אור ברסלב

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת ב · סימן ד

סימן ג

בשר בחלב לענין בשר בהמה בחלב חיה כתבתי בנדפס מערכה זו אות מ"ה דהרב מגלת ספר כתב דאסור מדאורייתא ושהרב ערך השלחן נחלק עליו עי"ש. גם הרב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא במערכת הבי"ת אות ט' כתב שאין דברי הרב מגלת ספר נראין והרי"ף והרא"ש והטור בסי' פ"ז כתבו סתמא דחיה ועוף מותר ומה שדקדק מדברי הרמב"ם הוא דקדוק קל ואינו כדאי להמציא דין חדש:

ועל מה שהבאתי באות צ"ג מחלוקת הפוסקים לענין בשר בחלב זכר עי"ש הנה עתה ראיתי שרבין חסידא בס' אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא במערכת הזיי"ן אות א' האריך קצת בזה ודחה ראית הרב עה"ש מההיא דילתא די"ל דהיא רצתה לטעום טעם בשר בחלב בהמה ולא בחלב זכר וכו' והביא לנו מ"ש הרב כנה"ג בהגב"י אות כ"ז דמ"ש הרשב"א דחלב זכר מותר אף מדבריהם היינו דמותר מן הדין אבל אסור מיהא מפני מראית עין. ובעיקר מחלוקת זו כתב לי ידידי הגאון מוה"ר שלמה פריידעש אבד"ק ליאדי מח"ס כרם חמד יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים במערכת הבי"ת אות צ"ג ד' ס"ח עמוד ד' כתב בשם ספר ערך השלחן ראיה קצת לדעת הרמב"ם דבשר בחלב זכר אסור מהגמרא חולין ד' ק"ט ע"ב דאמרה ילתא לר"נ כל מה דאסר רחמנא כו' ולמה לא אמר לה הא איכא חלב זכר אלא ודאי דאסור עכ"ד ולכאורה לא הבנתי ראיה זו הא גם להרמב"ם אינו אסור רק מדרבנן וכמ"ש הש"ך וא"כ הא גם להרמב"ם תיקשה למה לא אמר ר"נ לילתא הא איכא בשר בחלב זכר דמותר מן התורה. וכמו שכתב בספר עיקרי דינים חלק יו"ד (סי' י"ד אות ה') בשם הרב שאול מאמשטרדם ז"ל כהאי גוונא ממש לענין בשר חיה ראיה מהך דילתא הנ"ל דאסור מן התורה כו' עי"ש עכ"ד יצ"ו:

ובמה שתמהתי שם ע"ד הגאון פרי מגדים במ"ש דציר נבלה ד"ת כמבואר בסי' פ"א וכו' עי"ש הנה קבלתי מכתב מידידי הגאון מוהר"ר חיים געלערנטער אבד"ק יאבלאנאב בסניאטין יצ"ו וז"ל בשדי חמד (מערכת ב' אות צ"ג) הביא הד"ג מ"ש הפמ"ג (בפתיחה לה' מליחה) דציר נבלה ד"ת הוא כמבואר (בסי' פ"א והתפלא הד"ג דלא נזכר שם רק מציר טמאה וטריפה כו' ואנא זעירא גברא רבא חזינא וקושיא לא חזינא דהלא הפמ"ג בעצמו כ"כ (בסי' פ"א בשפ"ד סק"א) דציר נבלה הוא מה"ת ודבריו נובעים מהקדמונים שציין הרה"ג מהרי"א הי"ו בתשובתו להד"ג המועתקת בספרו היקר שם והד"ג שם כ' אחר דברי הרה"ג ההוא דאף שהקדמונים כ"כ עדיין לא איפרק הפמ"ג מחולשא דלא הול"ל כמבואר (בסי' פ"א) דליתא זה בהפוסקים שם אולם לפע"ד פשוט דכוונת הפמ"ג למ"ש בעצמו בסימן ההוא בספרו והפלאה זו על הפמ"ג איני יודע מה הוא:

ב) שם הד"ג הביא קושיא בשם אברך א' עמ"ש הפמ"ג (בפתיחה הנ"ל) בזה"ל ואני תמה איך יאמר (הדרישה) דחלב מתה מותר מה"ת והא ציר נבלה ד"ת הוא כו' דמוכח (בבכורות ו' ב') דחלב הוא כמו ציר דפריך ל"ל גמל כו' וע"ז התפלא הנ"ל דמה ענין חלב טמאה לחלב מתה כו' והשיב הד"ג דלכך הציע הפמ"ג מהא דאיתא (בסי' פ"א) דציר נבלה ד"ת הוא וא"כ כיון דמוכח (בבכורות שם) דחלב דינו כציר ובציר נבלה פשיטא דאסור מה"ת א"כ קם לי' הדין דחלב נבלה ד"ת הוא מה"ת וכ"כ הד"ג שם בשם הרה"ג מהרי"א הנ"ל דצדקו דברי הפמ"ג כיון דמוכח בגמ' שם דחלב הוה כציר עכ"ד ואמרתי להודיע להד"ג כי בדברי הפמ"ג הללו הארכתי הרבה בספרי ושם הי' לבאר דדברי הפמ"ג תמוהים הם מאד ואם כי בכל מקום בספרי הפכתי בזכותי' של הגאון בעל הפמ"ג להצילו מידי המשיגים עליו וכתבתי ליישב דבריו ע"ד היותר פשוט בכאן לא יכולתי לעשות כן כי באמת דבריו נפלאים ותמוהים המה במחכ"ג והתימא הוא מ"ש הפמ"ג דחלב נבלה דינו כציר והוכיח כן מגמ' (בכורות הנ"ל) והשיג מכח זה על הדרישה ובאמת אין מזה השגה כלל עליו דאף אם נחליט דציר נבלה אסור מה"ת אכתי שפיר י"ל כהדרישה דחלב נבלה מותר מה"ת דשאני ציר דבעוד שהיתה הבהמה בחייה הי' הציר אסור משום אמה"ח כמ"ש הפמ"ג בעצמו (סי' פ"א שפ"ד ס"ק י"ב) להלכה דציר אמה"ח אסור מה"ת וממילא דהציר הוא כהבשר דלא ניתר אלא בשחיטה וא"כ כשמתה הבהמה ולא נשחטה הציר אסור כהבשר משום נבלה משא"כ חלב דבחיי' הי' מותר ולא הי' בו איסור אמה"ח שפיר י"ל דגם כשמתה הבהמה מותר החלב דאחר שנכנסה החלב בכחל כבר יצאה מגדר ציר כמו ביצה וכמ"ש הדרישה להדיא דחלב דמי לביצה דבחיי העוף נתגדלה והיינו דאף ע"פ דטרם שנגמרה הביצה הוא אסורה משום אמה"ח כבשרה עכ"פ כיון דגילה קרא דאחר שנעשה ביצה שריא לכן גם כשנמצאת הביצה שנגמרה בנבלה ג"כ שריא וה"נ בחלב ומה ראי' מביא הפמ"ג מציר דלעולם אית בי' איסור אמה"ח בחיי' לחלב דאחר שנגמרה אין בו איסור אמה"ח בחיי' עכ"פ וע' פמ"ג (סי' פ"ז שפ"ד ס"ק ט"ו) דשם כ' להדיא דאיסור חלב מתה הוא משום אמה"ח וא"כ קשה כאמור ומגמ' (בכורות הנ"ל) אין ראי' כלל רק דחלב טמאה הוא כציר טמאה דשניהם היו אסורים בחיי' משא"כ חלב טהורה דבחיי' הי' מותר בוודאי אין לדמות לציר דבחיי' אסור כאמור וכן מצאתי בהגהות הס' דעת קדושים (סי' ל"ט ס"ק ט"ו) שתמה כן על הפמ"ג ובודאי לזה כוון ג"כ בשו"ת שם ארי' וכן הקשה בס' ערוגת הבושם שרמז עליהם הד"ג בספרו שם:

אמנם שלא לשויא להגאון בעל הפמ"ג אשר מימיו אנחנו שותים בצמא כטועה אמרתי להעמיס כונה אחרת בדבריו (כדמצינו אשר הגאון בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' י"ז כתב ליישב ע"ד פלפול וחידוד דברי הפמ"ג התמוהים ביו"ד סי' ע"ו מ"ז סק"ג יע"ש) דהנה הב"ח בקו"א (סי' פ"ז) כ' דחלב שנבלע בגומות דינו כנבלה עצמה כאבר מאברי' ע"ש ומשמע מדבריו דהוה בכלל אברי' באופן דאף אי ידעינן בודאי דלא נגמר החלב אחר שנתנבלה בכ"ז חל שם נבלה על החלב כיון שנבלע בגומות ואינו עומד לצאת מעצמו רק ע"י חליבה נמצא דבחיי הבהמה הי' להחלב שייכות עם אברי הבהמה והרי זה דומה לביצה שיש בה רכות קצת שנמצאה בעוף שנתנבל שהיא אסורה מה"ת משום דהוא בכלל במ"ט כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (עדיות פ"ה מ"א) והיינו אעפ"י שהביצה אינה מעורה בהעוף בכ"ז אסורה כיון דבחיי' הי' לה שייכות עם העוף ועוד כיון שבעוד שהחלב נבלע בגומות הוא מעורב עם ציר א"כ הוי ממש כביצה שיש בה רכות קצת דאסור כשנמצאה בנבילה וא"כ קשה למה פסק הדרישה דחלב שנמצא בנבלה שריא הלא לא ימלט שלא יהי' בה להציחצוחי ציר ועוד שעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דשמא עצם החלב הנמצא בנבלה לא נגמר לגמרי וא"כ ודאי הוי כביצה שיש בה רכות קצת דאסור מה"ת וא"כ למ"ד ספק מה"ת אסור עכ"פ יש לאסור חלב נבלה מה"ת ומדברי הדרישה שם משמע דלכ"ע חלב נבלה שריא מה"ת (ואע"פ דהדרישה שם קאי ע"ד הב"י דקאי לדעת הר"ם והוא הסובר בפ"ט מה' ט"מ דספק מה"ת מותר וגם מיירי שם לענין מלקות בכ"ז לא הו"ל להדרישה לכתוב בסתם דחלב דומה לביצת נבלה דמותר מה"ת דמשמע מזה דלכ"ע אין בחלב מתה איסור תורה) אמנם י"ל דסובר הדרישה דציר אבמה"ח מותר מה"ת כדעת הש"ך (סי' פ"א ס"ק י"ב) עי"ש בפמ"ג ולכן גם אם לא נגמר החלב שריא כשנמצא בנבלה דלא דמי לביצה שלא נגמרה דהוה כבשר משא"כ חלב דלא נגמר הוה כציר ומש"ה מותר מה"ת בחיי' ובמיתתה דודאי לא גרע חלב שלא נגמר מציר (ע' פמ"ג סי' פ"א שפ"ד ס"ק י"ב הנ"ל) ומ"ש הדרישה דחלב דמי לביצה ר"ל כמו דלא חשבינן ביצה גמורה בכלל אברי' כיון דהוא נפרדה מהעוף ה"נ אין מהראוי לחשוב חלב וציר בכלל אברי' כיון שהם נפרדים מהבהמה ומעתה שפיר תמה הפמ"ג דאיך נאמר דחלב נבילה מותר מה"ת הלא קיי"ל דציר נבלה אסור מה"ת דאין לומר דשאני ציר דיש בו איסור אבמה"ח משא"כ חלב דאין בו איסור אבמה"ח ז"א דלדעת הדרישה עכצ"ל דגם ציר אבמה"ח אינו איסור מה"ת כאמור:

ברם דעדיין נשאר לנו לבאר מ"ש הפמ"ג דמוכח (בבכורות ו') דחלב הוה כמו ציר דפריך ל"ל גמל כו' דראייתו תמי' הוא כנ"ל ואמרתי להעמיס כוונה אחרת בדבריו שלא לשוי' כטועה דהנה בס' גנת ורדים (כלל מ"ז) הקשה על הא דפרכינן (בבכורות שם) חלב מנ"ל דשריא הלא שפיר מוכח דחלב שריא מדאיצטריך גמל גמל לאסור חלב טמאה מכלל דחלב טהורה שריא וקדמו בקושי זו הב"ח (סי' פ"א) ותירץ דהגמ' מפלפל בזה משום יגדיל תורה ויאדיר (וע' רמב"ן ה' בכורות פ"א ובמהרי"ט אלגזי שם אות ד' מקושיא זו) ויש להקשות הכי ג"כ על הא דפריך הגמ' שם ל"ל גמל דהלא י"ל דבא לאשמעינן בזה דחלב טהורה שריא דעדיין לא ידע הגמ' לימוד אחר ע"ז וכה"ג כתבו התוס' (חולין ס"ד א') ד"ה רקמה דקרא דבת היענה לאסור ביצתה לא איצטריך רק להתיר ביצה טהורה ע"ש. (וע' בס' קרבן אשם שם בבכורות שהעיר ג"כ מזה) ברם דהמפורשים תמהו עמ"ש התוס' (בחולין שם) דשמעינן דביצה טהורה שריא מדאיצטריך בת היענה לאסור ביצתה הלא י"ל דביצת טהורה אינה שריא רק אחר ששחט העוף אבל בחייו היא אסורה משום אבהמ"ח וקרא דבת היענה בא להתיר ביצת טהורה אחר שחיטה דוקא דסד"א דלא ניתר בשחיטת אמו כמו החותך מטחול וכליות דאסור משום אבהמ"ח כמבואר בגמ' ובש"ע (יו"ד סי' י"ד) דאסור משום דלא הי' מעורה בה וקמ"ל קרא דזה לא דמי לטחול וכליות שנחתכו (וכה"ג הקשה הנוב"י תנינא חיו"ד סי' ל"ה ותירוצו לא שייך בזה) ולפ"ז ממילא לא קשיא על הא דפרכינן ל"ל גמל גמל דאין לומר דאיצטריך זה להתיר חלב טהורה דעכצ"ל דמקרא אחר שמעינן דחלב שריא דאי מהך קרא לבד אכתי לא שמעינן היתר רק לחלב שחוטה כאמור אולם באמת צדקו דברי התוס' (חולין הנ"ל) דשפיר שמעינן דביצת טהורה שריא מדאסר הכתוב ביצת טמאה דאין לומר דדוקא אחר שחיטה שריא הביצה דהרי החוש מעיד דאחר שנגמרה הביצה הוא כמנחא בכדא דהוא כטחול וכליות שנחתכו וא"כ השחיטה לא מהני מידי להביצה וא"כ שוב אין לחלק כלל בין קודם שחיטה או אח"כ ולפ"ז הקל"ד מה פרכינן ל"ל גמל הלא י"ל דבא להתיר חלב טהורה דהשתא אין לומר דיש להכריח דמקרא אחר שמעינן דחלב שריא דהרי לדעת הדרישה חלב דמי ממש לביצה דכמנחא בכדא דמי וא"כ כמו דשמעינן מבת היענה להתיר ביצת טהורה גם בחיי העוף כיון דכמנחא בכדא דמי לא אהני לה השחיטה מידי ה"נ לענין חלב אין לחלק כלל בין קודם שחיטה או אח"כ כיון דכמנחא בכדא דמי ומדפריכין ל"ל גמל ולא ניחא ליה לתרץ כנ"ל עכצ"ל דלא כדרישה דבאמת חלב לא כמנחא בכדא דמי וכמ"ש הרב ב"ח דהוא כגופה משום שנבלע בגומות וכציר דאע"פ שעומד בפ"ע ואינו מעורה בה אעפ"כ הוא כגופה כיון שנבלע בגומות ולכן שפיר פריך ל"ל גמל ועפ"ז יתבארו דברי הפמ"ג דתמה על הדרישה דאיך יאמר דחלב נבלה מותר מה"ת והא ציר נבלה ד"ת הוא ומוכח בבכורות דחלב הוה כמו ציר דפריך ל"ל גמל דקשה מאי פריך הלא י"ל דאיצטריך גמל להתיר חלב טהורה ועכצ"ל דהי' לו הכרח דמקרא אחרינא שמעינן היתר חלב כיון דמהך קריא לא שמעינן היתר רק לחלב שחוטה כנ"ל ולדעת הדרישה דחלב כמנחא בכדא דמי כביצה נמצא דמהך קרא שמעינן היתר לחלב גם בחיי' והקל"ד מה פריך ל"ל גמל ודוק וכבר כתב האו"ת (סי' כ"ה) כי רוח ה' דבר בם ונוכל לכוין בדבריהם אף מה שלא עלה על לבם ובפרט שגם הענין בעצמותו נכון הוא בעזר אלקים חיים. וגם בפשיטות יותר י"ל דהפמ"ג הביא ראי' (מבכורות שם) דחלב מתה אסור מה"ת מדפריך ל"ל גמל כו' דאי חלב מתה שריא י"ל דאיצטריך גמל להתיר חלב כמו בת היענה דבא להתיר ביצת טהורה כנ"ל בשם התוס' ואף אם נימא דהמקשן כבר ידע דיש לימודים אחרים להתיר חלב טהורה מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש וכדומה אכתי י"ל דמהנך לימודים לא שמעינן להתיר רק חלב בחיי' כמ"ש הנוב"י תניינא חיו"ד סי' ל"ו הנ"ל דהנך קראי משמע בחיי' דוקא) לכן איצטריך גמל להורות היתר בחלב טהורה גם אחר שמתה הבהמה דכיון דלהתיר חלב טהורה בחיי' לא איצטריך עכצ"ל דבא להתיר חלב טהורה מתה והכי תידוק מגמל דדוקא חלב טמאה אסור בין בחיי' בין במיתתה הא חלב טהורה שריא בין בחיי' בין במיתתה ומדלא ניחא להגמ' לומר כן עכצ"ל משום דפשיטא ליה דחלב נבלה הוה כמו ציר דאסור מה"ת מהטמאים ודוקא חלב בחיי' אינו דומה לציר והבן:

ויש להעמיס עוד בדברי הפמ"ג ולומר דכוונתו להוכיח מהא דפרכינן בגמ' שם ל"ל גמל ומתרצינן ע"ז סד"א דחלב טמאה שריא משום דחלב חידוש הוא דליכא דאתי מן החי ושרי דע"ז הקשו התוס' (חולין ס"ד א') והרא"ש בבכורות שם) דהלא איכא ביצה ודבש דאתו מהחי ושרי ותירצו דאין שניהם באים בענין אחד וע' ב"י (סי' פ"ו) שכ' דהטור פסק דמי רגלים שרי כמו חלב אף דודאי אינם באים ממש בענין אחד עם חלב אכן באמת חשיב זה ענין א' ודוקא ביצה עם חלב לא הוה ביאתם בענין אחד משום דחלב נבלע בגומות משא"כ ביצה שהוא כמנחא בכדא כמ"ש הב"ח הנ"ל לחלק כן וז"ש הפמ"ג לתמוה על הדרישה דמדמי חלב לביצה דהלא בגמרא משמע דשאני חלב מביצה מדפרכינן ל"ל גמל ומשנינן ע"ז סד"א חלב חידוש הוא וידוע דדברי הפמ"ג נאמרו בקצור מאד וי"ל דהביא התחלת דברי הגמ' ועיקר ראייתו הוא ממה דמסיק הגמ' ע"ז וכה"ג מצינו בדברי חז"ל שהביאו ראי' מקרא והביאו רק רישא דקרא וכוונתם על הסיפא דקרא כמו בגמ' (סוטה י"ד ב') ובגמרא (מגילה ל"א ב') דפרש"י שם דהעיקר הלימוד הוא מסיפא דקרא עי"ש או אפשר דחסר תיבת וכו' בדברי הפמ"ג והבן כתבתי כ"ז שלא לשויא להפמ"ג כטועה כי ע"פ פשוט דבריו תמוהים מאד כדברים הניתנן למעלה. עכ"ד יצ"ו:

אחר שנים רבות קבלתי מכתב מידידי הגאון מוהר"ר יוסף לערנער אבד"ק וואלאטישיסיק יצ"ו ובו קונטריס גדול נושא ונותן באמונה על דברתי בשדי חמדתי בכמה עניינים ומכללם הוא במה שכתבתי במערכה זו באות צ"ג בא לו בארוכה כיד ה' הטובה עליו ועם כי לא אוכל לעיין בדב"ק לעשות רצונו חפץ חיים והנני מעתיק דבריו ככתבו וכלשונו וזה הוא שם בחלק הכללים במערכת הבי"ת אות צ"ג מביא מה שכתב בשו"ת שם אריה חלק יור"ד סי' נ"ב דמתוס' מוכח דליכא בחלב שחוטה אבר מן החי דלא כהדרישה והעיר עליו מר שליט"א דט"ס וצ"ל דאיכא במקום דליכא ודלא כהבית חדש במקום דלא כהדרישה. ידע מר שאין שם שום ט"ס ודין גרמא שאין ספרו ערוגת הבושם בידו והנני להעתיק תורף דבריו שם ואת אשר נגזר עליו ממני בס"ד אנא ליתן לבו הטהור לאלה הדברים א) וז"ל שם בסי' פ"א אות ד' תמה על הפרי מגדים בפתיחה להלכות מליחה על תמיהתו על הפרישה דסובר דחלב [וט"ס שם דדם] מתה דרבנן ולמה לא יאסור משום ציר נבלה דהוי דין תורה והקשה בעל ערוגת הבשם את הקושיא האמור בספרו שם שהקשה אברך אחד למר שליט"א דמה ענין שמיטה דשאני ציר נבלה דהציר יוצא מבשר הנבילה אבל החלב שבדד הבהמה נתקבץ מחיים וכנוס ועומד שם ואינה נעשה נבילה כשמתה דומה לביצת נבילה והוסיף שם להביא ראיה לסברות הפרישה בזה מהא דילפינן בבכורות ו' דחלב שרי ולית בו משום אבר מן החי מחריצי חלב דגבי דוד והקשה בכרתי ופלתי דמאי ראיה דלמא מחלב שחוטה הוי דלית איסור אבר מן החי אמנם לפי דעת הפרישה אתי שפיר דאם חלב אסור משום אבר מן החי גם חלב שחוטה אסור דהשחיטה לא מהני להחלב להתירה דהחלב כנוס ועומד בפני עצמו ואינו ניתר בשחיטת הבהמה כמו דלא נאסרה כשמתה מהאי טעמא ועל כרחין דחלב שרי ואין לומר דעל ידי שחיטה יש להתיר החלב מקרא דכל בבהמה תאכלו דמרבים אפילו ילד שבמעיה בפרק בהמה המקשה והוא הדין החלב אך הא ליתא וכמו שכתב הר"ן מובא בבית יוסף סי' י"ג דמשום הכי דם השליל אסור דלא הותר רק מידי דבר אכילה ולא משקה דאינה בכלל היתר דכל בבהמה תאכלו והוא הדין חלב דמשקה היא ולפי מה דסלקא דעתין דחלב אסור משום אבר מן החי הוא הדין חלב שחוטה וכסברות הפרישה ולא קשה קושיות הכרתי ופלתי אמנם בתוס' בכורות כ"ה מבואר דשחיטה מתיר החלב דכתבו וז"ל ועוד דשרי לכ"ע וכו' יע"ש וכונתם דאי סלקא דעתין דחלב פסולי המוקדשין אסור אחר שחיטה אם כן איך למדים דחלב שרי מחלב פסולי המוקדשין דאסרה תורה מכלל דחלב שרי ודילמא איצטריך קרא לאחר שחיטה דשרי משום אבר מן החי ומשום פסולי המוקדשין אסור הרי מבואר מדברי תוס' אלו דשחיטה מתיר החלב ולא הוי אבר מן החי ולא אמרינן דהחלב הוי ככנוס ועומד בפני עצמו ולא ניתר בשחיטה ומוכח דלא כהדרישה עכת"ד שם בסי' פ"א מבואר דאין שום ט"ס:

ב) ואשר כתב עוד מר מה שהביא מבכורות ו' עיין בנודע ביהודה תניינא יו"ד סוף סי' ל"ו שדחה ראיה זו שאין לומר שמא מחלב שחוטה דחלב שחוטה אינה מעמיד וכן הלימוד מבלא כסף ובלא מחיר יין וחלב לא קשיא דיש לומר דאולי אין טעם בחלב טוב שימשול בו תורה עכ"ל ידע מר שבעל ערוגת הבשם בסי' פ"ז אות י"א הרגיש בעצמו בדברי הנודע ביהודה אלו וכתב דדבריו תמוהים ועיין בחולין ק"ט בהא דאמרה לי' ילתא לר"נ כל מה דאסר רחמנא שרי לן כוותיה א"ל זויקי לה כחלא דהיא טעם בשר בחלב הרי דשוה טעם חלב זה לשאר חלב וכן מה שכתב דאינה מעמיד היא דברי נבואות עכ"ל: ג) ומה שכתב שם מר שליט"א לדחות קושית האברך על הפרי מגדים שהיא קושית ערוגת הבשם הנ"ל דהפרי מגדים נזהר בזה דלכן הציע מקום בסי' פ"א דמבואר שם דציר נבלה אסורה מן התורה ואם כן כיון דמוכח בבכורות דחלב דינו כציר ובציר דנבלה פשיטא לן דאסור מן התורה אם כן ממילא קים לן חלב דנבילה באיסור תורה כיון דחלב דינו כציר עכ"ל ובאמת לא העלה ארוכה בזה לקושיא זו דהנה מהטמאים אנו למדים על כל דבר היוצא שלא על ידי בישול כגון על ידי מליחה או סחיטה דאסור גם כן מן התורה דעל ידי בישול יש לימודים אחרים יעויין בר"ן בחידושיו לחולין דלרבנן אית להן תלתא קראי לטעם כעיקר כנגד שלשה מינים שיש לנו בזה וכו' יע"ש. אמנם לטעם מאיסור שלא על ידי בישול וכנהו חכמים בשם ציר כשהוא לעצמו שלא על ידי תערובת [וליוצא על ידי כבוש בארתי בתשובה דמחלוקת הפוסקים הוא אי נכנס תחת סוג טעם או ציר] אנו למדים מהטמאים ועיין תוס' חולין קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבו ובתוס' בכורות ו' אמנם זה דוקא אם יוצא מאיסור היינו מעת שנאסר והלאה דהיינו למשל ציר היוצא מנבילה על ידי מליחה או חלב מתה שהיתה נבלה מחיים כגון באותן שמנה הרמב"ם פרק ג' משחיטה ניטל הירך וחלל ניכר ונשברה מפרקת ורוב בשר וכי האי גוונא או חלב לענין אבר מן החי להסלקא דעתין דהש"ס בכל זה ודאי דגם החלב אסור מן התורה מלימוד דהטמאים כיון דמתמצה מכל גופה מעת שכבר נתנבלה והוי ציר נבילה וגם הפרישה מודה בזה מה שאין כן חלב מתה מה בצע דחלב מקרי ציר הא ציר דהיתרא היא דהתמצה מגופה בחייה בשעת היתר וכנוס ועומד בכחל והבהמה שמתה אחר כך לא חל על החלב איסור מיתה מן התורה דכנוס ועומדת שם ואין שום לימוד אחר בפני עצמו על זה וזה דומה לביצת נבלה כן היא דעת הדרישה:

ד) ובזה מיושב נמי מה שנתקשה מר שליט"א שם על הפרי מגדים דמראה מקום לסי' פ"א דציר נבילה אסור ובאמת אינו מבואר שם רק ציר טמאה וגם אחר האריכות שהשיב הה"ג בעל עמודי אש סיים מר דאכתי לא איפרק מחולשא דלא היל"ל כמבואר בסי' פ"א ובאמת האריכות שהאריך בעל עמודי אש הוא למותר דחלב מתה דהוי ציר נבלה גם מר ראה בבית יוסף סי' פ"ז והפרישה דלא סבירא ליה כן מטעם אחר היא ועל מה שהוקשה לו לומר דבסי' פ"א אינו מבואר ציר נבלה לא השיב כלום אשר ע"כ יפה מסיק מר דלא איפרק מחולשיו אמנם באמת כונת הפרי מגדים נכון ברור ופשוט וכדרכו בקודש לכתוב בקיצור והיא על הכלל כולה יצא דמראה מקום לסי' פ"א דשם היא המקור למה שדן עליו היינו על כל טעם היוצא מדבר איסור שלא על ידי בישול דאסור מן התורה דיש לימוד בפני עצמו על זה מהטמאים וחלב נכנס תחת סוג זה דציר יחשב וממילא הוא הדין חלב מתה לשיטתו דלא סבירא ליה כהדרישה דהוא ציר נבלה ולשון נבילה שנקט בתחלה תפס לשון קצר כיון דעל זה דן כללו יחד דחשוב לי' שפת יתר דלא יצטרך להאריך בלשון אחר כך טמאה והוא הדין נבלה כיון דהיא היא ממש ועל המקור הראה מקורו בסי' פ"א ושם דנקט טמא לשון הקרא היא דיליף מהטמאים וזה פשוט וברור והואיל דאתא לידן אמרתי לבאר בקיצור כל מה שיש לדבר בענין זה גם כן ויהא נפקא מינה מזה לכמה דינים וב"ה כל הדברים כנים ושנונים: ה) ובזה מיושב נמי מה שלכאורה קשה טובא על דברי הגאון בעל נודע ביהודה במהדורא תניינא סי' ל"ו הקשה על הוכחה זו מבשר בחלב דהרי אם האסור משום אינה זבוחה על כל פנים חלב בן פקועה שרי שהרי אין צריך שחיטה והוצרך רחמנא לאסור בבשר בחלב בת פקועה שמזה החלב לבדה מותר ומשום בשר בחלב אסור יע"ש באריכות קצת וברי"ט אלגאזי בברכות ד' ה' ע"ב כתב באופן זה דמשמעתין [רוצה לומר מדילפינן היתרא דחלב מדאסר לן רחמנא בבשר בחלב] יש ראיה דאם איתא דחלב בן פקועה כיון שהיא חי איכא משום בשר בחלב מאי ראיה איכא מבשר בחלב הא יש לדחות דאצטריך דנפקא מינה לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא ועיין ש"ך סי' י"ג סק"ג עכ"ל ולכאורה אשתמיטתיה להני שלשה דברי הר"ן והריטב"א הנ"ל דאוסר דם השליל דמשקה לא נתרבה בכל בבהמה תאכלו ואם כן הוא הדין חלב דמשקה היא וכנ"ל ויהי דבריהם נכונים רק לשיטת התוס' הנ"ל אמנם לפי מה שכתבתי מבואר דזה אינו דשאני דם השליל דהוי אז בעין בעולם וכיון דמשקה היא לא נכלל היתרו בכל ואין השחיטה מטהרתו מה שאין כן לענין החלב דלא הוי עדיין בעולם אז כשהיה הולד במעי אמו וכיון דהבן פקועה ניתרת בשחיטת אמה והחלב נעשה בה אחר כך כשנתגדלה ונתמצה מבשרה הנה ציר דהיתרא היא ואין בה איסור אינה זבוח ואין לומר הא דם נעכר ונעשה חלב דאנן לא קיימא לן כן עיין יו"ד סי' קפ"ט סעיף ל"ג ל"ד ועיין בנדה ד' ט' ע"א דר"י ור"י ור"ש לא ס"ל כר"מ דדם נעכר וס"ל דגם בטבע אינו כן וכמוכח מש"ס שם דגם ר' מאיר לא אמר סברתו שעל ידי טבע כן הוא רק דיליף לה מקרא ורבנן דרשו האי קרא לענין אחר ועיין בכורות ד' ו' הניחא למאן דאמר וכו' ועיין ברש"י שם בהדיא דרבנן לא סבירא להו כלל הא דדם נעכר ועיין בגליון תוספת יום טוב בתוספות חדשים ריש מסכתא נדה:

ו) וראיתי בס' כרם שלמה בהשו"ת שלו שבסוף חלק יו"ד שאלה צ' כתב לחדש להלכה דלדעת היש מי שאוסר מימי חלב משום אבר מן החי ביו"ד סי' פ"א סעיף ה' גם מימי חלב מבן פקועה אסור על פי שיטת הר"ן דאסר דמו דמשקה הוא ואינו נכלל בכל והוא הדין חלב וכבר מימי חלב אסור כמו בשאר בהמות והעיר בדברי הגאון נודע ביהודה ורי"ט אלגאזי הנ"ל ותמה עליהם דלא העירו בדברי הר"ן והנה אף לשיטתו נעלם ממנו דברי התוס' הנ"ל אמנם בעיקר הדבר אחר המחילה טעות גדול היא דשאני חלב בן פקועה דציר דהתירא היא וכאמור שוב ראיתי בנחלת צבי סוף סי' פ"א ובסי' פ"ז העיר מסברא דנפשיה לענין מימי חלב בת פקועה כמו שעלה על דעת בעל כרם שלמה ודחה נמי זה כמו שכתבתי ונהנתי אמנם לענין מימי חלב בת פקועה לא צריכנא לבא להא דלא קיימא לן דם נעכר דזה אתי שפיר אפילו לר' מאיר דסובר דם נעכר דמאן דאסר מי חלב הוא דוקא אליבא דרבנן ומטעם ציר מן החי אמנם אליבא דר' מאיר משום דם נעכר וכו' גם מי חלב מותר דטעמא מאי סבירא ליה לאסור משום דהוה אמינא לאסור החלב משום ציר אבר מן החי ורק דרחמנא שריא ע"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא כשהחלב והמים מעורבים מה שאין כן כשנפרד המים הנה נשאר באיסורו דיצא מן החי דשניהם יצאו יחד מן החי ולא נשתנו וזה כיון שלא הותר ממילא נשאר באיסורו מה שאין כן לטעמא דדם נעכר הנה כיון דהתורה התירה החלב כיון שנשתנה הדם ונעשה חלב הותרה לוא יהיה דחידוש היא אבל על כל פנים הותרה וכבר הוי המי חלב ציר דהיתרא דלא מתמצי מדם רק מחלב ולא שייך לומר דנשאר באיסורו וזה ברור ונכון ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' ע' ועיין סי' רט"ז במגן אברהם סק"ג ובחק יעקב סי' תס"ז ובתשובה הארכתי בכל זה ואין כאן מקומו ונחזור לנדון דידן:

ז) והנה לפי דברי בעל ערוגת הבשם כבר כתבתי לעיל בסק"ב ליישב את הדחיה שדחה מר שליט"א דבריו אמנם אי קשיא עליו הא קשיא דבאמת כמו זר נחשבו כל מה שחידש שם ולא מן השם הוא ואין שום מחלוקת כלל בין התוס' והר"ן והריטב"א דאפילו להסלקא דעתין דהש"ס דחלב יאסור משום אבר מן החי חלב שחוטה מותרת אליבא דכולי עלמא אפילו לשיטת הר"ן והריטב"א וגם לסברת הדרישה הנ"ל וגם התוס' סובר כר"ן דדם נוהג בשליל דמה ענין חלב מהבהמה עצמה לבן פקועה דשאני בן פקועה דיש לו חיות בפני עצמו ובריה בפני עצמה היא ככל בהמה ושפיר הוי סלקא אדעתין דטעון שחיטה כיון דחי לפנינו היא אי לאו רבויא דכל בבהמה תאכלו והואיל וכן סוברים הר"ן והריטב"א דתפסת מיעוט תפסת ומרבינן רק אוכל כמשמעותיה דקרא ולא משקה מהבן פקועה דהיינו דם ונשאר באיסורו מה שאין כן חלב הבהמה עצמה כל זמן שהיא בפנים מאיזה סברא בעולם יהי סלקא דעתין לאוסרה אפילו להסלקא דעתין דחלב אסור משום אבר מן החי פשיטא למאן דאמר בהמה בחייה לא לאיברים עומדת לית ממה לדבר כלל ועיין חולין ד' ק"ב ע"ב דלמאן דאמר לא לאיברים עומדת אם בלע צפור חי איננו עובר משום אבר מן החי דשלימה לאו אבר מיקרי ולא חל עליה בחייה איסור אבר מן החי כלל יע"ש ולפי זה אף אם נניח לו סברתו דחלב גם כשהוא בפנים מכל מקום כיון שכנוס ועומד בכחל חשובה כמופרדת על כל זה החלב מותר כיון דבחייה לא לאיברים עומדת ואינו חל עליה בחייה איסור אבר מן החי כלל כבר הוי החלב ציר דהיתירא דחלב משום צירן איתרבאי וכנ"ל ובתשובה הקשיתי באמת אף על חלב שיצאה ממש לחוץ על עיקר הסלקא דעתין דש"ס בכורות לאסור חלב משום אבר מן החי אי לא דגלי קרא להתיר למה לי קרא הא בחייה לא לאיברים עומדת והוי ציר דהתירא והנה לשיטת רש"י בחולין אתי שפיר דסובר דעל כל פנים לבשר עומדת אמנם לשיטתן התוס' דגם לבשר אינה עומדת קשה באמת והנה לכאורה יש לומר כיון דעל כל פנים יש עשה דאינו זבוחה וכמו שכתב הרמב"ם והסמ"ג דהאוכל בלא שחיטה כמו אבר מן החי או נבילה דמלבד הלאו דאבר מן החי או נבלה עובר גם כן בעשה דאינו זבוחה ואם כן שפיר איצטריך קרא למישרי חלב אבל זה אינו דמבואר דעת הרמב"ם והרב המגיד דהאי כללא דכל היוצא מטמא טמא ומטהור טהור אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו אינו אלא בעשה ולכך חלב אדם מותר אף על פי שבשרו בעשה ונראה שכן קיימא לן דהשפתי כהן ביו"ד סי' ע"ט סק"ד מביא אך דבריהם ואם כן אין על החלב שום איסור אף דבשר בעשה אך דזה יש לומר דהתוס' לשיטתם דלא סברי כרמב"ם בזה וכמוכח מכתובות ד' ס' שהוכיחו דליכא עשה בבשר אדם מדשרינן חלב אשה מבואר דסוברים דבאיסור עשה גם כן צירן כמותן ואם כן יכילנא לתרוצי דהרמב"ם דסבירא ליה דבעשה צירן מותר סובר כשיטת רש"י דלבשר עומדת אף על גב דאין הכרע בזה ברמב"ם יהיה מוכרח זה מדברינו דכיון דסבירא ליה דלא לאיברים עומדת וכאשר יבואר בסמוך בס"ק י"ג דסובר דבאיסורי עשה צירן מותר וקשה סוגיא דבכורות דלמה לי קרא להתיר חלב ועל כרחין דסבירא ליה דלבשר עומדת [אי לא נימא דמוקי דברי הש"ס כמו שיבואר בסמוך] והתוס' דסוברים דגם לבשר אינה עומדת הא סוברים דצירן אסור אף בעשה אך דא עקא מה נענה לדברי התוס' בשבועות כ"ד דסוברים דזבחת הוא רק תיקון הלאו ולא עשה ואיך סלקא דעתין דהש"ס לאסור חלב משום דיוצא מהחי הא לא לאיברים עומדת ולא לבשר עומדת וגם אינו בעשה והוי ציר דהתירא והנה בתשובה הארכתי בזה והעליתי דעל כרחין דסוגיא דבכורות דהוי סלקא דעתין לאסור חלב היא רק למאן דאמר בהמה בחייה לאיברים עומדת ואחר זמן רב הגיע לידי ספר הנכבד והיקר מנחת חינוך מרב הגאון הצדיק מטארניפאל וראיתי שהרגיש בקצור בזה דלמאן דאמר לאו לאיברים עומדת לא שייך סלקא דעתין לאסור חלב וכתב דאפשר דעל כל פנים איסורא איכא או דהסוגיא למאן דאמר לאיברים עומדת זהו אמת ויציב וכמו שכתבתי ונהנתי מאד דיש לי תנא דמסייע אמנם מה שכתב דאפשר דעל כל פנים איסורא איכא אחר המחילה כי רב הוא אישתמיטתיה דברי התוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה מה ותוס' ביצה כ"ה ע"א ד"ה בחזקת איסור דלמאן דאמר לאו לאיברים עומדת אפילו איסורא ליכא ובתשובה הארכתי מאד לברר זה מדברי הש"ס והפוסקים דהוא מוכרח דלמאן דאמר לא לאיברים עומדת אפילו איסורא ליכא והואיל וכן כבר אין להקשות מזה על בעל ערוגת הבשם דדבריו הם אליבא דסלקא דעתין דהש"ס בכורות והיא אליבא דמאן דאמר דבהמה בחייה לאיברים עומדת:

ח) אמנם מדויל ידיו משתלים דמצאתי בערוגת הבשם בפתיחה להלכות שחיטה העיר בקושיא זו דלמאן דאמר לא לאיברים עומדת איך סלקא דעתא דש"ס לאסור חלב וכתב לתרץ דעד כאן אמרינן לא לאיברים עומדת רק לפי האמת דכבר ידעינן דחלב ובצים מותרות אם כן לענין מה היה לה להתורה לאסור שיחול איסור אבר מן החי על הבהמה כיון דבחייה לאו לאיברים עומדת דמי פתי יחתוך מבהמה לכך אין נקרא עליה עדיין שם איסור אבר מן החי אבל אי נימא דחלב אסור שפיר אמרינן דחל איסור אבר מן החי דאף על גב דאינה עומדת לחתוך ממנה אבר מכל מקום עומדת היא לחלוב וכיון דנפקא מיניה לחלב שפיר חל אבר מן החי אף כשלא נתלש ממנה וכו' עכ"ד ולשיטתו בזה כבר אין ראיתו הנ"ל ראיה לסברת הדרישה מסוגיא דבכורות דרק על חלב כחל יש לומר כן דהוי סלקא דעתין דחל על הבהמה איסור אבר מן החי כיון דעומדת לחלוב מה שאין כן על חלב שבקיבה דאינה עומדת לחלוב וחלב שבקיבה הוי גם כן חלב שחוטה וכמו שכתב בהדיא בשער המלך בפרק ט"ו ממאכלות אסורות וכן כתב בבאר היטב בסי' צ' ס"ק כ"ב יע"ש ועל כרחין דסברתם דנחשבת ונגררת אחר בהמה השחוטה וכאשר יבואר בסמוך בס"ק ל' ואם כן אכתי קשה דלמא החריצי חלב דגבי דוד הוי מחלב שבקיבה ולא שייך בזה כל דבריו הנ"ל שבסי' פ"א דאם חלב אסור משום אבר מן החי גם השחיטה לא מהני להחלב דכנוס ועומדת היא וכנ"ל דלמאן דאמר בהמה בחייה לא לאיברים עומדת אין אנו צריכין להשחיטה שתתיר החלב שבקיבה דבלאו הכי מותרת דהוי ציר דהתירא וכנ"ל דזיל בתר טעמא דכל עצמה היה סלקא דעתין לאסור חלב כחל דעומדת לחלוב מה שאין כן חלב שבקיבה דאינה עומדת לחלוב ודמי לן חלב הזאת כחתיכה אבר מהבהמה דאמרינן דעל האבר אינו חל איסור אבר מן החי בחייה דלא לאיברים עומדת דמי פתי יחתוך אבר ורק לענין החלב כתב לחדש דחל דעומדת לחלוב ואם כן חלב שבקיבה דאינה עומדת לחלוב דמי לשאר איברים דלא חל עליה איסור אבר מן החי בחייה דאינה עומדת לתלוש הקיבה עם חלבה בחייה וכיון דחזינהו להפוסקים הנ"ל דחושבים לחלב שבקיבה לחלב שחוטה ומטעם דהיא נגררת אחר הבהמה השחוטה ואם כן ממילא דכבר כציר מבהמה זו תחשב וכיון דאינה עומדת לחלוב מהקיבה ואינה עומדת לחתוך אברים בחייה הוי ציר דהתירא ואין אנו צריכים כלל להיתר השחיטה ולרבוייא דכל ואין שום ראיה להדרישה דאכתי קשה דשמא מחלב שבקיבה הוי החריצי חלב וזה בודאי מעמיד ועיין לעיל סק"ב ט) איברא דזה יש לומר דהוא אזיל לשיטתו בזה בסי' צ' דסבירא ליה דחלב שבקיבה אסור מן התורה דהוי חלב חיה אמנם אנכי בתשובה דחיתי דבריו ובררתי בעזה"י דכנים דברי הבאר היטב והשער המלך ויבואר בסמוך אי"ה בס"ק ל' ואם כן גם דבריו ליתא אך דיש לחלק קצת דאף על גב דקיימא לן דחלב שבקיבה הוי חלב שחוטה ונעקר ממנה כל כחה ושמה שכבר הי' חל עליה מקודם ונגררת אחר הבהמה השחוטה לענין שתהי' נחשבת חלב שחוטה כיון דנעשה בה מעשה ונשחטה בהמה זו והוציאוהו אחר שחיטתה עם כל זה לא יכלנו לחושבה לציר דהיתירא כיון דעל כרחין לא ממנה מתמצה אף דבאמת קשה למצוא חילוק נכון בזה למעמיק היטב אמנם לא צריכנא לזה יען דעיקר דבריו ליתנייהו לפי עניות דעתי במ"ש לתרץ דאף למאן דאמר לא לאיברים עומדת הוי סלקא דעתין לאסור חלב כיון דעומדת לחלוב וכנ"ל ובאמת הם שני הפכים בנושא אחד ותלה תניא בדלא תניא רוצה לתלות יש באין כיון דשמענו להאי תנא דסובר שבשביל שאינה עומדת לאיברים דמי פתי יחתוך אבר אין עליה איסור אבר מן החי בחייה איך נוכל לומר דבשביל שעומדת לחלוב יש עליה איסור אבר מן החי אף שאינה עומדת לחתוך אברים הנה זה תרתי דסתרי בנושא אחד דכיון דכבר הנחת דאינה עומדת לחתוך איברים כבר על כרחין אין חל על החלב שום איסור דהוי ציר דהיתרא דהא בהא תליא דאם היינו יכולים לומר דכיון דעומדת לחלוב עומדת נמי לתלוש איברים ממנה הוי אתי שפיר אבל הדבר פשוט דאי אפשר לומר כן הנה כן ממש אין יכולים לומר כיון דעומדת לחלוב יש עליה איסור אבר מן החי אף שבאמת אינה עומדת לחתוך איברים דמאין יבא האיסור עליה האיברים אינם עומדים לחתוך ואין עליהם איסור וצירן דהיינו חלב יאסור אתמהה ואין לכוין ולישר קצת סברתו בזה רק דנימא הכוונה דכיון דעומדת לחלוב יש עליה כולה כמו שהיא שלמה איסור אבר מן החי והוי החלב ציר דאיסורא אבל באמת זה אינו דאף מאן דסבירא ליה דיש איסור אבר מן החי על שלמה היא לאו משום דסבירא ליה דחל עליה כמו שהיא שלמה איסור אבר מן החי רק דסבירא ליה דלאיברים עומדת וקל וחומר למאן דסובר לא לאיברים עומדת דאי אפשר לומר כן והנה כל זה אני אומר על גוף סברתו דאי אפשר לומר כן אמנם לקושטא עיקר דבריו בזה ליתא דהא גם אליבא דמסקנא דחלב מותר יש נפקא מינה טובא אי לאיברים עומדת לענין אם בלע צפור שלם כאשר פליגי בזה באמת בחולין ק"ב ואם כן כיון דאנו רואין דאם בלע צפור שלם סובר דאין בו משום איסור אבר מן החי כבר על כרחנו דאין לספק כלל לשיטתו על חלב שיאסור משום אבר מן החי דהוי ציר דהיתירא ועל כרחין סוגיא דבכורות היא רק למאן דאמר לאיברים עומדת וכאשר אמרנו וזהו מה שרצונו לבאר בזה עתה:

י) ולפי זה כל עיקר ראיית בעל ערוגת הבשם בסי' פ"א המובא בסק"א מסוגיא דבכורות לדעת הדרישה היא אליבא דמאן דאמר בהמה בחייה לאיברים עומדת וחשובה החלב כציר מאבר מן החי והנה לכאורה נראה דאשתמיטתיה ש"ס ערוך חולין ס"ט ע"א דאמרינן התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה ויעש"ה הרי דכיון דהשחיטה הוי תקנה לבהמה הוי נמי תקנה להחלב שכבר יצאה וקל וחומר דהוי תקנה להחלב שבפנים אך דיש לחלק דיש לומר דהתם עיקר הכונה דחלב דעלמא באמת יש קרא להתירא ואינו מתיר רק זה האיסור שבא מהחי ולאיסור זה יש תקנה כלומר שאין על זה רק איסור אחד וזה מתיר הקרא אבל מנא ליה שיתיר גם איסור יוצא דהוי נמי ציר טריפה ועיין חדושי הרשב"א ודו"ק היטב אמנם באמת ראייתו בזה היא שגיאה גדולה דעד כאן חשיבה כציר מאבר מן החי דוקא היכי שהחלב כבר יצאה מהגוף ונפרשה ונעקרה מחיות הבהמה לחוץ בזה הוי סלקא דעתין דנכללת בהאיסור שאסרה התורה אבר מהחי כיון דגם זאת בהחי הוי ויצא ונפרש מהחי וכלשון הש"ס מי איכא מידי דאתי מהחי ושריא מה שאין כן היכי שלא יצאה עדיין ולא נפרשה לחוץ לו יהיה שהחלב כנוס ועומדת שם בפנים אבל עם כל זה הא בפנים היא עדיין ולא ראתה פני החוץ ולא נפרשה ולא נעקרה מחיות הבהמה דכח החיות שולט גם בהחלב כל זמן שהיא בפנים וקל וחומר מאבר המדולדל היכי שיכול לחזור ולחיות וביצי זכר שנתלשו בסי' ס"ב דבכאן לא נשתנה שום דבר במעשה נגד הטבע ומאיזה סברא וטעם ודמיון ולימוד בעולם יאסר החלב הא אין שם איסור עליו רק מה שנפרש מהבהמה בחייה דהיינו אבר מהחי דלא מצינו לחלב איסור אחר רק מה שיצא מהחי וחלב דהוי סלקא דעתין לאסור היא משום דלאיברים עומדת או לבשר עומדת והוי ציר דאיסורא שיצא מאבר מהחי אבל כל זמן שלא יצאה אין שום סלקא דעתין וסברא בעולם שתאסור וכי בשביל שכנוס ועומדת בפנים חשוב ככבר יצא לחוץ וציר דאיסורא מהחי היא אתמהה ולא דמי לחיתוך מהטחול ומהכליות דאסור אף שישאר בפנים דשא"ה דנעשה בה מעשה חדש בידים ונחתך מהחיות ואינן נכלל בכל ואימעיט מאותה שלימה ולא חסרה בפרק בהמה המקשה וראיה דהא כשנחתך מהעובר ונשאר בפנים באמת מותר עיין בטור סי' ס"ב וכל שכן חלב דלא נחתכה ונעקרא בידים רק מעצמה על פי טבעה שהטביע הבורא ב"ה נתגדלה שם ומדוע תאסור איך תאסור באין שום לימוד ואין שום מיעוט עליה ופשיטא שמותרת במקומה ועכשיו נשחטה והותר גוף הבשר החי ממילא דניתרת גם החלב כמו חתיכה בשר כלומר כמו שמותר מעתה לחתוך אבר ממנה כן מותר עתה להוציאה לחוץ דכבר נשחטה ואינה מוציאה בחייה וחלב הוי ציר דהיתירא ואין אנו צריכין לרוביא דכל כלל דלא נתמעטה על ידי שום טעם וסברא בעולם ולא דמי לבן פקועה וכנ"ל בריש אות ז' ואם כן אף לסברת הר"ן והריטב"א חלב שחוטה מותרת ואין שום ראיה להדרישה מסוגייא דבכורות והתוס' והר"ן אינם מחולקים כלל לענין חלב אי משקה נכלל בכל בבהמה דלא מן השם הוא וגם הדרישה סובר כן ועד כאן לא אמר דכנוס ועומד רק לענין שלא תהיה חלב מתה דעתו כיון דלא נתגדלה באיסור ואין בה חיות שתחול עליו שם מיתה על כן כשמתה הבהמה לא אתעביד בה מעשה חדש בהחלב ומדמה לה לביצת נבלה אבל לא שתהיה החלב על ידי זה נחשבת אבר מן החי על ידי שכנוס ועומד בפנים וגם השחיטה לא יועיל דלא מן השם הוא דלא יצאה עדיין מהחי לאויר העולם בחייה וכשנשחטה הותרה החלב ממילא כמו הבשר וכנ"ל וכל דברי ערוגת הבשם בזה מופרכים לגמרי ואיננו סובל אריכות כלל ורק יען ראינו דברי רב גדול בזה חרוטים בספר הכרחנו לארוך קצת ולבאר דהוא דבר בטל:

יא) והנה אף שדברים אלו נכונים וברורים מעצמם הנני להביא עוד ראיה מוכרחת לזה דלשיטתו למאן דאמר לאיברים עומדת צריך להיות על דם הלב ודם הסימפונות עוד איסור דאתי מהחי דאין השחיטה מתיר דם כזה דכנוס ועומד וגדולה מזה יש לומר כן על כל דם דחשוב כנוס ועומד דכל דם הוא בעין בבעלי חיים כנוס ועומד ותדע דבכל מקום שתנקף בחודו של מחט שוטף דם ואף שאיסור דם חל עליו במעי אמו לשיטות הר"ן והריטב"א דנוהג בשליל ואיסור אבר מן החי אף למאן דאמר לאיברים עומדת אינו חל עד שיולד וכמבואר בחולין ק"ג לכשנטרפה עם יציאות רובא דאיסור אבר וטרפה בהדדי קאתו וכן כתבו נמי בהדיא בתוס' חולין ד' צ' ד"ה אלמא וגם איסור מוסיף לבן נח לא הוי דהטמאים לאסור צירן ורוטבן לישראל ולא לבן נח והא דסלקא דעתין שיאסור חלב משום אבר מן החי היינו לישראל ולא לבן נח וכמו שהאריך בזה בכרתי ופליתי סי' פ"ח וש"ס ערוך היא בסנהדרין י"ח דסבירא להו לרבנן דאין בן נח מצוה על דם מהחי וכדבריהם קיימא לן להלכה וכמו שפסק הרמב"ם בפרק ט' ממלכים הלכה יו"ד והטעם כמו שכתבתי וגם בלאו הכי אפילו איסור אבר מן החי ממש לא הוי מוסיף לדעת תשובות מהרמ"ע מפאנו סי' קנ"ד קכ"ד דליכא למימר מיגו דאיתוסף איסור לבן נח יחול איסור עלינו דהא דרשינן ראה ויתר גוים שבע מצות התיר להם וכו' ע"ש ונראה דכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ה' ממאכלות אסורות במה שכתב תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב משום אבר ומשום טריפה שהרי שני האסורין באים כאחת משמע דאי הוי טריפה מעיקרא ותלש אבר ואכלו לא אתי איסור אבר וחייל ועל כרחין דסבירא ליה דלא הוי מוסיף לבן נח וכדעת מהרמ"ע מפאנו עם כל זה נפקא מינה רבה איכא בזה לכשיתבשל דפקע מיניה איסור דם מן התורה וחייל איסור שבא מהחי ויהיה אסור מן התורה ונפקא מינה נמי לספק שיהיה אסור והוא דבר מבהיל דיהיה כל דם אסור מן התורה לשיטתו אחר הבישול ולא שמענו מעולם וגם איפכא שמענו מכל הפוסקים וכן אנחנו ממש בחלב שחוטה וכאמור והטעם ברור כמו שכתבתי וכל זה ברור ופשוט:

אחרי כתבי זאת ראיתי מה שכתב בספרו ערוגת הבשם סי' ס"ב סעיף ג' מביא בתחלה בשם ספר נחלת בנימן מצוה צ"ג שחקר למה לא יהיה בדם מן החי איסור לבן נח דגם החלב הוי סלקא דעתין לאסור ורק דגלי קרא אבל בדם מנא ליה [ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דקיימא לן לא לאיברים עומדת ואי לבשר עומדת יש מחלוקת הפוסקים וספק מותר לבן נח ועשה דאינה זבוחה לא שייך בעכו"ם וגם אף למאן דאמר לאיברים עומדת הטמאים לאסור צירן לישראל נאמר ולא לבן נח ויתבאר לקמן] ואחר כך כתב כיון דבבן נח קיימא לן כרבנן דאינו מצווה על דם מהחי ואם כן הוא הדין בישראל והטעם דבחלב הוי סלקא דעתין לאסור צירן ורוטבן דחלב מתמצה מכל האיברים והוי כמו ציר אבל דם דכנוס ועומד הוא בפני עצמו יש לומר דאינו בכלל צירן ורוטבן וכיון דהוי משקה ולא אוכל אינו נכלל בכלל לאו זה דלא תאכלו וכמו שכתב הר"ן מובא בבית יוסף סי' י"ג דמשום הכי דם שליל אסור דלא נתרבה מכל בבהמה תאכלו רק מידי דבר אכילה ודם הוא משקה ולא אוכל עכ"ל ועמדתי מרעיד ודבריו מרפיסין איגרי מדבריו בסי' פ"א מבואר דאפילו כשהוא עדיין בפנים אסור משום אבר מן החי דחשוב כיוצא כיון שכנוס ועומד וכאן מתיר אפילו כשיצא ממש לחוץ דאינו בכלל ציר כיון דכנוס ועומד בפני עצמו והנני שואל אותו וכי משום דכנוס ועומד הוא גרע הוא מציר אתמהה ועוד תינח הדם שנולד עמו ומה יענה על הדם שמוסיף והולך מחדש בכל יום תמיד על ידי אכילה ושתיה שנתהוה דם מהמזון וכנודע האם לא כציר יחשב וכי משום דבעין וכנוס ועומד איקלוש איסורו ועוד דכי מתמה הש"ס מי איכא מידי דאתי מהחי ושריא הא איכא דם ועוד דבהמוציא יין ד' ע"ז אמרינן דם נבילה ב"ה מטמא וקאמר ר' יוסי דלא מטמא ב"ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא דבשביל שיכול לקרוש חשוב כבשר איברא דמזה אין ראיה וכמו שכתבו בתוספות שם ד"ה הואיל ובפסחים כ"ב ד"ה והרי דם דבלא רוביא לא חשבינן דם כבשר יע"ש ולכאורה יהיה אדרבא מזה ראיה לסברת ערוגת הבשם אבל באמת זה אינו חדא דמקרא מלא הוא כל נפש מכם לא תאכלו דם הרי ראינו מפורש דבדם אפיק קרא בלשון אכילה דלא כתיב לא תשתו דם ושנית אישתמיטתיה דברי התוס' בחולין קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן דמהטמאים נפקא מינה לן תרתי צירן וגם רוטבן דלהוי שתיה כאכילה יע"ש ובכי האי גוונא דכבר נכלל דם בהאיסור אז כשהותרה לא אמרינן דגם דם הותר דתפסת מיעוט ונשאר באיסורו וכמו שכתב הר"ן בדם שליל וכמו שביארתי סברתו באות ז' ויש ראיה לסברת הר"ן בזה מתוס' פסחים הנ"ל בדף כ"ב ע"א ד"ה והרי דם יע"ש מה שאין כן בנדון דידן ואין להקשות דהרי אבר מן החי נפקא לן מלא תאכלו הנפש עם הבשר ופירש רש"י בחולין ק"ב דאבר שאינו עושה חליפין כנפש ואם כן דם לא נכלל בזה דעושה חליפין עיין תוס' שבת ע"ז ד"ה הואיל דזה אינו דמהטמאים באנו על זה לאסור דהוא משום ציר ורוטב מאבר החי ולא דפשטא דקרא קאי על זה וכל זה ברור ודוק ועיין לקמן אות כ"ו:

יב) ולשלימות ענין זה הנני להביא מה שראיתי עוד שהוסיף בזה בסי' פ"ז אות י"א דלסברת הפרישה שחלב כנוס ועומד ולהסלקא דעתין דשם דחלב אסור משום אבר מן החי לא משתריא החלב בשחיטה ואין להתיר מקרא דכל בבהמה תאכלו דמרבינן אפילו בן תשע חי דיש לומר דחלב לא הותרה עיין בסוף פרק אלו טרפות גבי דרני דבשרא שכתב שם רש"י וז"ל ושחיטת הבהמה לא מהני לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמם ואף על גב דשליל הותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן הני באיסורייהו קיימן ע"כ הרי דלא מרבינן כל דבר ועיין בתוס' ד"ה לרבות דרנים שבבהמה עכ"ל ובאמת כבר יש די במה שכתבתי לברר שלא אמר כלום דאין אנו צריכין לריבויא דכל בבהמה כלל לענין חלב שחוטה אמנם כדי להוציא כנוגה צדקת דבר זה הנני לברר שלא דק בזה ואחר המחילה אתיא בזה נורא לקיניו שאין הכוונה בדברי רש"י כדבריו שמכותלי דבריו ניכר שדעתו לכוון בדברי רש"י דכיון דכבר נלמד שליל מכל בבהמה כבר אין ללמוד עוד שום דבר אחר וזה תימא דמאי שנא שליל משאר דבר הדומה לו דודאי נכלל בכל בבהמה תאכלו ועוד הא דפריך הש"ס מצא בה דמות יונה ומשני בעינא פרסות והא מעיקרא לא קשיא מידי דכבר אפקעתא לכל לרבות שליל ואם כן שאר דברים באיסורייהו קיימו ועל כל פנים מדוע לא תירץ כן אלא ברור דזה אינו וכוונת רש"י דמשום הכי לא מרבינן דרני בכל בבהמה משום דאינה בפרסה ופרסות וכיון דלא איתרבי בכל קיימי באיסורייהו ואת נבלתם וממילא דאסורין נמי משום אבר מן החי דאין שום לימוד אחר על זה להתיר מה שאין כן היכא דלא אימעט מכל בבהמה שפיר ילפינן כל דבר דמאי שנא והרי גם על דרני דבשרא דעל ידי החיות שיש להם לעצמם חשובים כמופרשים מבהמה וכמנחא בדיקולא עיין בשו"ת הגאון החסיד רש"ז מליאדי סי' ט"ו ואפילו הכי הקשה רש"י מדוע ל"ד לשליל ורק דתירץ דלא נתרבה בכל בבהמה וכנ"ל ועיין תוס' שם ד"ה לרבות הקשה למה צריך קרא ואת נבלתם וכו' ותירץ דבדרני הנבראים מהבשר הוי אמינא דחשוב כבשר ולא צריכין ללימוד על זה כלל ע"כ כתב קרא ואת נבלתם וכו' ואם כן אחר דנתרבה לאיסור ובכל בבהמה לא נכלל היתרם דאינם בפרשה באיסורייהו קיימו וכמו שכתב רש"י ועיין נמי בפרישה סי' פ"ד פירש בהדיא כן דברי רש"י ואם כן מה דמות יערוך זה לנדון דידן לחלב שחוטה דפשיטא דנכלל בכל אך דבאמת אין צריך לריבוייא דכל כלל וכאמור וזה ברור ופשוט:

יג) והנני להביא עוד מה שראיתי דבריו באיזהו מקומן ששגה המחבר הזה בענין זה והוא בערוגת הבשם בסי' יו"ד חקר אי שייך בבעל חי בליעה ופליטה ומביא ראיה דלא שייך בליעה ופליטה מחלב צלול שבקיבה דמותר ולא איכפת לן מה שנכבש שם מעת לעת ובלעה אבר מן החי יע"ש [והנה מה שכתב כבישה שגיאה היא גם לשיטתו דבקיבה רותח הוא מאד וראיתי אחר כך בשו"ת שם אריה בחלק אה"ע סוף סי' נ"ז העיר בעצמו שהיא שגיאה] והנה בגוף הענין אי שייך בחי בליעה ופליטה הארכתי מאד בתשובה בדברים יקרים ונכבדים בעזה"י ואין כאן מקומו ואך מה שנוגע לדברינו אכתוב כאן דכמה לא מעליא הא שמעתתא וכבודו במקומו מונח כי רב הוא ואמנם האמת אהוב מכל חדא דלפי מה דקיימא לן בהמה בחייה לא לאיברים עומדת אם כן לו יהיה דבולע מהקיבה אין בו משום ציר אבר מן החי דהוי ציר דהיתירא וכאמור אמנם אף אם נימא דיהיה ראייתו אלבא דמאן דאמר לאיברים עומדת או לבשר עומדת אכתי קשה מכל מה שכתבתי לעיל דאיך יאסור משום אבר מן החי הא הטעם עם החלב עדיין בפנים הוא ולא יצא מהבהמה בחייה וכבר כתבתי דאפילו לשיטות הר"ן והריטב"א אין אנו צריכין לריבויא דכל לענין חלב שחוטה אמנם אפילו לשיטתו שם בסי' פ"א היינו התם אליבא דסלקא דעתין דש"ס רצה להביא ראיה לסברת הדרישה שלא יקשה קושיות הכרתי ופלתי מה שאי כן עתה אליבא דמסקנא דחלב מותר פשיטא דממילא נכללת בכל בבהמה תאכלו דאיך תוציא החלב מכל והיא מותרת ועוד הא בכאן על טעם מבשר הקיבה שיצא אנו דנין וטעם הבשר בודאי נכלל בכל דכבשר הוא וקל וחומר היא מנחתך מהעובר שבמעיה אם נשארת בפנים דמותר דנכלל בכל עיין בטור סי' ס"ב אמנם באמת גם רוביא דכל לא צריכנא על טעם הבשר דגם בלא רוביא השחיטה מתיר הטעם וכמוכח בהדיא מתוספות סוף פרק אלו טרפות ד"ה לרבות יע"ש וטעם הבשר ודאי כבשר יחשב ולא דמי לחותך מהטחול ומהכליות דלא אימעיט מאותה שלימה ולא חסירה ובאמת דכל כח החיות שולט עוד בהחלב גם בהטעם אם יש שם וממנה זן ומפרנס כל הגוף וכנודע ואיך יחשב אבר מן החי וכל זה ברור [ולבד כל זה עיקר ראייתו שגיאה היא מטעם אחר דלו יהיה דחי פולט היינו חום הבא מעלמא מה שאין כן בדבר שבטבע שהקיבה הוטבע לכך ואיך הכבישה יתן מגרעת בהקיבה ויוציא ממנה טעם דזה ידוע וברור למבין דשום חום אינו מוציא טעם רק על ידי שגבר על הדבק הנתבשל ומרככו ומחלישו וכבשו ובשלו והקיבה לכך נוצר שיתבשל שם כל המאכלים ויזון הבעה"ח מזה מהקיבה והרי הרגיש בעצמו דשם רותח ככ"ר וכנ"ל והנה החום שבקיבה מהתך ומעכל, שם אף ברזל ועופרת ומדוע לא יבער את הקיבה עצמה ויתקלקל בשר הרך הזה דזולת זה אינו מוציא טעם אמנם הוא היא הדבר אשר דברנו דהוטבע ולכך נוצר ואיך ממתוק יצא עז ואיך שייך ללמוד מזה דלא שייך פליטה בבעל חי ומדוע לא יטבעו הדגים במים דודאי בעל חי יטבע ודמי לי' פומיה כאילו היה אומר דיש ללמוד דאין טביעה במים מדגים ואין אש שורף מסלמנדרא וזה פשוט אך יען שאדם גדול כזה הדפיס כן נטפלתי לזה ליישר הדבר למען האמת וראיתי גם בספר גור אריה יהודא הביא ראיה שחי אינו פולט מהא דכילבית שנמצא בציר דגים דמותר הציר ולפירוש רש"י הוא מין דג טמא ואמאי הצריכו ששים וע"כ דחי אינו מפליט והנה דעת הבית חדש דאף דלרש"י הוא מותר ועיין פרי מגדים סי' פ"ג סק"ח אך זה יש ליישב דאכתי כשפירש אסור ואמאי לא הצריכו ששים כשפירש אמנם עיקר ראייתו היא שגיאה גדולה וכמו שכתבתי דבדבר שבטבע כך היא ואין שייך זה וכאמור וזה ברור כשמש והדבר פלא על הני גדולים שישגו בזה אמנם אנכי בתשובה הארכתי לברר ענין זה בדברים של טעם ואין כאן מקומו]: יד) אמנם לכאורה גם שני גאוני עולם נכשלו בענין זה עיין בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד צ"ד מביא בשם גאון מהולל [וידענו בקבלה שהוא בעל ההפלאה] בעובדא שהיה בתרנגולת שפרחה בחמאה ואסר הגאון למכור לעכו"ם משום בליעת אבר מן החי ובעל החתם סופר הסכים לזה יע"ש והנה מה שיש לדון על זה בענין פליטה ובליעה בבעל חי לא אדבר פה אך מה שנוגע לעניינו הנני לרשום בקצרה דקשה טובא הא קיימא לן להלכה בהמה בחייה לא לאיברים עומדת דרבא שהוא בתרא הכי סבירא ליה ואליבא דר' יוחנן דקיימא לן כוותיה נגד רב וכן מבואר בהדיא דעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות דפסק דבלע צפור שלם אין בו משום אבר מן החי ועיין לחם משנה שכתב דהלכה כרבי מחבירו ועוד דרבינו סובר דלא לאיברים עומדת ורבינו פוסק כן בפרק ה' וכוונתו למה שכתב שם הלכה ה' תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה שהרי שני איסורין באין כאחת עכ"ל הרי בהדיא דסבירא ליה דלאו לאיברים עומדת וכן כתב בהה"מ שם דקיימא לן כר' יוחנן וראיתי בפרי מגדים ביו"ד סי' ס"ב ש"ד סק"ג כתב דמהרמב"ם אין הכרע אי בהמה לאיברים עומדת ובאמת שזה אינו ורק מוכרע דעת הרמב"ם (וכאשר כתבתי) דסבירא ליה לאו לאיברים עומדת ובספרו ראש יוסף בחולין פג"ה ראיתי שכתב נמי בהדיא דדעת הרמב"ם לא לאיברים עומדת על כן נראה לי ברור דטעות סופר שם בפרי מגדים וצ"ל דאין הכרע אי לבשר עומדת ובזה יבא ע"נ דברי הפרי מגדים שם דמזה סליק וזה מבקש שם כאשר יראה המעיין היטב [וגם לזה יש למצוא קצת הכרע ברמב"ם וכאשר כתבתי לעיל באות ז'] ועיין בפרי חדש ועיין בשער המלך בהלכות איסורי ביאה פרק י"ז האריך נמי להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד דשתיק ליה מבואר נמי שכן דעתו ובחינוך מצוה תנ"ב כתב בהדיא כלשון הרמב"ם פרק ה' הנ"ל דשני איסורין באים כאחת מבואר נמי שכן דעתו וכן היא שיטת התוס' וכן היא דעת המהרלב"ח וכן היא דעת הכרתי ופליתי וכן כתב בהדיא בחתם סופר ביו"ד תחלת ת' י"ט וז"ל דלדידן איכא חזקת אינו זבוח ולא אבר מן החי דקיימא לן לאו לאיברים עומדת ע"ש וכן היא ריהטא דלישנא דכל הפוסקים והואיל וכן איך אסור החמאה למכור לעכו"ם משום דבלעה טעם מהעוף החי לו יהי' דחי פולט הא עוף שלם הוא ולא לאיברים עומדת והוי טעם דהתירא וגם לדידהו סבירא לא לאיברים עומדת דמילי דסברא היא דמי פתי יחתוך הבהמה לאברים ובמילתא דתליא בסברא גם בב"ן אזלינן בתרה וכמו שכתב במשנה למלך פרק יו"ד מהלכות מלכים וגם איסור עשה דאינו זבוח לא שייך בעכו"ם ואף דאכתי יש חשש שמא כהפוסקים דלבשר עומדת מכל מקום כיון דיש פוסקים דגם לבשר אינה עומדת והוי ספיקא דפלוגתא וספק מותר לבן נח וכן ראיתי מבואר נמי בהדיא בפרי מגדים בפתיחה לא"ח בסדר הנהגות השואל אות מ"ג דספק מותר לב"ן דלמאן דאמר ספק תורה מדרבנן לחומרא פשיטא דלבן נח משרי שרי אמנם למאן דאמר ספק מן התורה אסור היינו מקרא ואם כן בן נח דלא גלי לי' קרא ספק ומותר יע"ש ובאמת היא תמוה שלא העיר בכל זה והנה במושכל ראשון אמרתי דלית נגר בר נגר דיפריקינן:

טו) שוב נתיישבתי דמקום יש בראש ליישב על נכון דזה נודע כשנכווה בע"ח ברותחין הנה לא מת בפעם אחת והעור והבשר שתחתיו שנכווה בראשונה ונכווה יותר שוב לא יעלה ארוכה שכבר אין לו התחברות עוד עם החיים ורק זה יפול ובשר ועור אחר נקרם עליו אם ישאר בחיים והואיל וכן בזה שפיר יש לומר דאפילו למאן דאמר לא לאיברים עומדת היינו מטעם דמי פתי יחתוך אבר מן הבהמה וכאמור אמנם בזה שבעצמו עתיד ליפול כבר לכולי עלמא אמרינן דלאברים עומדת כלומר דזה עומד לפרוש ואם כן הטעם שיצא ממעט העור והבשר הזה וגוף העוף היה חי עדיין יש עליו איסור שבא מהחי דזה לאיברים עומד דכיון דעומד לחתוך הוי כאלו נפל ואם רוצים לרפאות חותכים הבשר הנכוה והנבאש הזה והוי כפירש וכהאי גוונא מצאתי בכרתי ופליתי סי' ס"ב כתב דבאבר שנטרפה בו לא שייך לומר לאיברים עומדת לכולי עלמא דמי פתי יחתוך אבר להטריף הבהמה ע"ש וכי האי גוונא יש לומר נמי להיפוך למאן דאמר לא לאיברים עומדת דאמרינן נתקלקל ועומד לחתוך דלכולי עלמא חשוב לאיברים עומדת וזה סברא נכונה ומיושבים דבריו אף שלא כיוון לזה דל"ה לו ליסתום כזה:

טז) ובזה הרוחנו דין חדש מה שרגילין בטבת ושבט שחותכין רגלי העופות והשו"ב למהירתו טעה וחתך רגל אוזא חיה שהיא מונחת בין השחוטות ונתערב בין האברים ואף דל"ה תהר"ל כי צריך תיקון השער מכל מקום לא בטל דאבר מן החי הוי בריה והנה עובדא זו מבואר בס' לבושי שרד בחידושי דינים בסי' כ"ו יע"ש שמפלפל בזה והנה בתשובה הארכתי מאד בדבריו ומקצת דברים מבואר גם ממ"ש לעיל במ"ש דאין הכרע אי לאו לאיברים עומדת מבואר מדברינו באות י"ג דקיימא לן לא לאיברים עומדת וגם מה שכתב על פי קושית התוספות דאבר מן החי הוי מוסיף לבן נח יש לפקפק על פי דברי מהרמ"ע מפאנו והרמב"ם שכתבנו באות י"ד וגם מה שכתב דלמאן דאמר לא לאיברים עומדת אבר מן החי לא הוי בריה דלא נאסר מתחלת ברייתו יע"ש וזה אינו דמבואר בהדיא דעת התוס' דס"ל דבחייה לא לאיברים עומדת ואפילו הכי ס"ל דאבר מהחי הוי בריה וחשוב נאסר מתחלת ברייתו כמו גיד ושרצים עיין תוס' פג"ה ד' צ"ו ד"ה מ"ט ותרצתי גם דברי הלבוש דבנדון דידן ולשיטתו הדבר נכון דכיון דנטרף מקודם בעת שהתחיל לחתוך ולא חל אבר מהחי בנטילתו למאן דאמר לאו לאיברים עומדת משום דאין איסור חל עליו איסור אז גם אחר כך שנתבטל ופקע מיניה אסור טריפה דאסור נהפך להיתר [דמה שצריך להשליך אחד הוא רק מחומרא] וחל איסור אבר מהחי עיין תשובת רע"א סי' ס"ה לא הוי בריה דלא נאסר מתחלת ברייתו מעת שנעשה אבר והיה ראוי לחול עליו איסור אבר מן החי ולא חל משום איסור טריפה דקדים זה חשוב אינו נאסר מתחלת ברייתו ולא הוי בריה דדעת הרמב"ם בפירוש המשנה בתמורה פרק ג' משנה ג' דאפילו איסורא ליכא באין אסור חע"א וכן מוכח דעת הש"ך ביו"ד סי' רל"ח סק"ה והרב פרי מגדים בא"ח בפתיחה להלכות פסח ח"ר פ"ש אות ט"ז כתב על דברי הש"ך שהוא פלאי ונעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל אמנם אף להפוסקים דאיסורא איכא על כל פנים מכל מקום לענין בריה תנאי דמלקות בעינן וליכא מה שאין כן באבר מן החי דלא נטרף מקודם שפיר הוי בריה ונאסר מתחלת ברייתו חשוב כיון דמעת שנחתך ונעשה אבר תיכף חל עליו איסורו ומה לנו בזה מה שמקודם לא הוי אסור משום אבר מן החי הא מקודם לא הוי אבר כלל ומעת שנעשה אבר הנה נאסר באמת וראיה ברורה לזה דאם לא כן גם למאן דאמר לאיברים עומדת אבר מן החי לא הוה בריה דלא מקרי נוצר באיסורו דאין אבר מן החי חל עד שיולד וכמבואר בחולין ק"ג כגון שנטרפה עם יציאות רובא דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי חלו בהדי הדדי ומדוע אבר מן החי חשוב בריה וע"כ כמ"ש דכיון דעדיין לא נולד לא חשוב בהמה כלל רק עובר ירך אמו הוא ואין שם בהמה עליה ולא בעינן שיהיו שם אברים עליה אז וכנ"ל וז"ב שוב ראיתי שהעיר בסברא כזו ממש למעניתו בס' ישועות יעקב סי' פ"ד סק"א לחלק על ידי זה בין תולעים מפרי דחשוב בריה דחשוב נאסר מת"ב לתולעים במים דלא נאסר מת"ב יעש"ה ועיין חו"ד בסי' ק' סק"ה בתירוץ השני ובאמת קדמו בזה בס' ברכי יוסף בשיורי ברכה סי' ק' אות ד' וכן העיר בזה בפרי מגדים סי' פ"ד ש"ד ס"ק ל"א יע"ש ועיין בהשגות רע"א בסי' כ"ף ובראש יוסף בחולין פרק ג"ה והארכתי בזה מאד ואכ"מ ואם כן עכ"פ היכי דטריפה מקודם למאן דאמר לא לאיברים עומדת אבר מן החי לא הוי בריה דלא נאסר מת"ב:

יז) אמנם לפי מה שכתבתי הדבר נכון דבכי האי גוונא לכולי עלמא לאיברים עומדת ושפיר חשוב נאסר מת"ב וגם איסור טריפה ואיסור אבר בהדדי קאתי ואתי שפיר אף לשיטת מהרמ"ע מפאנו והרמב"ם הנ"ל דממנ"פ אם נימא דהלכה היא דכשנחתך גיד אחד מהגידין שם טריפה דמהאי טעמא דעת השואל שם בלב"ש להקל דלא חל איסור אבר אחר כך אמנם לפי מה שכתבת זה אינו דאם טריפה בנחתך הגיד לא הדריא בריא דטריפה אינה חיה וכבר לכולי עלמא אבר זה לאיברים עומדת לחתוך מינה האבר וחשוב כאלו חתוך ועומד וטרפה ואבר בהדדי קאתי ואם נימא דהדין דלא נטרף בנחתך אחד מהגידין הנה נטרף על כל פנים משנחתך רוב וגם אז טרפה ואבר בהדדי קאתי דלא נטרף מקודם ומשעה שנטרף על ידי החתך כבר לכו"ע לאיברים עומדת ותדע דאם לא כן רק דאכתי לא לאיברים עומדת אף שיפרש לגמרי צא ופרנס לי אוקמתא דרבא בחולין ק"ג כגון שתלש ממנה אבר וטריפה בו יעיין רש"י שם כגון שחתך רגליה מארכובה ולמעלה וכו' וכשחתכן חלו שניהם יע"ש הנה שם נטרף כשנחתך רוב בשר והעצם ואיסור טריפה קדים אלא ברור דגם איסור אבר חל אז דלכ"ע לאיברים עומדת והנה כן אנחנו נמי הכי שנטרף בנחתך גיד אחד מצ"ה וז"ב ונכון ומיושב נמי היטב דברי הח"ס בענין זה:

חי) אך אי קשיא על הח"ס הא קשיא באמת דנהי שהוכחנו דיש על החמאה איסור תורה בליעה מאבר מן החי אך אכתי מותרת לב"ן ומדוע אסר למכור החמאה לב"ן הא הטמאים לאסור צירן לישראל נאמר ולא לב"ן והא דס"ד דש"ס דחלב יאסור משום אבר מן החי היינו לישראל וכן כתב נמי בהדיא בכרתי ופליתי סי' פ"א יע"ש ואם כן ממילא דה"ה טעם ע"י בישול כיון דאין לנו לימוד על טעם הנפרד שיאסר ואף דאנן קיימא לן טעם כעיקר באיסור מכל מקום לב"ן לא אמרינן טעם כעיקר באיסור שלהם פשיטא לשיטת רש"י וסיעתו דס"ל טע"כ דרבנן דבעכו"ם ל"ש זה דאינם מחויבים לקיים דברי חכמים ואינם מצווים בלאו דלא תסור אמנם אף לדידן דקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא היינו משום דילפינן מקראי מגיעולים ומנזיר וזה לישראל נאמר ולא לעכו"ם איברא שראיתי בח"ס חלק יו"ד ת' י"ט דיש לאסור טעם כעיקר בבן נח דבישראל דיש לימוד מאחרי רבים דבטל ברוב בעינן לימוד על טעם דבעינן דוקא ששים עיין רש"י חולין צ"ח משא"כ בב"נ דלא שייך ביטול ברוב לא בטל ולא בעינן קרא יע"ש אבל באמת זה אינו דבמה דברים אמורים ברש"י חולין צ"ח הנ"ל רק אחר דיש לנו רוביא דהטמאים דלמדין מזה על ציר היוצא מאיסור בלי תערובת דאסור וממילא דהוא הדין טעם ע"י בישול דגרע דאסור כשהיא בעין ורק דהיה עכ"פ בטל ברוב מאחרי רבים ע"כ בעינן קרא על ס' משא"כ לב"ן דאין להם לימוד על ציר וטעם אף כשהוא בפ"ע בלי תערובת וא"כ לדידהו אין צריך ביטול כלל וז"ב איברא שראיתי בס' מלא הרועים באות ב' אות כ"א דנסתפק בזה והלכה זו העלה דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והתוס' דלדעת הר"מ דב"ן נהרג על חצי שיעור דשיעורים לישראל נאמר והיינו אף על משהו ודאי דלדידהו טעם כעיקר דלא גרע ממשהו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין בסוגיא דזרוע בשלה דלמאן דאמר מין במינו במשהו אזי במינו ודאי טעם כעיקר דע"כ טעם לא גרע ממשהו אמנם לדעת התוס' דב"ן צריך שיעור י"ל דב"ן אינו מוזהר על טעם כעיקר עכת"ד והנה באמת לענ"ד לא נהירא כן דל"ד דאף להר"מ דב"נ אין צריך שיעור היינו למה שאסרה לו התורה גם משהו מזה אסור לו כיון דלא נאמר להם השיעורין אבל מנלן לאסור להו דבר אחר היינו טעם מהאיסור דהרי חזינן דלישראל בעינן לימוד על טעם אפילו כשהוא לבד מהטמאים וכנ"ל ולמ"ד מין במינו ברוב או בא"מ ואין ששים וטעם מורגש היטב ואפ"ה אי לאו דגלי קרא היה מותר אף להישראל וכמו שבאמת ס"ל למקצת פוסקים דאינו רק דרבנן ואדנדייק ממינו נדייק מא"מ וא"כ פשיטא דלב"ן דאין לימוד ע"ז דמותר ובאמת הרשב"א כתב כמסתפק קצת אי טעם חשוב כמשהו ממש וגם יש לנו תנא דמסייע הם דברי הכו"פ המובא באות ז' דצירן מותר לב"ן ולא העיר כלל דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והתוס' אי ב"ן צריך שיעור ודבריו פליגי בודאי אדברי מלא הרועים ונראה דסובר כסברתינו ובאמת אי נניח כדברי מלא הרועים משכחת לה שיהי' הס"ד דש"ס בכורות שיאסור גם לב"ן היינו אליבא דמאן דאמר בב"נ אין צריך שיעור וטעם לא גרע ממשהו ומצאנו להח"ס במקום אחר והיא בחיו"ד ת' י"ט העיר בעצמו בזה בסברות הכרתי ופליתי ומביא נמי אחר כך דברי הכרתי ופליתי לאמת דבריו דצירן לישראל נאמר ולא לב"ן ולפי זה ממילא דהוא הדין טעם כעיקר לא שייך בב"נ וכאמור והן נסתר שאסר כאן למכור החמאה לב"ן אמנם אף אם נקבל הסתירה באהבה ונניח לעיקר כדברי מלא הרועים אכתי קשה מדוע אסר למכור החמאה לב"ן הא על כל פנים ספיקא דפלוגתא הוא אי ב"ן צריך שיעור וכבר כתבתי בשם הפרמ"ג בא"ח דספק מותר לב"ן (אמר המחבר מה שתמה על הגאון חתם סופר בדין טעם כעיקר לבן נח עיין לקמן במערכת הגימ"ל אות וי"ו ס"ק ח"י (בד"ה ובענין זה):

יט) איברא דגם בספק לב"ן ראיתי במלא הרועים שם באות ב' אות כ"ב דסברתו להיפוך דלפי מ"ש הפוסקים דטעמו של הרמב"ם משום דגלי רחמנא לא יבא ממזר וכו' הא ספק יבא ומשם יצא להקל בספק איסור דגלי לן קרא א"כ י"ל דלב"ן דלא גלי קרא ספיקא אסור מדאצטריך התורה לגלות להתיר הספק מכלל דלפי הסברא ספק אסור א"כ לב"ן דלא גלי נשאר באיסורין יע"ש ובאמת דאינו מוכרח דאדרבה לדייק מאינהו דקיי"ל כוותיהו להלכתא דעת הרשב"א וסייעתו דספק אסור מה"ת שכתב דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספק תורה כודאי ואם כן לבן נח דלא גלי להם האי קרא ספיקא מותר וכדעת הפרמ"ג וכיון די"ל הכי והכי כבר יותר הדעת נוטה דאין לילך לחומרא בב"נ ועוד הא גוף דברי הרמב"ם אי ב"נ צריך שיעור במחלוקת שנויה ותלוי בפלוגתת הפוסקים אי אכילה בכזית והלכתא רבה לח"ש לאיסורא ואז ב"נ היתר גמור בח"ש אי אכילה כ"ש משמע וח"ש איסור לב"ן עיין בזה במשנה למלך בהלכות חמץ ומצה פרק א' ה"ז וסתמא דתלמודא בכמה מקומות דאכילה בכזית והלכתא לח"ש לאיסורא א"כ ב"ן היתר גמור ח"ש ועיין בפ"מ סי' ס"ב סק"א וא"כ מבואר דלדידן טעם כעיקר מותר לבן נח:

כ) ואמנם אף אם נניח להם גם זה ולא נחשבו רק לספק קשיא טובא כיון דבנדון זה יש הרבה ספיקות פשיטא דיש להקל אף לסברות המלא הרועים כיון דגם בישראל מקילינן בספק ספקא וא"ל דס"ס מטעם רובא הוא ובב"נ לא אזלינן בתר רובא עיין פ"מ בפתיחה לא"ח וביו"ד סי' ס"ב חדא דלכמה פוסקים ספק ספקא עדיפא מרובא וכנודע ובב"ן דלא מהני רוב היינו לענין ב"א דזה אין סברא להקל עיין פרמ"ג בא"ח בסדר הנהגת הש"ו אות מ"ג מה שאין כן ספק ספקא סברא הוא להקל עיין בשאגת אריה סוף סי' מ"ט ועוד דכל עצמו אמרנו להחמיר להם בספק דמדגלי קרא להקל בספק מוכח דסברא הוא להחמיר ואם כן בספק ספקא דלא גלי קרא כבר ע"כ דסברא להקל ומותר לב"נ ועוד הא עכ"פ לדידן יש ספק ספקא וקיימא לן להקל בספק ספיקא אם כן מותר להושיט לו דלדידן אזלינן בתר ספק ספקא ומותר להושיט לו ועוד דבנדון דידן יש כמה ספיקות והרי בשלש ספיקות בישראל גם בחזקת איסור מקילינן וע"כ דאין שום סברא להחמיר בזה בבן נח בכמה ספיקות. חדא שמא כהרמב"ם דאין ב"נ מוזהר על אבר מן החי של עוף ואף דדעת הכ"מ דאינו נהרג אבל איסור יש עכ"פ הא הכו"פ לא ס"ל כן ודעתו דלהרמב"ם אינו מוזהר כלל וכן דעת בעל אמונת שמואל ועיין בתשובות רח"כ דף מ"ד ועיין בכו"פ סי' נ"ה אות ז' ובפ"ת סי' נ"ה בשם אמונת שמואל ובתשובה הארכתי להביא ראיות לסברות הרמב"ם והוכחתי ג"כ דס"ל להרמב"ם דספק מותר לב"נ ושמא כהתוס' דב"נ צריך שיעור ולשיטתם אין ב"נ מוזהר על טעם כעיקר וכבר כתבתי דסוגייא דשמעתין דאכילה בכזית וא"כ ב"ן צריך שיעור וכודאי יחשב ועכ"פ ספק עצום הוא ושמא גם להרמב"ם דאין צריך שיעור עם כל זה אין ב"נ מוזהר על טעם כעיקר וכמוכח דעת הכו"פ דהטמאים לישראל נאמר ולא לב"נ וכסברתינו הנ"ל באות ח"י דאין לנו לימוד לב"נ על טעם אף שהוא בלא תערובת ושמא העיקר כסברת הפרמ"ג דגם בספק אחד מותר לב"נ ועוד דהנה התוס' בחולין צ"ט ובע"ז ס"ו דטעם כעיקר דאסור מה"ת הוי רק איסור עשה דתעבירו באש יע"ש והפרמ"ג בא"ח בס' שד"מ במ"ז שם כתב דהא דספק דאורייתא מה"ת לחומרא דווקא בל"ת דילפינן מספק ממזר שהצריכה התורה לאסור הא עשה דקיל כבר יש לעשות כהסברא איברא שראיתי בחו"ד בסי' ק"י בראש קונטריס הספיקות דעתו להיפוך דבעשה כ"ע מודים דאסור מה"ת בספיקו ולא ראה דברי הפרמ"ג הנ"ל ובאמת בתשובה הבאתי ראיה לדברי החו"ד משבת ד' קל"ה דספק בן ז' או בן ח' אין מחללין את השבת דאימעוט מקרא דכתיב ערלתו ערלתו ודאי ולא ספק והקשו התוס' למה לי קרא דהיכי סליק אדעתין לחלל שבת מספק ולשיטת החו"ד אתי שפיר דבלאו ספק מותר מה"ת ויהי' ס"ד דחילול שבת שהוא בלאו מותר בספק ורק דקרא כתב ערלתו ודאי וכסברת החו"ד שם ומוכח מזה תרתי כסברת הרמב"ם וכסברת החו"ד והא דכתבו התוס' דלמה לי קרא דמהיכי סליק אדעתין לחלל שבת אין להוכיח דס"ל דמסברא יש להחמיר בספק די"ל דהתוס' כהרשב"א וסייעתו דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ולמה לן קרא בפ"ע להחמיר בספק עכ"פ לנ"ד יש עוד ספק שמא בעשה קול יותר ולכ"ע דרבנן וכדעת הפרמ"ג ואין ב"ן מוזהר וכנודע נמי דבספק ספקא אין צריך שיהיו הספקות שקולים ויש אריכות בזה ואכ"מ וגם יש כאן ממ"נ אי כשיטת הרמב"ם דחצי שיעור אסור ודייקינן מינה דה"ה לטעם כעיקר וכנ"ל הא לדידי' אין אבר מן החי לעוף וכדעת הכו"פ וסייעתו דאפילו איסורא ליכא ואי כתוס' הא לשיטתן ב"נ צריך שיעור וטעם כעיקר מותר וכנ"ל ואין שום סברא לגבב חומרא דמר וחומרא דמר ולהחמיר בב"נ בכמה ספיקות ועיין בכו"פ סי' ק"י דבספק ספקא שאינו במקום חזקה מצרף דעת הרמב"ם דספק מותר מה"ת ולא בעינן מתהפך ונ"ב דהגאון המהולל שאסר למכור החמאה לב"ן רק משום כסיפא דאחר מעשה אמר למלתי' עיין בשו"ת מהרלב"ח בקונטריס הסמיכה ורק על הח"ס דסמך עליו לדינא קשה ולבד כל זה הנה הח"ס מדויל ידי' משתלים דמצאנו לו במקום אחר דס"ל דספק מותר לב"ן והוא בחלק ששי ת' כ"ה כתב שם כסברת הפרמ"ג דלמאן דאמר ספק תורה מדרבנן לחומרא פשיטא דבב"נ מותר והעיר בעצמו להקשות כסברת המלא הרועים דדלמא בישראל ילפינן לקולא מספק ממזר אבל בב"נ דלא גלי קרא זה להם ספק אסור וכתב לחדש דאדרבא דוק לאידך גיסא בישראל הוא דבעי למילף מממזר דאי לאו הכי הוה ילפינן מאשם תלוי להחמיר והשתא דכתב ממזר נחתינן בין איתחזק ללא איתחזק עיין בר"ן דקדושין בסוגיא דחדש בסופו יע"ש וא"כ בב"נ ספיקא לקולא גם לשיטתו ועכ"פ בכמה ספקות פשיטא דיש להקל וכאמור:

כא) ואם כנים אנחנו בזה הרוחנו נמי ליישב ע"נ במה שהח"ס הרעיש את העולם בחלק יו"ד ת' י"ט דאיך אנו נותנים ביצים לנכרים ועכ"פ איך אנו מזמנים אותם הא בא מהחי ונשאר בתימה רבה ולדברינו אין קול רעש גדול דכבר הוכחנו באות י"ג דקיי"ל בהמה בחייה לא לאיברים עומדת וסברא הוא דמי פתי יחתוך הבהמה לאיברים וגם כבר כתבנו דמילי דסברא סבירא גם לבן נח ואם כן אין על הביצים שום איסור אבר מן החי דמהיתרא קגבלי דומה לחלב דלא הוי סלקא דעתין כלל לאסור חלב אליבא דמאן דאמר לא לאיברים עומדת דהוי ציר דהיתירא וכנ"ל באות ז' וגם איסור עשה דאינו זבוח לא שייך בעכו"ם וגם דלמא לבשר עומדת אין חשש דכיון דפלוגתא הוא וכבר הבאתי דעת הפרי מגדים והח"ס בעצמו דעתו כן והעיר בסברת המלא הרועים ודחאה וכנ"ל באות כ' ולדבריו ספק ומותר לבן נח ובפרט בספק ספיקא וכמו שהארכתי בסמוך וכאן יש עוד ס' דלמא כהרמב"ם דאין אבר מן החי בעוף לב"ן וכשיטת הכו"פ וסייעתו דאפילו איסורא ליכא וכבר מהיתירא קגביל ואף דבאילו דחמירתא כתבו הראשונים הטעם דמותר דפרשא הוא ורש"י בבכורות דף ז' ע"ב כתב דהוי ס"ד לאסור משום אבר מן החי לא מן השם הוא דהתם סלקא דעתין משום דנתלשו מביעי זכר והוי אבר מן החי ממש משא"כ ביצים דמהתירא קגבלי ומה שכתב החתם סופר למעניתו לחלק דשאני חלב דמשקה הוא והטמאים לאסור צירן לישראל נאמר ולא לבן נח ולא איצטריך קרא להתיר חלב לב"ן משא"כ ביצים דאוכל הוא ואסורין לב"ן איני מבין כלל דכי להוסיף על האיברים יש וכי ביצים אבר מתולדה הוא שנאמר שעל ביצים לבד קאי פשטא דקרא בפני עצמו אתמהה הא באמת הם רק חדשות מקרוב באו מזרע הזכר והנקיבה ומכחות האברים ואין בהם שום חיות וכטעם וכח היוצא מהחי יחשב דבאים מכח הבעל חי ועיין ביצה ד' ו' תוס' ד"ה עגל ובמהר"ם מלובלין שאפילו התרנגולת העומדת לאכילה שאין בא איסור מוקצה אסורה הביצה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו וכה"ג בנ"ד] הנה ומהתירא קגבלי דכיון דאין על האברים שום אסור בחייה כבר גם היוצא מהם מותר דגם לישראל מותר בכה"ג וכמ"ש לעיל באות ז' דס"ד דש"ס לאסור רק למאן דאמר לאיברים עומדת משא"כ למ"ד לא לאיברים עומדת דפשיטא דאין היוצא מאיזה דבר חמור מגוף הדבר שיצא ממנו וכיון דרק בא מכח הגוף הוא הנה כטעם יחשב וכבר יש להוסיף דבב"נ אפילו לאיברים עומדת עכ"ז כיון דביצה לאו אבר מתולדה הוא ורק בא מאיסור אבר הוא וכטעם מאיסור יחשב ולב"ן אין לימוד ע"ז וא"כ יש לצרף גם מה שכתבתי באות י"ז ח"י ע"ש ודו"ק וא"כ לא זו שלא יקשה לדינא איך אנו מזמנים אותם על ביצים דאנן קיי"ל לא לאיברים עומדת אף זו שלא קשה גם אליבא דמאן דאמר לאיברים עומדת דס"ד היה רק לישראל דיש רוביא דהטמאים על טעם לבד ועוד רובים על טעם ע"י תערובת משא"כ בב"ן ודוק היטב בכל זה עוד נלע"ד דיש להעיר מש"ס חולין ס"ט להתיר ביצים מהא דמסיק הש"ס אלא כל מכח לא אמרינן ושרי יעש"ה ודוק וביצים נמי מכח הזכר והנקבה קאתי וסברא הוא בישראל וא"כ ה"ה בב"ן מותרים ודוק ולא דמי לביצה טרפה שכולה גדלה באיסור אבל זה בהיתרא קגבלי ורק שנתערב בה גם כח שבא מהחי ורק כח וגורם הוא עיי' תוס' שם ועיי' בת"ח:

כב) איברא דעם כל הבירור הזה אכתי צריך ביאור דאכתי יש מקום לבע"ד לחלוק דלכאורה יש שני אופנים חדשים ודרכים אחרים בסוגיא זו חדא די"ל דסוגיא דבכורות אזלא גם אליבא דמאן דאמר לא לאיברים עומדת והא דס"ד לאסור חלב לאו משום ציר מאבר מן החי הוא דנימא דהוי ציר דהיתירא דהא דחלב דמשום ציר איתרבאי בבכורות שם דף וא"ו היא בחלב מטמאה אמנם בהא דס"ד לאסור חלב משום אבמה"ח לאו משום ציר דאתא מאיברים הם ורק דחלב עצמה כיון דאתא מן החי אסורה דס"ד דפשטא דקרא על החלב ג"כ קאי כיון דאבר מאן דכר שמי' בקרא ורק דנפקא לן אבמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר היינו דלא תאכל שום דבר מהבע"ח כל זמן שהנפש עם הבשר עדיין וא"כ ס"ד דה"ה חלב ומה"ט י"ל דגם בב"ן הוי ס"ד דלדידהו נפקא אבמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ורוצה לומר הבשר דלא תאכלו בעוד שהנפש בו וכפירש"י בפ"ד מיתות ד' י"ט ועיי' לח"מ פ"ט ממלכים ה' י"א וה"ה אבר אף דלא נזכר אבר בקרא ועיקר הכוונה דלא תאכל מהבע"ח כ"ז שהנפש בו גם החלב היוצא מהחי בעוד שהנפש בבשר ורק דלב"ן י"ל כיון דאין להם רוביא דהטמאים לאסור ציר מטמא א"כ מוכח דשאני להם ציר שהיא דבר לח ונתמעך מדבר אוכל ממש ואף דאסר להם אוכל משקה לא ידעינן וכיון דבקרא אכילה כתיב ולא שתי' ע"כ חלב אינה בכלל איסור אבמה"ח להם משא"כ לישראל דיש להם רוביא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן בכל מקום ומוכח מזה דאין חילוק להם בדבר איסור גוש או צלול וא"כ ממילא דה"כ חלב נכלל בכלל לא תאכל אע"ג דלח הוא אבל אין הכונה שיהי' הס"ד שתאסר משום ציר מאיברים חיים ורק דלא יצאה מהכלל עי"ז דמשקה הוא דבכ"מ מרבינן משקה בכלל וממילא דה"ה כאן כבר פשטא דקרא עליו קאי נמי וכאמור. ולפ"ז בצים דאוכל היא יש לאסור גם לב"ן ונראה שזה באמת דעת הח"ס שכתב דאין להשיב נמי דביצה משקה היא מיחו וגמיעא בעלמא וממילא שריא דאכילת אבמה"ח אסר להם רחמנא ולא שתייה דוקא בישראל דכתב רוביא לאסור צירן ורוטבן איצטרך שריותא בחלב וביצים משא"כ בב"נ ושוב מצאתי סברא זו בפליתי לו נניח כן תינח ביצה חיה אבל צריה ונתבשלה שהוא אוכל אסורה לב"ן וכו' עכ"ל מכותלי דבריו ניכר שלזה כיון ובאופן זה כבר לא קשיא קושייתנו ולרבי חנינא בסנהדרין י"ט דדם מן החי אסור לב"ן דה"ק קרא בשר נפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל הנה בפירוש אסר להם קרא נמי משקה ולדידי' י"ל, דהס"ד לאסור חלב גם לב"ן כיון דגם משקה נזכר בקרא [ועפ"י אלה הדברים יש לדחוק ולכוון קצת גם בסברת ערה"ב המובא לעיל באות ח' שעל אופן כזה כיון אך באמת שלא ביאר דבריו כן ועיקר חסר בדבריו ועי' באות קטן ח' ט' ודוק]:

כג) ויש להביא ראיה עוד לזה מדברי השעה"מ בפ' י"ז מהל' איסורי ביאה דהפר"ח כתב להוכיח דחלב מקרי בשר דהא אמ"ה מפקינן לי' מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר וכיון שמחייב נמי החלב ומשום אבמה"ח שמעינן דחלב מקרי בשר והקשה עליו השער המלך דקרא הכי קאמר לא תאכל אבר בעוד שהנפש עם הבשר ולעולם דחלב לא מיקרי בשר אבל אמ"ה מיקרי וראיה מבכורות דס"ד לאסור חלב משום אבמה"ח והא חלב לכ"ע לא מיקרי בשר אלא משמע כדכתיבנא עכ"ד ת"ד ולפי דרכנו בראשונה אין מזה ראיה כלל דכוונת הש"ס בהס"ד לאסור חלב לא הוי מחמת דהחלב נכלל בהקרא רק משום ציר דאיסורא דבא מאמה"ח אמנם לפי דברינו עתה הדברים נכונים דהס"ד הי' דחלב נכלל במשמעותא דקרא וסוגיא דשמעתא אזלא גם אליבא דמ"ד לא לאיברים עומדת דחלב בפ"ע נכלל באיסורא דקרא וס"ד דהוא כאבר ממש המופרש מן החי ובאמת יותר נכון אם מתוקמא הסוגיא אליבא דכ"ע דלדברינו קשה עכ"פ מדוע לא מקשה הש"ס שם הניחא למאן דאמר לאיברים עומדת אבל למאן דאמר לא לאיברים עומדת מא"ל וכמו שהקשה שס למ"ד דם נעכר ויהי' דברינו ראיה לדברי השער המלך ודברי השער המלך ראיה לדברינו כד) אבל באמת זה אינו דאפילו הי' כתב בקרא מפורש לא תאכל אבר מן החי אי אפשר לומר דחלב נכלל בפשטא דקרא דחלב לאו אבר מיקרי וכי להוסיף על האיברים יש וגם בשר לא מקרי לכ"ע וכדאמרינן בעלמא תזבח ואכלת בשר בשר ולא חלב וכמ"ש נמי בשעה"מ דחלב לכ"ע לא מיקרי בשר וכ"ש דלא מיקרי אבר ואיך ניקום ונימא עוד יותר דנכלל במלת נפש דהרי פירושא דקרא קבלה הוא דקבלו חז"ל דהכוונה הוא על אבמה"ח ונפש פירושו אבר שאינו עושה חליפין כנפש וכפירש"י בהדיא בחולין ק"ב ואיך תיסק אדעתין דנכלל בזה חלב דאינו אבר ואינו בשר ואין בו נפש ועיי' בשבת ד' ע"ז בתוס' ד"ה הואיל והרי לחכמים וכן קיי"ל להלכה בסנהדרין נ"ט גם דם מן החי מותר לב"ן כיון דפירשו מלת דמו בקרא מי שדמו חלוק מבשרו וכו' וכיון דהאיסור דם אין לב"ן גם איסור מן החי אין בו הרי דאין לכללו בקרא אף דדם הוא באמת דבר שהנפש בו כי הדם הוא הנפש והרי לא אמרו דמטעם שהוא משקה וגם הוא דוחק לומר כן כיון דאפשר לכללו במשמעות הקרא לשיטתו וכמו דס"ד באמת דנכלל לישראל ומדוע לא יהי' נכלל בב"ן ושאני בעלמא דאין להם קרא משא"כ בזה ואדרבא נילף מזה לבעלמא והרי לר' חנינא דם מן החי אסור לב"ן נימא דלדידי' הוי ס"ד גם על חלב ונילף מזה דגם ציר אסור להם בעלמא דהרי מצינו דאסר להם התורה גם לח וכמו דאמרינן לעיל דכיון דהטמאים לא נאמר לב"ן כבר כל משקה אינו נכלל באוכל ונעשה מחלוקת חדש וכל זה דוחק גדול ואינו באמת ותדע עוד דהרי חלב טמאה וביצי עוף טמא דאסורין מה"ת לישראל אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה והחלב עיין רמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות הלכה וא"ו ואוכל אותו הוא כאוכל חצי שיעור הרי בהדיא דאף היכי שהחלב והביצה אסורים באמת לישראל מה"ת אינם נכללים בלשון הקרא ממש רק משום דבאים מאיסור תורה מהטמאים וכן הי' ס"ד דהש"ס בכורות וז"ב ואמת ועיי' מ"ש באות יו"ד ודוק אמנם כוונת השער המלך נכון דמביא ראיה לדחות דברי הפר"ח דחלב לא מקרי בשר ורק דנכלל בפירוש במלת נפש לענין אבמה"ח כמו אבר ובשר מן החי דאין לומר דאם חלב לא מיקרי בשר כבר אין לכללו במלת נפש דכיון דמוזכר בפירוש בשר והי' אמרינן בשר ולא חלב דזה אינו דהרי הי' ס"ד לאסור חלב ולו יהי' דחלב רק משום צירן אתרבאי עכ"ז ל"ד כאן לבעלמא דכאן הקרא מוציא בפירוש מזה שלא לאסור חלב רק בשר ול"ד לבעלמא אלא ע"כ דז"א ובשר דקרא אנפש קאי שלא תאכל אבר מבע"ח כ"ז שהנפש עם הבשר וה"ה חלב אינו יוצא עי"ז מהכלל וכבר יש ס"ד נמי לאסור חלב דהרי ציר מאבר מן החי וז"ב כשמש ודוק היטב ודאל"כ גם דברי השעה"מ קשים להולמם אמנם הדברים נכונים וברורים כמ"ש ודוק:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה