אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן עג

סימן עב

(מקונטרס הכללים מערכת העי"ן אות נ"א)

עדות נוגע בדבר דפסול לעדות אם משרתי הבית שכירו ולקיטו הוו נוגעים בעדות הרב פ"ת בח"מ רס"י ל"ג הביא דהרדב"ז כתב דמשרתי הבית כשרים דאינם אלא כאוהב דכשר ושבתשו' אחרת כתב דהוו נוגעים ושבתומים כתב לענין שכירו ולקיטו דיש ראיה מדברי הרמב"ם דכשרים להעיד עי"ש והרב שם אריה בחאה"ע סי' ל"ד (בד"ה ולענין) כתב בשם אחד מהדיינים שפסל אחד מהעדים לפי שהוא נאמן ביתו ופסול לעדות ותלה עצמו במה שהביא בעטרת צבי סי' ל"ג ובבה"ט (אולי צ"ל פ"ת כי בבאה"ט לא מצאתי זאת) דעה אחת דמשרתי הבית פסולים להעיד וכתב ע"ז תלה עצמו בדעה דחויה וכבר כ' באו"ת דכשרים להעיד וכן עמא דבר עכ"ל (והוא לענין ביטול קשר השידוך עי"ש) ונעלם מעיניהם דברי רבינו מוהר"י ן' מיגאש בתשו' סי' קס"ב שכתב דשכירו וכן בן הבית שלו בין בשכר בין בחנם הרי הוא כאוהב ושונא שמעדים לו מפני שלא נחשדו ישראל על כך עכ"ל וכתב הרב חשק שלמה רס"י ל"ג וה"ד הרב נדיב לב בח"מ סי' ג' דהרב אדרת אליהו פסק דכשר וכן הכריח מתשו' הרשב"ץ ח"ג סי' ו' וכן דעת הרב פליטת בית יהודה כמ"ש הכנסת הגדולה שם ובסי' ל"ז אות מ"ד וכ"כ בשם פסקי הט"ז וש"ך שכתב מוהרי"ב דהשכירים והפועלים ומי שלוקח פרס מרבו ללמוד תלמידים בחנם דהם כשרים ואפילו מדת חסידות ליכא ומוהרשד"ם כתב דראוי לחוש ממדת חסידות הנך רואה אמבוהא דרבנן קדישי ומלכם בראשם רבינו מוהר"י ן' מיגאש סברי מרנן דמשרתי הבית כשרים לעדות ומ"מ הטיב אשר דבר הרב פ"ת דאין לומר בזה דרך כלל לפסול או להכשיר והכל לפי הענין אם יראה לדיין שיש צד הנאה להעד ע"י עדות זה פסול והכריח כן מדברי הרדב"ז עי"ש וכ"כ הרב נדיב לב (אחר שהביא סברת המכשירים) וז"ל ונלע"ד דה"ד כשאין לחוש אפי' בחשש רחוק דמטי ליה הנאה בעדות זו אבל כשיש לחוש צד הנאה אפילו בדרך רחוקה והפלאה פסולין וזה מדוקדק בדברי הרדב"ז שפסלו מטעם זה וכן מתבאר מדברי מוהרשד"ם בח"מ סי' מ"ה שפסל עדות השכיר מחשש דאפשר דמעיד כדי להסיר תרעומת אדוניו מעליו וכן י"ל בדברי מוהר"י ן' מיגאש סי' קס"ב דמכשיר לשכיר ובן הבית היינו דלא מטי ליה שום הנאה אבל כי איכא למיחש ראוי לחוש עכ"ד הרב נדיב לב. ובשו"ת באר מים חיים מוצירי באה"ע סימן יו"ד כתב דרצה אבי הבת לפסול עד אחד המעיד בבתו שקבלה קידושין לפי שהעד שותפו של המקדש וכתב ע"ז הרב המחבר דאין צריך להאריך בביטול דבר זה כי דבר פשוט הוא דשותף כשר להעיד ושם בסי' י"א הובא תשו' שני רבני קושטא (הראשון הוא רב יד המלך) שהאריכו בנדון ההוא ועל הטענה שרצה לפסול עדות השותף כתבו הנה סברא זו היולדה והמחזיקה הוא הרדב"ז בח"ב סי' שי"ב שכ' וגם הם נוגעים בעדות דניחא להו שתהיה בתו של ראובן אשת אדונם לפי שראובן עשיר וכו' ואדרבה מדברי הרב שכתב הילכך כיון דעיקר טעמא לא הוי אלא חומרא בעלמא לא מחמרינן אלא היכא דאיכא עדות גמורה ואינם נוגעים בדבר הרי דאם היה מצד הדין לא מבטלינן העדות עשום האי הנאה עכ"ל הנך רואה דגם הרבנים הנ"ל סברי דלא החליט הרדב"ז לפסול מהאי טעמא אלא בנדונו ושני גדולי דורנו רבנן תקיפי מארי דארעא דישראל הובא דבריהם בס' נדיב לב חאה"ע סי' ח' ד' כ"ט ע"ד שקו"ט קצת בתשו' הרדב"ז הנ"ל וכתבו במסקנתם דבנדון דידהו דמכמה טעמי קרוב לודאי שאינה מקודשת אף סברת הרדב"ז חזי לאיצטרופי לחוש משום נוגע בעדות עי"ש שלא זכרו שרים תשו' רבינו מוהר"י ן' מיגאש ותשו' הרשב"ץ וחשק שלמה הנז"ל:

ומרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכה זו אות י"ד הביא תשו' רבנו מוהר"י ן' מיגאש הנ"ל וכתב ומוהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"י (ד' כ"ט ע"ב) כתב בשם הרדב"ז במקדש בת אחת בפני שני נעריו הם נוגעים בעדות דניחא להו שתהיה אשת אדונם אביה עשיר ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שיש צד הנאה לזה העד בעדות זו ודוק עכ"ל נראה ג"כ דכונתו לומר דלא פסל הרדב"ז אלא ביש לחוש לצד הנאה ע"י עדות זו ולכן ס"ל דאין מדברי רבינו ן' מיגאש סתירה למ"ש הרב מוהריק"ש בשם הרדב"ז ונראה דלא ראה בגוף דברי הרדב"ז רק מ"ש בשמו הרב מוהריק"ש שא"כ היה לו ליישב שתי תשו' הרדב"ז שהביא הכנה"ג (שהביאו שם) דאינן סותרות ובס' ישרי לב ד' ע' ע"ב ציין לעיין בזה בס' משכנות הרועים מערכה זו ואין מצוי אצלי ובס' זכרנו לחיים מערכה זו (בח"א) הביא תשו' הרב מוהר"י ן' מיגאש ולא זכר מכל הנז"ל עי"ש:

והנה ממ"ש הרדב"ז (שהביא הרב מוהריק"ש בתשו' הנ"ל) במקדש בת עשיר בפני שני נעריו דשני נעריו עמו חשיבי נוגעים בעדות דניחא להו שתהיה בת עשיר אשת אדניו נראה לכאורה דס"ל דמאי דפסלינן נוגע בעדות לאו דוקא בדאית ליה הנאת ממון אלא אפילו אם אינו אלא ניחותא בעלמא חשיב נוגע ואם זהו דעתו אין הכל מודים בסברתו שהרי הרב מוהרימ"ט בח"א סי' י"ד ובח"ב חח"מ סי' פ' כתב דמסתברא דלא מיקרי נוגע בעדות בדבר דלאו הנאת ממון אלא שדעתו קרובה לגבי חברו והרבה להוכיח כן והביא דברי התוס' בב"ב ד' מ"ג ד"ה מפני שמעמידה בפני ב"ח שהקשו דת"ל דלא ניחא ליה דליהוי ליה תרעומת ותי' י"ל דלא מיפסיל לעדות בשביל כך אי נמי הכא מיירי במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת ומשמע דלתי' שני אי איכא טעמא דתרעומת איפסיל בהכי וכתב דליתא וכונת התוס' לתרץ לרווחא דמילתא כלומר דמהכא ליכא למשמע מינה וכו' עי"ש שהאריך בענין זה ואין דעתו נוטה להחליט שיהא דין נוגע בעדות במידי דליכא הנאת ממון ושאף אם נאמר דשייך בזה דין נוגע לענין להתרחק מלהיות עד בענין כזה מ"מ לא נוכל להחליט לפסול העדות מפני זה והביא תשו' הרב מוהריב"ל דנראה דס"ל דגם בכה"ג מיקרי נוגע בעדות והשיב על ראיותיו לך נא ראה אשר דבר בקדשו בענין זה. והרב מחנה אפרים בהלכות עדות סי' ה' הביא דברי התוס' בכתובות ד' צ"ב ד"ה היכא דתפסו בפשיטות תירוצם הראשון שבב"ב ד' מ"ג דלא מיפסלי משום נוגע מפני חשש התרעומת וכתב דהטור בסימן ל"ז תפס תי' שני של התוס' והשיב קצת ע"ד הרב מוהרימ"ט עי"ש ויש לתמוה על הרב מח"א דנמשך אחר גירסת מרן הב"י ופירושו בדברי הריב"ה ולא שת לבו לעיין בדברי הרבנים ב"ח וש"ך ס"ק כ"א שהביאו גירסא אחרת בדברי הטור והוא עיקר לדעתם ולפי דבריהם גם הטור נקיט דאינו חשיב נוגע לפוסלו משום חשש דתרעומת ושכן פסק בהג"א מא"ז וכן מוכח דעת כל הפוס' וכן עיקר עי"ש וכן יש לתמוה על הרב אהל יעקב שאביא בסמוך (בד"ה הנך רואה) עי"ש ומרן חיד"א בס' ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ז אות ו' כתב אפילו אין להם הנאה אלא עשות רצונם נוגע בדבר מיקרי מוהריב"ל ח"א סי' ל"ד ועיין כנה"ג אות מ"ו ומוהרימ"ט ח"מ סי' פ' ובס' אדמ"ק סי' כ"ה הקשה ממ"ש מוהריב"ל עצמו ח"ג סי' קי"ט וקכ"א ומה שתירץ הרב הנז' לא יגהה מזור ע"כ תוד"ק ואמ"א שו"ת הרב מוהריב"ל ואדמ"ק לידע מאי קאמרי רבנן בזה. וכן ס' קצה"ח ושער משפט שציין הרב פ"ת בסי' ל"ז ס"ק י"ג עי"ש:

וראיתי להרב שדה הארץ בח"ג בחח"מ סי' ב' שהביא דברי הרבנים מוהרימ"ט ומח"א ותמה איך נעלם מהם סוגיא דכתובות ד' כ"ה ג' שישבו לקיים את השטר משחתמו אין מעידין עליו ופירש"י והר"ן שגנאי להם וכו' ואף לפי' ר"ח והרי"ף והרמב"ם וכו' עי"ש ד"ק ולפי הנראה לא ראה דברי הרב מוהרימ"ט בגופן שלהן כי אם מ"ש בשמו בקיצור הרב מח"א דהרואה יראה בדברי הרב מוהרימ"ט סי' י"ד דלא נעלם ממנו סוגיא הנ"ל ופי' רש"י וכתב ליישב כיעי"ש ושוב הביא גם שיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ואין כאן העלם דבר גם בההיא דחח"מ סי' פ' הביא דהרב מוהריב"ל בח"ג סי' קנ"א כתב שיש פנים לומר דאפילו היכא דליכא הנאת ממון הוי נוגע ושהביא ההיא דשלשה שישבו לקיים את השטר ושקו"ט בזה כיעי"ש ולפי הנראה גם הרב יפה ענף בד' ד"ן אות כ"ב לא ראה בגוף דברי הרב מוהרימ"ט ולכן הביא תמיהת שדה הארץ הנ"ל בשתיקה ולא יעיר כלל כיעי"ש ומה שציין לעיין בקהלת יעקב ד' קע"ה ע"א הספר שבידי הוא דפוס חדש ואי אפשר לכוין הדפים לכן נעלם ממני איה מקום כבוד דב"ק בזה וספר אדמת קדש (ח"ב ח"מ סי' כ"ה) שציין שם אמצ"א. וכן ס' חקרי לב (יו"ד סי' קצ"ה) שציין הרב ישרי לב ד' ע' אות מ"ו אין בידי לראות דב"ק שוב ראיתי מ"ש בקהלת יעקב בחלק לשון בני אדם אות תרס"ח וז"ל נוגע בעדות כ' הרב עמ"ש סי' ס"ו וסכ"ח דנוגע מיקרי דלא ליקרו ליה גזלנא או אלם או לוה רשע ולאו דוקא בהנאת ממון וכ"כ הריב"ל ח"ג סי' קכ"א הרימי"ו ח"מ סי' פ' האריך להוכיח דלא מיקרי נוגע בעדות אלא דוקא בהנאת ממון עכ"ל ועוד כתב איזה דינים בענין נוגע בעדות עי"ש גם בש"ך סי' ל"ז סק"י כתב דלא בעינן נגיעה של ממון דנגיעה של שום הנאה נמי פוסל עי"ש ורב גדול בדורנו יצ"ו לא ראה דברי הרבנים הנז"ל והבאתי דבריו לקמן באות ד"ן (הוא בקונטריס זה לקמן סי' ע"ה):

הנך רואה דאין הדבר פשוט דבהנאה דלית בה דררא דממונא חשיב נוגע בעדות דבמחלוקת הוא שנוי וא"כ אם כונת הרדב"ז היא לומר דמשום ניחותא בעלמא שתהיה בת גביר אשת אדוניו חשיב נוגע בעדות אין דבריו מוסכמים אך די"ל דכונתו דאית להו דררא דממונא כי ע"י שישא אשה זו יוסיף להם על שכרם וכיוצא ובכה"ג ודאי חשיב נוגע בעדות וגם ראיתי להרב אהל יעקב במערכה זו שכתב דנראה מדברי הפוס' דאפי' בלא הנאת ממון אלא משום דעביד איניש לאחזוקי בדבוריה חשיב נוגע וכתב שכן הוא דעת הרבנים מוהריב"ל בח"א כלל ד' סי' ל"ב וכלל ה' סימן ל"ט ומוהרשד"ם חיו"ד סי' קי"א ומוהר"ם גאלאנטי סי' ד"ע ותורת חסד סי' קכ"ו ובית דוד ח"מ סי' ד' וכבר הרב מוהרי"ט עצמו כתב שם דמדברי הרא"ש מוכח דאע"ג דלית ליה הנאת ממון חשיב נוגע וכ"כ בסי' ע"ט וכ"כ רבינו הטור בסט"ו שאם המערער טוען שראובן גזלה ממנו פשיטא דאינו מעיד דניחא ליה דלא ליקרי גזלנא וכן דעת הרבנים מוהרד"ך ומשפטי שמואל סי' כ"ח עכ"ל וצריך להתיישב בכל הבקיאות הנ"ל אולי יש לדחות מהם עפ"י מ"ש הרב מוהרימ"ט לחלק בין להעיד לכתחלה לאם כבר הוא עד ונפסל עדותו ועכ"פ לפי עדות הרב אהל יעקב הסכמת הפוסקים הנ"ל דגם עדות שאין בה הנאת ממון חשיב נוגע בעדות ומדברי הרב מוהרשד"ם בח"מ סי' מ"ה שהביא הרב נדיב לב שהבאתי בראש האות מתבאר כן שהרי פסל עדות השכיר מחשש דאפשר דמעיד כדי להסיר מעליו תרעומת מאדוניו והוא כמשמעות תירוץ שני שבתוס' בב"ב ד' מ"ג הנז"ל ואם כן היא סברת הרדב"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה וראיתי להרב יד מלאכי בכללי הדינים אות ת"ס שהביא דברי הרב מוהרימ"ט בשתיקה ולפי הנראה לא ראה דרבים לוחמים בזה כנז"ל ומ"מ לענין מעשה ודאי אין בנו כח להקל עפ"י סברת הרדב"ז דמשרתי הבית חשיבי נוגעים בעדות לבטל הקידושין ע"י זה וכמו שכתבתי לקמן באות ד"ן (בד"ה ולפי מה שכתבתי עי"ש) רק לעשות סברתו סניף לכמה טעמים כמו שכתבו שני המאורות הובאו דבריו בספר נדיב לב הנז"ל בראש אות זו ומצאתי אחר איזה ימים בשו"ת השיב משה סי' ס"ה אות מ"ח שכתב בשם מוהרש"ל בתשו' סי' י"ג דעדות שהוגבה שלא כדין ששוב אין ראוים להעיד דהוו נוגעים בעדות דלא מיהדרי מדבורייהו דלא ליהוו כסהדי שקרי ונוגע לאו דוקא שיש לו חלק בממון אלא בכל צד ויפוי כח שנוגעים בעדות הם פסולים כמ"ש הרמב"ם וכו' והגאון המחבר חשף זרועו לדחות דברי הגאון רש"ל שאין ראיה מדברי הרמב"ם והאריך מאד (מאות הנ"ל והלאה) שרוב הפוסקים חולקים על סברת רש"ל וכמעט יחיד הוא בסברתו ולא חשיבי נוגעים בהנאה שאינה של ממון כי אם לאחזוקי מילתייהו ובאות ע"א כתב שגם הג' קצה"ח בסי' כ"ח סק"ז דחה דברי רש"ל וכו' ולפי שראיתי דבריו בעסקי בענין אחר לא יכולתי להתיישב בדב"ק לך נא ראה נפלאות מתורתו כל אותו הסימן ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ב' ד' ד' ע"ב כתב בשם רב אחד שפסל הגביית עדות בנדונו מטעם דידוע לכל בעת שהעידו עליו היו שונאיו ומבקשים רעתו הם נוגעים בעדותם ושהביא תשובת הרא"ם ח"ב סי' כ"ד ושכבר הורה כן הג' בתשו' לטרפיות סי' ל"ד והג' המחבר כתב ע"ז והאמנם שנלע"ד קשה לסמוך ע"ד הרא"ם כי אם שכן ג"כ דעת מוהרש"ל בתשו' סי' ל"ג דשונא גמור שמבקש להתנקם פסול לעדות שהנאת הנקימה נגיעה היא וכו' ועד"ז הם דברי הרא"ם הנ"ל אבל במרדכי פז"ב מבואר דאף קרוב הנרצח כשר להעיד על הרוצח הובא בסמ"ע וש"ך סס"י ל"ג וכ"כ מוהרי"ט ח"ב חח"מ סוף סי' פ' וכן בתשו' כני"ח סימן פ"ט האריך לדחות דעת מוהרש"ל הנ"ל וכן האריך בזה התומים סי' ל"ג וכן משמע מדברי מוהרש"ל ומוהרש"א בסנהדרין ד' ט' ע"ב וכו' עכ"ל ובשו"ת רמ"ץ חלק יורה דעה סי' ג' ראיתי שהאריך לפלפל בענין זה ולא פניתי לעיין בדב"ק עי"ש מאות ח' והלאה. וכן יש להתיישב במ"ש בשו"ת צ"ץ החדש בחאה"ע סי' מ"ח אות י"א (מד"ה והחשש השני והלאה) ע"ד הרבנים מוהריב"ל ומוהרימ"ט הנז"ל:

ועיקר פיסול נוגע בעדות אם הוא מדאוריתא או אינו אלא מדרבנן הנה הרב חשק שלמה בסי' ל"ז אות ב' ציין לעיין בס' מוצל מאש שבספר אש דת סי' מ"ו ואינו מצוי אצלי לראות מאי דמסיק בזה וגם ספר תו"י ושערי חיים שיגורה שציין בזה בספר זכרנו לחיים ח"א ד' צ"ו ע"א אין מצוים אצלי שכתב שם דהרב תו"י בסי' ע"ב כתב דפיסול נוגע בעדות הוא מדרבנן ושהרב שערי חיים שער ה' סי' ז"ך הכריח היפך דבריו מדברי רשב"ם בבא בתרא ד' קמ"ג ד"ה נוהגים ואולי הוא טעות ספר וצ"ל רשב"ם ד' מ"ג ע"א ד"ה נוהגים עכ"ד והרואה יראה דאין ברשב"ם שם שום ד"ה נוגעין בעדותן ששם כתב רשב"ם דכיון דנוגעים בעדותן הרי לעצמן הם מעידים ואמאי מעידים זה לזה ומזה מוכיח הרב שערי חיים דפיסולו מדאוריתא דכיון דחשיב בעל דבר דלעצמו הוא מעיד א"כ ודאי שפסול מדאוריתא כן נראה בכונת הרב שערי חיים ומי שנמצא אצלו ישכיל בכונתו ועכ"פ אף אם לא נתכוון לזה הרב שערי חיים מ"מ נראין הדברים דמדברי הרשב"ם הללו מוכח דנוגע בעדות פסול מדאוריתא כין דחשיב ליה בעל דבר ושלמים וכן רבים קיימי בסברא זו דנוגע בעדות חשיב בעל דבר כמו שארשום להלן בס"ד וקצת משמע כן ממ"ש בפ' שבועת העדות ד' ל"א שלשה נושים מנה באחד וכפר בהם לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו עי"ש:

והנה הרב כנה"ג בח"מ סי' ל"ז אות ז' כתב דהרב מוהריב"ל בח"א ד' נ"ה חקר בטעם פיסול נוגע בעדות אם הוא משום דמצד הנאה שמגיע לו משקר או דילמא גזרת הכתוב הוא וציין לעיין בסמ"ע ולבוש עי"ש ולפי הנראה הרב מוהריב"ל ס"ל דהוא מדאוריתא דכי היכי דלהצד שהוא גזרת הכתוב הוא מן התורה הכי נמי להצד הראשון הוא מן התורה אלא שיש בו טעם דמשקר ולא ניחא לי לומר דהיא גופא מבעיא ליה אם הוא מדרבנן משום דחיישי שמא משקר או מדאוריתא מגזרת הכתוב אלא נראה דלשני הצדדים פיסול נוגע הוא מדאוריתא וגם מדברי הרבנים לבוש וסמ"ע שציין הכנה"ג מתבאר לע"ד דסברי דהוא מדאוריתא או משום דאדם קרוב אצל עצמו או משום חשדא דיעיד שקר וכו' ועי"ש להרב ש"ך בשם הרב מוהר"ם מלובלין שכתב מפורש שהוא משום שאדם קרוב אצל עצמו ופסול מן התורה ומה שהשיג הרב ש"ך דודאי אין הטעם אלא משום דחיישינן ליה דמשקר והביא שכ"כ הרמב"ן בשם הרב מוהר"י ן' מיגאש הנה דברי הרבינו ן' מיגאש הביאם רב"א באס"ז לב"ב על ד' מ"ה ע"א (בד"ה דאמר לא ניחא) וסיים ע"ז בשמו אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן לסהדותיה לאו משום דחשדינן ליה דמעיד עדות שקר אלא מאחר דמטי ליה הנאה מסהדותיה הויא ליה כמאן דאסהיד לנפשיה דלא מקבלינן מניה לא משום דחשדינן ליה דמשקר וכו' אלא משום דלא מיקרי עד כלל עכ"ל מוכח ודאי דס"ל דפסול מן התורה כיון שאינו עד כלל והג' נו"ב מ"ק אה"ע סי' ז"ך (בד"ה והנה בח"מ) הביא מחלוקת הרבנים לבוש סמ"ע ש"ך ושם (בד"ה אבל) כתב דנקיטינן כמ"ש הש"ך וסמ"ע דהוא מחשש שמשקר עי"ש שלא ראה דברי הראשונים שהביא רב"א באס"ז בזה:

ומצינו להריב"ש בכמה תשובות דס"ל דנוגע חשיב בעל דבר וכתב כן בשם הראשונים. עיין בסי' קס"ח (בד"ה ומה שאמרת כנגד) דמפורש בדב"ק דהנוגע בדבר דפסול הוא משום דהוי כבעל דבר עצמו ומפני זה אינו מבטל האחרים שעמו כי היכי דאמרינן בפ"ק דמכות נרבע יציל קרוב יציל וכו' ומתרצי' במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר אותם שאפשר להיות עדים אם הם פסולים פוסלים האחרים בצירופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שם עדות כלל כדי שיצטרף עם האחרים לפוסלן בצירופו ומטעם זה אמרו הראשונים דמשום הכי אמרינן בפ' חזקת ד' מ"ג גבי תנו מנה לבני עירי מהני סילוק שיסתלקו שנים מחלקם ויעידו ולא פסלינן להו משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דקודם סילוקם כיון דהוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל ולא מיקרי עדים פסולים וכי נסתלקו השתא הוא דהוו עדים ותחלתן וסופן בכשרות הוא עכ"ל וכדברים האלו כתב שם בסוס"י קצ"ה וכ"כ בסי' של"ט דכל שנוגע בעדות לא שייך למיקרייא עדות כלל ואפילו עדות פסולה עי"ש הנה מפורש דס"ל דמי שנוגע בדבר אינו בתורת עדות כלל ופשיטא דפיסולו מדאוריתא והרב כנה"ג בח"מ סי' ל"ג הגב"י אות כ"ב עמ"ש מרן הב"י בשם התוס' בפ' חזקת ד' מ"ג ד"ה וליסליקו דמאי דמהני סילוק גבי נוגע בעדות ולא אמרינן דהוי אין תחלתו וסופו בכשרות הוא משום שאין הפסלות תלוי בגוף אלא בממון כתב דכונת התוס' היא כמ"ש הריב"ש בסי' של"ט בשם הראשונים הנז"ל דכיון דקודם סילוקם הוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל וכונת התוס' היא כמ"ש הריב"ש אלא שבירר טעם הדבר עכ"ל והרא"ש שם בסי' מ' כתב כדברי התוס' וא"כ גם הרא"ש קאי בשיטת הריב"ש הנז"ל דנוגע בעדות חשיב בעל דבר ואינו בתורת עדות כלל. וגם בתשו' כתב הרא"ש בכלל י"ג סי' י"ג כדברי התוס' דב"ב הנז"ל עי"ש:

ובאס"ז שם (בד"ה אלא אחריות) כתב בשם הראב"ד על קושיית התוס' דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות דכי בעינן הכי ה"מ בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעין בעדותן וכי מסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות ולשון אחר פירשו (אולי צ"ל פירש דגבי ממון לא מיקרי תחלה בפסלות דכיון דמטו ליה הנאה מניה לאו בר עדות הוא כלל, והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן הרוג יציל וכו' במקיימי דבר אמר הכתוב וכו' עכ"ל. ולפי מה שביאר הרב כנה"ג בכונת התוס' נראה דגם דברי הראב"ד אפשר לפרש כן ומ"ש ולשון אחר פירש וכו' היינו ביאור לדבריו הראשונים וכיון דמדברי כל הנך רבוואתא מתבאר דסברי דנוגע בעדות לא חשיב עד כלל אלא בעל דבר עצמו חשיב פשיטא דלדידהו פיסול דנוגע לעדות הוא מדאוריתא דלא כדעת הרב תומת ישרים שהביא בזכרנו לחיים דס"ל דפיסולו מדרבנן וכן דלא כמו שצדד הרב חמ"ח שאביא בסמוך שהוא מדרבנן:

שוב ראיתי דמ"ש בזכרנו לחיים דהרב תו"י ס"ל דפיסול נוגע בעדות הוא מדרבנן לפי הנראה הוא טעות דבדבריו שהביא הרב כנה"ג באה"ע סי' ל"ה הגב"י אות ד' מבואר דס"ל דהוא מדאוריתא דבדין דהמקדש ע"י שני שילוחין הן הן עדיו וכו' שכ' מרן הב"י דהיכא דאיכא כפירת ממון לא אמרינן הן הן עדיו וכו' כתב וז"ל א"כ אפשר דאינה מקודשת כלל דאע"ג דמשום שבועת היסת נגעו בה ונגיעתם מדרבנן שמא כיון דמהת"ו כל הנוגע בעדות אינו בתורת עדות א"כ פיסולייהו הוי מן התורה אי נמי כיון שצרכים שבועה עדותן אינו עדות התורה אמרה עפ"י שני עדים יקום דבר יצאו אלו שאינם נאמנים אלא מצד השבועה תו"י סי' ע"ג הגהות הרי"ף למרדכי דקידושין עכ"ל הרי דכתב מפורש דמן התורה כל הנוגע בעדות אינו בתורת עדות וכן משמעות דברי הר"ן שהביא מרן הב"י שם עי"ש. הן אמת דראיתי להרב חמ"ח שם בסי' ל"ה סק"ג) שכתב בתו"ד דאפשר לומר דהא דפסול נוגע בעדות הוא מדרבנן אך אין נראה כן מדברי כל רבוותא הנז"ל וכן ראיתי להרב משאת בנימין בסי' צ"ח שכתב שנוגע בעדות עדותו בטל ופסול מדאוריתא וזה פשוט בתלמוד ובפוס' ובטור ח"מ סי' ל"ז וכו' עי"ש וכבר כתבתי דגם מדברי הרב מוהריב"ל שהביא הרב כנה"ג בח"מ סי' ל"ז נראה דס"ל דפיסול נוגע הוא מדאוריתא:

אלא דממ"ש הרב כנה"ג באה"ע סי' י"ז הגהות הטור אות ל"ה ששלחוהו לעיר אחרת לחפש אם ימצא עדות להתיר האשה יתנו לו ב' אלפים ואם לא יביא עדות המספיק להתירה יתנו לו אלף ואמר ששמע מנכרי מסל"ת שנהרג אותו יהודי נסתפק הרב מוהריב"ל אם יש לסמוך על עדותו כיון דהוי נוגע בעדות עכ"ל. נראה דהרב מוהריב"ל מספקא ליה בנוגע בעדות אם פיסולו מדאוריתא או אינו אלא מדרבנן דאל"כ מאי מספק"ל הא קי"ל דפסולים דאוריתא לא מהני לעדות אשה ופסולים מדרבנן כשרים לעדות אשה אלא ודאי דהא גופא מבעיא ליה אם פיסול נוגע הוא מדאוריתא וא"כ לא מהני לעדות אשה או אינו אלא מדרבנן ומהני לעדות אשה וזה היפך ממה שנראה ממ"ש בשמו בכנה"ג ח"מ סי' ל"ז הנז"ל, וצ"ל דכונתו כמו שצדדתי למעלה דהיא גופא מבעיא ליה אם פיסול נוגע הוא מדאוריתא או אינו אלא מדרבנן אלא שדבריו נראין היפך דעת רבוואתא הנז"ל דפשיטא להו דהוא מדאוריתא:

אחר כל אלה הדברים ראיתי דברי הרב מוהריב"ל הובאו בהרחבה בס' גט פשוט סי' ק"ך סק"ט והדברים אשר כתב בשמו הרב כנה"ג באה"ע הנ"ל, ובח"מ הנז"ל שניהם הם במקום אחד ותו"ד הוא שהקשה עמ"ש הרמב"ן דנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן משום מה אנו בחנם דאמאי לא יופסל מדאוריתא משום נוגע בעדות דניחוש שיעיד שקר כדי להרויח ממון וליישב קושיא זו שני דרכים לפניו. א) דפיסול נוגע בעדות לאו משום חשש דמשקר דלא חשדינן לאינשי בהכי אלא מגזרת הכתוב כמו בקרובים דאדם קרוב אצל עצמו וכל שאינו נוגע בגוף העדות לא חשיב נוגע בעדות ולכן אינו פסול אלא מדרבנן. ב) דנוטל שכר להעיד דפסול מדרבנן הוא דוקא בנוטל שכר טרחו ולא יותר ואם נוטל יותר הוי נוגע בעדות ופסול מדאוריתא, ואחר שכ' ב' דרכים אלו כתב שבא מעשה לידו באחד ששלחוהו וכו' כמ"ש בכנה"ג אה"ע הנז"ל וכונת ספקו הוא אם נאמר כהדרך הראשון או כהדרך השני דאם נאמר כהדרך הראשון הנוטל שכר להעיד בין שכר מועט בין מרובה אינו פסול אלא מדרבנן דלא חשיב נוגע אלא א"כ נוגע בגוף העדות ולפי זה יש להכשיר עדותו של האיש הזה כיון דאינו פסול מן התורה. או אפשר דאית לן למימר כהדרך השני דכל שנוטל שכר הרבה חשיב נוגע בעדות ופסול מן התורה וא"כ אי אפשר להכשיר עדות האיש הזה כן הוא כונת הרב מוהריב"ל כמו שמתבאר ממ"ש בשמו הרב גט פשוט עי"ש. ובשו"ת מעשה אברהם חח"מ סי' כ"א, ונמצא לפי זה דגם הרב מוהריב"ל ס"ל דמי שנוגע בעדות פסול מן התורה וכדעת כלהו רבוואתא הנז"ל, ודברי הרב גט פשוט הללו נאמרו ונשנו גם בספרו עזרת נשים בקונטריס עיגונא אות ל' ד' י"ח ע"ג והלאה (מדפוס לייפציג) ושם הביא בשם מר בריה תירוץ לקושית הרב מוהריב"ל, דמה שאמרו דנוטל שכר להעיד עדותו בטל משום קנס איירי בנוטל שכר משני בעלי הדין בשוה דאין לחוש שיעיד שקר לטובת האחד כיון דנוטל משניהם בשוה וכו' ושתיק ליה בתירוץ זה אך בג"פ דחה תי' זה דסו"ס היה לנו לחוש שמא אינו יודע שום דבר ברור בזה, ורק משום הנאת ממון שנותנים לו בשוה אומר מה שעולה על דעתו באומד הדעת עי"ש. ותירוץ הנ"ל כתב מדנפשיה הרב משנת ר' אליעזר בח"א סי' קי"א ד' קנ"ה ע"ג ולא הזכיר בזה מ"ש הרב בג"פ ושם ד' קנ"ו ע"ב ציין להרב שונה הלכות בהלכות בכורות ד' נק"ה, ועי"ש מה שהשיב ע"ד הרב בג"פ בזה:

ושם (במשנת ר"א) הביא מ"ש רבינו מוהר"י ן' מיגאש דטעם פיסול נוגע בעדות הוא משום שהוא בעל דבר וכתב שלזה כיוון הרמב"ם תלמידו שכ' בר"פ ט"ו מהל' עדות כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד דזהו כמעיד על עצמו עכ"ל, והביא מ"ש הרמ"ה בפ' חזקת דפיסול נוגע בעדות כפיסול קרובים דאדם קרוב אצל עצמו ועוד הביא מ"ש בתשו' הרב מוהר"ם מריקאנטי סי' תנ"ו בשם תשובת הראב"ד ומ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות ד' ט"ו בסוגיא דאילעא וטוביא קריביה דערבא הוו בשם הראב"ד דנראה מדברי הראב"ד דס"ל דנוגע בעדות אין פיסולו משום חשש דמשקר אלא משום דלא חשיב עד כלל דבעל דבר הוא דאדם קרוב אצל עצמו וכתב דהראב"ד ס"ל נמי טעמא דחשדא וכמו שרבינו ן' מיגאש כתב שני הטעמים והאריך עוד בעניינים אלו ולא יכולתי להתיישב בדבריו ושם בד' קנ"ו ע"א ראיתי שכתב דהרב תומת ישרים ס"ל דנוגע בעדות פסול מן התורה (דלא כמ"ש הזל"ח שהבאתי בראש האות) ושכן דעת הר"ן בפרק ב' דקידושין גבי מקדש על ידי שנים הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכו' עיש"ב ולמדנו מדבריו דגם הרמב"ם ס"ל דנוגע בעדות חשיב בעל דבר וא"כ פשוט דפסול מן התורה כיון שאינו עד כלל גם הרב משל"מ בר"פ ט"ו מהל' עדות כתב דנוגע בעדות פיסולו הוא משום דהוא בעל דבר, ועיין ג"כ בשו"ת נודע ביהודה מ"ק אה"ע סי כ"ט שכתב ג"כ דנוגע בעדות פסול מן התורה אלא שצדד שם אם גם לעדות אשה פסול עי"ש. ובשו"ת נדיב לב ח"ב חאה"ע סי' ח' ד' כ"ט ע"ד (ד"ה גם) ראיתי שכ' דבשו"ת עולת שמואל ח"מ סי' ז' האריך לבאר אם נוגע בעדות הוא מדאוריתא ואין מצ"א לראות דב"ק, אמנם מכל הרשום למעלה מתבאר דהוא מדאוריתא וכן דעת הג' שו"מ במהדורא ה' סס"י ה', וכן נראה דעת הרב פ"ת בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ה במ"ש שם בחצאי לבנה היינו באופן שאינו נוגע עי"ש:

והנה במה שכתבתי למעלה בד"ה ומצינו) דהרב כנה"ג פירש בכונת דברי התוס' בב"ב ד' מ"ג דסברי כשיטת הריב"ש דפיסול נוגע בעדות הוא משום דהוי בעל דבר ראיתי להרב משנת ר"א שם (בד' דק"ן ע"ד) שפירש כונתם דסברי דפיסול נוגע בעדות הוא משום חשדא וכי נסתלקה החשדא כשרים להעיד וחזר בו מפני שראה מ"ש הרב כנה"ג דכונתם דחשיב בעל דבר עי"ש, והרב ישמח לב נר"ו בחח"מ סי' ל"ז אות א' כתב בשם הרב מוהר"ם אשכנזי בכ"י שהוכיח מדברי התוס' בב"ב ד' כ"ט ד"ה הני נוגעין בעדותן דסברי דהטעם הוא משום חשדא דבזה אתי שפיר מה שהקשו דליהמנו במיגו וכו' דאי הוה ס"ל דחשיב בעל דבר מאי מקשו הרי המיגו לא מהני אלא דלא לאשוויי משקר מ"מ לא נפיק מבעל דבר אלא ודאי דסברי דהוא משום חשדא וכתב הרב ישמח לב דמזה סייעתא למה שפירש הרב משנת ר"א בכונת התוס' בד' מ"ג. ובעניותי לא זכיתי להבין הוכחה זו כלל דאם התוס' גם בקושייתם היו מודים דחשיבי נוגעים בעדותם ובכל זאת הוה קשיא להו מדאיכא מיגו היינו יכולים להבין מדבריהם דלית להו טעמא דבעל דבר. אבל הרי התוס' כל קושייתם הוא דהיכי אמרינן הני נוגעים בעדותם הרי אין נוגעים בעדותם כלל דאין להם שום הנאה בזה שהרי בלאו הכי הם פטורים מלשלם במיגו וכו' ולעולם אימא לך דבגוונא דאית ליה הנאה וחשיב נוגע בעדות סברי התוס' טעם הפיסול הוא משום דחשיב בעל דבר:

וראיתי בס' ימי שלמה בהלכות עדות ד' קס"ה ע"א שנסתפק אם נוגע בעדות כשר במידי דאיסורא והביא תשו' הרא"ם בח"א תוך סי' ס"ט דמתבאר דס"ל דבמידי דאיסור והיתר נאמן להעיד ושכ"כ הרב קהל יהודה בחיו"ד סי' קכ"ז ליישב קושית הרב ש"ך ושוב כתב דמצא שזו מחלוקת בין האחרונים ועי' בכל מה שרשמתי לעיל באות ז' בדין עד אחד נאמן באיסורין אם הוא אפי' קרוב וק"ל:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה