממנו שמו ומהותו הקודם אבל לא שיחול עליו שם חדש שיוחשב גופו של איסור כיון דקיימא לן דאין היתר מצטרף לאיסור (וכל שכן שלא יצטרף איסור לאיסור אחר לומר שיחול עליו שם איסור האחר וכו') ולפי זה אין ראיה מדברי התוספות בזבחים לענין ביטול איסור ברוב היתר וכמבואר וכבר ביארנו למעלה דאף אם נחליט הסברא דאין המיעוט הבטל משלים את המבטל לשיעורו מכל מקום אינו מיושב בזה קושיית התוספות בסוכה וכו' אלו תורף דב"ק הרי שמסכים שמיעוט הבטל מצטרף לרוב ההיתר להשלים לכשיעורו ודחה הראיה מדברי התוספות דזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול במה שיש לחלק לענין ביטול בין איסור המתבטל בהיתר להיתר המתבטל באיסור וכמו שדחה הגאון דבר אליאו שהבאתי למעלה:
ובעיקר חקירת הגאון תורת חסד בביטול חד בתרי אם הוא ביטול המציאות או ביטול מהותו של האיסור הנה נראה לפשוט חקירה זו מדברי רבינו הטורי זהב סי' תרל"ב סק"ג שהבאתי למעלה (בד"ה וכן מתבאר) שסובר דהוא ביטול מהותו של האיסור שהרי כתב בטעם הפחות משלשה טפחים סכך פסול אינו פוסל משום דהמיעוט הוי כמי שאינו והרי שם מפורש דישנים תחתיו ומצטרף להשלים לכשיעור אם כן מוכרח דהא דאמרינן דהמיעוט כמאן דליתיה אין הכונה שבטל המציאות שאם כן איך היה מצטרף להשלים השיעור אלא הכונה היא שבטל מהות האיסור ולכן שפיר מצטרף להשלים השיעור: והגאון מוהר"ם שי"ק בחלק יו"ד סי' קט"ו (בד"ה ומאי) המציא דפליגי אמוראי בחקירה זאת ואעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו ואני אמרתי שנראה דשרש פלוגתא דרב חסדא ורבי חנינא (שנחלקו אי אזלינן בתר המבטל או בתר המתבטל עיין במנחות ד' כ"ג ע"א) היא במה שחקרנו אם הא דאיסור בטל אם נתהפך גם למעלת ההיתר או לא למשל חמץ שנתערב עם מצה נתהפך למצה ויוצאין בו או דעל ידי ביטול חשיב רק כאילו אינו חמץ אבל עדין אינו מצה רב חסדא סובר דדינו כמצה והמבטל עושה פעולתו לעשות כיוצא בו ולכך בעינן דווקא בדבר שהמבטל א"א לו להיות כבטל כי דבר שהוא בעצמו אפשר שיבוא לידי מדת הבטל אין כחו יפה כל כך לבטל ולהפך את הבא בקרבו ולכך מדה זו שאין המבטל יכול להיות כבטל הוא סברא גם לרבנן לאשר כח המבטל וכמו כן אם אפשר לבטל להיות כמבטל הוא מגרע כח הבטל ומאשר ומחזק כח המבטל להפוך את הבטל זה נראה סברת ר"ח:
אבל ר"ח סובר דענין הבטול הוא דהאיסור פסק ממנו כיון דאינו בעין וכאלו אינו אבל לא נתהפך למעלת המבטל וכיון דרק כאלו אינו נחשב אין אנו מביטים כלל על ענין המבטל ולכך לא אזלינן בתר מבטל אלא אדרבה כל שהבטל אפשר שיופסק אם ישתנה מוכח יותר שאיסורו וענינו תליא בטעמו ועצמיותו וכל שהאיסור תלוי בעצמיותו וטעמו ס"ל לר"י דמב"מ דנשאר טעמו ועצמיותו הוי כאלו הוא בעין ולפי"ז סברת ר"ח שייך דווקא לר"י משא"כ סברת ר"ח שייך למעלה גם לרבנן לר"ח אזלינן בתר חיזוק האיסור או חיזוק ההיתר ולר' חנינא אזלינן בתר טעמו של איסור ולהנ"ל נפ"מ בין ר"ח לרב חסדא גם לדידן וגם במבשא"מ ומובן בזה מה שמדמה הש"ס מצה שתבלה בתבלין: