שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ב · סימן מז
בל תשחית מה שאסור לאבד ולקלקל שום דבר אם אסור מן התורה מקרא דלא תשחית את עצה וכו' או אינו מן התורה אלא קציצת אילן כתבתי בנדפס באות טו"ב שהוא מחלוקת והארכתי קצת עיי"ש ובמה שכתבתי שם שנראה מדברי הרמב"ם בששי מהלכות מלכים דין יו"ד שהוא מדרבנן ועיין באור לי סי' פ"ו (ד"ה ומה שהביא) כען משיונא אנפשין הדרנא ומשמעות לשונו לדידי חזי דסבירא ליה דהכל נכלל בלאו דלא תשחית שבהלכה ח' כתב אין קוצצין אילני מאכל וכו' שנאמר לא תשחית וכו' ושוב כתב בדין יו"ד ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם עכ"ל והרי הוא כמבואר שכונתו לכלול כל דבר בהלאו דלא תשחית שאם לא כן לא היה לו לכתוב ולא האילנות בלבד אלא וכו' שלשון זה מורה שכולל את כולם בחדא מחתא ואם אינם שוים כך היה נכון לכתוב כל המשבר כלים וכו' עובר בלא תשחית וכו' שבסיגנון לשון זה היינו יכולים לפרש דמשבר כלים וכו' דינם חלוק מקציצת אילן דהוא מן התורה ואלו מדרבנן ועובר בלא תשחית כלומר מדרבנן שמצינו במקומות רבו מספר לשון עובר בלאו עובר בל"ת עובר בעשה בדברי' שאינם אלא בדרך אסמכתא וכמו שרשמתי בשדי חמד בחלק הכללים במערכת העין אות ס"ד בס"ד אבל מה שכלל את אלו בכלל האילנות מוכח ודאי שכוונתו להשוותם באיכות האיסור שהכל הוא מן התורה (ומה שאינו לוקה מן התורה על אלה יתבאר להלן בס"ד):
ונראה שכן דעת מרן בכסף משנה בדין ח' שעל מה שכתב הרמב"ם ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה מראה מקום הוא סוגיא דפרק החובל דקלא דטעין קבא וכו' וסיים ואמרינן נמי בקידושין רב הונא קרע שיראי באפיה בריה וכו' והא עבר משום בל תשחית ובשבת ד' קכ"ט פריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית עכ"ל ורבינו יחיאל באסאן הובאו דבריו בהגהות משנה למלך שם כתב שאחד מגדולי האחרונים הקשה על מרן דמאי ראיה מייתי מהנהו לומר דשלא במצור איכא בל תשחית דהא הנהו ודאי בל תשחית מדרבנן הוא דגזרו בכל דבר אף שאינו אילן תדע שרבינו עצמו כתב לקמן ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים עובר בבל תשחית ואינו לוקה אלא מדבריהם א"כ הרב דקא מהדר למילף אילנות שלא במצור אין ראיתו ראיה כלל ותירץ בדוחק דכונת הרב לומר דאילו לא היה אסור מן התורה אלא אילנות ובמצור לא היו אוסרים חכמים שאר דברים שאינן אילנות ושלא במצור דהוה ליה כעין גזירה לגזירה עכ"ל ובמחילת תורתו הרמה אומר אני עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שבאמת הוא דוחק להעמיס כונה זו בדברי מרן ומשמעות לשונו הוא דכל דבר נכלל בלאו דלא תשחית והכל אסור מן התורה ומה שהכריחו להגדול ההוא לומר ששאר דברים אינם אסורים אלא מדרבנן מלשון הרמב"ם שבדין יו"ד לפי הנראה הא גרמא ליה למר לפי שלא ראה דברי רבינו החינוך בזה ואביא דבריו להלן איה"ש ועיניך תחזינה דאין הכרח שהוא מדרבנן מדאינו לוקה אלא מכת מרדות ושפיר נוכל לומר דמרן כסף משנה משמע ליה בדעת הרמב"ם שגם שאר דברים אסור מן התורה להשחיתם: וכן הוא משמעות לשון רבינו בספר המצות (לא תעשה) מצוה ז"ן וז"ל שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם והוא אומרו יתעלה לא תשחית את עצה וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי גם כן עובר משום לא תשחית ולוקה ואמר אזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות עכ"ל הרי שכתב שכל מין הפסד נכלל בלאו זה גם מתבאר כן מלשון רבינו החינוך בפרשת שופטים מצוה תקכ"ט וז"ל שנמנענו מלכרות האילנות וכו' ועל זה נאמר לא תשחית את עצה וכו' ואותו לא תכרות וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה וכל עניינים אלה וכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה ואמרו תמיד בגמרא והא קא עבר משום בל תשחית עכ"ל הרי שכתב שנכנס תחת זה הלאו גם שריפת בגד ושבירת כלי וכיוצא וביאר שם הטעם שאינו לוקה על שאר דברים אלא מכת מרדות וז"ל ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שמפורש בכתוב אבל בשאר השחתות מכין אותו מכת מרדות עכ"ל הנך רואה שישנו בנותן טעם לשבח על מה שאינו לוקה על שאר דברים והיינו לפי שאינו מפורש בכתוב ומדהוצרך לומר שאינו לוקה על שאר דברים והיינו לפי שאינן מפורשים בכתוב כמו אילנות מוכח גם כן שסובר דאיסור השחתה בהם הוא מן התורה שאם לא כן מהיכא תיתי בהו מלקות של תורה וידעתי שיש ביד הדוחה לומר דהא גופא קאמר שאינו לוקה עליהם לפי שאינם אלא מדרבנן אך אין דעתי נוחה בזה אלא משמעות לשונו הוא שהכל הוא בכלל הלאו אלא דאילנות שמפורש בכתוב לוקה עליהם אבל שאר כל דבר אף שהם נכללים בהלאו כיון שאינם מפורשים בכתוב אין לוקין עליהן:
וקצת נראה כן מלשון הסמ"ג לאוין רכ"ט שאחר שכתב כל דיני השחתת האילן סיים ומכאן למדנו איסור השחתה בכל דבר דהא בקדושין ד' ל"ב ובשבת ד' קכ"ט וביבמות ד' מ"ד אמרינן והא קא עבר משום בל תשחית וכו' משמע שכונתו לומר דיש לנו לימוד גמור מזה גם לכל דבר ועצה דכתיב בקרא לאו דוקא וז"ל הרא"ם ביראים סי' רצ"ז כתיב לא תשחית את עצה וכו' ותניא אין לי אלא גרזן מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר לא תשחית ומזה למדנו שלא להשחית ולהפסיד כל דבר כדאמרינן רבה קרע מאניה באפיה בריה וכו' ואקשינן והא קעבר משום בל תשחית ומזה למדנו דלא תשחית את עצה לאו דוקא והוא הדין לכל דבר דאיכא הפסד שהפסדו מרובה משכרו וכו' וכל המשחית עובר בשני לאוין לא תשחית ולא תכרות עכ"ל הרי שכתב מפורש דמה שכתוב בתורה עצה לאו דוקא דהוא הדין לכל דבר וכו' וזו היא כונת הסמ"ג גם כן:
וראיתי להגאון מנחת חינוך על דברי רבינו החינוך הנ"ל שכתב וז"ל והנה על אילן מאכל לוקה ועל שאר דברים אין לוקין ונראה דעל הלאו עוברים רק דאין לוקין כיון דאינו מפורש בקרא רק אילן מאכל וכן נראה מדברי הר"מ וכו' ועיין במש"ל (משנה למלך) נראה ששאר דברים הם מדרבנן עכ"ל כנראה שממה שסבר בתחלה שגם לשאר דברים איכא איסור תורה (כאשר מורים דבריו הנ"ל) חזר בו מפני מראית עין אשר ראה מה שהובא במשנה למלך ולדעתי העניה אין לו לחזור מסברתו אחרי שמה שהכריחו להרב מוהר"י באסאן (בשם הגדול) נסתר על פי דברי רבינו בעל החינוך כנז"ל ואם כן שפיר יש לומר שמרן כסף משנה סובר שכל דבר אסור מן התורה להשחית ושפיר אייתי ראיה מסוגיאות הנ"ל וכן ראיתי להרב מראה הנוגה על דברי הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל שכתב דמה שכתב רבינו על שאר דברים דלוקה מכת מרדות לאו למימרא דבשאר דברים הוא איסור דרבנן לא אף דכל דבר נכנס בלאו דלא תשחית מדאורייתא מכל מקום לא לקי על שאר דברים שאינם מפורשים בתורה וכמו שכתב הרב החינוך בעשה תקכ"ט וכו' ומזה עמד מתמיה על הרב תורת חיים בחידושיו למסכת ע"ז שכתב דבל תשחית מדאורייתא הוא באילנות בלבד ובשאר דברים אינו אלא איסור דרבנן כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים וכו' דזה אינו אלא דעת הרמב"ם היא דגם שאר דברים אסור לאבד מן התורה וכו' עיי"ש ותמיה לי על הרב שלא הביט עין בדברי הרב מוהר"י באסאן שהובאו במשנה למלך באותו פרק באותו מקום שכתב בפשיטות שאינו אלא מדרבנן ומייחס כן גם בדעת מרן הכסף משנה והיה לו להרב מראה הנוגה לתמוה עליו כמו שתמה על הרב תורת חיים. ומה שהקשה הרב מראה הנוגה דדברי הרמב"ם סתרי דידיה אדידיה דבספר היד כתב דעל שאר דברים אינו לוקה אלא מרדות ואילו בספר המצות כתב ולוקה ומשמע דהוא מלקות ממש ורצה לומר דכונתו דלוקה מרדות שגם על מכת מרדות מצינו בכמה מקומות לשון לוקה וחזר בו לפי שמרן הבית יוסף בסי' רצ"ז (ביו"ד) כתב שאין דרך הרמב"ם להוציא מכת מרדות בלשון לוקה וכו' ושקיל וטרי בזה עיי"ש הנה לדעתי העניה נראה שאף אם היה דרך הרמב"ם לכתוב לוקה על דבר שחייב מכת מרדות מכל מקום כאן שלא כתב העונש לקוצץ אילן בפני עצמו רק שאחר שפרט כל הדברים (כלומר אילנות ושאר דברים) כתב ולוקה רחוק לפרש מלה אחת לשתי כונות לומר דעל אילנות לוקה כמשמעותו מלקות ארבעים ועל שאר דבר לוקה מכת מרדות ולכן מה שעלה בדעת הרב אינו מן הישוב למאי דקמן אלא האמת שזו אחת מן ההלכות שחזר רבינו בספר היד ממה שכתב בספר המצות וכן ראיתי בספר סדר המצות להרב מוהר"ר יעקב יוסף קאלינבערג בסי' תר"ד ד' ס"ג ע"ב שאחר שהעתיק לשון רבינו בספר המצות (שכתב ולוקה) כתב אבל בחבורו כתב שעל שאר דברים הוא רק מדברי סופרים (מכת מרדות) וכבר התנצל הרמב"ם בתשובותיו שאין לתפוס עליו מספר המצות לחבורו הגדול במה שנוגע רק לענין דין שכל מגמת חבור ספר המצות היא לבאר מנין המצות אבל לא הדינים עי"ש בסדר המצות הנ"ל בדף י"ב (ד"ה ויען שזה) ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות לבבא קמא ד' צ"א ע"ב הוקשה לו סתירת דברי הרמב"ם כמו שהקשה הרב מראה הנוגה וכתב אם לא שנדחוק דלוקה דנקט בספר המצות מכת מרדות הוא והביא שהרמב"ם בפירוש המשנה ריש מסכת שבת כתב שהמוציא מרשות הרבים לכרמלית במזיד חייב מלקות והיינו ודאי מכת מרדות עי"ש וכבר כתבתי שאין נכון לפרש כן בדברי הרמב"ם שלפנינו ועי"ש בהגהות הנ"ל שציין בשתיקה למה שכתב בהגהת משנה למלך הנ"ל וכנראה שסובר גם הוא כן בדעת הרמב"ם ואין נראה כן לדעתי העניה:
ותמיה לי על מה שכתב רבין חסידא בארעא דרבנן במערכת הצד"י אות תקל"ו בשם הרב מוהר"י ערוך לייחס בדעת המרדכי שסובר דבל תשחית בשאר דברים הוא מדרבנן כמ"ש (כמו שכתב) הרמב"ם בפ' ו' מהלכות מלכים וכו' עי"ש דמשמעו' לשון זה הוא שהרמב"ם כתב להדיא שאיסור זה בשאר דברים הוא מדרבנן ועינינו הרואות דליתנהו להני מילי בהרמב"ם דרק על העונש הוא דקאמר דלוקה מכת מרדות ואין מזה הכרח שסובר שעיקר האיסור הוא מדרבנן מדאינו לוקה מלקות ממש כמו שכתבתי למעלה על פי דברי הרב החינוך וכן יש לתמוה על רבין חסידא גופיה בקהלת יעקב במערכת הקו"ף בתוספת דרבנן שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה בשם סמ"ג דאין בקריעה משום בל תשחית דאתי מצוה דקריעה ודחי ליה והקשה על זה דהרמב"ן והר"ן כתבו דקריעה על המת היא מדרבנן ואם כן הא קיימא לן דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה וכתב וז"ל שוב זכיתי ומצאתי בהר"מ פרק ו' מהלכות מלכים דאיסור לאו דבל תשחית מן התורה אינו אלא בהשחתת אילנות אבל המשבר כלים וקורע בגדים הוי מדרבנן ע"כ עכ"ל סגנון לשונו מורה כאילו מעתיק דברי הרמב"ם שכתב כן בפירוש דמשבר כלים וכו' הוי מדרבנן ובאמת לא נמצא כן בדברי הרמב"ם וממה שכתב שהעונש הוא מכת מרדות אין הכרח שעיקר איסורו הוא בדרבנן כמו שכתבתי למעלה:
ותו קשה דהן לו יהי כדבריו שהרמב"ם סובר דהשחתת שאר דברים אינו אסור אלא מדרבנן מכל מקום דעת התוספות ודאי היא שהשחתת כל דבר הוא אסור מן התורה כמו שכתב הוא עצמו בארעא דרבנן אות של"ו על פי דברי התוספות שבבבא מציעא ד' ל"ב ואם כן תיקשי ליה לדידהו היכי תקון רבנן קריעה על מת והלא אין כח בידם לבטל דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה וקריעה קום עשה היא ודוחק לומר שסובר הרב בדעת התוספות דקריעה על מת היא מצוה מן התורה דהא מהיכא תיתי להמציא פלוגתא ביני רבוואתא והיכא רמיזא קריעה באוריתא והנה אמת כי לא פניתי עתה לעיין בעיקר דין קריעה למת אם היא מן התורה ובשדי חמד במערכת הקו"ף אות ס' כתבתי מזה זמן רב דיש שכתבו שדעת הראב"ד שהיא מדאוריתא ואם כן לא נפלאת לומר שכן היא דעת התוספות אך שם כתבתי בשם הרב בית חדש ביורה דעה ריש סי' ש"מ שדעת התוספות במועד קטן ד' כ"ד ע"א שהיא רק מדרבנן ואם כן מסתמא ודאי אין לנו להמציא סתירה בדברי התוספות לומר דבבבא מציעא סוברים שהיא מן התורה (וצריך לעיין היטב בכל אשר רשמתי שם ואיה"ש אשובה אראה איה"ב) ואם כן תיהדר קושית הרב לפי סברת התוספות. לכן לדידי חזה משום יתובי דעתא דאף אי נימא דמן התורה אסור להשחית כל דבר כמו שכן היא באמת דעת התוספות ושאר רבוותא הנז"ל מכל מקום ודאי דאינו אסור מן התורה אלא כשעושה דרך השחתה כידוע וכל שעושה משום איזה צורך לא מקרי השחתה ואם כן הקורע על מתו שמצות חכמים עליו והוא עושה לקיים שפיר גזירתם אין זה דרך השחתה כלל וחכמים יכולים לתקן זאת כיון שכשיקרע יעשה כדי לקיים מצות חכמים אין בזה חשש משום השחתה כלל והרי במשבר כלים וקורע בגדים כדי להטיל אימה בביתו יש מן הראשונים שנראה מדבריהם דמה שאמרו בגמרא דמותר כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה הוא אף לעשות כן בבגדים וכלים שלמים שיש בהם משום השחתה בכל זאת מותר כיון שאין כונתו להשחית ואף לדעת הסוברים שלא התירו בגמרא לעשות השחתה ולא בכלים ובגדים שלמים מכל מקום לא אסרו בשלמים אלא כשעושה כן מדעתו ורצונו שלא על פי מצות חכמים דאי בעי לא עביד אבל מי שעושה כן כדי לקיים מצות חכמים כולי עלמא מודו דאין בזה שום נידנוד איסור השחתה כלל כן נראה נכון לדעתי העניה ליישב קושיית הרב ובנדפס באות טו"ב כתבתי שהיה נראה לי להוכיח מדברי הרא"ש בפירושו למסכת מדות פרק קמא ומשנה ב' שסובר דאיסור השחתת שאר דברים הוא מדרבנן ממה שכתב גבי מאי דתנן ניכר שהוא ישן חובטו במקל ורשות היה בידו לשרוף את כסותו וכו' דליכא משום בל תשחית דהפקר ב"ד הפקר והא תינח אם איסור זה הוא מדרבנן נאמר דהם אמרו והם אמרו אבל אם הוא איסור תורה לא היה להם להתיר משום הפקר ב"ד והוה סגי שיפקירו כסותו וכל מי שרוצה ליטול יבא ויטול ולא להשחית לשרוף את הכסות אם איתא שהוא איסור מן התורה וכתבתי שראיתי להרב תפארת ישראל שם שנרגש גם הוא במתניתין דהא איכא בל תשחית וכתב דכיון שעושין כן משום קנס הוי כאילו עושים לצורך אדם דליכא משום בל תשחית ולפי זה אין הכרח דסובר הרא"ש דהוא מדרבנן עיי"ש וכמו כן יש לומר בקריעה דכיון שנראה לחכמים לתקן קריעה על מת כל המקיים דבריהם הרי הוא כעושה דבר מה לצרכו דליכא בל תשחית ואיך שיהיה על כל פנים מה שכתב הרב בשם הרמב"ם דהשחתת שאר דברים (חוץ מאילנות) הוא איסור דרבנן דבריו תמוהים במחילת כבוד קדושתו:
וכן יש לתמוה על הגאון נודע ביהודה בתניינא חלק יורה דעה סי' יו"ד שהמציא מחלוקת זו בין התוספות והרמב"ם דהתוספות בבבא מציעא ד' ל"ב ד"ה מדברי סוברים דבל תשחית בשאר דברים נמי הוא מן התורה כמו צער בעלי חיים למאן דאמר דאוריתא והרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל סובר דרק בקציצת אילן הוא מן התורה אבל בשאר דברים הוא מדרבנן ואנכי לא ידעתי היכי משמע ליה הכי מדברי רבינו דמדכתב דאינו לוקה עליהם אלא מכת מרדות אין ראיה לזה כמו שכתבתי למעלה ואומר אני שאם היה רואה הגאון דברי רבינו שבספר המצות ודברי רבינו החינוך הנז"ל לא היה ממציא מחלוקת זו ואף הוא סבר שגם הרמב"ם קאי כשיטת התוספות דבבא מציעא דהוי מדאורייתא וכן יש לתמוה על הרב חיי אדם בהלכות ציצית כלל י"א אות ל"ב שכתב בשם הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל דהשחתת שאר דברים הוא איסור דרבנן וכן קשה על הרב פתח הדביר בדף מ' ע"ד שהביא דבריו ושתיק ליה כיעוי"ש ובנדפס תמהתי על הרב חיי אדם על שכתב כן בפשיטות ולא זכר שיש סוברים שהשחתת כל דבר אסור מן התורה ועתה תמוה לי ביותר על אשר ייחס בדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן ולבבי לא כן ידמה כאמור למעלה וראיתי בספר ברך את אברהם להרב הגדול מר קשישא מוהר"א פאלאג"י יצ"ו בדרוש ראשון לסדר ואתחנן (בד"ה ותבט עיני) שכתב וז"ל ומתוך דברי הרב נטע שעשועים ביו"ד סי' כ"ה אתה תראה מה שיש להעיר על מ"ש בס' חיי האדם בזה וכבר נטיתי ידי בספרי שמע אברהם וכו' עכ"ל ושני הספרים הללו אין מצויים אצלי לעיין בדב"ק ולהבין מה שיש להעיר על דברי הרב אף גם לא ברירא לי אם כוונתו על הרב חיי אדם הנ"ל וה"א יתירא כנטול דמי או על ס' אחר היתה רמיזתו:
ומשמעות לשון הספר החסידים בסי' תתרי"ד (שהביא בברך את אברהם שם) הוא גם כן דאסור בהשחתת כל דבר מן התורה שכתב בפירוש הכתוב מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע דמי שאמר שירים ופסוקים ופיוטים שתקנו לשבח להקב"ה והוא משורר אותם לבני אדם לפקח ולשמח לב עצב רע בעיני ה' שמשתמש בעבודת ה' כך חוטא האדם שעושה חומר בחומץ ונתר דעובר על בל תשחית וכן מעדה בגד שמסיר בגדים של חמימות בקרח ולובש בגדי משי והשלג מקלקלן עובר על בל תשחית על בגדי משי שקלקלן ועל השחתת הגוף עובר שיש לו קרירות ע"כ ובודאי דוחק הוא לומר דעובר בבל תשחית דקאמר גבי נתר וכו' ובגדים אינו אלא בדרך אסמכתא מדרבנן: גם מדברי התוספות בפרק קמא דקידושין ד' ל"ב בד"ה רב יהודה אמר משמע לפי פשוטן של דברים שסוברים שבכל דבר עובר בבל תשחית מן התורה שכתבו במי שנזדמן לו לעשות כבוד אביו אבידת חבירו ואבידת עצמו (למאן דאמר כבוד אב משל בן) דנראה לר"י שיניח כבוד אביו ואבדת חברו ויעסוק באבדתו דהא דאמרינן כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבדתו כיון שאין האב נהנה באבדה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבדתו בשביל אביו ואף דאמרינן כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו למאן דאמר משל בן התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך כגון שזרקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא ועובר בבל תשחית ואפילו היכא דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מכל מקום נהנה בהשלכת ארנקי ומשום הכי אין להכלימו עכ"ל והנה מדקרו ליה רשע אין הכרח שסוברים שהוא איסור תורה שכבר כתבתי בשדי חמד במערכת הרי"ש אות מ"ז שגם העובר אדרבנן נקרא רשע אמנם מלשון ועבר בבל תשחית מוכח שסוברים שעובר מן התורה וכן מתבאר יפה מדברי התוספות בפרק החובל ד' צ"א ע"ב ד"ה אלא שכתבו ואם תאמר ומאי סלקא דעתין השתא וכי על זה צריך להביא ראיה דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית ואומר ר"י שאינו מביא ראיה אלא שאסור אפילו לצורך וכו' וכן מקרע על המת זהו לצורך עכ"ל והני מילי דרבותינו התוספות קרו בחיל לדעתי הקצרה דפשיטא להו דכי אמר רחמנא לא תשחית לאו דוקא עצה אלא כל מילי דשייך בהו השחתה בכלל היו: וכבר כתבתי בנדפס אות טו"ב שמדברי התוספות בעבודה זרה ד' י"א ד"ה עוקרין הבין רבין חסידא בס' ארעא דרבנן אות של"ו שהוא איסור תורה ואלה הם דברי הרב באות של"ו כבוד מלכים כתבו התוספות פ"ק דע"ז דף י"א ד"ה עוקרין על המלכים דמשום כבוד מלכים דחינן איסורא דאורייתא דבל תשחית ואיסור צער בעלי חיים דהוי דאורייתא וקצת קשה מההיא דפרק מי שמתו דף י"ט דפריך מההיא דא"ר אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו' ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ומשני לה בטומאה דרבנן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ולפי דעת התוספות אפילו בטומאה דאורייתא הוי מצי לשנויי כבוד מלכים שאני ובני חכם יום טוב הי"ו תירץ ע"ד ההיא דאמרינן פרק קמא דמגילה כבוד תורה קאמרת שאני כבוד תורה דחמיר וכן על דרך זה י"ל דמ"ש התוספות היינו כבוד דשעת מיתה דהוי יקרא דכל ישראל והכי דייק התוספות שם והנכון בזה דאיסור ברכת כהנים הוי עשה ולא תעשה כדאמרינן באלו מציאות ואין כבוד מלכים דוחה עשה ול"ת עכ"ל לפי דרכינו למדנו שגם מר בריה מרן מוהריט"א שר המסכים לדברי ר' אבא שכן דעת התוספות (תיבת ברכת היא טעות וצריך להיות טומאת) וכן מצאתי שוב בדברי הרב בספרו שארית יעקב בפרשת אמור בד"ה ויתכן ליישב וכתבתי דהרב פרשת הכסף הבין מדבריהם שהוא מדרבנן והוספתי לומר שכן נראה מדברי הגאון נודע ביהודה (בנדפס כתוב וכן מדברי וכו' ונשמט תיבת נראה או ניקוד על וכן כאשר יעיד לזה סגנון הלשון) ביו"ד סי' יו"ד ועתה איני רואה בדברי הגאון שום משמעות לזה דאי משום מה שכתב שם שדברי התוספות בבבא מציעא (בדין בל תשחית) הם נגד דברי הרמב"ם בהלכות מלכים וכו' והיה לו לומר שדברי התוספות בעבודה זרה ובבבא מציעא הם נגד דברי הרמב"ם (או לימא סתמא שדברי התוספות הם נגד הרמב"ם והוה משמע שכונתו לדברי התוספות שבשתי המקומות שהזכיר) אי מהא לא איריא דהא לאידך גיסא נמי איכא למידק דאי משמע ליה דהתוספות בעבודה זרה סוברים שהוא מדרבנן אם כן כשכתב שדברי התוספות דבבא מציעא הם נגד הרמב"ם וכו' טפי הוה ליה למימר שהם סותרים דברי עצמם בעבודה זרה אלא מהא ליכא למשמע מידי וספר פרשת הכסף ומגילת ספר שכתבתי בנדפס בשמם (ועיין באור לי סי' כ"ו הנ"ל) שכתבו שגם התוספות בעבודה זרה ד' י"א והרמב"ם בספר המצות סוברים שהוא מדרבנן אינם נמצאים עתה אצלי לעיין בדב"ק וכל לגבי דידי מאחר שמדברי התוספות בבא מציעא ובקידושין הנ"ל מתבאר שסוברים שהוא מן התורה וכן הוא משמעות דבריהם שבעבודה זרה כן יש לנו לתפוס בשיטתם שבכל דבר אסור מן התורה:
ומה שכתבתי בנדפס שכמו שהבין רבין חסידא בארעא דרבנן אות של"ו מדברי התוספות בעבודה זרה שהוא מדאורייתא כן מתבאר מדברי הרמ"ז (הר"ב מ"ר זקנו רבינו שלמה אלגאזי) בספר לחם סתרים בחידושיו לעבודה זרה הנה ספר לחם סתרים אין אצלי אך דבריו ראיתי בספר טוב לישראל (לידידי הרה"ג מוהר"א חאיון זצ"ל) בריש דף השלישי שבהקדמת המוציא לאור שכתב וז"ל וראיתי להרב מוהר"ש אלגזי בלחם סתרים שהקשה דאיך אסיקו אדעתייהו התוספות להק' דבשלמא בל"ת התירו משום כבוד מלך אבל צער בעלי חיים למה ומאי אולמיה האי מהאי האי לאו והאי לאו וכי היכי דניחא להו משום כבוד מלך לגבי בל"ת ה"ה לגבי צער בעלי חיים ותירץ דלאו משום אלימות הקשו אלא כוונתם דבשלמא אם לא היה אלא חד איסור דבל"ת ניחא דאתי כבוד מלך דהוא עשה ודחי לא תעשה אבל כיון דאיכא נמי צער בעלי חיים הוה ליה תרי לאוי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ותירץ דשאני כבוד מלך דהוי עשה אלים והוי עשה דרבים דעדיפי טובא עכ"ל הרי מפורש בדברי הרב שהבין בדעת התוספות דעבודה זרה שאסור מן התורה בכל דבר וכן הביא שם (בהקדמה הנ"ל) דברי רבין חסידא בספר שארית יעקב בפרשת אמור שמתבאר גם כן דנקיט הכי ודבריו שם הן הן הדברים שבספרו ארעא דרבנן אות של"ו וכנראה איידי דטריד בשמעתתיה אישתלי ולא אדכר ליה למר בריה מרן מוהריט"א עיי"ש:
ואנכי חזון הרביתי בספר חיים שחל למרן חיד"א שבחלק א' סי' כ"ג (בסוף ד"ה ועוד יש להתיר בנ"ד) הביא דברי הרב תורת חיים בפרק קמא דעבודה זרה דנקיט בפשיטות דליכא בל תשחית מדאורייתא אלא בקציצת אילן כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים וכו' וכתב על דבריו וז"ל ונראה ליישב דעת רש"י שהוא סובר דאיכא לאו בכל מילי כדמוכח פרק החובל דף צ"א דקאמר ר' אלעזר הקורע על מתו יותר מדאי לוקה אלמא אף כשאינן אילנות לוקה וכן נראה דעת התוספות במציעא דף ל"ב ריש ע"ב ע"ש ולזה נוטים קצת דברי הרא"ם בס' יראים סימן רצ"ז והסמ"ג לאוין רכ"ט וכן כתב הרמב"ם גופיה בספר המצות לאוין נ"ז ומה שפירש הרב מגילת ספר לאוין רכ"ט דקאי אאילנות אינו במשמע דבריו כאשר יראה הרואה וכיון שסובר, רש"י דגם בשאר מילי איכא איסור תורה להכי הוכרח לומר דבעקור שראויות לדישה קאמר ובהא ליכא בל תשחית דאורייתא אבל מדרבנן אסור וכשהוא לצורך שרי ובהכי נתישבו דברי רש"י כאשר המעיין בלבבו יבין כי לקצר אני צריך עכ"ל הנה הוסיף לנו דעת רש"י שגם הוא סובר דבכל מילי איכא בל תשחית מדאורייתא ומוכח מדבריו שכן היא גם דעת הרמב"ם אלא דקצת תימה דכיון דשתיק ליה להרב תורת חיים במאי דכתב בשם הרמב"ם בספר היד בהלכות מלכים שהוא מדרבנן אם כן כן צריך להיות דעת הרמב"ם באמת דהכי נקיטינן בעלמא כשסותר דבריו מספר המצות לספר היד עבדינן עיקר דבריו שבספר היד כמו שמתבאר בהתנצלותו שהבאתי למעלה (בד"ה ומה שהקשה) שעיקר חבור ספר המצות הוא על המנין לא על הדינים והיכי מייתי מספר המצות להוכיח שלא כדברי הרב תורת חיים בדעת הרמב"ם (מלבד מה שגם עליה דמר יש לתמוה היכי שתיק במה שמייחס הרב תורת חיים בדעת הרמב"ם בחבורו שהוא מדרבנן אשר לפי האמת אין הכרח מדבריו כמו שכתבנו למעלה) ועוד קצת קשה כשכתב שנראה מדברי התוספות דבבא מציעא דאיכא איסור תורה למה לא כתב שכן מתבאר מדברי התוספות דבבא קמא שם וכמו שכתב בעצמו מקודם לזה (בד"ה אמנם הטור) ושכן דעת שאר הגדולים שהביא שם: עוד ראיתי שם (בחיים שאל בד"ה אמנם הטור) שהביא דברי הרב הפרישה בח"מ סי' ת"ך דפשיטא ליה דקורע יותר מדאי כולי עלמא מודו דלקי וכתב שהתוספות והרשב"א כתבו דלכולי עלמא קורע בגדים עובר על בל תשחית ובהגהת סמ"ק סי' קע"ה הביא בשם רבינו יונה הא דקורע על מתו יותר מדאי לוקה ושהריטב"א בחידושיו למועד קטן לדף כ"ד כתב כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע פירש ר"י שזה למי שקרע כבר שאין לו לחזור ולקרוע ואיכא משום בל תשחית ושכן כתב עוד גבי מה שאמרו שאני רבנן וכו' פירש ר"י ולית בהו משום תפלות שיהא בל תשחית וכו' וכן כתב הרמב"ן בס' תורת האדם בשער הקריעה ד' ט"ז ע"ב הא למדת דהעיקר דקריעה על המת שריא משום דהוי מצוה ואי לאו הכי אף דאינו משחית מכל וכל איכא בל תשחית דלא כהרב שלטי הגבורים עכ"ל והנה מה שכתב בשם התוספות כונתו למה שכתבו בד"ה אלא שהבאתי למעלה (בסוף ד"ה גם מדברי) אבל מה שכתב בשם הרשב"א חפשתי בחידושי הרשב"א בסוגיא דפרק החובל ד' צ"א ע"ב ולא מצאתי דברים אלו (בדפוס שלפני ווארשא שנת רבינו שלמה) ונאמן עלינו עדותו נאמנה שכן הוא בדפוס פראג כמו שכתב שם בסמוך (בד"ה איברא) ודברי הרשב"א הם בסיגנון דברי התוספות לפי מה שהביא דבריו שם וז"ל ואם תאמר אי מהאי מאי קאמר מאן תנא הא כולי עלמא היא דמקרעי בגדים עוברים על בל תשחית ותרצו בתוספות דמייתי ראיה מקריעה שהיא לצורך כגון במת שאף שעיקר קריעה מצוה ומי שמקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו ואפילו הכי אסור כל שכן מחבל עצמו עכ"ל אם כן מוכח ודאי שגם הרשב"א סובר שבכל דבר הוא מן התורה וכן הוא משמעות דברי רבינו יונה שבהגהת סמ"ק והריטב"א והרמב"ן לפי פשוטן של דברים שבכל דבר עובר בבל תשחית מן התורה וכבר כתבתי שמרן חיד"א משמע ליה בדעת הרמב"ם שאסור מן התורה בכל דבר על פי מה שכתב בספר המצות ואי הכי פשיטא ודאי דהכי אית לן למינקט לדינא:
הן אמת שראיתי למרן חיד"א בחיים שאל הנ"ל בסי' כ"ב (בד"ה הגם הלום וכו' קרוב לסופו) שנראה מדבריו שסובר דהשחתת שאר דברים הוא איסור מדרבנן והוא שהביא שם מה שכתב הרב בית יעקב בסי' ק"מ דהטור שהשמיט מאי דאמר רב בפרק החובל דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה היינו טעמא לפי שפוסק כרב יוסף בפרק לא יחפור דף כ"ו בההיא עובדא דרבא בר רב חנן הוו ליה הנך תאלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתון צפורי ויתבי בתאלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה ואמר ליה זיל קוץ ואמר ליה אנא לא קייצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא וכו' אלמא דרב יוסף לא סבירא ליה כרב וכמותו פסק הטור והפוסקים דסברי דלית הלכתא כרב משום דרב יוסף פליג עליה ועל זה הרבה להשיב על דבריו דמאן נינהו הפוסקים דסברי הכי דהרי הרי"ף הביא מימרא דרב והרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק והרא"ש ורבינו ירוחם והתוספות כולם פסקו כרב ותו דגם האמוראים סברי הכי וכו' ותו דאיכא סכנתא וכו' ואיך הטור יפסוק כרב יוסף נגד כל הני אמוראי ונגד כל הפוסקים ולהקל במקום סכנה וכו' ואחר כל אלה הדברים כתב וז"ל ותו דאמרינן בפרק מפנין ד' קכ"ט ובפ"ק דקידושין ושאר דוכתי והא קא עבר על בל תשחית וכיוצא אמרו בפ' החובל דף צ"א ומהא מוכח דלא תשחית את עצה אף שלא בשעת המצור דאי אמרת בשלמא דהוי גם שלא בשעת המצור אתו רבנן ואמרי דאיכא בל תשחית בכל דבר כדכתב הרמב"ם בפרק ששי דמלכים אלא אי אמרת דקרא בשעת המצור דוקא וליתא לדרב היכי אמרי רבנן דאיכא בל תשחית בכל דבר הא אף אילנות שרי לקוץ שלא בשעת המצור וכדכתב הרב מוהר"י באסאן בתשובה סי' ק"א בתוך דבריו ומילי דסברא נינהו ואפילו תימא דקרא בשעת המצור ומדרבנן גם שלא בשעת המצור אסור לקוץ והוא הדין שאר מילי אם כן נמצא דקיימא לן כרב ואיסורא מדרבנן מיהא איכא לקוץ אילנות מאכל מאחר דסתמא דתלמודא פריך בפשיטות והא קא עבר על בל תשחית והן לו יהי דרב יוסף סבר דלא כרב לגמרי וסבר דליכא איסורא א מדרבנן אנן לא קיימא לן כוותיה סתמא דתלמודא ואמבוהא דאמוראי וכו' ותו וכו' עיי"ש אלו תורף דב"ק אשר נראה מזה שתופס בפשיטות דאיסור בל תשחית בשאר דברים אינו אלא מדרבנן והוא תימה בעיני דנראין מילי דמר סתראי נינהו ממה שנראה בעליל מדבריו שבסי' כ"ג שדעתו מסכמת דאיכא איסורא מדאורייתא בכל מילי וגם יש להעיר עליו במה שהביא מפרק מפנין ומפרק קמא דקידושין להוכיח שאיסור זה ישנו גם שלא בשעת המצור ולא זכר שר את יוסף מרן הכסף משנה בששי מהלכות מלכים דין יו"ד שהוכיח כן כיעי"ש ועל כל פנים נראה דהעיקר כדעת הסוברים דבכל דבר יש איסור בל תשחית מן התורה שכן מודים פשט דברי רבוואתא הנז"ל. וראיתי בספר שו"ת ריב"א (ר' יואל בן אליעזר) בסי' טו"ב שכתב שחז"ל סמכו על לאו זה השחתת כל דבר כגון קורע בגד וכו' נראה קצת שסובר דהשחתת שאר דברים הוא מדרבנן ועם שאין מזה כל כך הכרח הנה ממה שכתב עוד (בד"ה ומה שכתבת) מוכח ודאי שסובר הכי שכתב וז"ל אני נבוך לפי מה דאיתא שם ברמב"ם (כונתו על הלכות מלכים שהזכיר קודם לכן) דדוקא בהשחתת אילן איכא איסור דאוריתא אבל בהשחתת דבר אחר אינו אלא בל תשחית דרבנן והפרי חדש בסי' תס"ח כתב דמותר אמירה לגוי לעשות מלאכה בערב פסח דדוקא בשבת אסור שבות דשבות וכן במשבצות סי' ש"ז כתב דבערב פסח אחר שש מותר לומר לנכרי שיקנה לו יי"ש ולהעמידו ברשות גוי אחר דאחר שש אינו אלא עשה דתשביתו ובעשה לא שייך אמירה לגוי ואם כן מותר לומר לנכרי שישחית דבר אחר חוץ מאילן וקשה מחולין ד' ז' ע"ב בכודינייתא דרבי דאמר קטילנא להו איכא בל תשחית והלא אפשר על ידי גוי וצריך עיון עכ"ל והרי הוא כמבואר דנקיט בפשיטות דאין איסור בל תשחית בשאר דברים אלא מדרבנן והוא תימה על גאון גדול שכמותו שנעלם ממנו שדעת הראשונים בזה היא דאיכא בל תשחית בכל מילי וגם בדעת הרמב"ם אינו מוכרח שסובר שהוא מדרבנן כמו שכתבתי למעלה. ואשר כתבתי בנדפס לפקפק על מרן מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד דנקיט בפשיטות דבל תשחית איתיה בכל מילי מדאורייתא ולא זכר שהוא מחלוקת וכו' הנה לפי כל האמור מתבאר שלא מצינו לאחד מהראשונים שסוברים שהוא מדרבנן ואם כן שפיר כתב בפשיטות שהוא מדאורייתא וכן מה שכתבתי על דברי הרב כסא אליאו דיש לומר שהרשב"א סובר שהוא מדרבנן אינו נכון עתה בעיני ובפרט לפי מה שהביא מרן חיד"א בשמו בחידושיו לבבא קמא והבאתי דב"ק למעלה (בד"ה עוד ראיתי) שמראין דבריו שסובר דאיכא איסורא דאורייתא בכל מילי וגם מה שכתבתי בנדפס שאף אם הרשב"א סובר שהוא מדאורייתא הוצרך לאסור לעשות מרחץ לחולה שאין בו סכנה בסתם יינם משום דרחיצה כשתיה ולא אמר מטעם שמבזה את המשקין ואיכא לתא דבל תשחית דאסור מדאורייתא דכל הפסד נכנס תחת לאו זה (כמו שהקשה הרב כסא אליאו) וכתבתי שהוצרך לטעמו לאסור אף למאן דאמר דהוא איסור דרבנן וכו' אינו נכון מאחר שלא מצינו לאחד מן הראשונים שכתב מפורש שאין איסור בשאר דברים אלא מדרבנן (שכבר כתבתי שמדברי הרמב"ם בהלכות מלכים אין הכרח לזה ואדרבה מטין דברין שסובר שאסור מן התורה) ומלבד זה לא צדקתי במה שכתבתי על דברי הרב כסא אליאו משום דאף אם נאמר כמו שכתבתי הא תינח למה שלא כתב לאסור בסתם יינם משום בזוי משקין משום לתא דבל תשחית מדאורייתא אבל אין זה מספיק למה שמתבאר מדברי הרשב"א בתשובה ההיא שמותר לעשות מרחץ לחולה שאין בו סכנה ביין כשר כיעיי"ש ובזה שפיר קשיא ליה דהיכי שרי והא איכא בל תשחית דכל הפסד נכנס בלאו זה ואין לנו ליישב אלא מה שכתב הרה"ג סבא קדישא מוהר"א פאלאגי יצ"ו שהבאתי בנדפס דכיון שעושה לצרכו אין בו משום בל תשחית:
גם מה שפקפקתי על דברי רבין חסידא בספר יפה ללב יצ"ו בסי' תקס"ה אות ג' דנקיט בפשיטות דגם במידי דמיכל ומישתי איכא לאו דבל תשחית דאינו פשוט וכו' הנה מתבאר מכל הנז"ל דיפה אמר רב דודאי כן שורת הדין נותנת ובשיטה זו שייט נמי בס' יפה ללב ח"א סי' ד' אות יו"ד ובספרו הבהיר אבות הרא"ש ח"א בפרק שני ד' צ"ט ע"ג (בד"ה אאחוז בהם ואשברם) וכן שם בריש פרק שלישי (במאי דאמרינן התם החובט פתו בקרקע והמפזר מעותיו בחמתו אינו נפטר עד שיצטרך לבריות) כתב שהרב אהבת חסד גבי חובט פתו פירש מבזה אוכלין וגבי מפזר מעותיו פירש דעובר על בל תשחית וכתב על דבריו דדא ודא אחת היא דעל שניהם עובר אבל תשחית וכו' עיי"ש אגב אורחין שמעינן דגם הרב אהבת חסד סובר הכי אף גם מדברי הגאון מוהרש"ז בשלחנו הטהור בחלק חשן משפט בהלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף י"ד מתבאר שסובר שאסור מן התורה שכתב וכל המשבר כלי או קורע בגדים או הורס בנין או סותם מעין או מאבד מאכל או משקה או ממאסם או זורק מעות לאיבוד וכן המקלקל שאר דבר הראוי להנות בו בני אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשחית את עצה וכו' הרי על כולם הוא אומר שעובר בלא תעשה דלא תשחית ודברי קדשו בזה הן הן הדברים אשר דברו הראשונים בספר המצות ובחינוך וכו' כנז"ל:
וכתב עוד בשלחן ערוך הרב שם דאף אם כונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינם נוהגים כשורה ישנו בדין זה ותמה על זה בקונטריס לחם הפנים שבקיצור ש"ע להגאון מוהר"ש גאנצפריד בסוף סימן ק"ץ דבשבת ד' ק"ה ע"ב איתא דאי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתו שרי והביאו זאת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג וגם תמה על הרמב"ם שלא הביא דבר זה ובקונטריס קהלת שלמה לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו אשר בקובץ כנסת חכמי ישראל בסי' ע"א אות ד"ן ד' ע"ז ע"ב השיב על זה שבסמ"ק סי' קע"ה כתב דהגמרא דמסכת שבת הנ"ל היא דוקא במאני תבירי וצדקו דברי אדמו"ר בשלחן ערוך דהוא פוסק כהסמ"ק עכ"ד יצ"ו והלה ספר הסמ"ק אינו מצוי אצלי אמנם תמיה לי שמדברי התוספות בקידושין ד' ל"ב שהבאתי למעלה (בד"ה גם מדברי התוספות) מתבאר יפה שגם כלים שלמים וחשובים שרי להשחית כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה שהרי באב הזורק ארנקי לים כתבו דמיירי שעושה כן להטיל אימה דאם בחנם משליך רשע הוא ועובר אבל תשחית מוכח דאם להטיל אימה הוא עושה אין בו משום בל תשחית ואי הכי אחרי שהרי"ף והרא"ש והסמ"ג העתיקו דברי הגמרא ולא פלוג רבנן בין מאני תבירי וכו' ומדברי התוספות דקידושין הנ"ל הרי הוא כמבואר שאין לחלק בין שבורים לשלמים מי שם פה להמציא מחלוקת בין הראשונים ואף אם מפורש כן בסמ"ק קשה לומר שהגאון בעל השלחן ערוך פסק בסכינא חריפא כהסמ"ק נגד מה שמבואר בדברי התוספות וכן הוא משמעות דעת הרי"ף והרא"ש וסמ"ג מדלא כתבו לחלק בזה ואין לומר דמה שלא חלקו כן בפירוש הוא משום דסברי שכן הוא משמעות הגמרא שאמרו דתבר מאני תבירי וכו' שהרי עינינו הרואות לרבותינו בעלי התוספות דלא משמע להו הכי שהרי גם לזרוק ארנקי שהוא דבר חשוב מאד סברי מרנן דלמירמא אימתא שפיר דמי ורחוק לומר שנעלמו מעיני הגאון דברי התוספות דקידושין ואם כן לכל הפחות היה לו להביא שתי דעות בזה ולא להשמיט לגמרי סברת התוספות ומשמעות דעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ומה גם שבסמ"ג כתוב בזה הלשון ואם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שיראו ממנו ויהיה שלום בביתו מותר ששכר הטלת אימתו מרובה על השחתתו כדאמרינן בשבת רב ששת שדי מונינא רב הונא תבר נכתמה והרי הוא כמבואר שגם כלים שלמים שיש בהם השחתה סובר הסמ"ג שמותר לשברם להטיל אימה ואם כן דל מהכא משמעות דעת הרי"ף והרא"ש הרי התוספות והסמ"ג הוו רובא נגד הסמ"ק ולמה לא חש להביא דעתם לכן נראה לדעתי העניה שהגאון בעל השלחן ערוך כתב כן על פי דברי רבינו המאירי בסוגיא דשבת הנ"ל וז"ל ואף על פי שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים עכ"ל וכלומר ויתירו לעצמם אף שלא להטיל אימה הנה הרב המאירי אף שכתב מפורש שמותר והיינו ודאי כלים ובגדים שלמים ולא מאני תבירי לא נכון בעיניו להתנהג כן ובכן אף אם חידושי הרב המאירי לא היו למראה עיני השלחן ערוך כיונה דעתו לדעת רבינו המאירי שאין להתיר דבר זה כדי שלא יכשלו בני אדם שאינם מהוגנים ואין ראיה מרבותינו בעלי הש"ס והפוסקים הראשונים כי הן בעון אחסור דרי והרבה יש לנו לחוש שלא יכשלו בני אדם ונדפס שוב קונטריס ששי מכנסת חכמי ישראל וראיתי שם בסי' קי"א אות ג' שהאריך הרה"ג אבד"ק נאוואווארנצאווקא יצ"ו בענין זה בדברים נכוחים דק ואשכח דכסברת הסמ"ק סבירא ליה להגאון מוהרש"א בחידושי אגדות בסוגיא דשבת הנ"ל וכן מתבאר מלשון רבינו החינוך בפרשת שופטים ולעומת זה דקדק מספר היראים בסי' רצ"ז ומדברי הרב המאירי (שהבאתי למעלה) דסברי דמותר לשבר כלים שלמים כדי הטיל אימה וכו' וכן דקדק מלשון הגהות מיימוני בהלכות מלכים פרק ו' דין יו"ד שמותר לשבר אף כלים שיש בהם משום בל תשחית כדי להטיל אימה ועמד לבאר במאי פליגי עיי"ש דב"ק ועל מה שכתב בקונטריס לחם הפנים שבקיצור השלחן ערוך הנ"ל שהרמב"ם השמיט דבר זה הראה לנו דברי הרמב"ם בשני מהלכות דעות דין ג' ושעל פי דברי ההגהות מיימוני שם מתבאר שפסק הרמב"ם דין זה אלו תורף דב"ק ואין נוחים דבריו בזה כי לא נזכר בדברי הרמב"ם משבירת כלים שלמים או שבורים כלל וביותר קשים בעיני דברי הרב יצ"ו במה שכתב לפי דרכו דמוכח מדברי הרמב"ם שבהלכות דעות שסובר כדעת הסמ"ק שאם כן קשה על ההגהות מיימוני שבהלכות מלכים שמוכח שסובר דגם כלים שלמים שיש בהם משום בל תשחית מותר לשבר כדי להטיל אימה כמו שכתב הוא עצמו לקמיה תיקשי לן מדברי הרמב"ם שבהלכות דעות דמוכח בהיפוך לפי שיטתו אבל האמת הוא שמדברי הרמב"ם בהלכות דעות אין הכרח לדין זה כלל ומה שדקדק מלשון ספר היראים כן יש לדקדק מלשון הסמ"ג לאוין רכ"ט כמו שכתבתי למעלה וכנראה אין מצוי אצל הרב יצ"ו ספר הסמ"ג ולכן לא זכר את דבר קדשו:
ואם כשעושה איזו השחתה אין הדבר נשחת לגמרי אם יש בזה משום בל תשחית הנה הרב שלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה אברייתא דמייתי הרי"ף (אחר מתניתין עיר שיש בה כו"ם חוצה לה מותר) אין מקדשין ואין מעריכין ואם הקדיש וכו' בהמה תיעקר כתב שהתוספות מוכיחין דלעקור בהמה איכא משום בל תשחית וצ"ע דהא בפרק קמא דחולין בעובדא דר' פנחס בן יאיר ורבינו הקדוש על ההוא כודנייתא דקאמר רבי עקרנא ליה פירש רש"י עקרנא שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שהיו ראויות לדישא משמע דמשום שעדיין ראויות למלאכה אחרת ליכא בהו משום בל תשחית והכא נמי אכתי בהאי עיקור ראויות הן לדישא ואפשר דשאני עיקור דהכא שהוא למעלה מארכובה דשוינינהו לגריעותא כל כך שאינן ראויות אפי' לדישה וצ"ע וכיון דליכא בל תשחית אלא כשהדבר נשחת מכל וכל צ"ע א"כ למה ליה למהר בהגהות סמ"ג לדחוק עצמו לומר דבבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית משום דעשה מצות קריעה דחי ליה ולמה ליה לדחוק כולי האי תיפוק ליה דמשום האי קריעה לא הוי הבגד נשחת דהא ראוי הוא עוד למה שהיה ראוי קודם לכן וצ"ע ליישב דברי מהר"ף עכ"ל ומרן חיד"א בס' חיים שאל סי' כ"ג נשא ונתן בדברי הרב בזה לבאר דבריו ועל מה שכתב דליכא בל תשחית אלא כשנשחת לגמרי הקשה עליו מדאמרינן בקידושין ד' ל"ב רב הונא קרע שיראי באנפי רבא בריה וכו' והא קא עבר על בל תשחית דעביד ליה בפומבייני ופירש רש"י במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו ואי כסברת השלטי הגבורים קשה מאי פריך הלא הקורע בגד לא נשחת מכל וכל ומאי סלקא דעתיה דמקשן להקשות והא קא עבר על בל תשחית אימא דהוי קריעה דלא היה משחית הכל וכן מורה לשון קריעה והתרצן אמאי משני בפומבייני לישני דלא שייך השחתה אלא בהשחתה מכל וכל ואף דלא הוי בפומבייני ליכא בל תשחית אלא מוכח דכי איכא השחתה מיהא אסור והטיב אשר דבר מהר"ף בטעם קריעה משום מצוה דאי לאו הכי אסור ועוד הקשה עליו מדאמרינן בבבא קמא ד' צ"א ע"ב אמר ר' אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וכתבו התוספות והרשב"א בחידושיו דמייתי (הש"ס) ראיה מקריעה שהיא לצורך כגון במת שאף שעיקר קריעה מצוה ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו אפילו הכי אסור הרי מבואר כמוהר"ף הנ"ל דדוקא משום מצוה הותר לקרוע וכשהוא יותר מדאי איסורא איכא ולקי ואי כדעת הרב שלטי הגבורים הרי אינו משחית מכל וכל ושרי והאריך עוד קצת בזה וסיים הא למדת דהעיקר כדברי מוהר"ף דקריעה על מת שריא משום דהוי מצוה ואי לאו הכי אף דאינו משחית מכל וכל איכא בל תשחית דלא כהרב שלטי הגבורים ושוב כתב ליישב מאי דקשה לכאורה על דברי רש"י בפרק קמא דחולין הנ"ל שכתב חילוק זה ואמר שמעולם לא כתב רש"י דמותר כשאינו משחית מכל וכל אלא כי התם גבי רבי שהיה רוצה לזכות שר' פנחס יסעוד אצלו וכן הפרדות שלא יזיקו לבריות כמבואר שם ובכי הא דהוי צורך קצת וצורך מצוה הוא דקאמר רש"י אבל בלאו הכי אף דאינו משחית מכל וכל איכא בל תשחית ולהכי פריך על רב הונא דקרע שיראי וכו' ולהכי הקורע יותר מדאי שאין בו מצוה אסור ומשום הכי איצטריכא למהר"ף טעמא דאיכא מצוה בקריעה עכ"ל מכלל הדברים למדנו דכשעושה משום מצוה ליכא משום בל תשחית ואף אם עושה כן משום צניעות להסתיר מעשיו הטובים כתב הרב טהרת המים בקונטריס שיורי טהרה במערכת הבי"ת אות פ"ט בשם מרן החבי"ף בספר גנזי חיים דבמקום מצוה ליכא איסור בל תשחית ולכן מי ששרוי בתענית והביאו לו תבשיל לאכול יכול לזרקו בהצנע בעד החלון ואין בזה משום בל תשחית וציין לעיין בשו"ת מוהר"ץ חיות סי' ס"ז ושני הספרים הללו אין מצוים אצלי לראות אם הזכירו דברי הרב באר שבע בפרק ב' דמדות בסוגיא דדף כ"ט ע"ב (בד"ה רב פפא) דנראה דלא ברירא ליה דשרי משום מצוה והוא דבמאי דתנן כל העצים כשרים למערכה וכו' אבל היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז וכו' ואמרינן בגמרא הני מאי טעמא רב פפא אמר משום דקטרי רב אחא בר יעקב אמר משום יישוב ארץ ישראל והקשה למאן דלית ליה יישוב ארץ ישראל ממילא מתניתין דתני באלו היו רגילין במורביות של תאנה וכו' ואיירי אף בדעבדי פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפילו שלא במצור מישתעי כדאמרינן התם אמר ר' חנינא לא שכיב שיבחא ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימנא ודוחק לומר דמיירי מתניתין בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא היה אומר רב אחא משום ארץ ישראל ושמא יש לומר דלצורך מצוה גדולה כהכא מותר עכ"ל (אמר המחבר מה שכתב דגם שלא במצור אסור כדמוכח בפרק החובל וכו' קצת קשה למה לא הזכיר שכן כתב מפורש רבינו הגדול בששי מהלכות מלכים דין ח' ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה עכ"ל ומרן כסף משנה מראה מקום הוא סוגיא דפרק החובל ובפ"ק דקידושין ובשבת וכו' עיי"ש. ומרן חיד"א בחיים שאל ח"א סי' כ"ג (ד"ה ועוד יש להתיר) כתב בשם הרב שאלת יעב"ץ ח"א סי' ע"ו שהביא ראיה דלצורך מצוה שרי מהא דתמיד שהיו בוררים עצי תאנה שאינם עושים פירות משום יישוב א"י ומאי איריא משום יישוב ארץ ישראל תיפוק ליה דעבר על בל תשחית אלא דלמצוה שרי וכתב על דבריו שכבר קדמו הרב באר שבע בעדיפא מינה וכו' (הביא לשון הרב באר שבע הנ"ל וסיים) עין רואה דמפיק לה בלשון שמא שלא כדברי הרב יעב"ץ דפשיטא ליה טובא ושוב דחה ראיתו וכתב שטעמו ונימוקו של הרב באר שבע דלא פשיטא ליה דלצורך מצוה שרי ורק אמר לה בלשון שמא הוא משום דאי אתינן למימר דאיכא בל תשחית תו ליכא למישרי במקום מצוה דהא איכא יערות טובא לקוץ אילני דלא עבדי פירי ואמאי יעלה הכורת על אלו העושים פירות ומאי מצוה איכא בהני למעבד איסורא כל דאיכא לקיומי מצוה דמערכה באילני דלא עבדי פירי ומקיים לאו דבל תשחית ומצוה דמערכה מתקיימת באינך והביא מה שאמרו בשמות רבה פ' ל"ה למה עצי שטים למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומרים לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם על אחת כמה וכמה ועוד שקיל וטרי בדברי הרב שאלת יעב"ץ עיי"ש:
וכשמותר מן הדין לקוץ אילן כגון שמעולה בדמים או שצריך למקומו וכיוצא אי איכא למיחש מיהא משום סכנה הנה מרן חיד"א בחיים שאל סי' כ"ג (קרוב לסופו בד"ה עוד ראיתי) כתב בשם הגאון יעב"ץ דלכולי עלמא אף דשרי מדינא איכא סכנתא וכתב על דבריו דאינו מחוור דאם כן איך הפוסקים הרמב"ם וסמ"ג ורבינו ירוחם סתמו דכי הוא מעולה בדמים שרי והוה להו למימר דעם כל זה איכא סכנה ולא לומר דקוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרות או אם מזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים ותו דהרי שמואל ורב חסדא צוו לאריסיהו שיעקרו כדאיתא בהחובל ד' צ"ב ומסתמא אריסיהם ישראל הוו ומה שיישב לזה הרב הנז' לא נהירא כדמשמע מסתמות הש"ס והפוסקים ומעין דוגמא הביא ראיה מוהרלנ"ח בתשובה סי' ל"ו דדין קטלנית ביבמה ליתא מדכתבו הפוסקים דין שלשה אחים שנים נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית וכו' ומדשרו שתתייבם להך שלישי שמעת מינה דליכא סכנתא דקטלנית ביבמה עיי"ש ומכל שכן הכא דאכתי לא שמעינן דאיכא סכנה באופן שמותר מן הדין לקוץ ומה שיישב הרב הנז' לפי דרכו ההיא דרבא בר חנן דאמר ליה לרב יוסף אנא לא קייצנא וכו' ליתא וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והרב הנמק"י ומרן בכסף משנה והרב תורת חיים דרבה בר חנן הוה פליג עליה דרב יוסף בעיקר הדין ומדברי רבוותא הנז' מוכח דבמידי דשרי מדינא ליכא סכנתא דמאי דקאמר אנא לא קייצנא הוא שהיה חולק בדין וגם מה שצדד עוד הרב הנז' דלאדם חשוב לא הותר בעצמו ומשום הכי איענש שבחת וכדאשכחן דקפיד ר' אמי אמאן דשתי מיא דאחים קפילא וכו' עיי"ש אין דבריו מחוורים וכו' ושוב הביא (בחיים שאל) דבצוואות רבינו יהודה החסיד כתוב באות ג"ן אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו ויש לצדד בזה דכוונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ כמו שרוב הצוואות הם דברים המותרים מן הדין ועל קצתם אין העולם חוששין כלל ועל כן נראה דלרווחא דמלתא יקוץ אותו ע"י גוי וכן כתב בנדונו הרב שאלת יעב"ץ עכ"ל וכבר אני הדל כתבתי כן בנדפס באות ק"ב בשם הרבה פוסקים והזכרתי גם שו"ת חיים שאל הנ"ל אלא שלא היה אז ספר התורה הזה בידי ועתה שזכיתי בו העתקתי תורף דב"ק לזכות את מי שאינו נמצא בידו ובס' מגדים חדשים לידידי הרה"ג מוהר"ר בנין שמואל אבד"ק טעלפין יצ"ו בסי' קט"ז אות ז' על מה שהתיר הרב טורי זהב בצריך למקומו הראה לעיין בפתחי תשובה שם סק"ו ושבספר עמודי אש ד' ע"א אות ו' הביא שכן דעת הרבה פוסקים אחרונים דכשצריך למקומו שרי לקצוץ האילן דלא כשו"ת משאת משה סי' ל"ז ושגם בשו"ת בית שלמה סי' קצ"א כתב דמדינא מותר לקצוץ בצריך למקומו באין חשש סכנה שאם היה חשש סכנה לא היה סותם הרא"ש להתיר וגם הט"ז הורה למעשה להתיר ומכל מקום לצאת בידי כל פקפוק יש למכור האילנות לנכרי קידם הקציצה בכסף ובשטר ואח"כ יכול הנכרי לקצצם והנה עיינתי בעמודי אש שם ולא מצאתי דבר ובבית שלמה הנ"ל סיים ואף שבתשו' ז"א פקפק על זה מא"ח סי' של"ט במג"א סקי"ג אין זה כלום דאין ענין הערמה זו דומה לשם כמ"ש במקור חיים סוף סי' תמ"ח ואם יעשה רו"ם כן וצריך באמת למקומו לבנין לא יחוש כלל ויהא שלום ושלוה בארמנותיו וכו':
ואם כשעוקרין הגפן היא חייה ונטעי ליה במקום אחר כתב בחיים שאל הנ"ל בסוף סי' כ"ג בשם הרב שאלת יעב"ץ דאין כאן בית מיחוש ושכן כתב בפשיטות הרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"ט והרב פתחי תשובה סי' קט"ז סק"ו הביא שהגאון חתם סופר בסי' ק"ב כתב עליו אנא לא אעבד עובדא כוותיה לקולא וכו' ותורף דברי הגאון חתם סופר הם שכתב דמעובדא דבבבא קמא ד' צ"ב ע"א שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא אמר ליה מאי האי אמר ליה ביני גופני קיימי אמר מכחשי כולי האי בחמרא למחר אייתי לי מקורייהו ופירש רש"י מקורם ושרשם כתב דמשינוי לשונו משמע שלא יקוץ אותם אלא יביא שרשם ומקורם וינטעם במקום אחר ולא לקוץ וכן אמר רב חסדא שם זיל עקרינהו ולא אמר זיל קייצינהו ומכל מקום נראה לי נהי דלמדנו מדקדוק זה חומרא דהיכא דסגי ואפשר בעקירה אסור לקוץ מכל מקום לקולא לא אעביד עובדא כהרב יעב"ץ דשלא לצורך כלל למיעקריה לא הייתי מתיר דדוק מינה מהאי ש"ס דדוקא הואיל וטעים בהו טעם גופני אמר זיל אייתי לי מקורייהו אבל בלאו הכי אפילו למיתי מקורייהו לא הוה מתיר באופן דלדינא נראה לי דעל מגן אסור אפילו למיעקר ולשתלינהו במקום אחר לצורך מקומם או כל שאיננו לצורך הקורות אם אפשר למיעקרם עם השורש לנוטעם במקום אחר אסור למיקצינהו אלא יעקרם וינטעם עכ"ל:
וראיתי בס' שו"ת ריב"א (רבינו יואל בן אלעזר אונגאר) בסי' י"ז שכפי הנראה לא ראה דברי רבו הגאון חתם סופר הנ"ל ולפי שהספר הזה אינו מצוי אעתיק תורף דבריו וזהו על שאלתך אם מותר לשרש עצי מאכל על מנת לנטעם בגן אחר לא ידעתי שום איסור להוציא אילן ממקום זה ולנטעו במקום אחר שהתורה לא אסרה אלא לכרתו ולהשחיתו אבל בזה שלא יושחת ויוציא זרע במקום אחר מה מקום לאסור וכו' ואם פקפוקך אם לא נחוש דילמא יפשע דהיינו שיארע לו אונס אחרי עוקרו ממקום זה ולא יהיה בידו לשתלו במקום אחר כדחיישינן גבי סתירת בית הכנסת אדרבא משם ראיה דלא חיישינן רק בבית הכנסת מחשש ביטול מצוה דרבים דאם לא כן גם שאר בית ליתסר לסתרו ולבנות בלביניו חדש מחשש שמא יפשע ויעבור על בל תשחית אלא ודאי כיון דכונתו על מנת לבנות לא הוי משחית וכו' והיה מקום לדון אם אי אפשר לעוקרו מכאן עם העפר שיוכל האילן לחיות במקום שישתל שם בלי הוספת עפר שיהיו הפירות ערלה שלש שנים אם כן אפשר דעובר על בל תשחית שמשחית פירות של שלש שנים אמנם נראה לי דלא אסר הכתוב להשחית מה שאין עודנו בעולם והוא רק מונע שלא יבא לעולם דאם לא כן סירוס דנקבות בבהמה לאדם (ואדם) דלא אסרינן אלא אטו סירוס דזכרים ולמה לא משום בל תשחית ועוד דאם כן אפילו ליטול כרבלתו של תרנגול היתה אסורה כיון שמונע ממנו הולדת זרע ואיכא בל תשחית עיין בכל זה אבהעז"ר סי' ה' עכ"ל והוא תימה שלא זכר שר מדברי מר רבו הגאון חתם סופר (הספר הקדוש הזה זה ימים מעטים שהשגתיו ומדי שוטטו עיני באיזה מקומות כמדומה לי שראיתי שמתאר את החתם סופר בשם רבו) שכתב לדקדק מדברי הש"ס דבבא קמא דשלא לצורך אסור לעקרו אף אם דעתו לנטעו במקום אחר ועוד יש לתמוה במה שמפורש בדב"ק דאף אם אי אפשר לעקרו עם העפר שיוכל לחיות במקום שישתל שפיר דמי והרי בענין זה גם הגאון יעב"ץ מודה דאסור שהרי כתב וז"ל (בסוף ד"ה וגם צריך) עוד צריך אני למודעי שאם אעפ"י שעוקרין הגפן ממקומה עדיין היא חיה ויכולין לנטעה במקום אחר אין כאן בית מיחוש לעולם דפשיטא אין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקיימא לן גבי ערלה באילן שנעקר והסלע אמו אם יכול לחיות פטור מערלה כל שכן הכא בנדון דידן עכ"ל הרי שלא התיר אלא אם עוקרין אותו עם העפר כדי שיוכל לחיות במקום אחר דבכי הא הוא דלא חשיב קציצה הא לאו הכי חשיב קציצה ואסור אלא שמדברי הגאון שבות יעקב בח"א סי' קנ"ט נראה קצת כדברי הגאון ריב"א הנ"ל שכתב וז"ל אמנם לפי משמעות לשון שאלתך מבואר שאילן זה נטע ממקום אחר לכאן אם כן אפשר שיכולים לחזור ולחפור ולשרש אחריו לנטוע במקום אחר דליכא השחתה כלל ומותר לכולי עלמא עכ"ל הרי שלא הזכיר כלל שיהא ניטל עמו עפר כדי שיוכל לחיות במקום אחר ומשמע דכל שנוטעו במקום אחר אם יצטרך לעפר אחר ויהיה בו דין ערלה שפיר דמי ואף שמרן חיד"א בחיים שאל הנ"ל השוה דעת שניהם (שאלת יעב"ץ ושבות יעקב) נראה דשפיר נוכל לפרש דברי השבות יעקב כמו שכתבתי ועל כל פנים תימה הוא שהגאון ריב"א לא זכר מכל זה כלל:
ודע שמדברי הרב בית דוד ח"ב ח"מ סי' צ"ה למדנו דבאילן שנטעו בתחילה על דעת דלאו לעולם קיים ואחר זמן יעבירנו ויעקרנו כיון דאדעתא דהכי נטעו ליכא איסורא דבל תשחית וכוותיה דמר מצאתי גם כן להרב כוס הישועות בחידושיו בסוגיא הנ"ל שכתב בתוך דבריו סברא זו כ"כ בס' בירך את אברהם (הנז"ל בד"ה ואשר):
ובעיקר כללין עיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לכללים סי' קל"א אות ב' ובספר חדש שנדפס מקרוב לרב גדול בדורנו יצ"ו ראיתי שתמה על מה שכתב רבין חסידא בקהלתו הקדושה דהשחתת שאר דברים אינה אסורה אלא מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם בששי מהלכות מלכים וכו' וכמו שכתבתי בשמו למעלה (בד"ה ותמיה לי) דאין הכרח מדברי הרמב"ם ממה שכתב על זה דלוקה מכת מרדות דיש לומר דהיינו משום שהוא לאו שבכללות וכו' והרי בכמה מקומות אמרינן בש"ס דעובר בבל תשחית ועובר משמע שהוא מן התורה וכו' ועל תמיהתו היכי אתו רבנן ומחייבי בקריעה והא קעבר משום בל תשחית (שכדי ליישב קושיא זו הוא שהבין רבין חסידא דברי הרמב"ם דמשמע ליה בכונתו שאין בשאר דברים אלא איסור דרבנן) כתב להשיב בהלכה דכיון שעושה משום מצות חכמים אין זו השחתה וכו' אלו תורף דבריו והוא בר מזלא דידי שכיווננו שנינו לדבר אחד עם כי יש לפקפק קצת בדבריו מכל מקום בעיקר הדבר יפה אמר רב יצ"ו ולא אשא שמו על שפתי בענין זה לפי שכתב בספרו בזה הלשון וראיתי בס' קהלת יעקב מהאלגאזי סי' ער"ד וכו' ולא ישר בעיני מה שכתב בלשון זה שאף שבאמת הקדמונים לא היו מדקדקים בכיוצא לזה אבל בימינו הנקדנים תופסים אותו על כך שאינו דרך כבוד בזמנינו לכתוב בלשון כזה (מהאלגזי) ובעינא דלישקליה למיטרפסיה והוא רחום יכפר: