אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קיח

סימן קיז

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות כ"א).

מה שנהגו שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה כמ"ש מרן ביו"ד סי' קע"ט ס"ב והרמ"א באה"ע סי' ס"ד ס"ג כ' הרב מעשה אברהם בחאה"ע סי' ה' דף קמ"ו ע"ד דאין זה אלא בבחור ובתולה אבל באלמון ואלמנה אין מקפידים על זה כמו שאין נוהגים בנישואי אלמון ואלמנה להקפיד בכמה דברים שנוהגים בנישואי בחור ובתולה כגון לזרוק על ראשם חטים ואורז ומיני מתיקה והוא לסימנא טבא וכן לעשות החופה תחת אויר השמים שיהא זרעם כככבי השמים לרוב כמו כן לענין נישואין שלא במלוי הלבנה וכתב שהעידו לפניו שכן נהגו מימי עולם ומשנים קדמוניות וכתב טעם לזה ויש לפקפק בטעמו ואין להאריך בזה אמנם ראה זה חדש אצלי כי מלשון הפוסקים המדברים בענין זה (תשובה להרמב"ן סי' רפ"ג להרב הנמק"י שהביא מרן בב"י ובש"ע והרמ"א והרב הלבוש שכתבו בלשון נישואין לישא במילואה שלא לישא עד מילואה וכיוצא) היה נ"ל שההקפדה היא על יום כניסה לחופה שזהו משמעות לשון נישואין ובמקומות שנוהגים לעשות הקידושין וברכת אירוסין יום או יומים לפני החופה ידקדקו שיהא יום הכניסה לחופה שהוא יום הנישואין ג"כ במלוי הלבנה דכניסה לחופה בעינן שתהיה במלוי הלבנה, ואולי על הקדושין אינם מדקדקים שיהיו במילוי הלבנה ויקדשו בסוף חדש זה ויכנסו לחופה בתחלת חדש הסמוך כן הייתי מבין ממנהג זה עד עתה שראיתי במעשה אברהם שם בתחלת הסימן שכתב וז"ל ומ"ש שלא לישא נשים לאו היינו יום ז' ברכות שהוא יום א' מהחופה דהא קחזינא רובא דעלמא אין מקפידין לעשות (מלעשות) יו"א של חופה בחסרון הלבנה לפי שזה תלוי בנשים כמובן אלא עיקר המנהג ואיכא קפידא הוא בשעת הקידושין וכן נהגו פה מימי עולם לקדש אשה במילוי הלבנה עכ"ל הנך רואה גדול הנאמר באברהם מעיד בגדלו דרובא דעלמא לא זהירי בכניסה לחופה שלא תהי בחסור הלבנה ועפי"ז הי' אפשר ליישב קצת מה שדקדק הרב בספר המקנה ה"ד הרב פ"ת באה"ע שם בסק"ה על מ"ש הרמ"א בא"ח סי' תקנ"א ס"ב נוהגים להחמיר שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז תיפוק ליה שהוא אחר חצי חדש די"ל דקמ"ל דאף במקומות שנוהגים לקדש איזה ימים לפני יום החופה עיין בדברי הרמ"א באה"ע סימן ס"ב ס"ג ולהרב פ"ת שם סק"ה בשם ס' המקנה וא"כ מצד חיסור הלבנה אם קידש אותה בט"ו לחודש יכול לישא אותה בי"ז לחדש מ"מ להיות אתחלתא דתלתא דפורענותא נוהגים להחמיר שלא לישא מי"ז בתמוז ואף אם נאמר דבעל המנהגים והרמ"א לא ידעו ממנהג איזה מקומות בהספרדים שמקדשים יום או יומים לפני החופה מ"מ בלא זה ג"כ יש ליישב דהא גם להרמ"א משכחת קידושין בלא חופה עיין בדבריו שבסי' ל"ג וא"כ י"ל דאף אם קידש כמה ימים מקודם ובא אח"כ לכונסה כבאופן ההוא או ע"י חופה ממש מי"ז בתמוז נוהגין להחמיר משום תלתא דפורענותא אף שאין חשש בענין זה משום חיסור הלבנה כן היה אפשר ליישב עפ"י דברי הרב מעשה אברהם:

אלא דלענ"ד אין כן משמעות לשון הפוסקים אלא על הכניסה לחופה הוא דקפדי דהוא עיקר בנין ביתם ואת"ל דקפדי על הקידושין מ"מ גם על הכניסה לחופה ודאי קפדינן דלשון נישואין מורה על הכניסה לחופה כמ"ש מרן הב"י בסי' כ"ז בשם תשובת הרשב"א דהאומר הרי את נשואותי אינו כאומר הרי אתי אשת דמקודשת דלא מתקריא נשואה עד שתבעל או שתכנס לחופה ואף למ"ש הרב קהלת יעקב בקונטרס מענה לשון ח"ב אות שצ"ג בשם הר"ש חאקאן שבכנה"ג בכללים נפרדים סי' ע"ה ובשם התוס' והרדב"ז דלשון נישואין כולל גם קידושין עיי"ש מ"מ כניסה לחופה לא אימעיטא מלשון נישואין אלא דגם קידושין בכלל נישואין שקולים הם ויבואו שניהם וכיון דנקטי הפוסקים במאי דקמן לשון נישואין מוכח ודאי דגם על הכניסה לחופה קפדינן ובקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות כ"ט הבאתי דברי הפוסקים לענין אם אירוסין נכללין בלשון נישואין ואיני מופנה כעת להתיישב בדב"ק כי נלענ"ד פשוט דבמאי דקמן בכניסה לחופה ודאי קפדינן ולהלן איה"ש אכתוב מה שנלע"ד ליישב דקדוק זה ולגבי דידן אין נפ"מ מאחר שהקידושין והחופה סמוכים בשעה אחת:

ומה שתירץ הרב המקנה על דקדוקו על הרמ"א כנז"ל ע"פ מ"ש מג"א בסי' ת"צ סק"ט בשם הרמ"א בתשו' (וז"ל לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין) לא זכיתי להבין דלעד"נ דכונת הרמ"א היא לחלק בין נוהגין סתם דהכונה דנוהגין כן עפ"י ב"ד שהנהיגו להם כן ובין והעם נהגו דמשמע שהם נהגו כן מעצמם שלא עפ"י הוראת ב"ד כבההיא דסי' ת"ץ שהביא הרמ"א בתשו' דכמה פוסקים כתבו לברך והעם נהגו שלא לברך וא"כ בהא דסי' תקנ"א שכתב ונוהגין להחמיר מי"ז בתמוז ולא כתב והעם נוהגין וכן במאי דקמן שכתב ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש ולא כתב ונהגו העם הכונה בשתיהם היא שנהגו עפ"י מורים שהנהיגום כן ולא שנהגו מעצמם שלא יורה כונה זו אלא כשנאמר נהגו העם אבל נהגו לבד משמעותו כנוהגים דלפי הנראה כונת הרמ"א בחילוק זה הוא על דרך דאמרינן בתענית (דף כ"ו ע"ב) דרב אמר הלכה כר"מ ור"י אמר נהגו העם כר"מ ורבא אמר מנהג כר"מ ואמרינן דלמ"ד הלכה דרשינן לה בפרקא ולמ"ד מנהג בפרקא לא דרשינן אורויי מורינן ומ"ד נהגו אורויי נמי לא אורינן ואי עביד עביד ופירש"י דנהגו העם משמע שהם מעצמם נהגו כן ע"ש ובדרך זו בחר לו הרמ"א שעל מנהג שאינו כשר וראוי להורות כן יכתוב ונהגו העם או והעם נהגו שמשמעות לשון זה הוא שנהגו מעצמם אבל לשון מנהג או נהגו נוהגים בלא כינוי העם יתפרש שנוהגים כן עפ"י ב"ד שהורו להם והנהיגום בזה וא"כ כשכותב איזה מנהג בלשון ונהגו בלבד הרי הוא כאילו אמר ומנהג או ונוהגין לאורויי נמי מורינן ומדקדוק לשון הרמ"א בתשובה שלא כתב דקדקתי וכתבתי ונהגו ולא כתבתי ונוהגין (דמזה הוה משמע דהחילוק הוא בין נוהגין לנהגו) אלא כתב לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין עכ"ל להורות דכונת חילוקו היא בין סתם (נהגו) למפרש (ונהגו העם). אבל בין נהגו לנוהגין אין שום חילוק ומשמעות שניהם שוה כנלע"ד בכונתו וא"כ אינו מתיישב דקדוקו על הרמ"א בזה (ולקמן בד"ה והנה בעל כתבתי שנלענ"ד שאין כונת הרמ"א בכתבו לשון ונהגו העם לומר שאין עיקר לאותו המנהג כהוראת הלשון בההיא דתענית אלא אף שהאמת הוא שהעם נהגו כן מאליהן יש למנהג ההוא טעם כעיקר לכן ראוי לנהוג עי"ש):

ועוד יתכן דלא כתב הרמ"א בתשו' שדקדק לכתוב וכו' שמורה מזה שאין המנהג ההוא מוסכם מכל הפוסקים אלא אם כותב והעם נהגו כההיא דסי' ת"צ והעם נהגו שלא לברך אבל אם כותב ונהגו העם אף שבלשון הש"ס בתענית הנ"ל נהגו העם ר"ל אורויי נמי לא מורינן מ"מ הפוסקים ישתמשו בלשון זה אף על מנהג שהוא הלכה והן מורין כן כמו שמצינו בדברי רבותינו בעלי התוספות במסכת ברכות דף נ"ב ד"ה מעיקרא נהגו העם לברך כל הברכות אחר הנטילה והוא דין מוסכם גם הרמ"א בסי' תקס"ב ס"ח כתב מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת וסגי בהכי וכן דעת מקצת רבוואתא עכ"ל ופשיטא דאורויי נמי מורינן הכי שהרי לא מצינו מי שחולק בדין זה כי אם הרא"ש נסתפק בו כמ"ש מר בריה הריב"ה וכיון שדעת מקצת רבוותא דסגי בהכי הרי כלל גדול הוא בידינו במילתא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקיטינן כמאן דפשיטא ליה דאין ספק מוצא מידי ודאי וכלל זה שריר לקיים בין בלשונות הש"ס בין בלשונות הפוסקים כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט וא"כ בההיא דסי' תקס"ב הדין נותן דאורויי נמי מורינן ובכל זאת כתבו בלשון נהגו העם וכן הוא לשון המרדכי והגמ"יי שהביא מרן בב"י נהג העם וכו' ולכן צ"ל דדוקא בוהעם נהגו הוא דאפשר להבין שתהיה הכונה כנהגו העם שבש"ס דתענית אבל לא בנהגו העם שבלשון הפוסקים כיון שמצינו שמשתמשים בו בדבר שהוא נכון להלכה אבל לשון זה והעם נהגו כעת לא ראיתי שנשתמש בו הרמ"א אלא בההיא דסימן ת"ץ ולכל הדברות תמיה לי על הרב המקנה שבנה דיוקו ע"ד הרמ"א בסי' תקנ"א ולמה לא דקדק כן עמ"ש ברסי' תצ"ג נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר וכו' דתיפוק ליה דאחר הפסח הוא זמן החיסור ולא היה לו לכתוב אלא נוהגים שלא לישא מר"ח אייר וכ"נ כדק"ל בההיא דסי' תקנ"א דלא היה לו לכתוב אלא שנוהגים שלא לישא מר"ח אב. ואף שבישובו מתיישב גם זה מ"מ היה לו להעיר בדבר ולא ניחא לו לומר דמשום דימי החיסור שבההיא דסי' תצ"ג הם מועטים נגד שאר ימי הספירה לא ק"ל על מה שמרן כללם בהדי רוב ימי הספירה משא"כ בההיא דסי' תקנ"א לא הו"ל למיכלינהו כי ברבים הי' נגד ימים שמר"ח עד התענית א:

וגם היה לו להעיר עמ"ש הרמ"א שם ברס"י תצ"ג מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי והיכי שרי מל"ג ואילך לישא אשה והרי הם ימי החסור ודוחק לפרש דהכל שרי דקאמר ר"ל דשרי מצד המנהג של ימי הספירה ואין הכי נמי דמצד המנהג של חיסור הלבנה אינו מותר לישא אלא ביום ל"ג עצמו שהוא כמו יו"ט כמ"ש הרמ"א שם בס"ב ונפ"מ בהיתר זה לענין שיהא מותר מר"ח סיון שאז אין בו משום חיסור וקמ"ל דאין בו גם משום מנהג בימי הספירה דכל זה דוחק וגם מדברי רבני האחרונים שם מתבאר שהבינו מדברי הרמ"א כמשמעות לשונו שבכל יום שמיום ל"ג ואילך מותר לישא אלא שכתבו שזה הוא להנוהגי' היתר בתספורת וכו' עיי"ש בדב"ק ואין להאריך, ואיך שיהיה מה שכתבתי לחלק בין נהגו סתם לנהגו העם נלע"ד נכון דרק בנהגו העם הוא דאמרינן בההיא דתענית דר"ל דנהגו העם מעצמם ואין עיקר להמנהג:

ובאמת שבעיקר דברי הש"ס דתענית הנ"ל דנהגו העם מורה דאין למנהג ההוא עיקר ואורויי לא מורינן קלע"ד דהא אמרינן בחולין (דף קל"ו ע"ב) והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כר"י בד"ת כר' יאשיה בכלאים וקיי"ל כוותייהו עיי"ש בתוס' ובדברי הפוסקים ומה בין נהגו לנהוג עלמא הן אמת דבקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ח' הבאתי מ"ש הרבנים ארח משור לפרמ"ג כלל מחודש בדברי הרמ"א דכשכותב והכי נהוג כונתו דראוי לנהוג כן ואם נאמר כן בנהוג עלמא שבש"ס שר"ל שראוי שינהגו לק"מ דנהגו העם לחוד ונהוג עלמא לחוד אלא דמלבד דאנא עניא שדינא נרגא בהאי כללא שאינו פשוט לומר כן כיעי"ש ועוד דלישנא דהאידנא נהוג עלמא אינו מורה על העתיד וצ"ע. ואולי יש ליישב בדוחק דלא בכל המקומות משמעות לשון נהגו העם הוא שאין למנהג ההוא עיקר אלא דוקא בההיא דתענית דקי"ל להש"ס דרי"ו אתא לאפלוגי אדרב ורבא אתרווייהו הוצרך לפרש דבהא פליגי אבל בעלמא לשון נהגו העם אפשר לפרשו כההיא דנהוג עלמא כתלתא סבי שיש לו עיקר ונקטינן נמי הכי ועכ"פ מתבאר מכל הרשום בכתב דדקדוקו של הרב המקנה אינו מתיישב עפ"ד הרמ"א בתשו' כמבואר. וגם מה שחשבתי ליישב עפ"י דברי הרב מעשה אברהם דלא הקפידו בזה אלא על הקידושין לא הכניסה לחופה כבר כתבתי דלא נתקררה דעתי בו לפי שנ"ל מלשון הפוסקים דיש קפידא בזה בכניסה לחופה שלא תהיה בחיסור הלבנה. אמנם מה שנלע"ד ליישב בפשיטות הוא עפ"י מה שמתבאר מדברי התוס' להרמב"ן ריש סי' רפ"ג שמנהג זה להקפיד על מילוי הלבנה לא הי' פשיט בכל המקומות (שכ"כ שם וז"ל מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין את המלכים וכו') וא"כ שפיר קאמר הרמ"א בא"ח דנהגו שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז וכו' דאף במקום שלא נהגו להקפיד על מילוי הלבנה מ"מ משום ימי בין המצרים קפדי שלא לישא מי"ז בתמוז:

וגם לפי מ"ש הרב מעשה אברהם שנהגו במקומו מימי עולם שאין מקפידים על מילוי הלבנה אלא בבחור ובתולה ולא באלמון ואלמנה מתיישבים ג"כ דברי הרמ"א לגבי ימי בין המצרים מקפידין גם באלמון ואלמנה (עיין מה שכתבתי בקונטרס זה במ"ע בין המצרים סימן א' אות י"ג) אף שאין מקפידים בהם בשאר החדשים משום חיסור הלבנה ויתכן דבעל המנהגים שממנו מקור דברי הרמ"א בסי' תקנ"א לא שמיעא ליה האי מנהגא דחיסור הלבנה כלל או כי במקומו לא היו מקפידים בזה כמו שלא היו מקפידים בשאר ארצות בזמן הקודם (כפי המבואר בתשו' להרמב"ן הנ"ל) או כי ידע מהמקומות ההן לכן כתב דמי"ז בתמוז מיהא נוהגין שלא לישא אשה. והרמ"א אף כי כל יקר ראתה עינו דברי התשו' להרמב"ן ודברי הנמק"י שהביא מנהג זה אף אם בזמנו כבר פשט מנהג זה בכל מושבות בני ישראל בכל זאת צדיק עת"ק לשון בעל המנהגים כמות שהוא כיון שהדבר אמת משה אמת ותורתו אמת:

וקרוב לזה נראה דאפשר ליישב בדרך אחר דאף אם נאמר דמרן והרמ"א ובעל המנהגים כבר נתבאר להם שמנהג זה שלא לישא בזמן החיסור פשט בכל ישראל מקדם קדמתה ואם הי' דבריהם (שבימי הספירה ותלתא דפורענותא) רק על ימי החיסור ודאי לא היו צריכים לכתבם דתיפק לי משום שהם ימי החסור שאין נושאין בהם בלאו טעמא דימי הספירה ודפורענותא אבל כיון שדבריהם מיצרך צריכי לימים שאינם מהחיסור כמר"ח אייר עד ל"ג ומר"ח אב עד התענית אינו מן הקושי אם יכתבו המנהג בכולל ימי החיסור כיון ששייך לאומרו גם בהם אף שאינו צריך ומצאתי און לי מדברי הרב ב"ח בסי' תקע"ג שכ' דלפי מ"ש הרמ"א שם דחתן ביום החופה מתענה בר"ח ניסן מפני שהוא יום תענית צדיקים בסי' תק"ף הה"ד דחתן הנושא ביום כ"ח כסליו שהוא ג"כ אחד מן הימים שמתענים בהם ולא עדיף מר"ח ניסן מתענה בו ביום חופתו ומה שלא הזכירו הרמ"א הוא לפי שאין רגילין לעשות נישואין בסוף החדש עכ"ל ולכאורה יש לתמוה איך נתיישבה דעתו בזה והרי מצינו להרמ"א שכתב דבר לימי החיסור אף שאין רגילין לעשות חופה בסוף החדש והיינו ההיא דסי' תקנ"א אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין פרט לכלל ניחא כ כמובן (ועיין לקמן בד"ה ולפני איזה שנים):

ודאתאן עלה (בעיקר מנהג זה שלא לישא בחיסור הלבנה) לפי הנראה נתפשט בתפוצות ישראל למקפידים על זה כמ"ש הרב מעשה אברהם ומוכח מדבריו שם להמעיין בגוף שלהן) דבנדונו שכבר היה טבחו טבוח והכל מזומן לסעודה והיה ביום י"ז לחדש אב הנחמות והנושא בא לשאול אחר כל אלה לולא שהיה הנדון אלמון שבא לישא אלמנה היה מורה לדחות את הנישואין אף שהיה הפסד מרובה כמובן דש"מ דקפידא טובא איכא במילתא אלא דלפע"ד אפשר דאין להחמיר וכמה דברים שיש בהם חשש איסור הותרו במקום הפ"מ לכ"ש בזה שאין שום נדנוד איסור ורק מנהג בעלמא לסימנא טבא וי"ל דלא נהגו כן אלא לכתחלה אבל לא במקום הפ"מ ופשיטא דאין שייך לומר דנתפשט המנהג אף בענין זה דכל כי הא מילתא דלא שכיחא ואין בזה תורת מנהג ומ"מ לכתחלה ודאי קפדינן וכן ראיתי למרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב סי' כ"ו שהזכיר מנהג זה שכתב (בד"ה אבל זה תינח) דזמן הנישואין של כל ימות השנה לא יעלו ימי מספר של ד' חדשים שלמים דדל מנייהו חצאי החדשים שאין נושאין בהם מפני חיסור הלבנה ומפסח עד י"ח לחדש אייר מפני הספירה ותלתא דפורענותא וכו' עיי"ש לזה מסכים עם מ"ש במעשה אברהם דמנהג מקומו (אזמיר) להקפיד שלא לישא בזמן חיסור הלבנה ולא תעזוב נפשי לשאול במה שנראה מדבריו דמי"ח אייר ואילך נושאין נשים באייר הלא הם ימי החיסור והיה נראה להכריח מזה כדברי הרב מעש"א דאין מקפידין על הכניסה לחופה רק על הקידושין וא"כ יכולים לקדש קודם החיסור וליכנס לחופה אחר ל"ג (אלא דלזה קשה דא"כ היכי מדלו מנייהו כל ימי החיסור של כל החדשים והרי אפשר להתנהג כן בכל החדשים לקדש קודם החיסור וליכנס לחופה בימי החיסור) או להכריח כמו שכתבתי דמקום הפסד מרובה לא קפדינן בהא והה"ד אם הוא שעת הדחק מצד אחר דאין להקפיד אף שאין הפסד ממון ומאחר שרבים מקפידים שלא תהיה חופות שני חתנים בשבת אחת ויש ג"כ מקפידים על ימי אג"ה שבכל חודש ומקפידים על ימי הגבלה שלא לישא בהם ואם לא יהיה להם היתר בימי החסור שבחדש זה יהיה להם דוחק גדול ולכן לא הקפידו בחיסור שבחודש זה. אבל האמת דאין להכריח לא זה ולא זה שהרי גם לשון הפוסקים בסי' תצ"ג נוהגים שלא לישא בין פסח עד ל"ג בעומר דמשמע דמל"ג ואילך שרי תיקשי לן ומי שרי והלא ימי החיסור הם אלא ודאי צ"ל דכונתם דמצד הספירה אינו אלא עד ל"ג בעומר ונפ"מ לאלמון ואלמנה דלא קפדי אחיסור ועם שמ"ש בלב חיים הוא על בחור ובתולה כמו שיראה הרואה בדב"ק נמשך אחר לשון הפוסקים בהא דימי הספירה ועכ"פ למדנו מדברי' ג"כ שמנהג פשוט הוא ביניהם שלא לישא בימי החיסור ואם זכרוני אינו מכזיב בזה. כמדומה לי שזה מנהג פשוט למקפידים ע"ז בעיק"ו ירושת"ו ציון הוא עיר מולדתי ובעי"ת קושטא יע"א אשר גרתי בה קרוב לי"ז שנה (כי בשנת התרי"ג גרשוני עוני להבדיל בין קודש לחו"ל עם ב"ב ודרתי שם עד מקצת שנת התרכ"ז) ואני בבאי מחרן לגור בארץ הזאת (גר אנכי בארץ ודעתי לשוב לשלום אל בית אבי אל ארצנו ונחלת אבותינו איה"ש) ראיתי שבני העיר הזאת ובפרטות עדת הקרימצאקים יחיו אין מקפידין בזה והרבה מהם יחיו נושאים נשים אחר חצי החודש ומיעוטא דמיעוטא מדקדקים על זה והדבר תמוה בעיני שאחר שהוזכר מנהג זה בדברי מרן ובדברי הרמ"א שמעינן דמנהג כשר הוא ונתפשט בין בספרדים בין באשכנזים הי"ו ואלה הצאן עדת הקרימצאקים הי"ו מתנהגים על הרוב כמונו הספרדים ובאיזה דבר מתנהגים כמנהגי האשכנזים שהנהיגום כן (להשערתי) הרבנים ומ"ץ שהיו להם מלפנים מרבני אשכנז ומדוע לא ינהגו מנהג זה שהוא מנהג בספרדים ובאשכנזים ובכל זאת לא הרעשתי עליהם כי כפי המובן מדברי הרב המקנה שכתב בשמו בפ"ת הנז"ל מנהג שנהגו העם מעליהם הוא ולא עפ"י הוראת ב"ד לאורויי לא מורינן אף דשדינן נרגא בעניותין ולדידי חזי דמנהג זה לא נופל הוא משאר המון מנהגי ישראל וקרוב לומר דמה שאין מקפידים בזה הוא מחסרון ידיעת בית רבם. אהני לן שיטתיה דסבא דאורייתא הרב ס' המקנה דלא למידרשה בפרקא ושלא למחות ביד חזקה על שאינם מדקדקים בזה, ולכן אם אדע שאיש פלוני יחזר לעשות חופתו בזמן החיסור בודאי חיובא רמיא להודיעו אך על הרוב לא אדע עד אחר שהזמינו כל צרכי החופה או אפילו מקצת הכנה והתחלת החופה אין דעתי נוחה למחות בהן ו"ד הטוב לא ימנע טוב מהם בכל ימי הלבנה המלאה החרבה:

ותלמידי היקרים האחים המבורכים ידידי נפשי הגבירים ר' משה ור' מאיר פסח הי"ו הם המדברים להמליץ טוב בעד מנהגם כי לא זו בלבד שאין לפקפק עליו כי אדרבא מנהג הגון וכשר הוא שלא להקפיד בזה כי נכון יותר לעשות חופה בחיסור הלבנה מבמילואה והוא עפ"י מה שהראוני מאמר מסופר אחד במכ"ע הצפירה דשנת התרמ"ה (בהוספה לנומר מ"ו) ותו"ד הכותב הי"ו הם להכריח ממ"ש בס' מנורת המאור סי' קל"א ומס' צרור המור בפרשת בא בד"ה לאמר ראש חדשים) וממ"ש בהצופה להמגיד שנה רביעית (נומער כ"ז מאמר השפעת הירח על הארץ וצאצאיה) כל בתר איפכא מהמנהג הזה ואדרבא לישא אשה במילוי הלבנה מגרעות נתן ויש חשש סכנה ח"ו וסיים דבריו ואמר ולו ידע ההמון את כל הרעות ההן אשר יפעול מילוי הלבנה לא נשא אשה בלי ספק כי אם בעת חסרון הלבנה ובליל חשך ואפלה ואשר הובא מנהג זה בש"ע יו"ד וכו' הוא בעבור אשר כבר החזיק בו ההמון ולא יכול עוד לפרוש ממנו ולכן לא כתבו עליו בש"ע שכן ראוי לנהוג אך נהגו ובתענית (דף כ"ו ע"ב) ומ"ד נהגו וכו' ובפי' המיוחס לרש"י נהגו משמע מאליהם אבל אינו עיקר עכ"ד הסופר הי"ו וכונתו לומר דגם לדעתי בעלי הש"ע (מרן והרמ"א) אשר כל בית ישראל נשען עליהם אין למנהג זה עיקר ולכן לא כתבו שכן ראוי לנהוג רק נהגו וכמ"ש בתענית וכו' כן נראית כונת רב ספרא הנ"ל יצ"ו וקצת סיעתא לדבריו מדברי הרב ס' המקנה שבפ"ת הנ"ל כמובן אלא שהרב המקנה לא אמר לבטל את אשר נהגו מפני זה ויוכל להיות שסובר שמנהג זה הוא כמו המנהג בההיא דסי' ת"ץ שרבני האחרונים הסכימו עליו ורב ספרא נר"ו בקש לעקור את הכל ולשרש אחר המנהג והיה כלא היה:

ואנכי לא ידעתי את האיש ואת שיחו ואולי גברא רבה הוא ואינו כדאי להשיב על דבריו אך ידועה היא מליצת הקדמונים אין חולקין כבוד לרב ואין נושאין פנים בהלכה ורשות ביד כל אדם לגלות דעתו וסברתו והבוחר יבחר וההכרח יאלצני לבוא במשפט להוכיח שאין לסמוך על דבריו הללו לפי שדברים שבכתב (מכתבי העתים בישראל) יד הכל ממשמשין בהן אף מאן דלא גמיר סברא וגמרא וסומכין על המאמר ההוא כמשה מפי הגבורה ולא יצטרכו לשאלת חכם כאשר באזנינו שמענו בכמה ענינים כיוצא לזה יכחישו הבע"ב יודעי. ספר קרוא מקרא במכ"ע את דברי רבניהם על פי מאמר שקראו במכ"ע לא כדברים הנאמרים בספר (דלאו כ"ע ידעי לה ויצטרכו לשאול פי הרב והמו"צ והוא יברר וילבן אם לסמוך על אשר אמר עם הספר ועל פיו יקום דבר) הם דברים שבמכ"ע כי עליהם יסמכו ראשם ורובם בלתי שאלת חכם כידוע ומפורסם ואף גם זאת כל הרואה ושומע מאמר נכבד במכ"ע הנ"ל והוא לא ידע להעמיק בדבר לא זו בלבד שנקל ראש נגד מנהג זה כי גם יבא לתת דופי בדרך כלל במנהגי ישראל כי יאמר לכו חזו מנהג שתפסו בו אבותינו ואבות אבותינו כמה מאות שנים שוא שקד שומר המנהג כי הביא עליו קללה ולא ברכה והפרט יעיד על הכלל מדהא ליתא וכו' ויהרסו אל ד' לפרוץ גדר כל המנהגים אשר נצטוינו אליהם מאל תטוש תורת אמך שאל אביך ויגדך ואפילו מנהג שנראה גרוע לעין כל לא כל אדם זוכה לערער עליו ולבטלו ומנהג מבטל הלכה אמרו חז"ל וכבר הפליגו הפוסקים במקומות רבו מספר שאין רשות ביד שום אדם לבטל מנהג מקומו אף כי מנהג שנתפשט בכל ישראל מכמה מאות שנים אפס קצהו תראה במה שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת המ"ם אות ל"ח בענינים אלו הנה הבאתי דברי רבותינו גדולי האחרונים מהריק"ו. והרדב"ז שאין לבטל בקל שום מנהג המקום שא"כ בעיר זו יבטלו מנהג זה ומנהג אחר בעיר אחרת ועי"ז יבוטלו מנהגי ישראל שהם תורה ורב לא רצה לבטל קריאת ההלל בר"ח אף שהיו מברכים ולדעתו היא ברכה לבטלה כיון שכבר נהגו אבותיהם אלו תורף דבריהם ונמשכו אחר דבריהם כל רבני האחרונים שהבאתי שם והרמ"א בתשו' סי' כ"א כתב בשם מוהרי"ק בשרש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל אפי' בשעת הדחק אין לשנות המנהג אפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מוהרי"ק בשורש ט' ובמנהג דהכאת המן שמוהרי"ל לא היה חושש לו כ' הרמ"א בסי' תר"ץ ס"ז שאין לבטלו ולא שום מנהג כי לא לחנם הוקבעו ועוד הבאתי מ"ש רבינו מוהרשד"ם דכל אדם בריא בחיובא לחפש ולבקש טעם להצדיק המנהג אף שהוא נגד הדין ואם כך במנהגים פרטים בעיר פ' ובעיר פ' ק"ו בן בנו של ק"ו במנהג כולל שנתפשט בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמנהג זה שעליו אנו דנים שהוא מאושר ומקויים מפי סופרים וספרים זה כמה מאות שנים מדור דורים עלי דידן רמיא להיות מהדרים, שכן ראוי להיות חוזר אחר קיומו ויחזקהו במסמרים, ולא תהיה כלה דוחקא וחתן נאה חמד בחורים, נעצבים בפרק הכונס בימים המאורים ונהפוך הוא שמחה וששון ישיגו קול ששון וקול שמחה ושר בשירים, כי באלה חפצתי יאמר ה' אדיר אדירים וירא אלהים את האור כי טוב השמים מספרים. והלכת בדרכיו כי זה כל האדם מילדי העברים, האמנם נחבא אני אל הכלים ושמי הדל לא נודעת במאמרים גלוים במכה"ע כי מה אני טרוחי רבנן קדישי גאוני דורינו יצ"ו לשאול בעצתם מה יאמרו בדברי מאמר הסופר יצ"ו לא בעינא פן אהי' כי יהי' להם דבר פשוט וברור שאם יבואו כל רוחות שבעולם לא יזיזו זיז כל שהוא ממנהג גלוי וידוע ומפורסם מאבות אבותינו לקדושים אשר בארץ ומה ידענו ולא ידעהו וכחס על הנייר ועל איבוד זמן יקר ישיבונו אחור ותשובה תולה. וכשאני לעצמי עצור במלין לא אוכל להתאפק אמרתי אשפוך שיחי בקונטרס, ואולי יזכינו האל יתברך להוציא ספרי זה לאור הדפוס ויהיה דברי אלה קרובים רצויים ומקובלים לפני חכמי ישראל רבני גאוני דורינו ישמח לבי גם אני:

והנה בעל המאמר יצ"ו בחכמה יסד אר"ש לכסות עינים שלא יטפחו על פניו דברי רבותינו המאורות הגדולים מרן הב"י והרמ"א אשר העלו על שולחנם מנהג זה ואמר שכתבו נהגו לומר שאין מנהג עיקר וכההיא דתענית וכו' ולכן לא כתבו שראוי לנהוג כן וכו' והלא מראש כבר כתבתי בראשית מאמר שיש לחלק דההיא דתענית הוא בנהגו העם וכן הם דברי. הרמ"א בתשו' (דקדקתי לכתוב והעם נהגו) דבלשון זה הוא שיש להבין שהעם מאליהן נהגו כן ואין כל הפוסקים מסכימים לזה ואף בלשון זה ממש (כלומר שלא יכתבו ונהגו בלבד אלא יצרפו אליו תיבת העם לומר העם נהגו או ונהגו העם) בלשון זה כשיתמשו בו הפוסקים אין כונתם לומר שאין למנהג זה כל עיקר (כמשמעות הלשון בהש"ס דתענית) וממקומו הוא מוכרע מדברי הרמ"א בתשו' בההיא דסי' צ"ח כמו שיתבאר להלן בס"ד אבל אם כותבים הפוסקים איזה מנהג בלשון נהגו לבד (בלא העם) משמעותו כאילו כתבו ונוהגים או והמנהג וכיוצא ללשונות שמשתמשים בו במנהגים מוסכמים מהפוסקים ועם כי דבר זה ברור בעיני שבמקומות רבו מספר משתמשים הפוסקים ומכללם רבותינו בעלי הש"ע בלשון זה (נהגו) במנהגים ישרים ונכונים ומוסכמים ולהטריח הקולמוס בזה הוא שלא לצורך לפי דעתי ויש לחוש מפני ביטול בית המדרש, בכל זאת להוציא מלבן של מחוסרי אמונה אשר למראה עיניהם ישפוטו ולא ישמעו לקול מלחשים לאמר שכן הוא האמת ארשום פה איזהו מקומן בדברי מרן ובדברי הרמ"א מאשר ראו עיני בדב"ק לידע ולהודיע כי כן ארחות צדיקים לכתוב ונהגו במנהגים מצודקים מאושרים ומקויימים כראי מוצק חזקים. ומזה ישמע חכם ויבין זאת דמ"ש בש"ע במנהג זה בלשון נהגו לא משום שאין לו עיקר כדברי הסופר הי"ו ואתן מקום לדברי אלה בסוף האות הזאת במדור בפ"ע שלא לבלבל את הקורא וכעת אכתוב מה שיש להכריח מדברי הפוסקים שדברו במנהג זה שכונתם לקרב את המנהג הזה. הנה למאי דקמן לשון רב הנמק"י הוא כמו שנהגו לישא אשה במלואה לסימן טוב ובד"מ באה"ע. כתבו בזה"ל כתב הר"ן בסו"פ ד' מיתות (אשגרת לישן הוא וצ"ל נמק"י כמו שכתבתי בקונטרם כללי הפוסקים סי' ד' אות ד') דנוהגים שלא לעשות נישואין אלא כשהחדש במילואו ואין בזה משום ניחוש עכ"ל עכ"ד הד"מ וכן הוא לשון תשו' המיוחסות להרמב"ן בסי' רפ"ג מה שנוהגים שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותייהו כן עושים במילוי ולא בחסרון לסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל הרי דמ"ש בנמק"י בלשון מה שנהגו כתבו הרמ"א בד"מ בשמו בלשון נוהגין ובמפה כתבו בלשון ונהגו והרב הלבוש ביו"ד כתבו בלשון מה שנהגו העולם (שהוא כלשון נהגו העם) ומסיים ואין זה משום ניחוש אלא לסימן טוב וכו' מכל זה מוכח ודאי דנהגו או נוהגים הכל אחד ומפורש בתשובה להרמב"ן דמ"ש וסימנא טבא הוא הם דברי עצמו שמסכים להמנהג ולא כמו שאפשר לפרש בלשון הנמק"י והרב הלבוש שמ"ש לסימן טוב ר"ל שהעם העושים כן חושבים זה לס"ט ודחה הדוחה לומר שהוא אינו מסכים שהוא ס"ט רק דעת העם הוא כותב אבל בתשו' להרמב"ן אי אפשר לפרש כן אלא דברי עצמו הם) ואף אם היה הרמ"א כותב בזה ונהגו העם לא היינו יכולים לפרש שכונתו שאין למנהג זה עיקר כמו שנפרש בההיא דתענית שהרי גם בההיא דסי' ח"ץ שכ' בדקדוקי העם נהגו אין כונתו לומר שאין למנהג ההוא עיקר שהרי המעיין בתשובתו עיניו תחזינה אשר הרבה להשיב והראה פנים מסבירות לקיים את המנהג שלא לברך מכמה טעמים נכונים לא אחת ולא שתים ולא שלש כי הולך על ארבע טעמי תריצי ישרים וברורים ומאירים מזהירים כמו שנראה הרואה בדברי תשובתו בגופן שלהן (וכדבריו הסכימו רבני האחרונים בדין ההוא הלא בספרתם), וא"כ בהכרח לומר שלא נשתמש בלשון זה אלא להורות שהמנהג הזה אין כל הפוסקים מודים בו אלא העם נהגו כן מאליהן ומ"מ המנהג יש לו על מה לסמוך לכן ראוי להורות זאת היא כונתו בההיא דסימן ח"ץ וכן נמי בהא דקמן אף אם היא כותב ונהגו העם לא היה לנו הכרח לומר שכונתו שאין לזה המנהג עיקר אלא היינו מפרשים כמו העם נהגו שבההיא דסי' ח"ץ שאם היתה דעתו שאין למנהג זה עיקר לפי שיש בו חשש סכנה ורעה נגד פני המנהג לא היה לו לשתוק אלא לפרש ולומר שראוי לבטלו שאפילו במנהג שאין שום חשש איסור ולא חשש סכנה בקיומו כשאין דעת הרמ"א נוחה בו כותב בפירוש שאין לחוש לאותו המנהג עיין לדוגמא בא"ח סי' תע"א ס"ב ויש מחמירין שלא לאכול פירות כדי לאכול חרוסת לתיאבון ואין לחוש למנהג ההוא ויש מחמירין שלא לפרר המצות וכו' ואין לחוש גם לזה ועוד ארשום בזה איה"ש בסוף האות הזו (בד"ה מכלל) וק"ו במנהג שלדעתו יש בו צד איסור בעצמו משום חשש סכנה שהוא גם כן איסור משום ושמרתם מאד לנפשותיכם דודאי לא ידום ולא יקבל שכר על השתיקה ומצינו לרבינו הרמ"א בסי' תרס"ד במ"ש הראשונים שיש סימן בליל הו"ר בצל הלבנה כ' ע"ז דמפני החשש דלא ליתרע מזליה נ"ל שיותר טוב להיות תמים עם ד' ולא לחקור עתידות ואם כך מפני חשש בעלמא ודלא ליתרע מזליה) ק"ו בדבר שהסכנה מרחפת בו שעליו להגיד לאדם ישרו שלא להתנהג כן ואם מפני הרגל ההמון לא יוכל לפרוש אולת זו הוא יעשה את שלו והשומע ישמע ואם כן היתה חובה עליו לגלות דעתו שאין ראוי לקיים המנהג הזה:

ובפרט לפי מה שכתבתי דמוכרח מלשון תשובה להרמב"ן דרוצה בקיומא של מנהג זה כי השבח השביח את בני ישראל כי הוא לסימנא טבא וגם דברי הרב נמק"י מטין לזה א"כ אחר שראה הרמ"א דב"ק ואם אין דעתו מסכמת לזה ותהא להפך (עפ"י חכמת הטבע וספר מנורת המאור וצרור המור וכו') פשיטא ודאי שצריך להודיע דעתו שראוי לבטל המנהג הזה ולא לבד שלא תועיל בהביאו המנהג הזה שתיקתו היתה יפה לו מדבורו כי עתה שהעלה על השלחן הטהור את המנהג הזה יעלה על דעת הרואה והשומע שמנהג הגון וישר הוא ככל המון מנהגי ישראל (כמו שהוא האמת לדעתי) ותהי האמת נהדרת דלאו כ"ע גמירי דנהגו העם ר"ל דאין לו עיקר ורב גדול בדורו של הרמ"א לא נחית לזה ושאל לו שדעת מוהרי"ן הוא בהפך והוצרך להשיבו כי בדקדוק כתב והעם נהגו כלומר דאין כן דעת הפוסקים ולא הספיק לו בזה משום שהיה קשה עליו דא"כ למה הביאו למנהג זה אחרי שאין כן דעת הפוסקים לכן הוצרך לבאר שלדעתו אין להזניח המנהג ויש לו קיום והעמדה מכמה טעמים שבאר בתשובתו עי"ש הרי שלולא שהמנהג ההוא ראוי והגון הוא לא היה עולה על שלחן מלכים כלל, ומרן בש"ע כתבו בלשון זה נהגו שאין מתחלין בב"ד ואין נושאין נשים אלא במלוי הלבנה הנה כלל שני ענינים בדבור אחד ועל שניהם הוא אומר נהגו ועל אין מתחלין בב"ד לא מצינו שום פקפוק אף לדברי הסופר הי"ו וכתב עליו בלשון נהגו א"כ גם המנהג דלשון נושאין וכו' יגיד עליו רעו דאין בו שום פקפוק לדעת מרן וכן הוא דעת הרמ"א והפוסקים שקדמום והבאים אחריהם כל ישרי לב קיימו לקבלו המנהג הזה הוא שריר וקיים בלי ספק ומה שהוכיח הסופר הי"ו ממה שלא כתבו על המנהג הזה שכן ראוי לנהוג אין זה כלום לפי ענ"ד שלא בכל המקומות יכתבו שכן ראוי לנהוג (כי אם במקומות מועטים ונער יכתבם על צד איזה הכרח שראו באותו המנהג מאן דשדי ביה נרגא כההיא דסי' תר"ץ סי"ז שמוהרי"ל לא חשש למנהג להכות המן והוצרך הרמ"א לכתוב דאין לבטלו כי לא לחנם הוקבע) ועל הרוב בכל המקומות יביאו המנהג בסתם וסתמא כפירושו דיש מקום למנהג ההוא וכשלא הוטב בעיניהם יכתבו בפירוש שאין לחוש לו או שאין לקיימו ושראוי לבטלו וכיוצא:

ולפני איזה שנים (בשנת תרל"ח או תרל"ט) במכתב ששלח לי ידידי רב מופלג הסמוך למדינה זו מר ניהו הרב הגדול מוהר"ר שניאור זלמן פינסקער האבד"ק חערסאן נ"י ראיתי שהוציא מכלל זה (נישואין בזמן חיסור הלבנה) חדש אדר וחדש אלול דבשניהם לית דחש להא דחיסור הלבנה והעיד שפעמים רבות מזדמן שנושאין נשים בכלה דאדר ובכלה דאלול גם בימי החיסור והעיד כן בשם גדולי הרבנים בעיירות גדולות ואמר מר דנ"ל הטעם שהקלו בהם לפי שבחדש אדר נאמר בו והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט וכל החדש במשמע ומשנכנס אדר מרבין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי וכו' דבריא מזליה וכן חדש אלול איתא במגלת תענית פ"ו וז' דבי"ז בו איתנטיל רומאי מיהודה וירושלים שהיו מצירין להם מלכי יון מושיבין קסטראות בעיירים ומענים את הכלות ואח"כ היו נשואות לבעליהן ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטראות וכו' ובת אחת למתתיהו בן יוחנן כה"ג וכשהגיע זמנה להנשא וכו' ולא הניחו אותו וכו' וגברה ידם על מלכי יון וכו' ובאותו היום שבטלוהו עשוהו יו"ט ואף דבטלה מג"ת עכ"ז ודאי דנעשה מזלא דנישואין בריא בחדש אלול ומזלו הוא ג"כ מזל בתולה אשר ע"כ בודאי דע"י הנס הזה נתבטל לגמרי החשש דמילוי הלבנה בחדש זה שהרי הנס נעשה בי"ז בו וגם הוא מכלל ימי רצון שעלה משה בהר לקבל לוחות אחרונות ובתשב"ץ סי' תס"ד ותס"ה נתן טעם לכל מנהגי אירוסין ונישואין שהם דומה בדומה ממש לכל הענינים שנעשו במ"ת וסיים דבריו נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה עכ"ל ויום ל"ג בעומר ידוע שהוא יו"ט גמור ועכ"פ לא נראה ולא נשמע במדינתינו מי שיפקפק בדבר עכ"ד הרב הנ"ל נ"י בענין זה ולפי דבריו יש ליישב מה שדקדקתי למעלה (בד"ה ועוד יתכן) עמ"ש מרן ברס"י תצ"ג דנוהגים שלא לישא מפסח ועד ל"ג דלא הו"ל למימר אלא מר"ח אייר תיפוק לי' משום שהוא ימי החיסור ולדברי הרב נ"י אתי שפיר דחדש ניסן שנעשו בו נסים ונפלאות לישראל בריא מזליה ואין בו משום חיסור הלבנה ויש בו מצד המנהג בימי הספירה אבל מה שדקדקתי בדברי הרמ"א שם לפי משמעות לשונו דבכל הימים שמיום ל"ג שרי לישא וכו' לא יתיישב בזה דנהי דיום ל"ג עצמו חשוב יו"ט ושרי לישא בו ואין בו משום חשש חיסור כמ"ש הרב נ"י מ"מ כאן שלא נעשה בו נס לכללות ישראל לא חשיב בריא מזליה שימשוך אחריו את כל ימי החדש שלא יהא לחוש משום החיסור (כמו בכל חדש אלול ואדר) שא"כ גם בכל חדש סיון ותשרי לא היה לנו לחוש שבהם יו"ט לישראל וכן בחדש כסליו ובפרט בימי חנוכה עצמם לא היה לנו לחוש משום חיסור הלבנה ועמ"ש הרב ב"ח בסי' תקע"ג דמה שלא כתב הרמ"א החתן ביום חופתו בכ"ח כסליו יתענה שהוא מתענית צדיקים היינו משום שבלא"ה אין רגילים לעשות נישואין בסוף החדש מתבאר יפה דגם בחנוכה שנעשה בו נס גדול תשועה ופורקן נוהגים שלא לישא בימי החיסור והן אמת דהרבנים מג"א בסי' תקע"ג סק"ב ופרמ"ג בא"א סי' תק"ט סק"ה חלקו על הרב ב"ח וכתבו דחתן ביום כ"ח כסליו לא יתענה משום שיש חילופי נוסחאות אם מה ששרף יהוייקים המגלה היה בכ"ח כסליו או ביום אחר וש"מ דסברי דאפשר לעשות חופה בסוף החדש אבל אין מזה הכרח שלא נתפשט המנהג בחנוכה דאינהו דאמור כאשר יצטרך על פי איזה הכרח לעשות החופה ביום כ"ח כסליו לא יתענה בו דודאי מפני איזה הכרח כאשר יהיה האופן יתכן לעשות החופה בימי החיסור כמו שכתבתי למעלה שאל"כ לא היה צריך הרב ב"ח לכתיב דינו כמובן וא"כ שפיר נוכל להוכיח מדברי הרב ב"ח דפשט המנהג גם בימי חנוכה ובאמת לולא שהעיד הרב הנ"ל שכן מנהג פשוט אצלם עפ"י הוראת הגדולים לא היתה דעתי העניה נוחה בזה ומשמעות דברי כל הפוסקים המדברים במנהג זה (דשלא לישא בחיסור הלבנה) הוא דכל חדשי השנה שוים בזה וגם צריך לעיין בגוף מס' מגלת תענית (וכעת אינה בידי) אם אין בשאר חדשי השנה כיוצא להא דבחדש אלול ואין להאריך עוד, עכ"פ למדנו מפי עדות הרב הנ"ל נ"י דגם גדולי דורינו לא הזניחו את המנהג הזה כדברי הסופר הי"ו אך בחלקות ישיתו ויחנו בחסרות שני חדשי השנה הנ"ל ובכן לענ"ד כבוד הסופר הנ"ל במקומו מונח ואין לנו לזוז ממנהג זה כי הוא שריר וקיים ככל מנהגי ישראל שהם תורה ואף אם לפי חכמת הטבע מילוי הלבנה תפעל רק רע וקללה במקום ברכה אנחנו מאמינים באמונה שלמה ותגזר אומר ויקם לך צדיק גוזר והקב"ה מקיים והרי כמה גדולים צדיקים הרמב"ן והרב הנמק"י ובעלי הש"ע וכמה אלפים רבנים שמכמה דורות שלפני פנינו ברכו את המנהג הזה באמרם שהוא לס"ט בטח יהפוך ה' את הקללה לברכה לטוב לנו ולבנינו עד עולם טבא הוא וטבא ליהוי נס"ו:

מוצא שפתי אשמור ובא לציון מקומות שראיתי בדברי רבותינו מרן והרמ"א שמביאים מנהגים שאין עליהם פקפוק בלשון נהגו או ונהגו ולא אטפל לרשום כי אם אשר ראיתי בדב"ק בחלק א"ח ומהחלק הזה נלמוד דרכם בקודש בשאר החלקים כי הוא מקור מים חיים לזה החלי בס"ד. הנה מרן הב"י בעשרים וחמשה מקומות הגיד שדרכו בקדש בשלחנו הטהור לכתוב נהגו ונהגו במנהגים טובים וישרים ואילו הם. א) בסי' י"א סי"ד ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר והוא מנמק"י והרקח ורבינו ירוחם ואין שום מפקפק על המנהג וכן הוא בכל מה שארשום אי"ה כאשר יראה הרואה (ושם בסט"ו ויש מתירין לכן נהגו וכן בכמה מקומות כיוצא לזה ואלו לא ארשום לפי שיש ביד הדוחה לדחות כמובן וארשום רק מ"ש נהגו ונהגו). ב) בסי' ל"ב סל"ו נהגו שפרשת קדש לי וכו' ובב"י באר הטעם והעלהו על שלחנו הטהור. ג) שם סעיף מ"ד ונהגו שיהא שער של עגל. ד) סי' ל"ה נהגו במנין השטין וכן לשון הטור ה) סי' ל"ב ס"ב נהגו שלא להניחם כל היום וכן לשון הטור. ו) סי' מ"ו ס"ב נהגו לסדרם בביה"כ. ז) סי' מ"ז ס"ט נהגו לומר פרשת ברכת כהנים. ח) סי' קכ"ח ס"ד נהגו שלא ליכנס לביה"כ. ט) סי' קל"א ס"ד נהגו שאין נופלין ע"פ לא בבית החתן וכו' י) שם ס"ו נהגו שלא ליפול ע"פ בט"ו באב יא) סי' קל"ה סעיף יו"ד נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל יב) סי' קל"ט ס"ג ונהגו שש"ץ כשרוצה מברך וקורא. יג) שם ס"ה נהגו לכסות הכתב בין גברא לגברא. יד) סי' תק"ן סעיף י"א ונהגו שלא לברך עד אחר ניגוב. טו) סי' רכ"ה ס"ג ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. טז) סי' רצ"ז ס"ד נהגו לברך על ההדס. יז) סי' שמ"א ס"ג נהגו להתיר גזרות הקהל. יח) סי' תע"ג ס"ד נהגו שיהיו צלי ועי"ש בב"ח ס"ה. יט) סי' תצ"ג ס"ד נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה וכ"ה לשון הטור. כ) סי' תק"ב ס"א נהגו היתר במפוח של בעלי בתים. כא) סי' תקנ"א ס"ב ונהגו לאסור וכו'. כב) סי' תקנ"ב ס"ז נהגו לישב ע"ג קרקע בסעודה המפסקת ובטור כתב זה בלשון דין בלא מנהג והוא מוסכם מכל הפוסקים. כג) סי' תרי"א ס"ב והאידנא נהגו לאסור, וכן הוא בטור עפ"י הש"ס. כד) לסי' תרכ"א ס"ה נהגו לידור צדקות לכו וכו' מביא דברי המרדכי שיש ראיה מהספרי. כה) סי' תרל"ט ס"ח נהגו שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה והוא עפ"י סברת ר"ת שהביאו הרא"ש והמרדכי וה"ה כתב שכן נהגו העולם:

כה תאמר לבית יערב לידע ולהודיע שלשון זה (נהגו) נאמר על מנהגים טובים שיש להם טעם כעיקר ועוד מצינו באיזה מקומות שכותב בלשון ונהגו העולם והוא מנהג שריר וקיים ופשוט בכל ישראל עיין בסי' כ"ה סי"ג נהגו העולם שלא לחלוץ תפלין עד אחר קדושת ובא לציון וביום שיש בו ס"ת נוהגים וכו' וביום ר"ח וכו' ובסי' כ"ז ס"ח ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע וכו' ובסי' רכ"ה ס"ג נהגו שלא לברך וכו' הם דברי הרא"ש שהביא בב"י בלשון ונהגו העולם ובסי' ל"ו ס"ג והסופרים נהגו ובסי' תק"ב ס"א ונהגו היתר במפוח וכו' הוא מהתוס' שכתבו זה בלשון והעולם נהגו והשמיט מרן תיבת העולם ובסי' י"ב ס"ג מנהג העולם כרש"י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י ובסי' ל"ד ס"א ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם ובסי' רע"ב ס"ז ומנהג העולם כסברא ראשונה:

והוסיף משה ורבינו הרמ"א על הסכום הנ"ל אחד עשר כוכבים כלם ברורים כלם אהובים לא רחוקים והיו הקרובים למען דעת כי כן דרכו ג"כ לכתוב לשון זה על מנהגים טובים ואלו הם א) בסי' ג' סי"א ומעכשיו וכו' נהגו לקנח וכו' ופוק חזי מאי עמא דבר. ב) סי' ד' סי"ו וי"ט וכו' וכן נהגו ובב"י הביא מרן שכתב הרד"א שנהגו לברך וכו' וכתב מרן ואיני יודע טעם לברך והרמ"א בד"מ ישנו בנו"ט לקיים המנהג וכתב סברתו במפה וסיים וכן נהגו. ג) סי' מ"ו ס"ט ונהגו לסדר ברכת התורה. ד) סי' נ"ז ס"א ונהגו שהש"ץ מאריך בברכו. ה) סי' קכ"ג ס"א ונהגו לומר אח"כ יה"ר. ו) סי' קכ"ז ס"ג ונהגו לומר בשחרית שים שלום. ז) סי' קכ"ח ס"ה ונהגו להקל בקצת מקומות. ח) שם סכ"ג על כן נהגו לשלשל הטלת ונהגו ג"כ לומר הפסוקים אך יותר טוב שלא לאמרם. ט) שם סמ"ד ונהגו שנושא כפיו אף שאינו נשוי. י) שם נהגו בכל מדינות אלו שאין נו"כ אלא ביו"ט. יא) סי' קל"ד ס"ב ונהגו לעשות כן אחר קס"ת. יב) סי' קנ"ד ס"ח ונהגו ליהנות בכמה הנאות. יג) סי' קס"א ס"ג ונהגו קצת להקל אבל יש להחמיר וכו'. יד) סי' רס"ט א' ונהגו לעמוד כשמקדשין בבהכ"נ. טו) סי' רע"ג ה' נהגו ליתן לתינוק טז) סי' רע"ה י"ב נהגו לכסות הקטנים שלא יהי' ערומים. יז) סי' ר"פ ד' ונהגו להזכיר אחר קה"ת. יח) סי' רצ"ה א' ונהגו להזכיר אליהו הנביא. יט) סי' רצ"ו א' ונהגו לומר קודם הבדלה. כ) סי' ש"ג סכ"ו נהגו לאסור. כא) שם נהגו להקל. כב) סי' שי"ח ט"ז ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך. כג) סי' שנ"ה ג' הולכי ספינות נהגו לעשות. כד) סי' תכ"ט ס"ב ונהגו שאין מתענים בו תענית כלל כה) סי' תס"ז ס"ח ולכן נהגו. ובד"מ אות ד' כתבו בלשון וכן המנהג כו) סי' תק"ט ס"ג ונהגו וכו' ובד"מ באר שכן שורת הדין. כו) סי' תקל"ו ס"א וכן נהגו וכו' ובב"י שם וכן נוהגין העולם וסומכים וכו' והכי נקיטינן. כח) סי' תקנ"א ס"ז ונהגו להקל. כט) סי' תקס"ה ס"ג ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כ"א במנחה ומרן בב"י כתב בשם ר"י שנהגו העולם כן וכ' הרמ"א בד"מ אות ב' וכן הוא המנהג. ל) תקצ"ב ס"א לומר היום הרת ובד"מ כתבו בשם מוהרי"ל בלשון פסק דין בלא מנהג. לא) תרי"ג ס"ד ונהגו בזה וכו' ובד"מ כתבו בשם מוהרי"ל בלשון ואנו נוהגין. לב) תרמ"ח ס"ב ונהגו להכשיר וכו' לג) תרנ"א ס"ז ונהגו להסיר התפלין. לד) תרס"ט עי"ש כמה פעמים. לה) תרע"ב ס"א נהגו להחמיר. לו) תרצ"א ס"ב ונהגו שלא לתייגה גם נהגו וכו' ונמצא ג"כ שכותב בלשון זה על נוהגים פרטיים בסי' ל"ב סל"ב מיהו נהגו הסופרים. ובסי' תקמ"ז ס"ז ונהגו בני אשכנז וכו' ושם בד"מ כ' זה בשם התה"ד שכ' וכן נוהגים באשכנז. וכו' ושינה הלשון בהגהותיו וכתב ונהגו במקום נוהגין להורות דהכל אחד היינו נוהגין וכשם שיש המון רב מנהגים שונים בלשון נוהגין ושרירים וקיימים כן ג"כ בלשון ונהגו וזה ברור:

מכלל הדברים אתה תשמע שלא בכל המקומות שיביאו רבותינו מרן והרמ"א מנהגו של ישראל לא יתנו עדיהן לומר שראוי המנהג הזה וכמו שנראה מדברי הסופר הי"ו) דהא ודאי ליתא כמו שמתבאר מתוך כל הרשום למעלה (במנהגים שהביאו בלשון נהגו מלבד שיש כמה מאות מנהגים שכתבום בלשון נוהגים ונוהגים המנהג ומנהג וכיוצא הרבה מאד) שהביאו המנהג בסתם וסתמו כפירושו שהוא עיקר שאל"כ היו מערערי' במנהג ההוא כמו שמצינו למרן בכמה מקומות. א) בסי' כ"ג ס"ב. ב) בסי' ל"ב סט"ו. ג) בסי' מ"ו ס"ו לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין. ד) שם ס"ז יש נוהגים לברך וכו' וטעות בידם ה) ברסי' ס"ח יש מקומות וכו' ונכון למנוע מלאומרם. ו) סי' קנ"ד הנוהגים וכו' מוחים בידם. ז) ר"ס ס"ט נוהגין וכו' ויותר טוב להנהיג וכו'. ח) סי' תצ"ג ס"ג נוהגין וכו' וטעות בידם. ט) מה שנהגו וכו' יש למנוע המנהג. י) סי' תרצ"ו ס"ב לאסור של זה אינו מנהג, עיניך הרואות שדרך מרן הוא הקדוש שמנהג שלא הוכשר כ"כ בעיניו לא יביאנו בשתיקה כהודאה ויאמר מפורש שאינו נכון וכיוצא גם הרמ"א יאחוז צדיק דרכו כי במנהג שיש לו לפקפק כותב שאינו נראה שאינו נכון ויש למחות וכיוצא ולשונות אלו א) סי' מ"ז ס"ו וכן נהגו אבל יותר טוב וכו'. ב) סי' קכ"א ס"ג המנהג הפשוט וכו' ואינו נראה. ג) סי' קכ"ח סכ"ו נהגו ג"כ לומר וכו' אך יותר טוב שלא לאומרו. ד) סי' קנ"ט ס"ו ונהגו להקל אבל הסברא ראשונה עיקר ה) סי' קע"א ס"ג ונהגו קצת להקל אבל יש להחמיר ו) סי' רמ"ב נהגו וכו' ולא ראיתי לחוש לזה. ז) סי' רנ"ג ס"ב ונוהגין להקל וטוב להחמיר. ח) שם והמנהג להקל אך טוב להחמיר ט) סי' רנ"ז ס"ג אין לנהוג כן י) סי' רע"ו ס"ב נהגו וכו' ויש להחמיר. יא) סי' רצ"א ס"ד פשט המנהג וכו' אבל יש להחמיר יב) ובסי' רצ"ט ס"י המנהג להקל אבל העיקר כסברא הראשונה. יג) סימן תרכ"ד ס"ב ואין לנהוג בחומרא זו. יד) סי' תרס"ד ס"ז והמנהג פשוט וכו' ויותר טוב וכו'. וכבר כתבתי למעלה ובד"ה והנה בעל המאמר) מ"ש בסי' תע"א ס"ב ומתבאר שכן ארחות צדיקים טובים השנים מרן והרמ"א לגלות דעתם כשאין המנהג הגון בעיניהם וא"כ מוכח ודאי הא סתמא שתיקה כהודעה דמיא שאין על אותו מנהג פקפוק וממילא במנהג זה שאנו דנים עליו שלא כתבו עליו שום ערעור דעתם מסכמת לנהוג כמנהג זה כי נכון הוא:

ולא אכחד כי נמצא בדברי מרן בש"ע שעל כמה מנהגים כותב עליהם הנפק (אין לערער, מנהג יפה, מנהג כשר, וכיוצא). וארשום אשר ראיתי להם בסי' ו' ס"ד ובסי' כ"ד ס"ה ומנהג יפה וכו' והכל הוא חיבוב מצוה ובסי' נ"ג ס"י ובסי' ס"א ס"ב ובסי' קי"ד ס"ב ובסי' קנ"ד ס"י ובסי' ר"ע ובסי' ש"ך סי"ח ובסי' תי"ז ובסי' תמ"ד ס"ו ובסי' תנ"ה ס"ה, ובסי' תס"א ס"א ובסי' תקנ"א ס"ב ובסי' תקס"ו ס"ד ובסי' תקצ"א ס"ו ובדברי הרמ"א נמצא כהנה וכהנה, עיין בסי' ג' סי"א ובסי' ח' ס"ו ובסי' ט' ס"ה ובסי' ל"ז ס"ג ובסי' מ"ו ס"ח ושם ס"ט ובסי' ס"א ס"ג ובסי' קל"ט ס"ה ובסי' קפ"ב ס"ב ובסי' קפ"ח ס"ב ובסי' קצ"ג ס"ג ובסי' קצ"ט ס"י ובסי' רל"ד ס"א ובסי' רל"ו ס"א ובסי' רמ"ב ובסי' רמ"ח ס"ג ובסי' רנ"ו ובסי' רנ"ז ס"ו ובסי' רס"ב ס"א ובסי' רע"א סי"ב ובסי' רע"ט ס"ד ובסי' רפ"ב ס"ד ובסי' שכ"ה ס"י ובסי' של"ז ס"ב ובסי' של"ט ס"ג ובסי' שס"ו ס"ג ובסי' תנ"ג ובסי' תנ"ה ובסי' תק"ד ס"א ובסימן תקפ"ה ס"ד ובסי' ת"ף ס"ד ובסי' תרצ"ה לכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקון יש מקומות וכו' והכל מנהג יפה ובסי' תרי"א ס"ב ובסי' תרנ"א ס"ט ובסי' תרנ"ד ובסי' תרע"א ס"ז ובסי' תר"ץ סי"ז ובסי' תרצ"ה ס"ב ועם כי לא נוכל לידע טעם פשוט, על כל ענין מהנז"ל למה הוצרכו לזה נוכל לומר דרך כלל כמו שכתבתי למעלה דכשנראה בעיני קדשם שיש מקום לגמגם במנהג ההוא ואולי ראו ג"כ באיזה מהם שהי' מי שגמגם הוצרכו לומר בפי' שמנהג הגון וכשר הוא ואין להרהר אחריו ועכ"פ מיעוטא דמיעוטא הוו דוכתי הנ"ל נגד כמה מאות מנהגים שהוזכר בדבריהם בלתי סעד ולא דחיה כאשר רשומים אצלי כל המקומות שנזכר איזה מנהג בדבריהם בלשון והמנהג או ונוהגים וכן המנהג ולא יכולתי לפרטם פה כי ברבים היו ולא כתבתי אלא מקומות שכותבים ונהגו ולא ערערו בדבר דמוכח ודאי דלדעתם אין חשש ופקפוק במנהג ההוא וכן הדבר במנהג הזה שכתבו מרן והרמ"א בלשון נהגו אין בו חשש כלל כנלע"ד ברור בס"ד:

הודעתי הן כתיב כאן כי כל אשר כתבתי לפלפל בלשון זה נהגו העם אם משמעותו הוא דאורויי לא מורינן או דמורינן נמי הכי היה מפני שנעלמו ממני אז דברי הראשונים התוס' והרא"ש ורבינו יהודה החסיד ורבינו בצלאל בשטמ"ק שלו וחידושי הריטב"א והבאתי דב"ק בקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ל"ט באריכות ועיני הרואות תחזנה מישרים כי דעת כל הראשונים שוה בזה שעל הרוב לשון ונהגו העם דאמור רבנן בש"ס הכונה דאורויי נמי מורינן וההיא דתענית שאני משום דקאי אפלוגתא דמר אמר הלכה ומר אמר מנהג ומר אמר נהגו העם ובזה נסתר בנין הרב הסופר הי"ו עד היסוד בה שאף אם רבותינו בעלי הש"ע הי' כותבים נהגו העם לא היה לנו לפרש אלא שנהגו ומורים כן ורק בוהעם נהגו הוא שכ' הרמ"א בתשובה שדקדק לכתוב כן וכו' כמו שכתבתי למעלה בעזר ה' אלהים חיים:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה