אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קכד

סימן קכג

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חליצה סי' ב' אות ט"ו).

לענין מאי דאמרינן היבמה הולכת אחר היבם מה שכתבתי באות ו' דאם שניהם רוצים לסדר החליצה בעיר שאינה של שניהם או בעירה לית לן בה, והנה בההוא עובדא שהבאתי בסי' א' אות מ"א שאלתי מידידי הגאון המפורסם מוהר"ר ישראל אייזשטיין נר"ו בע"ס עמודי אש הנד"מ וזה אשר נוגע מתשובתו בענין זה וז"ל:

א ראיתי בשיבת ציון סי' צ"ז וצ"ח שהאריך בזה והק' דלמה לא נימא דגזה"כ היא שתהיה החליצה בעירו דוקא וכדדרשי' ביבמות מ"ד ע"א וקראו לו זקני עירו הם ולא שלוחם וכו' עי"ש והנה גם בהך דינא דהם ולא שלוחם אין נזהרין וכמה פעמים שולח הראב"ד שלוחו שיהיה הוא בעת החליצה, וגם הלא הקריאה היא אחד מדיני החליצה ועכ"ז אמרינן בירושלמי פי"ב דיבמות ה"א עמ"ש שם שצריך הב"ד להקרות ולא עבדין כן היינו שאיש א' שאינו מהדיינים מקרא להם, ואס"ד דגזה"כ דכל מעשה החליצה תהיה ע"י הב"ד בעצמם ולא ע"י שלוחם כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו. ועיין בסה"ח של ראבי"ה הובא בשו"ת מוהר"ם מינץ סי' ס"א דפסק להלכה דרשאי אחר להקרות וכפי המנהג שהובא בירושלמי (ב) וגם לפי מה דס"ל להירושלמי לדינא דאחד מדיינים צריך להקרותם לאו מקרא דונקראו הוא, אלא מדכתיב וענתה ואין עניה אלא מפי אחר. ובאמת שזה אסמכתא בעלמא כדמוכח מפ"ג מ"ד דביכורים דאסמכוה אקרא ולא היה אלא תקנה בשביל מי שאינו יודע לקרות עיי"ש בירושלמי ואס"ד דכל מעשה צ"ל ע"י הב"ד עצמם אמאי לא אמרו בירושלמי דמה"ט צריכים ב"ד להקרות, וראיתי להישועות יעקב באה"ע סי' קס"ו סק"א בפי' הקצר שתמה על הפוסקים הוא דהם ולא שלוחן וכ' דהם פי' דהכתוב מזהיר שהקריאה לומר לו כלך אצל שכמותך וכו' שזה לא יאמרו אלא הב"ד בעצמם כדי שיתקבלו הדברים ולכן השמיטו זה הפוסקים דמילתא דפשי' הוא ולפי זה נראה דהפוסקים סוברים דהדרשה מהכתוב אס' בעלמא הוא והעיקר מסברא דבודאי הכתוב לא יבא להשמיענו מילתא דפשיטא, והן אמת דהתוס' ביבמות ובערכין דף ב' ע"א ס"ל דהוא דרשה גמורה (ומדבריהם העתיק הב"ש בסוטה דף ס"ג ע"א ובסנהדרין דף ע"ח ע"ג אף שלא הזכירם ועיין מש"ל הל' עבדים פ"ג ה"ט) אולם הפוסקים חולקים עליהם וא"כ קושית השב"ץ מההיא דהן ולא שלוחן אינה קושיא כ"כ:

(ג) והנה השב"ץ יישב קושייתו דכי היכי דמרבינן ביבמות ק"א ע"ב הדיוטות מדכתיב בישראל דמשמע כל דהו ישראל, הה"ן דמרבינן זקני עיר אחרת מבישראל כ"ד מישראל ע"כ ויש להעיר ע"ז דנראה דדרשה זו לא דריש אלא ר' יהודה קודם חזרה דהוה ס"ל דבעינן חמשה, אבל לרבנן דסגי בג' וכן לר"י לאחר חזרה דס"ל דסגי בג' ילפינן הדיוטות מזקני ולא מבישראל. ולכאורה נראה דלדידהו לא ס"ל דיש לרבות מבישראל, אלא מיעוטא הוא דהא דרשי' מבישראל למעוטי גר, והן אמת שאין מזה ראיה דהא ר"י נמי דריש מבישראל למעוטי גרים, ובעכ"ל דס"ל דאף דסגי בכל דהו מישראל מ"מ דרשי מבישראל שיהיה ישראל מכל הצדדין שלא יהיה נכרי וכל שאינו ישראל מכל צדדיו פסול (והאריך עוד שלא מעניינינו ולכן השמטתי את דבריו מה שאין נוגע לדינא דקמן):

(ד) ונחזור לדברי השב"ץ דלפי האמור נסתר תירוצו כיון דקי"ל כרבנן דסגי בשלשה א"כ לא דרשי' מביש' כל דהו לרבות הדיוטות וכו' וצל"ע על הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' ליבמות שגורסים ביבמות ק"ב ע"א ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ"ט תרי בישראל כתיבי ופירשו דחד למעט גר וחד לרבות הדיוטות, וכ"כ הרב הנמק"י. וגם הבעה"ג בהלכות יבום וחליצה דף מ"ו ע"א, ובס' הישר לר"ת בענינים שונים סי' תקנ"ג כתבו טעם הכשר חליצה בהדיוטות מדכתיב בישראל כל דהו מישראל ול"ז להבין דב"ק דהא לחכמים וכן לר"י לאחר חזרה לא מרבינן הדיוטות מבישראל רק מזקני ואיך כ' הם דהוא מישראל וצ"ע, וע' בירושלמי פרק מצ"ח מצוה בזקנים אפילו הדיוטות ת"ל חלוץ הנעל מ"מ וכ' הפ"מ דארישא דקרא סמוך דכתיב בישראל כל דהו מישראל ולא נראה כו רק דיליף כן מחלוץ הנעל דכיון דחלצה הנעל הותרה אף שלא בחכמים וכן פי' הקה"ע:

אמר המחבר ארשום פה מה שנלע"ד דיש לפקפק ע"ד הגאון נר"ו מ"ש באות א' דגם בהך דהם ולא שלוחם אין נזהרין וכו' איני מבין מה רצונו בזה דהלא הא דדרשינן הן ולא שלוחן קאי על העצה ההוגנת לו וכו' שזה יהיה ע"פ ב"ד ולא מפי שליח וכמ"ש מני"ר לקמיה, וכן מבואר מדברי השב"ץ בסי' צ"ח בד"ה ומה שהשיב וכו' שכ' וז"ל דמה שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו היינו שהיבמה תלך אחר היבם על גוף הדין שביניהם קאמר קרא שאינו רשאי לעגנה ונותנים לו עצה הוגנת אם לחלוץ או לייבם וכו' עי"ש הרי שמפרש דוקראו לו ודברו אליו היינו העצה ההוגנת ובזה הוא דדרשי' ולא שלוחם, ולא על החליצה. ומאי קאמר מר דבשעת החליצה שולח האב"ד שלוחו, וא"כ זהו ענין אחר, גם איני מבין למאי שולח האב"ד את שלוחו, אם להצטרף בהדי שאר הדיינים לחליצה א"כ הרי השליח עצמו הוא מהב"ד ולא מיקרי שלוחו של הב"ד אלא הוא עצמו ב"ד דהא לא בעינן מומחים לחליצה. ומ"ש דהקריאה אחד מדיני החליצה ואמרו בירושלמי וכו' איני מבין היכן מצא בדברי הגאון שב"ץ דס"ל דכל דיני החליצה יהיה ע"י הדיינים ולא ע"י שלוחם כי היכי דתיקשו ליה מדמצינו דההקראה היא ע"י אחר, הא לא אמר השב"ץ דהוא גזה"כ אלא על השאת העצה דעליה קאי וקראו לו ודברו אליו ולא שלוחם אבל הקראת הפסוקים מי זה אמר שיהי' ע"י ב"ד דוקא מגזה"כ. והנה מ"ש בירושלמי שתהי' ההקראה ע"י ב"ד נלע"ד דלא פירושא דקרא קאמר שתהיה דוקא ע"י ב"ד דמי כתיב זקני בההקראה, אלא הכונה כיון דילפינן מוענתה ואמרה אין עניה אלא ע"י אחר קאמר בירושלמי דנכון להיות ע"י ב"ד אלא דלא עבדין כן ואין בזה שום איסור מה שעושים על ידי אחר כיון דאין לנו ילפותא שתהי' ע"י ב"ד דוקא (כמו בהשאת עצה דוקראו לו ודברו אליו ולא שלוחם) כי רק בעינן שתהיה ע"י אחר אף שנכון שתהי' ע"י ב"ד לא איכפת לן במה שתהי' ע"י אחר, ומני"ר גופיה אמר מר דההקראה לא ילפינן מוקראו אלא מוענתה כמבואר בירוש' ושהוא רק אסמכתא בעלמא. ומאי ק"ל דאס"ד דכל מעשה החליצה צ"ל ע"י ב"ד וכו' ומי אמר לו שצריך להיות כל מעשה החליצה ע"י ב"ד כי היכי דתק"ל. ותו דאף אי נימא דהא בהא תלו דאי דרשינן אין עניה אלא ע"י אחר צריך שתהי' ע"י ב"ד דוקא. ל"ק מ"ש בירוש' דלא עבדין כן, דהא איכא פלוגתא בירושלמי דאיכא מ"ד דלא בעינן שיהיו ב"ד יודעין הקרות דלא דריש אין עניה. אלא ע"י אחר ונהגו העולם כמ"ד דס"ל הכי ובכה"ג נראה דלא שייך להק' כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו כיון דנהגו כן עפ"י מאן דס"ל הכי. ולא דמי למ"ש בר"ה דף ט"ו ע"ב דהתם הוא ביחיד נגד רבים. ותו ק"ל דאף אי נימא דכונת השב"ץ דמדאמרינן הן ולא שלוחם מגזה"כ נילוף נמי לכל מעשה החליצה שתהיה דוקא ע"י ב"ד מגזה"כ. מאי ק"ל למני"ר נר"ו מהירושלמי דהא בירושלמי לא דריש כלל הך דרשה דהם ולא שלוחם לא לגבי חליצה ולא לגבי עגלה ערופה כדדריש הש"ס דילן ונימא דמשו"ה הוא דלא קפיד על ההקראה אם תהיה ע"י אחר, וש"ס דילן אי הוה דריש דאין עניה אלא ע"י אחר אה"ן דהו"ל למימר דלפי מאי דדרשי' הם ולא שלוחם הוה בעי' שתהיה ההקראה ע"י ב"ד דוקא מגזה"כ, אלא דלא אשכחן דדריש הכי ש"ס דילן ואהכי כתבו ראבי"ה ומוהרמ"מ שהביא מני"ר דרשאי להקרות ע"י אחר:

ומ"ש באות ב' דהתוס' ס"ל דהוא גזה"כ אבל הפוסקים חולקים עליהם וכו' עפי"ד הג' ישו"י, הנה לכאורה א"ש הישו"י ליישב מה שהשמיטו הפוס' הא דולא שלוחם משום דפשי' הוא נראה דאינו מן הישוב דהא ודאי מידי דאיכפל תנא או סתמא דש"ס לאשמעינן ש"מ דאינו פשוט כ"כ והוה איזה ס"ד לומר בהפך, וכיון דהוצרכו בש"ס לומר הן ולא שלוחם אף אי נימא דאינו אלא אס' בעלמא מ"מ הו"ל להפוסקים לבארו דדרכם לפרש ולא לסתום, וכמה מהדוחק לומר דהפוס' ס"ל דהוי אסמכתא אחרי שעינינו רואות שהתוס' יבמות וערכין שתים זו שמענו דהוא דרשה גמורה מהיכא תיתי לן לומר דהפוסקים ס"ל בהפך מפני סיבה מאי דק"ל ע"ד השמיטה, ומה גם דלפי הנראה אי נימא דרק אס' הוא תיהדר קושית הש"ס יבמות ק"א ע"ב אלא מעתה וקראו שנים וכו' לדוכתא כיון דדרשה זו אס' היא (עיין לקמן ד"ה ודע):

אך נראה דכונת הישו"י לומר דדוקא בש"ס הוא דהוצרכו לומר הך דרשה דהם ולא שלוחם כדי לגלות ע"י זה דמ"ש ודברו אליו ר"ל עצה ההוגנת לו דבזה הוא דמסתבר לומר שלא יהי' ע"י שליח כדי שיתקבלו הדברים. דאי לאו דמיעט קרא שלוחם לא הוה ידעי' דודברו אליו היינו העצה ההוגנת כי אולי הוא דבר אחר אשר יתכן להיות ע"י שליח אבל כיון דדרשי' ולא שלוחם מזה למדנו מה הם הדברים שידברו אליו דהיינו עצה הוגנת, אבל אי הוה פשיטא לן דודברו אליו ר"ל העצה ההוגנת תו לא הוה צריכינן לדרוש ולא שלוחם דמילתא דפשיטא היא שלא יהיה ע"י שליח כי אין הדברים מתקבלים ע"י שליח כמו שע"י הב"ד, והפוסקים שכתבו דמשיאין לו עצה הוגנת משו"ה לא הוצרכו לכתוב תו שלא יהיה ע"י שליח (אף דגם הם ס"ל דגזה"כ הוא וכדעת התוס') כי זה דבר פשוט הוא כיון שאין הדברים מתקבלים ע"י שליח כמו ע"י ב"ד וקושיית השב"ץ קמה וגם נצבה אליבא דכ"ע ומ"ש דהבאר שבע כתב כדברי התוספות ולא הזכיר דבריהם, ס' ב"ש אמ"א אך ראיתי שכ"כ הגאון מוהרמב"ח בכפות תמרים עמ"ש בסוכה דף מ"א ע"ב שתהא לקיחה ביד כל אחד ורמזו הגאון מוהר"ץ הירש חיות בנימוקיו לסוטה דף מ"ד ע"ב, וידידי הגאון זכר יהוסף נר"ו ד' פ"ב ע"ב, ומ"ש דהגאון רצה"ח תמה ע"ד התוס' דערכין וכו' עי"ש אם כונתו על מוהר"ץ הירש חיות לא ידעתי מקומו, ועיין לקמן בד"ה ודע:

ומ"ש באות ג' דיש להעיר על השב"ץ דהא למאי דסגי בג' לא דרשי' בישראל לרבות הדיוטות וכו'. הנה מלבד שכבר הביא מני"ר גופיה נר"ו באות ד' גירסת הראשונים ופירושם דלמסקנא נמי ריבויא דהדיוטות מבישראל הוא וכן היא גירסת התוס' בכורות דף ג' סוד"ה ור"י וחולין דף פ"ח ד"ה ר"י וא"כ אין לנו שום תלונה על השב"ץ שכיון בדעתו הזך לדעת הראשונים, עוד י"ל דס"ל להשב"ץ דאף אם באמת לא צריכינן להאי דרשה למילף מינה הדיוטות (דמזקני ילפי' לה) מ"מ כיון דמהש"ס שמעי' דמצינו למידרש מבישראל לרבות כל דהו מישראל, ילפינן שפיר לרבות כל דהו מישראל דהיינו זקני עיר אחרת, ואדרבא אי הוה דרשי' גם למסקנא מבישראל כל דהו מישראל לרבות הדיוטות, היה אפשר לפקפק שלא להוסיף עוד ריבוי אחר דהיינו זקני עיר אחרת דהבו דלא לוסיף ולא רבי קרא תרי מילי משא"כ השתא דלא צריך לרבות הדיוטות מבישראל, אייתר לן שפיר לרבות זקני עיר אחרת, דאי לא הוה אשכחנא בש"ס דמבישראל מצינן לרבות כל דהו מישראל לא הוה מצינן למידרש הכי לרבות כ"ד מישראל דהיינו זקני עיר אחרת דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו, אבל בתר דאשכחן בש"ס דדרשי הכי שפיר מצינן למימר דה"ט דלא קפדי הפוסקים שתהי' החליצה בזקני עירו דוקא משום דמרבינן כ"ד מישראל זקני עיר אחרת:

ואי קשיא ע"ד הגאון שב"ץ הא קשיא דבש"ס ק"א ע"ב פרכינן לרבנן דהא איכא בישראל אחרינא ושנינן מבע"ל לדאמר ר"י פעם אחת וכו' ואם כדברי השב"ץ דמבישראל מרבינן כ"ד מישראל אפילו זקני עיר אחרת, למה לן לדחוקי דאתא לדר"י דזה דוחק דהא אפשר ללמוד זה מונקרא כדמתרץ הש"ס אליבא דר"י, עדיפא מינה הו"ל למימר דמבע"ל לרבות כ"ד מישראל דהיינו זקני עיר אחרת, ונימא דלר"י למאי דהוה ס"ל מעיקרא תרתי ילפינן מיניה הדיוטות וזקני עיר אחרת, ולרבנן ור"י לחזרה דלא צריך קרא להדיוטות ילפינן מינה רק זקני עיר אחרת, אלא ודאי משמע דלא ס"ל לש"ס למידרש הכי וצ"ע:

ומה שתמה הגאון נר"ו ע"ד הראשונים שכתב דמביש' ממעטי' הדיוטות וכו' באמת היא תמיה קיימת וצע"ג ליישב דב"ק, דאין לומר דס"ל דכל מה שאמרו בש"ס מעיקרא לא לקושטא אמרו הכי אלא דרך שקו"ט מקמי דידעינן להך דרשה דבישראל דמנ"ל לומר כן, ואין להכריח דעכ"ל דלקושטא לא דרשינן מזקני לרבות הדיוטות דהתוס' כתב בד"ה מבעי דמאי דלא דרשינן מהזקנים אפילו זקני השוק הוא משום דכתיב השערה והוי כמו ושופטך שבעריפה עי"ש והרי בעריפה ג"כ כתיב אח"כ זקני ובכל זאת אמרינן דזקנים היינו מומחין דומיא דשופטך ולא מרבינן מזקני הדיוטות וא"כ ה"ן נימא בחליצה דכתיב השערה דלא מרבינן מזקני להדיוטות וע"כ ס"ל להראשונים דלפום קושטא לא ילפינן הדיוטות אלא מבישראל, דהא ודאי בורכא היא דזקני דעריפה ודאי הדיוטות נמי בכלל, וזקניך הוא מומחין דוקא והיינו לעניינים חלוקים אלו למדידה ולא לעריפה, ובחליצה דהכל ענין אחד מצינן שפיר לרבות הדיוטות מזקני, ותו אי משום דכתיב השערה לא מסתבר לן לרבות הדיוטות מזקני הכי נמי לא נרבי מבישראל אלא ודאי דהא ליתא ותמיהת הגאון נר"ו היא תמיה חזקה ע"כ דברי תלמיד עני אני המחבר מכאן ואילך דברי הגאון מוהרי"א נר"ו:

(ה) עוד כ' השב"ץ דמאי דבעי זקני עירו הוא דוקא כשצריכים לדין ביניהם אבל לא לענין גוף החליצה והביא ראיה מהשאלתות סי' קמ"ז וספר הישר לר"ת שהשמיטו הך דזקני עירו וכו' והנה מהשאלתות אין ראיה דלא העתיק כל דיני חליצה והשמיט כמה דברים המעכבים אפילו בדיעבד כיעי"ש ומ"ש מספר הישר נעלם ממנו דברי ס' המנהגים סי' קמ"ג ששם העתיק כל דברי ר"ת אות באות ובראש דבריו כ' בשם ר' יעקב ובסיומו כ' כ"ז כ' ר"י בספר הישר ובתוך הדברים כ' והיבמה הולכת אחר היבם להתירה שנאמר וכו'. ובספר הישר שלפנינו נשמט בשגגת המעתיק (והאריך עוד לבאר דיש הרבה שיבושים בס' הישר והשיג על כמה רבנים במה שנמשכו אחר מה שכתוב) אמנם מ"ש השב"ץ מס' החינוך שהשמיט הך דינא יש קצת ראיה לדבריו וביותר יש להביא ראיה מהכה"ג שבהלכות חליצה לא הביא כלל הדין דבעי זקני עירו רק בהלכות שבועות ששם מיירי בדיני טענות ותביעות שבין אדם לחברו הביא דין זה משמע דזה אינו שייך לגוף החליצה וכן השמיטוהו הרבנים בסה"ח שלהם כמו ס' התרומה שאף שהביא דין זה עכ"ז בסה"ח שהובא שם סס"י קל"ג ובשו"ת הגמי"י לספר נשים סי' ל"ו, וכן בס"ח שבס"ק סי' קפ"ה ובס"ח שב"ע סי' קס"ט וב"ח שבאהרשד"ם סי' ק"ה ובדברי ריבות סי' כ"ג וביש"ש פרק מצ"ח סי' ע' ובתשובתיו סי' ל' לא כתבו כלל מזה, ומ"מ אין ראיה מוכרחת דהא הרש"ל כתב להדיא שאינו מנהג של תורה לחלוץ שלא במקום היבם ועכ"ז לא כתבו בסה"ח משום דלא סדרו רק מה שנוהג מסידור החליצה ואילך וזהו קודם החליצה:

(ו) והנה מה שנחלצה בב"ד של מעכ"ת לית בה חשש כלל חדא דהא מה דבעי זקני עירו אינו לעיכובא רק למצוה כדאיתא בספרי פרשת תצא מצוה בזקני עירו מבואר דהוא רק למצוה וכדאיתא התם מצוה שיהיה בגובהה של עיר ושיהיה בזקנים, דלאו לעיכובא בגובהה ש"ע כדמוכח ביבמות ק"ה ע"ב דחלצה בבית האסורים וכמ"ש היש"ש פ' מ"ח סי' כ"ז ועיי"ש סי' ב', וכן זקנים לאו לעיכובא דאם חלצה בהדיוטות כשר ורק לכתחלה דעת הספרי והירוש' פמ"ח ה"א דבעי זקנים וע' בשב"ץ שם שהוכיח דדעת הרמב"ם דלכתחלה סגי בהדיוטות (צ"ע דבפהי"מ ר"ה מצ"ח כ' הדיוטות אינו חכמים אלא שיודעים קריאת הלשון והחליצה מותרת בהם בשעה"ד עכ"ל מבואר דשלא בשעה"ד צריך מומחים) וא"כ כמו כן מאי דבעי' זקני עירו הוא למצוה ונראה שזה ג"כ כונת היש"ש כמ"ש בפמ"ח סי' מ' ומ"מ לאו לעיכוב למקומה כונתו דמאי דבעינן זקני עירו לאו לעיכובא ולא כהשב"ץ שהשיא דעתו שסובר שהוא רק להטו"ת שביניהם שזה אינו מבואר כלל בדברי היש"ש:

(ז) אולם גם על לכתחלה שפיר עבד מעכ"ת במה שחלץ במקומו דכבר הכריח הגאון פנ"י בתשוב' שבב"ח החדשות סי' צ"ה דאם רוצה היבם לחלוץ בעיר היבמה ש"ד (ודע דעל דינו שפסק הגאון פנ"י בתשובה זו אין לסמוך הלכה למעשה דקטנותא היא וכפי הנראה שחזר בו אח"כ עיין שו"ת פנ"י ח"א אה"ע סי' ט"ו, וגם לא זכר מדברי התה"ד בסי' ל"ה ואכ"מ) והביא ראיה מש"ס כתובות קי"א א' ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי, מהו למיחת וליבמה. אחיו נשא כותית ועיין פירושו בח"י אגדות שם וכן פירש"י במ"ק הובא בשט"מ שם) וכו' דמשמע דאם היה בא"י מותר לו לירד לעירה וליבמה וש"מ שאם רוצה היבם לחלץ במקום היבמה ש"ד והוא ראיה ברורה, ועיין מוהרשד"ם סי' קי"ד במה שנשאל בחולץ שבא משאליניקי לעיר אובן לחלוץ ששם היבמה, ותבע היבם ההוצאות והאריכו שם בדבר ההוצאות ואין אחד מהם שיעורר על החליצה שנעשית במקום היבמה ש"מ דאם מתרצה לילך לעירה ש"ד. ועיין שו"ת הגאון מבי"ט סי' קל"א וקל"ב שגם משם נראה כן ומבואר דאין חשש כלל במה שהיה החליצה שלא במקום היבם עכ"ד הגאון הנ"ל נר"ו לעניינינו:

ודע דעל מ"ש לעיל בסוד"ה אך נראה וכו' דלא מצאתי מ"ש הג' זכ"י נר"ו בשם הגהרצה"ח וכו' הודעתי זה להגאון זכ"י נר"ו וזהו מ"ש לי (בענין זה) אודות אשר שאל במש"כ בספרי זכ"י וכו' אשר עיין שם ואינינו הנה נמצא בהגהותיו לערכין אחר הפסקי תוס' ממס' תמיד קינים ומדות בדף מ"ב ע"א יע"ש באריכות ועיין ישועות יעקב אה"ע סי' קס"ו בפי' הקצר שהפוסקים השמיטו ד"ז משום דהדבר תמוה שהב"ד יקראו אותו אלא דקאי אסיפא שמשיאין לו עצה הוגנת שזה לא יהיה ע"י שליח שיותר יכנס באזניו דברי הב"ד וזה מילתא דפשיטא עכ"ל ודחוק מאד דהא איצטריך קרא והתוס' הק' דנילוף מהכא דש"א לאו כמותו והוצרכו לומר דהוי ג' כהב"כ וכו' ומהב"ת למעוטי דלא סגי כשיעלו אותו ע"י שליח והבית מאיר תמה גם כן על הפוסקים שלא העתיקו הן ולא שלוחן דמפורש בש"ס וברי"ף ותוס' יבמות ק"א דמהא ניליף דאין שש"א כמותו מכ"ז נשמע דדין גמור הוא מדכתיב וקראו לו שישמיעו עצה ההוגנת מפיהם ולא להשמיע העצה מפי שליח ול"נ שאין זה שאלה על הרמב"ם והטור דנקטו מפורש הלשון שמשיאין לו עצה ההוגנת וכו' וידוע שהקריאה לו או במלת אליו היא על העומד מרחוק ולא על התחלת הדבור ועיין באור רנה"ו בפ' ויקרא משש"ב ורק המחבר קצר קצת וסתם שב"ד משיאין לו וכו' שממילא המכוון כשבא לב"ד בעצמו ואולי כיון ג"כ לזה הישו"י דהוה מילתא דפשי' ממ"ש שקורין לו וכו' וכנ"ל, וע"ע במל"מ הל' טומ"ץ פט"ו ה"ב כשיבא הכהן ויראה הנגע וכו' ובתו"כ אשר לו הביא שלא ישלח ביד שליח וכו' אפי' זקן ואפי' חולה ת"ל ובא והגיד לכהן והובא גם בהר"ש נגעים פי"ב מ"ד וצ"ל דהתוס' דערכין לא חשיב הא דנגעים כיון דמ"מ לא מעכב היכא דאא"פ זולתו ליכא למיחשביה, וע"ע למוהרש"א סוטה ח' ע"א בד"ה כאן וכו' במ"ש במכילתא וברמב"ם הלכות עבדים דהאדון עצמו חייב להוציא ולא בנו ולא שלוחו עכ"ד הג' זכ"י נר"ו וכתבתי לו כי חי' הגהות הגרצה"ח שבידיהם דפוס ווין ולא מצאתי מזה כלל וכתב לי ע"ז גם לפני הוא דפוס ווין אך לפי הנראה חסר מלפניו הדף האחרון והנני להעתיק דבריו וז"ל תוד"ה קרבנו משום דסמיכה וכו' ג"כ הב"כ, נ"ב דבריהם תמוהים מ"ש דיבמות דרשינן וקראו הן ולא שלוחן לא נמצא בשום מקום, וכן מה שכתבו דגם ע"ע ומדדו ולא שלוחן דבריהם אין מדוקדקים דהרי סוטה מ"ה ע"א דרשו ויצאו הן ולא שלוחם. והנה מצאנו עוד (סנהדרין קי"א ע"א) בעיר הנידחת דרשו יצאו הן ולא שלוחן והקרוב בעיני לדרשה זו כוונו התוס' ומ"ש יבמה ט"ס וצ"ל עיר הנדחת ועיין באר שבע ח"י סנהדרין שם ס"פ חלק דהקשה קושית התוס' כאן מצד עצמו ותי' דהוי עיר הנדחת ועגלה ערופה וסמיכה ג' כתובים הב"כ עי"ש לא הזכיר שכבר התעוררו התוס' ועי' באר שבע ח"י סוטה ר"פ עגלה ערופה שהקשה קושית התוס' כאן ותי' ביבמה וע"ע ונדרים הוי ג' כתובים הב"כ וצע"ג דבריו ועיין שעה"מ פ"ג מהלכות עכו"ם דהק' בעיר הנדחת הוי דבר עבירה ואנן קי"ל אשלד"ע עכ"ל:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה