אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קכו

סימן קכה

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת טרפיות אות א').

אווזות שיש שאנשים אכזרים מורטין אותם בחייהן ואחר שגדלו עוד הנוצות מוכרים אותם כתב הרב השואל דמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' נ"ט ס"ב וטוב להחמיר אם נפלו כולם הוא היפך מ"ש בד"מ דבין ע"י אדם בין ע"י עצמו ואילו בהגהה כ' אם נפלו דמשמע מעצמו אבל אם נמרטו ע"י אחרים ושוב גדלו הנוצות אפשר שאין בזה חשש חולי. וגם משום תשש שקץ שאוסר ר' יואל הלוי הובא באו"ה כלל נ"ה סי"א משמע דאם גדלו הנוצות כשר בלי שום חשש. אך משמעות הפוסקים שאיסור מריטת הנוצות לא משום שקץ אלא משום חולי וכ"מ בתוס' דף נ"ח ד"ה הנוצה וכו' אלא שאינו דומה לגלודה ממש כי שם שולט החולי אף ע"י אדם. אבל במריטת נוצות דוקא אם נפלו מעצמן ניכר שיש שם חולי אבל אם על ידי אחרים ואח"כ גדלו אפ' דכשר וכמשמעות לשון הרמ"א אם נפלו וכו' ומשמע שחזר ממ"ש בד"מ וכו' ודעתי להכשיר אף הבשר וכו' אלו תו"ד השואל נ"י:

תשובה מה שחשב שהרמ"א חזר בו לי הדל אין האמת כן וידוע דהרמ"א דרכו בקדש בטרם תחיל האר"ש בהגהותיו יודיע דרכיו בדרכי משה ואח"כ פורש מפ"ה על שלחן ערוך על פי מ"ש בד"מ. וגם פה לא עשה מאומה היפך דרכו ומנהגו ואין נסתר מחמתו כי הכל שפה אחת ודברים אחדים דמ"ש בד"מ הוא מה שצדד בתה"ד דאף לר"י דוקא כשנמרטו ע"י אדם או על ידי חולי אבל לא בנפלו מרוב שומן והוא במה שהסביר דבמידי דמשבחא לא מיטרפא וכמ"ש בש"ס לגבי הפכו דש"מ דמה שיש לחלק הוא בין נפלו שלא מחמת רוב השומן לנפלו מחמת רוב שומן אבל לחלק בין נפלו ע"י אדם לנפלו מאיליהן אין שום רמז בדברי הרמ"א ואעיקרא קאי עמ"ש מרן המחבר בס"א בגלודה דאין חילוק בין ע"י חולי לעל ידי אדם ואילו היה דעת הרמ"א להקל בנפלו ע"י אדם לא הוה מישתמיט למיפלג בדידה בניטלו שלא מחמת שומן עצמו. ועד נאמן ע"ז תלמידיה דרב הוא הרב הלבוש שכתב להדיא אבל אם נפלו מחמת דבר אחר או שניטלו כלם בידי אדם טרפה ע"כ הרי מפורש דגם על ידי אדם אסור לדעה זו ותו דאל"כ איך מציין בהגהה תה"ד סי' קס"א ומסתמא ציון זה אכוליה מילתא קאי ומה שאפשר לחלק הוא בנפלו ע"י אדם גופיה בין כשהוא דרך השחתה וקילקול לכשהוא דרך תיקון ואומנות ומזה אין שום סתירה בדברי הרמ"א וכמ"ש להלן בס"ד:

ומ"ש עוד עפ"י מ"ש האו"ה בשם ר"י הלוי וכו' כנז"ל נראה דמשמע ליה דר"י הלוי ס"ל דטעמיה דר' יהודה דאוסר בניטל הנוצה הוא משום שקץ ולכן כשגדלו הנוצות שרי גם לר"י. והנה ס' או"ה אינו מצוי אצלי לראות סיגנון סברת ר' יואל אך דבריו ראיתי בהג"א פ"ק דביצה סי' ו' וה"ד רבני האחרונים ביו"ד סי' ט"ו עיין ב"ח וט"ז וש"ך ופר"ח ופרי תואר והנלוים אליהם ונלע"ד פשוט דגם ר' יואל מודה דטעמיה דרבי יהודה הוא משום דחשיב ליה כגלודה וכמ"ש רש"י בדף נ"ח ע"ב ד"ה רבי יהודה והתוס' שם ד"ה הנוצה והרע"ב שם בפיה"מ כיעי"ש ומוכח כן בש"ס דף נ"ז ע"ב דילמא קסבר ר"י טריפה משבחת ובדף נ"ח ע"ב דילמא ע"כ לא אמר ר"י הכא אלא לענין טריפה וכו' דש"מ משום טרפות הוא ולא משום שקץ ורבינו יואל וכל הפוסקים שהסכימו להחמיר כמותו מיירו באפרוח שמשנולד עדיין לא גדלו לו נוצות והוא כמו שלא נשלם עדיין צורת ברייתו ובזה לא שייך חשש גלודה דזה דוקא לאחר שנשלם הוויתו ואיתרע ליה משא"כ כשעדיין לא היו לו נוצות מעולם ויש כמה עופות כן דרך ברייתם שאחר זמן גדלי נוצה דידהו אחר ג' או ד' חדשים אין שייך לאסור משום חשש גלודה ואפילו בגלודה ממש כתב הרב פרמ"ג במשבצות ססי' ט"ו והביא דבריו מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ט"ו אות ה' דאם נבראת כך בלא עור אפשר דכשרה ושם לא החליט להכשיר משום דשם אין עתיד לגדל אח"כ משא"כ בנוצות דעתידים לבא אלא דעדיין לא גדלו ודאי דאין שום חשש משום גלודה ורק יש משום בל תשקצו שכיון שלא נשלם ברייתם מאיסי ולא אכלי להו ולכן שפיר יש לחלק ולומר דאם גדלו הנוצה שרו דכיון דנשלם ברייתם לא מאיסי דאל"כ לא היה לנו לאכול עופות דרובם ככולם נוצתם גדל אחר לידתן ומ"ש בירושלמי פ"ק דביצה באילין דנפקין וכנפהון עמהון מיעוטא דלא שכיח הוא. באופן דבמאי דאיירי רבינו יואל אין שום שייכות משום גלודה והוא פשוט וברור ורבני האחרונים בסי' ט"ו מיימינים ומשמאלים בסברת רבי' יואל עיין בט"ז ובתב"ש שם ואי הוה שייך משום גלודה ת"ל דאסור משום גלודה לפי מ"ש הרמ"א בסי' נ"ט הנ"ל לפסוק כהיש אוסרים ולא עירערו על דבריו שם. וכ"ש לפי מ"ש בתב"ש בשם הרב אורח מישור דהרמ"א לא ס"ל כרבינו יואל הנ"ל עי"ש ולכן ודאי דאין לנו לבדות דרבינו יואל חולק על רש"י ותוס' דס"ל דטעם ר' יהודה הוא משום גלודה ואיהו ס"ל דהוא משום שקץ ולהצמיח מזה היתר בגדלו הנוצות כמ"ש הרב השואל דזה לא ניתן ליאמר כלל:

איברא דמ"ש בהג"א הנ"ל הוא משם הא"ז והובא בקיצור נמרץ וחיפשתי בספר א"ז וראיתי בח"ב סי' של"ב דאחר שהביא מחלוקת רב ושמואל באפרוח שנולד ביו"ט ומסיק דקי"ל כשמואל דמותר כתב וז"ל וכגון שנולד עם הכנפים דאמרינן בירושלמי תיפתר באינון דנפקין וכנפהון עמהון (עיין בדברי הרבנים פר"ח הנ"ל וקרבן העדה ע"ד הירושלמי הנ"ל מ"ש בשיירי קרבן ולה"ג מוהרי"ש נאטאנזאן בהגהותיו לירושלמי שם ובהגהות י"ש הנדפסות באשילי רברבי דפוס לעמבערג בסי' ט"ו שלא ראו גוף דברי הא"ז רק מ"ש בשמו בהג"א הנ"ל וחשבו למציאה להביא ראיה לסברת רבינו יואל מהירושלמי הזה. ואנן דזכי לן רחמנא זכיה דאורייתא עינינו הרואות כי הן הן הדברים אשר דבר בקודשו ר"י הלוי עצמו וכן הגאונים ט"ז וש"ך בנקודות הכסף רס"י ט"ו שנחלקו בכונת הא"ז הוא מפני שלא ראו גוף דברי הא"ז כי מפורש בדב"ק הפך סברת הרט"ז וכמ"ש במ"א בס"ד) פי' דוקא כה"ג מותרים ותנן נמרטו כנפיה ר"י אומר אם ניטל הנוצה פסולה ופירש"י כנפיה נוצה גדולה שעל כל גופה נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ומתוך כך אסר ר' יואל כל עופות שלא גדלו כנפיהן הילכך הא דקי"ל דאפרוח שנולד ביו"ט מותר היינו כגון שנולד וכנפיו עמו דהיינו נוצה גדולה שעל כל גופה שיש לה קנים עכ"ל ומשמע לפום ריהטא דרבינו יואל מפרש גם הא דר"י דפוסל אם ניטל הנוצה דהיינו משום שקץ וכהירושלמי דפ"ק דביצה וס"ל דכי היכי דאפרוח שלא גדלו עליו נוצות עדיין יש לאסור משום שקץ הכי נמי בעוף שהיו לו ונפלו אסור משום שקץ דלא כמ"ש בעניותין:

אלא דלפי זה יש לתמוה שאחר שהדבר פשוט בירושלמי דאפרוח לא שרי בו ביום אלא א"כ נולד וכנפיו עליו מה לו להביא כיהודה ועוד לקרא ממתניתין דנמרטו כנפיה וכו' דלא מיירי התם אלא בהיו לו וניטלו. וכי תימא דהוצרך להביא מההיא כי היכי דלא נימא דלית לן למיחש להירושלמי הנ"ל מדלא אייתי לה הש"ס דילן בפ"ק דביצה וכדס"ל כן באמת הגאון פרי תואר בסי' ט"ו ססק"א עי"ש אהכי מייתי ראיה דסברא זו לאיסור משום חסרון הכנפיים היא מוצאת בש"ס דילן בההיא דנמרטו כנפיה וכו' והיינו משום דמפרש טעמא משום שקץ. הא ודאי ליכא למי' הכי דא"כ מאי אהני לן מחלוקת ת"ק ור"י הא סתמא דמילתא הל' כת"ק דכללא דיחיד ורבים קאי אאיסדן והרי לרבנו נמרטו כנפיה כשרה חזינן דלדידהו אין חסרון הכנפיים פוסל ואי אית ליה איזה הוכחה דבהא הלכה כר"י הו"ל לפרש ועוד קשה א"כ מאי פריך בירושלמי מדתניא אסורים משום שקץ דההיא אתיא כר"י והוא דאמר כרבנן ולמה ליה לדחוקי בדנפקין וכנפהון עמהון דלא שכיח כולי האי. ותו כי דייקינן בה חזינן דלא מצינן למימר דההיא דהירושלמי אתי כר"י דהא ר"י לא קאמר אלא ניטלה הנוצה קטנה פסולה אבל ניטלו כנפיים משמע דכשרה לר"י דנהי דרבנן נקטו נמרטו כנפיה כשרה וה"ה לדידהו ניטל הנוצה וכמו שהכריח הר"ן בשם איכא מ"ד מדלא קתני בא"ט בעוף מיהו איפכא לא שמעינן ומשמע דר"י דוקא בניטל הנוצה הוא דפסול וא"כ מה ראיה מזה לאסור משום חסרון כנפיים דהיינו נוצה הגדולה ואם כן הדרא קושיין לדוכתא דמה לו להביא ההיא דנמרטו וכו' דלא מיירי אלא בהיו לה וניטלו בשגם דהתם בנוצה קטנה ואנן בכנפיים עסיקינן ותו איכא למידק מה הלשון אומרת ומתוך כך אסר ר' יואל וכו' והו"ל למימר ומכאן אסר ר"י וכו' וגם דהוראת ר' יואל היה לו להביא תכף אחר שהביא לשון הירושלמי ולימא ומכאן אסר ר"י וכו' ועוד ראיה מדתנן נמרטו וכו' דהא לפום ריהטא נראה לכאורה דדינו של ר"י הלוי יפה נדרש ונלמד מהירושלמי לבד. ותו מאי ריבותיה דר' יואל דאסר הא בהדיא קאמר בירושלמי דלא שרי אלא כשנולד עם הכנפיים ומאי קאמר דר"י אסר (עיין בנקודות הכסף רס"י ט"ו):

אשר ע"כ נלע"ד פשוט וברור דמעולם לא עלה ע"ד ר"י הלוי לומר דטעמיה דר"י הוא משום שקץ וכההיא דהירושלמי אלא כונתו לומר דאפרוח שלא גדל הנוצה הגדולה אסור כמ"ש בירושלמי דוקא באינון דנפקין וכנפהון עמהון הוא דשרי אלא דממ"ש בירושלמי לחוד אין כ"כ ראיה משום דאפ"ל דלנוצה קטנה קרי הירושלמי כנפיים ודוקא כשאין שום נוצה על האפרוח הוא דאוסר בירושלמי משום שקץ אבל אם יש נוצה קטנה אעפ"י שלא גדל לו נוצה הגדולה לית לן בה אהכי מייתי ההיא מתני' דנמרטו כנפיה וניטל הנוצה וכו' ופירש"י וכו' דש"מ דכנפיים היינו הנוצה הגדולה וא"כ כי קאמר בירושלמי דנפקין וכנפהון עמהון היינו הנוצה הגדולה הא לא"ה אסור משום שקץ. ובזה עלו כהוגן כל דברי רבינו הא"ז ומדוקדק לשונו הטהור דלא סיים מילתא דר' יואל דאסר אלא לבתר דאייתי נמי ההיא דנמרטו ושייך שפיר לשון הזהב ומתוך כך אסר ר' יואל וכו' וזה ברור:

הן אמת דלשון הא"ז שבח"א סי' תל"ד מטעה קצת דמשמע דמפרש טעמא דר' יהודה משום שקץ שהרי אחר שהביא מתני' דנמרטו כנפיה ופירש"י סיים וז"ל מכאן אסר ר' יואל כל עופות משום שקץ כ"ז שלא גדלו עליהם הנוצה הגדולה שעל כל גופה דאמרינן בירוש' וכו' הילכך כל עוף שלא העלו כנפיים היינו שלא גדלו עליהם הנוצה הגדולה אסירי משום שקץ ע"כ משמע דמההיא דנמרטו וכו' יליף ר"י לאסור אך באמת אין כוונתו אלא על דרך שכתב למעלה ומ"ש מכאן אסר ר' יואל וכו' היינו בהדי הירושלמי דמייתי דאם היה כונתו דמכל חד לחודיה איכא למילף הכי הול"ל ותו דאמרינן בירושלמי וכו' ומדעריב ותני מכאן אסר וכו' דאמרינן בירושלמי וכו' מוכח ודאי דבצירוף שניהם הוא דר' יואל בא ללמד לאסור איסר העופות ההם וק"ל:

וכן מוכח ודאי דעת הרב תה"ד בסי' קס"א דאף להא"ז הנ"ל דביה קעסיק ושקו"ט בכל תשובתו אינו משום שקץ אלא משום גלודה שהרי כתב שם דבמידי דמשבחא לא מיטרפא וכו' משמע דעיקר הפיסול הוא משום טרפות ולא משום חשש שקץ דאינו שייך בו טרפות ותו דסיים בזה"ל הנה חלקתי באיסור טריפות דאורייתא בלי ראיה ברורה וכו' ואי הוה ס"ל דלהא"ז בסברת ר' יהודה הוא משום שקץ הרי כתב מרן הב"י בסס"י קי"ו דדברים מאוסים דאסורים משום בל תשקצו אינו אלא מדרבנן דאסמכוהו אלא תשקצו. ואף למה שצדד עוד דאפשר דהוא מדאורייתא עי"ש הא כתב הגאון פ"מ בסי' ט"ו בשפתי דעת סק"ב דאיסור זה דלא גדלו הכנפיים לכ"ע הוא מדרבנן וכ"כ הגאון פר"ח סי' פ"ו סס"ק כ"א עי"ש ומה גם דמרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הלמ"ד אות י"ט שקו"ט בדברי הג' תב"ש סי' י"ג סק"ב דדעתו נוטה דהוא מדאורייתא והוא ז"ל מסיק דאינו אלא מדרבנן עי"ש אף דמ"ש התב"ש ז"ל דמ"ש הרמב"ם אסרו חכמים ר"ל מדאוריי' וכו' אין דבריו נראים דדוקא בלשון מד"ס או מדבריהם הוא דאיכא למימר הכי ולא בלשון אסרו חכמים וכו' עי"ש לע"ד יש להשיב ע"ז מדברי הרמב"ם ריש הלכות תפלה אמרו חכמים איזוהי עבודה שבלב זו תפלה ודעתו ז"ל דתפלה מדאורייתא ועיין להגאון שאג"א בתשובות החדשות סי' ב' גבי ריח הגט דפוסל לכהונה דאע"ג דכתב הרמב"ם רפ"י מה"ג אמרו חכמים וכו' הוא מדאורייתא עי"ש וה"ה לאסרו חכמים דמאי שנא. מ"מ הרי כתב שם בשם הריטב"א למכות דף ט"ז דכל המפרשים כתבו דאיסור זה הוא מדרבנן וקרא אסמכתא עי"ש ומעתה אי הוה משמע ליה להרב תה"ד בדעת הא"ז דאיסור זה הוא משום שקץ וכלומר דהוא בכלל דברים המאוסים א"כ היכי קאמר חילקתי באיסור טרפיות דאורייתא וכו' והא ליתא אלא מדרבנן דאע"ג דמצינו בדברי הפוסקים דנקטי בלישנייהו מדאורייתא ור"ל דיש להם סמך מדאורייתא מ"מ מסתמא לא אמרינן כן אלא מדוחק והכא בנדו"ד הוא בהיפך דאם נאמר דהא"ז ס"ל דהוא משום שקץ אין לך דוחק גדול מזה להמציא פלוגתא בדברי הראשונים ללא צורך אלא ודאי מוכח דס"ל בדעת הא"ז כדעת המ"פ דטעמא דר"י משום חשש גלודה וכנז"ל (בשלשה פרטים הנ"ל רשמתי בקונטרס הכללים עיין במערכת האל"ף אות רע"ג ובמערכת הבי"ת אות צ"ו ובמערכת הדל"ת אות י"ט):

אלא דדברי הרב תה"ד עצמם קלע"ד דאחר שכתב דנראה דמילתיה דר"י לא סלקא אליבא דהלכתא דתלמודא מייתי עובדא דר"ש בן חלפתא וכו' וכן בכל פסקי הגאונים לא מנו טרפות זה (לפי הנראה לא ראה מ"ש הרמב"ם בפיה"מ שכתב להדיא דאין הל' כר"י) כתב וז"ל אך בא"ז כתב וז"ל נמרטו כנפיה דהיינו נוצה הגדולה שעל גופה כשרה ר"י אומר אם ניטל הנוצה הדקה היא הסמוכה לבשר שאין לה קנים פסול עכ"ל והשתא מדאייתי דברי ר"י ומפרש מה היא הנוצה משמע דס"ל כוותייהו ותו משמע קצת הכי מדכ' נמרטו כנפיה כשרה הא בנוצה פסולה עכ"ל ואני עני ואביון לא זכיתי להבין ד"ק דלפמ"ש בכונת הא"ז מה שהוכרח לפרש הוא בכדי שנדע מהו כנפיים האמור בירושלמי אהכי הביא פי' רש"י ז"ל דכנפיים היינו נוצה הגדולה. ובלא זה נמי איני יודע מה מקום לומר כן דהנה אמת אמרי' בכמה דוכתי מדשקלי וטרי אליבא ד"י ש"מ כוותיה ס"ל והוא כלל גדול בתורה כנודע. מיהו ה"ד בדרך שקו"ט אמרינן דמדטרח ואיכפל לתרוצי למילתיה ש"מ כוותיה ז"ל אבל מה שהוא פי' דברי התנא אפילו לגבי ב"ש נגד ב"ה אמרינן דכדאי הם לפרש דבריהם וכמ"ש התוס' סוכה ט' ע"א וכן דעת כמה מרבוואתא ז"ל עיין מ"ש במכתב לחזקיהו על מסכת ביצה דף ט' ורבינו הא"ז דרכו בקודש כהרי"ף והרא"ש מעתיק המשנה פלוגתא דת"ק בהדי איזה יחיד וממילא דעתם לפסוק כת"ק וכדמוכח מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ד ע"ב והר"ן בהלכות שם בפלוגתא דת"ק ורשב"ג וכ"נ דעת הרב מוהראנ"ח בדרשותיו פרשת טהרה וכן מוכח מהק"פ הרא"ש בדוכתי טובא דמייתי הרא"ש פלו' דת"ק ורשב"ג ובק"פ פוסק כת"ק וכ"כ הרב צרור החיים בפ' כ"ו מהלכות שבת. ומדברי מרן הב"י בח"מ סימן ר"צ סי' י"ז והרבנים ב"ח ודרישה שם מוכח דלא ס"ל הכי עיי"ש עמ"ש הריב"ה וכן דעת א"א הרא"ש וכו' אך זה דוקא בהיכא דשייך לומר דדעתם לפסוק ככללא דרשב"ג במשנתינו אבל במחלוקת ת"ק ותנא אחר נראה ודאי דמסתמא דעתם לפסוק כת"ק כמ"ש רבינו הטור א"ח סוס"י תרפ"ט וז"ל וא"א הרא"ש הביא המשנה כצורתה א"כ דעתו לפסוק כת"ק עי"ש וכ' מרן הב"י שכן דעת הרי"ף ונראה שלזה כיון מרן הב"י יו"ד סי' שצ"ב ד"ה ומ"ש שהרי"ץ גיאת וכו' שכתב דמדברי הרי"ף נראה שסובר כהרמב"ם והיינו ממה שהביא בסתם מחלוקת ת"ק ור"י באופן דנראה דכן אורחות צדיקים להעתיק משנה כצורתה ודעתם לפסוק כת"ק ואם צריך להסביר ולפרש דברי היחיד אף דלא קי"ל כוותיה בודאי דיכולים לפרש דבריו ולאו משום דס"ל כוותיה וא"כ רבינו הא"ז שהביא המשנה כצורתה אף דפי' מהו נוצה דקאמר ר"י לאו משום דס"ל כוותיה כלל גם מ"ש דמדנקט נמרטו כנפיה כשרה משמע הא בנוצה פסולה לא מכרעא לקוע"ד דאם היה אומר הא"ז בדרך פסק הלכה כדרך הרמב"ם וטור ש"ע והיה כותב הדין דכשרות בלשון כזה היה אפשר למידק הא בנוצה וכו' אבל רבינו הא"ז לא כתב בדרך פסק דין אלא העתיק לשון המשנה ואם בגוף המשנה נפרש דלת"ק לאו דוקא נמרטו כנפיה אלא ה"ה ניטלה נוצה מי מעכב מלפרש כן בהעתק הא"ז לשון המשנה עצמה באופן שלקוע"ד ל"ז להבין דברי המאור בישראל גדול שמו רבינו התה"ד בזה וצ"ע ואף דאפ"ל דמפני זה כתב בלשון משמע וכו' משום די"ל בכונת הא"ז מ"ש בע"ד מ"מ לקוע"ד אף בדרך משמעות אין לומר זה ואולי מ"ש בשם הא"ז הוא במ"א ולא במקומות הנז"ל ובמקום ההוא יתכן לפרש כדמשמע ליה להרב תה"ד. והרבנים מרן הב"י והרמ"א בד"מ ורש"ל ביש"ש פא"ט סי' ק"ט שלא ערערו ע"ד הרב תה"ד איני יודע אם ראו דברי הא"ז בגופן שלהן וסברו וקבילו דהכי משמע מדברי הא"ז או שלא ראו דברי הא"ז וע"ז לא ערערו עליו וצ"ע. ודברי הרב הדרישה בסוסי' נ"ט וז"ל ובתה"ד סי' קס"א כתב בשם א"ז דאסור ע"כ אינם מדוקדקים דהא התה"ד לא כתב בשמו דאסור אלא דמשמע כן דפוסק כר"י:

נחזור לענינינו הנה כבר כתבתי דהצדדים של הרב השואל נ"י בדין זה בכחא דהיתרא נרפים הם וכמעט לא ניתנו ליכתב. אמור מעתה ניחזי אנן היכי לידיינוהו דייני להאי דינא. ונראה דיש לצדד להקל דהנה מלבד דכל הפוסקים ס"ל דאין הלכה כר"י וכתב מרן הב"י דהאוסרים יחידאי נינהו והגאון מוהרש"ל ביש"ש פ"ג סי' ק"ט האריך לתמוה ע"ד הכל בו שהביא מרן הב"י וכתב דהרשב"א והר"ן כתב דאין הל' כר"י (אע"ג דהר"ן לא כתב בפירוש דאין הל' כר"י מ"מ מד"כ בשם איכא מ"ד דת"ק פליג ע"ז מדלא תני לה בא"ט בעוף מוכח דמסתמא דעתו כת"ק. ואף די"ל דליהוי הא כסתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. כבר כתב הרשב"א בתשובה סי' קי"ד דלהכי אמרו אין הל' כס' ולא אמרו הל' כמחלוקת לומר דאינו מוכרח לפסוק כסברת המחלוקת אלא אזלינן בתר דמסתבר וה"ה דאזלינן בתר כללין יחיד ורבים וכו' ועיין להגאון מוהרש"י ע"ד התוס' יבמות מ"ב ד"ה סתם. ומה גם די"ל דלא חשיב סתם כיון דלא פורש בהדיא ואהכי הדרינן לכללין יחיד ורבים וכו' כ"ז נדחקתי בכונת הגאון לפי שלא ראיתי להר"ן שכתב דאין הלכה כר"י כמ"ש הרואה) וגם מגדולי האחרונים לא חשו לזה עיין בתשובת הרדב"ז החדשות סס"י קמ"ה משמע לי וכו' או שאתה פוסק וכו' וזו טעות גדולה דלא קי"ל כר"י וכו' (אם היו למראה עיניו דברי הא"ז הנ"ל ובכל זאת כ"כ מיסתייעא מילתין דאין להוכיח מדברי הא"ז דפוסק כר"י כדכתיב לעיל ע"ד הרב תה"ד) והתרעם עליו וכתב ולא רע עלי שאתה אומר על טהור טמא אלא שמא תאמר על טמא טהור. לכוונתו למ"ש הירושלמי והובא בסוף הנהגות או"ה להגאון ש"ך ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ז ע"א ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה כי אינו מענייננו) והרב מוהר"ש בן חאסון בחרוזי שחיטה וטרפיות אשר נדפסו בס' טוב לישראל כ' שם בדף מ"ט סמ"ו וז"ל ועוף המרוט אל תחוש לו ואל תחמיר חומרא יתירה. והרב טוב לישראל בביאורו שם כתב דכן פסקו כל רבני האחרונים וציין ספר כנה"ג בהגב"י אות כ"ח ושלחן גבוה ואמצ"א לראות ד"ק ואהומנותיה סמיכנא שכ' שכ"פ כל רבני האחרונים וכונת הרב מוהר"ש שכתב ואל תחמיר חומרא יתירה הוא לאפוקי ממ"ש הרמ"א וטוב להחמיר וכו' כמובן. ולהרמב"ם בפיה"מ והביאו הרדב"ז שם והרבנים פרי תואר ומשבצות ומסגרת השלחן שם לא אסר ר"י אלא בניטל עור הזפק עם הנוצה ואף בזה אין הלכה כר"י ונדון שלפנינו אינו ענין לו:

הנה מלבד כ"ז אפ"ל דנהי דלר' יהודה בין ניטל ע"י חולי בין ניטל ע"י אדם אסור וכמ"ש בתה"ד מיהו היינו דוקא בניטל ע"י אדם בדרך השחתה וקילקול דומיא דניטל ע"י נשיכת עופות אחרים שכתב בתה"ד שם אבל מה שעושים האומנים הבקיאים באומנותם דרך עסק מלאכה ומסתמא ודאי אין כונתם לקלקל העוף כלל ואם באמת אנו רואים שאחר שמרטום פעם ושתים הם בריאים וחיים יותר מיב"ח מהיכא תיתי לאחזוקי בהו ריעותא משום חשש חולי וסברא זאת היא מוצאת בספרי הפוסקים לענין כמה דברים. א) לענין תרנגולים מסורסים עיין בפ"מ בש"ד סי' מ"ו סק"י כתב הכנה"ג וכו' ואני אומר וכו' ומ"מ העולם אין נזהרים דמאחר שהוא אומן בקי וכו' עי"ש ומה שנראה מדבריו דסברא זו מר ניהו היולדה והמחזיקה כבר כתב ע"ד מרן חיד"א בספר מחזיק ברכה שם אות ט"ז דהרב פ"מ קיצר בדבר שהרי מפורש יוצא בדברי הרב כנה"ג דבסו"ד כ' להתיר מטעם זה דכל המתעסק בזה הוא אומן ובקי וכ' שכן ראה בדמשק אליעזר שהתיר בשופי מטעם זה. ובאות ל"ד כתב דפשטה ההוראה בכרכים ועיירות גדולות בטורקיאה ואיטלייא להתיר תרנגולים המסורסים דמסתמא המתעסק בהם הוא בקי ואם מי שאינו אומן סרס תרנגולים יש לחוש עד שיתקיים יב"ח ע"כ והרב עה"ד סי' ה' אות ט"ו כ"כ בשם שו"ת בעי חיי יו"ד סימן ס"ח דהתיר תרנגולים המסורסים משום דהמתעסק בקי ועיין להרבנים זכור לאברהם ח"א דף ר"ה אות י"ח ואות כ"א ומסגרת השלחן סי' מ"ו אות י"ח אות כ"א וכרם שלמה חאאס שם. ב) לענין בהמה שאכלה יותר מדאי עד שנעשית נפוחה ונופלת ורפואתה היא לתחוב לה כלי מתכות העשוי לכך בצד נגד הכרס עיין בשו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ח' בשם שו"ת חסד לאברהם ושו"ת טוב טעם ודעת דהתירו עפ"י חזקה דאומן בקי ולא מרע אומנותו לקלקל עי"ש ובשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' פ"ב לא נחית לזה ולא ידעתי למה שו"ר דבח"ג סי' פ"א נמשך אחר סברא זו להתיר אחר יב"ח עי"ש. ג) מה שמקיזין הבהמות בצווארם לרפואה ע"י אומן בקי עיין שו"ת חתם סופר סי' כ"א ומים חיים לה"ג מוהרח"ך ראפפורט סי' ג' ד' ה' ושם ביאר דגם אומן גוי מהני בזה. ושו"ת ברית אברהם שציין הרב פ"ת בסי' כ"ג ס"ק י"ז אמצ"א לראות טעמו ונימוקו עכ"פ הרבנים הנ"ל נמשכו אחר סברא זו וכן בשו"ת צ"ץ לה"ג מוהר"ם מליבוויץ סימן כ"ו ונתלו באילן גדול הוראת היתר תרנגולים המסורסים וכתב בצ"ץ דיש להביא ראיה מהחוש שהרי תרנגולים המסורסים ובהמות שמקיזים אותם הם חיים ובריאים:

אמור מעתה לפי כל הרשום נראה דה"ה לנדון שלפנינו דשפיר יש לנו לסמוך בזה על בקיאות האומנים העושים זאת וכ"ש הוא בנדו"ד שהרי בנדונות הנ"ל יש חשש טרפות הפוסל מן הדין ובכל זאת שר"ו חכימייא רבנן קדישי הנ"ל כ"ש בנדו"ד דמן הדין הגמור הלכה פסוקה כרוב הפוסקים דאין הלכה כר"י וגם הרמ"א שהביא סברת האוסרים לא כ' להורות כן רק בדרך חומרא שכ"כ וטוב להחמיר וכו' א"כ פשיטא דמצינן למיסמך בזה להקל ולהתיר בשופי בלי שום חשש כלל. ואפילו בס' טריפה מהני לידה ושיהוי יב"ח (עיין בינת אדם שער או"ה סי' כ"ו ובהגהת כליל תפארת שבשו"ת תפארת יוסף הנ"ל ובשו"מ הנ"ל) כ"ש דמהני בנדו"ד ושפיר סמכינן אבריאותם וחיותם י"ב חדש:

והנה בש"ס נ"ז ע"ב הובא מה שעשה ר"ש בן חלפתא להוציא מלבו של ר"י והניחה בתנור וטלה עליה וכו' וצריך להבין מה יענה ר"י לההוא עובדא דהא ודאי נאמן עלינו הדיין רשב"ח שכך היה מעשה ובכמה מקומות בש"ס בכיוצא לזה כשמביא איזה תנא איזה מעשה להחזיק סברתו הנה החולק עליו אף הוא ישיב אמריו אך בחלקות ישית בין ההוא עובדא למאי דהוו בה (עיון חולין דף נ"ז ע"ב הנ"ל בסמוך לו מלפניו ומלאחריו בעובדא דתרנגולת שנשמט ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה ובעובדא דאחד שנפחת גולגלתו ועשו לו חידוק וכו' ובנדה דף ל' ע"ב. ועירובין דף מ"ה ס"ו ע"א ושבת כ"ט ע"ב ועוד הרבה בש"ס כיוצא באלו כידוע) וא"כ לנו לדעת מה יענה ר"י לההיא עובדא דרשב"א. לכן נראה דבהכרח לומר דגם ר"י מודה דתרנגולת שניטל נוצתה וחזרה והגדילה הנוצה כשרה דנוצתה מוכחת עליה דזו לא נטרפה בהעדר נוצתה ובהא פליגי ר"י ורבנן דרבנן סברי כיון דחזינן דאיכא מנייהו דגדלי נוצה וכעובדא דרשב"ח א"כ מסתמא לא מחזקינן רעיתא בהנהו דאכתי לא גדלי נוצה. ור"י ס"ל להחמיר מספק כל כמה דליכא הוכחה דלא נטרפה אבל היכא דמוכחא מילתא דלא נטרפה כגון דהדר גדל נוצה אפשר דגם הוא מודה דשרי ולא פסל אלא כשהעוף מרוט עדיין משום דמסתברא דבמידי דמיטרפא לא משתבחא וכי חזינן דנשבחה דהדר גדל הנוצה מוכח דלא נטרפה אלא דחיישינן בסתם כנז"ל:

ואף דנראה לכאורה מפשטיות הש"ס ופירש"י דסברא זו דבמידי דמטרפא לא משבחא אינה אלא בכגון עובדא דרשב"ח דהשב"ח השביח תוספת מרובה על העיקר דגדלו כנפיים האחרונים מן הראשונים אבל אם היו בכמות הראשונים בלי תוספת אפשר דאין זה חשוב שבח ואף אם נטרפה תוכל לגדל בכמות הראשונים ובעובדא דרשב"ח דהוה קים ליה דגדלו כנפיים האחרונים מהראשונים הוא דאיכא למימר דלר"י בההיא תרנגולת מכשיר. וא"כ בסתם אווזות דנדו"ד דאין אתנו יודע גופא דעובדא אם גדלו מהראשונים או בכמותן ממש או אפשר בציר מהכי מהיכא תיתי לן להכשיר גם לר"י נראה דאי מהא לא איריא די"ל דכל שחזרו וגדלו כנפיים אף אם אינם יותר מהראשונים חשוב שבח ומוכח דלא נטרפה והש"ס קושטא דמילתא קאמר ולהגדיל התמיהה על ר"י ויש פנים לסברא מדברי הגאון פר"ח שהרי במאי דקי"ל בסי' נ"ה סי"ב דאם נשבר העצם וחזר ונקשר וכו' כשרה כתב ע"ז בפר"ח סי' למ"ד סק"ח דהטעם הוא משום סברא זו דבמידי דמיטרפא לא משבחא עי"ש אע"ג דהתם אין שום עדיפות בחיבור דהשתא מדמעיקרא אלא ודאי מאי דהדר למילתא קמא שחזר ונתחבר יפה כדמעיקרא חשיב שבח ועכ"ל דהש"ס קושטא דמילתא קאמר וכיון דיש הוכחה דמ"ש בש"ס גדלו כנפיים האחרונים מהראשונים לאו דוקא יש לנו רשות לומר דה"ה אם לא היו ג"כ בכמות הראשונים ממש אלא בציר מהכי חשיב שבח ואמרי' דבמידי דמיטרפא לא משבחא:

אלא דיש לפקפק ע"ז דהתינח אם נאמר דמאי דחייש ר"י משום גלודה הוא שע"י נטילת הנוצות מיטרפא כלומר דבנטילה עצמה מיתטרפת בזה שייך שפיר לומר דכיון דהדר גדיל נוצה אמרינן אם איתא דנטרפא לא הוה משבחא. אך לפי מ"ש רבא דף נ"ח ע"ב ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא לענין טריפה דליכא מידי דמגין עליה וכו' י"ל דר"י לא חייש שבנטילת הנוצה בה שעתא מיתטרפת אלא שזה גורם לה להטרף אח"כ מדליכא מידי דמגין לה ולאו משום דנטילת הנוצה עצמה משוי לה טריפה וא"כ י"ל דאף דחזר נוצתה עליה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש הגאון פר"ח שם ע"ד הרב מוהריק"ש דיוכל להיות טרפות בדבר אחד ושבח בדבר אחד והסכימו לדעתו רבני האחרונים כמ"ש הרב מסגרת השלחן דף י"ב ע"ד (אלא שהרב ז"א הורה להכשיר כשהוא מתחלת ברייתו עיי"ש) והכא נמי נוכל לומר דאף דע"י נטילת הנוצה היא מיתטרפת באיזה דבר כיון שאין נטילת הנוצה עצמה מטרפה יכולה לחזור ולגדל נוצה. ותו כיון דחזינן דהש"ס הוה מיהדר לאסבורי לן טעמא דר"י דס"ל טריפה משבחת וכי דחי לההוא סברא שתיק ולא אמר דע"כ לא אמר ר"י אלא כשלא חזרה והגדילה נוצה משמע דאף אם הגדילה נוצה פוסל ר"י. ואף שי"ל מ"מ פשט הש"ס מורה כן ומה כחנו יפה לומר דבר חוץ ממה שנראה פשט הש"ס אם לא ימצא הדבר ההוא מפורש בדברי הראשונים ואת האחרונים בעלי הפרשים מפרשי הש"ס:

ובכל זאת היה אפשר להקל עפ"י מ"ש לעיל דלרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים אין הלכה כר"י ודלר"י נמי אפשר דבניטל ע"י אומנות ליכא למיחש מידי אך כל מה שכתבתי הוא רק דרך שקו"ט אבל למעשה יודע אני בעצמי מיעוט ערכי וחלילה לי לומר דבר שלא ראיתי מפורש בספרן ש"ץ והס כי לא להזכיר לסמוך על שיקול דעתי העניה. ובפרט כי גם במה שהיקל הרמ"א והוא מהתה"ד בנפלו מרוב שומן הנה דעת הרב בית הלל לאסור וה"ד הרב מסגרת השלחן וכ' דנ"ל להחמיר כמותו אם לא בהפ"ר. חזינן דעת רבנן בתראי לאחוז חומרו של ר"י מבלי שים שום חילוק בדין ואסרי בכל ענין (ס' ב"ה אין בידי לראות סמוכות שלו ואמאי לא נתקררה דעתו בחילוק הנכון של הרב תה"ד) ומעתה מה אנו יתמי דיתמי להתיר עפ"י חילוק מדעתנו לכן אם עצתי יקח יגלה אזן לרבני ואוני דורינו שמורים לכל בני ישראל ועל פיהם יקום דבר והכרעתם מכרעת כי הם רשאים ולא אני. הכ"ד פי חח"מ הי"ו:

אחר כל אלה הדברים הגיעני מכתב מאחד מרבני הדור נ"י שגם לפניו נשאלה שאלה הנ"ל ופקד עלי לחוות דעתי העניה ואכתוב פה אשר השיב הרב הנ"ל נ"י בכחא דהיתרא וז"ל תשובתו הן שאלתי ויספרו לי כי בכל מדינת פולין ובוואלין וראסיא עושים כן הנכרים בהתחלת הקיץ בעת שהכנפיים נושרין מרוב החום הם מורטים הנוצות הגדולות ומשאירין הנוצות שאין להם קנה על אורך השדרה ואינם מורטים כלל סביב הצואר והזפק והשוק והקולית המחוברת לגוף וגם משאירים כל זנב האווזא ואין להכיר הנמרטות אחר שגדלו כנפייהו. ומעתה אתמהא על האוסרים איה אפוא מצאו אף אחד מהפוסקים שיאסור אחר שגדלו הכנפיים והנוצות והרמ"א שכ' סס"י נ"ט ויש אוסרים (עיין בהנהגת הוראות או"ה להש"ך אות ה') וטוב להחמיר אם נפלו כלם מיירי בעודן ערומות ודוקא נפלו כלם וגם בזה טוב להחמיר וטוב הוא בשאלת יחיד ולא לאסור לרבים. ולדעת הרמב"ם בפיה"מ אין שום חשש בנדו"ד שאין מורטין הזפק כלל אך לשאר מפרשים מיירי ר"י בנוצת כל הגוף דחשיבא לה כגלודה עיין רע"ב ותוי"ט ובב"י ולרוב הפוסקים אין הלכה כר"י זולת הרז"ה וא"ז כמ"ש בב"י ועיין הרדב"ז סי' קמ"ה (והביא לשון הא"ז שבח"א סימן תל"ד הנ"ל וכ' ע"ד וז"ל) ולע"ד יש לדקדק בא"ז מאי מכאן אסר ר' יואל דקאמר הלא ר"י פוסל מטעם דדמי לגלודה ולא משום שקץ דהא לא מיירי הכא בגוזל שנולד. לכן נ"ל דבאמת הא"ז ור' יואל מפרשים דעת ר"י שפוסל משום שקץ דלא דמי לגלודה וכמו שהירושלמי אוסר בגוזל שנולד אם אין לו כנפיים כן אוסר ר"י אם היו לו כנפיים ונוצה ונפלה ומשום שקץ וממילא אחר שגדלו הנוצות גם לר"י כשר כמו בגוזל שגדל עם הנוצה אלא דר"י סובר כיון שנמרטו לא יתגדלו עוד לכן אסר ור"ש בן חלפתא הוכיח בנסיון דמעלה כנפיים ואין בזה משום שקץ כלל אף קודם שהעלה כנפיים ובנדו"ד בין לטעם גלודה בין לטעם שקץ אין חשש איסור אפילו לכתחלה דלטעם גלודה הא גם בגלודה אם נשתייר בה כסלע לכל מר כדאית ליה כשר מעלה ארוכה ואף דלא העלה עדיין מ"מ כשר וכן בנדו"ד שמשיירין נוצה על כל אורך השדרה וגם על הצואר והזפק והקולית והזנב וכיון דחזינן דהדרן ומעלה כנפיים הרי דמעלה ארוכה ויש להכשיר אף קודם שהעלה ארוכה ולפי שבאמת קיל טפי מגלודה וגם ר"י לא נתן שיעור על שיור לכן גם בנשאר באיזה מקום שהוא מעט נוצה מציל ולכן כתב הרמ"א ויש להחמיר אם נפלו כלם משמע דאם נשאר מעט באיזה מקום שהוא כשר אף קודם שנתגדלו שנית אבל לאחר שגדלו אין לך מעלה ארוכה גדול מזה וטעם דמשום שקץ ג"כ אם נשתייר קצת אין זה שקץ ואם לא נשתייר כלל ניתרת אחר. שיגדלו ומלשון התלמוד מוכח דגם לר"י אם גדלו הכנפיים מותר דאל"כ מאי אהני רשב"ח שעשה להוציא מלבו של ר"י ואם היינו אוסרים התרנגולת גם אחר שהעלתה כנפיים הרי לא הוציא מלבו כלום. ואם באנו לחוש למה שמורטים בידים נאמר דלא גרע מתרנגולים המסורסים דמותרים מטעם דאומן ידע באומנותו וזהיר שלא יקלקל וכן כל המורטים יודעים באומנותם וגם יודעים לכוין את השעה ובפרט שאין צריך לזה מעשה ידי אומן בקי ע"כ אין על האווזות הנ"ל שום חשש אחר שגדלו כנפיהן ומותר לקנותם לכתחלה והמטריף לא חש לקמחיה להפסיד ממונם של ישראל וכו' עכ"ל:

אמר המחבר מתוך כל מה שכתבתי למעלה המעיין ישפוט בצדק שיש להשיב ע"ד הנ"ל ולא אטריח קולמוסי בדבר המובן מאליו רק את זה אגיד דמ"ש עפ"י שיטתו דהא"ז ס"ל בדעת ר"י דהוא משום שקץ אם נשתייר קצת אין זה שקץ. אין כן משמעות דברי הא"ז שכ' דר"י הלוי אוסר כ"ז שלא גדלו עליהם הנוצה הגדולה שעל כל גופה וכ"כ הגאון תב"ש סי' ט"ו ססק"ב כ' באו"ה דבעינן הנוצה הגדולה שעל כל גופו ב"ה ה"ל בפרישה בשם רש"ל עכ"ל הרי מפורש דבהוראת ר"י הלוי בעינן כנפיים על כל גופו (ובשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קט"ו לא ראה גוף דברי הא"ז אף לא מ"ש התב"ש) ואם כן למאי דמדמי לזה היו לו ונפלו אית לן למימר דשיור קצת לא מהני ומ"ש דמוכח ודאי אם גדל הנוצה מותרת דאל"כ מאי אהני רשב"ח להוציא מלבו וכו' אתמהא ולדידיה מי ניחא אם נאמר דר"י מודה דאחר שגדלו כנפיים ונוצה מותרת א"כ מאי אהני רשב"ח לימא ליה ר"י הא בזאת גם לדידי שרי וכי קאמינא אנא לאיסורא היינו בשלא גדל הנוצה ואין להאריך בפיטפוטי דברים:

אך האמת אגיד כי מדברי השואל הבנתי שכשמורטים אותם הנכרים היינו שאין משירין עליהם נוצה כלל מדמייתי דברי הרמ"א דמיירי בנפלו כולם ועל הנחה זאת כתבתי כל הרשום למעלה אבל לפי דברי הרב הנ"ל נר"ו דאין מורטים כל הגוף ומשיירין כמה מקומות כנז"ל הנה אם האמת הוא כן נראה דיפה כיון להלכה להתיר בשופי כמשמעות דברי הרמ"א אם נפלו כולם וכו' ותיסגי לן להחמיר בזה דוקא ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה