שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן נה
(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות קכ"ג).
משנת ראב"י קב ונקי אם הוא דוקא נגד יחיד או אף נגד רבים הוא מחלוקת עצום והאריכו בזה רבנן בתראי בעלי הכללים וראיתי להרב תפארת ישראל (פיה"מ) בפ"ג דמס' תרומות מ"ה דתנן ראב"י אומר האומר עשור מעשר זה וכו' שכתב וז"ל ומ"ש הר"מ ור"ב דקי"ל כת"ק ק"ל הרי משנת ראב"י קב ונקי ואין לומר דזה ליתא בחולק ארבים דהרי הרי"ף שבועות ד' ש"ח לא כ"כ וכ"כ רתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ט וכ"כ הרא"ש בה"ק הלכות טו"מ ד' כ"ח ע"ב ד"ה לה יטמא ועיין חו"י סצ"ד ד' צ"ד ע"ב וצ"ל כתוספות בכורות ד' כ"ג ע"ב דהיכא דלא מסתבר טעמיה אין הלכה כמותו עכ"ל ואיני מבין דבריו דאי נימא דנקטי האי כללא ואפי' נגד רבים היינו ודאי אף היכא דלא איתחזי לן דמסתבר טעמיה דאי דוקא בדאיתחזי לן דמסתבר טעמיה א"כ כללא למה לי ומאי אהני לן כללא הלא בכל דוכתא נקיטינן אף כיחיד נגד רבים היכא דמסתבר טעמיה כדמוכח במס' ביצה ד' י"א ע"א אלא למ"ד אין הלכה כר"י פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמיה דר"י קמ"ל הרי דאי הוה מסתבר טעמיה דר"י לא הוה אמרינן דהלכה כרבים והכי מוכח בש"ס בכמה דוכתי אלא ודאי כי יהבינן כללא לא תלינן מילתא במסתבר טעמיה או לא ומ"ש מדברי התוס' בכורות הנה דברי התוס' שם הם שנרגשו בהאי כללא מדמצינו בש"ס עירובין ויבמות דפסקו כראב"י בפרטות בדינים השנוים שם דלמה לי למיפסק בהנהו דוכתי בפרט כראב"י והא מכללא שמעינן דהלכה כמותו וע"ז כתבו יש דלא מסתבר כוותיה לפיכך הוצרך לפסוק הלכה עכ"ל ונמצא לפי זה דגם כי לא מסתבר טעמיה פסקינן כוותיה וא"כ כל דלא חזינן בש"ס דפסיק הלכה כוותיה אין לנו לומר אלא דקים ליה לש"ס דמסתבר טעמיה ולא הוצרך לפסוק בהדיא דסמך על הכלל ואין לנו ללמוד מדבריהם דהיכא דלדידן מיתחזי דלא מסתבר כוותיה לא נקיטינן כוותיה והדרא קושיא על הרמב"ם, והר"ב דכיון דאיתיה להאי כללא גם נגד רבים מנ"ל דבהא לא מסתבר ולא קי"ל כוותיה כל שלא נתפרש בש"ס שאין הלכה כמותו בזה או לכל הפחות איזו הוכחה דלא קי"ל כמותו על דרך שכתב הרב קול הרמז בעירובין פ"ח משנה י', דלפי מ"ש הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו בשם ר"ח דדוקא מנין ק"ב הלכות הוא דקי"ל כראב"י כל היכא דאיכא הוכחה דאין הלכה כמותו לא פסקינן כוותיה עי"ש וא"כ כל דליכא שום הוכחה בש"ס ודאי דאית לן למיפסיק כוותיה אי סבירא לן האי כללא גם נגד רבים כדאמר מר עפ"י דברי הרי"ף וכמו שכן הוא באמת דעת רובא דרבוואתא ומכללם הרי"ף והרמב"ם כמו שהאריך להוכיח כן הרב יד מלאכי בכלל תי"ז מהיכא תיתי לומר מדנפשין דלא מסתבר בהא כוותיה וכיוצא לזה השיב מרן מוהרד"ף בשושנים לדוד בפ"ח דעירובין שם, עמ"ש הרב ב"ד דטעמא דפסק הרמב"ם התם כרבנן משום דמסתבר טפי טעמייהו ורצה לדמותו למ"ש הרב תוי"ט בפ"ב דכלאים מ"ט דמשום דלא אתפרש טעמא דראב"י פסק כרבנן דליתא א"א דמי כלל דהתם לא אתפרש טעמא דראב"י כלל ואין ללמוד מזה לומר דמסתבר טעמא דרבנן טפי ומשו"ה ליפסוק כוותייהו עי"ש, וגם מאי דמוכח מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים ד' כ"ג סוף ע"ב, וכן מדברי התוס' שם דתלי במסתבר טעמא היינו לגבי חכמי הש"ס שהם רשאים לומר דמסתבר כוותיה או כהחולק אבל הפוסקים אין בכחם לומר בהא מסתבר ובהא לא מסתברא כל דליכא הוכחה מהש"ס דא"כ נתת תורת כל אדם בידו והכלל בטל מעיקרו:
ומ"ש הרב תפ"י דהרב תוי"ט כתב דגם נגד רבים הלכה כראב"י איברא דאף דלא כתב כן בפירוש הכי מוכח ממ"ש וז"ל ומ"ש הרב הלכה כחכמים אע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה דמשמע דאי לאו דלא אתפרש טעמיה הוה לן למינקט כראב"י נגד חכמים מ"מ בעירובין פ"ח מ"י הנ"ל (בד"ה וחכמים אומרים) כתב כ"ש שהרב והרמב"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב"י משום דס"ל דלאו כללא לכל מקום והוכיח שכן גם דעת הרי"ף והרא"ש עי"ש. ואילו היה הרב תפ"י רואה דבריו אלה היה מיישב בזה ההיא דתרומות דעסיק בה. והרב יד מלאכי בכלל תי"ז אחר שהאריך להוכיח שדעת הרי"ף דנקיטינן כראב"י אף נגד רבים שכן שנה לנו בזקנותו והביא בידו המלאה חבל נביאים מתנבאים בסיגנון אחד שכן היא דעת הרי"ף סיים וכתב (סמוך לד"ה וראיתי) ומכאן אתה דן דלא צדק הרב תוי"ט במ"ש בפ"ח דעירובין מ"י דלדעת הרי"ף לאו כללא הוא לכל מקום דליתא עכ"ל, ואילו עמ"ש הרב תוי"ט שכן דעת הרמב"ם והר"ב ג"כ לא ערער כלום משום דלקמיה בבואו לברר דעת הרמב"ם כהרי"ף בזקנותו או בילדותו לא נתיישבה דעתו בדבר זה כי עינו ראה סתירות רבות בדברי הה"מ ובדברי מרן כ"מ כיעי"ש וא"כ לא נפלאת היא סברת הרב תוי"ט בדעתו אף אנן נמי נימא משום יתובי דעתין בההיא דתרומות כשיטת הרב תוי"ט בעירובין הנ"ל ובדעת הרא"ש שכתב הרב תפ"י דס"ל דגם נגד רבים הלכה כמותו כן כתב גם הרב יד מלאכי בריש כלל תי"ז ומלבד הנהו דוכתי דאייתי בידיה להוכיח כן כיעי"ש, הכי מוכח נמי ממ"ש בפירושו למס' נדרים ד' כ"ג ע"ב אמאי דאבעיא אל אי פליגי רבנן עליה דראב"י ואי הלכה כראב"י כתב ע"ז ואע"ג דאמרינן בפ' הבע"י ד' מ"ט משנת ראב"י קו"ן דילמא הכא מסתבר טעמייהו דרבנן עכ"ל וכ"כ התוס' שם ועי"ש מ"ש עוד אי נמי וכו' והרב סדר הדורות (באות ר' אליעזר בן יעקב) הביא זה בשם התוס' ולא הזכיר את דברי הרא"ש וכ"כ הרב מוהרצה"ח בהגהותיו שם ועיין בענין זה בדברי רבנן קדישי שרשמתי באות קכ"ב שכלם הם המדברים גם בכלל זה, ומדברי הרדב"ז שהביא הרב נחמד למראה בדף פ"ח סוף ע"ג שכתב בס' יקר תפארת בפרק י' מהלכות מעשר שני דמה שפסק הרמב"ם כחכמים היינו משום דסובר דלא אמרו משנת ראב"י קב ונקי אלא במשנה מוכח דס"ל דגם נגד חכמים הלכה כמותו:
והנה הרב יד מלאכי שם הביא מ"ש מרן החביב בדינא דחיי ח"ב ד' כ"ח ע"ב דלדעת הרמב"ם והסמ"ג לית הלכתא כראב"י נגד רבים וכתב שדבריו תמוהים שהרי כתב הה"מ בהלכות אישות ר"פ י"ב דאף שהם שנים נגד ראב"י משנת ראב"י קו"ן, ויפה השיב ע"ז מ"מ בס' מנחה טהורה ד' ק"ך ע"ב שדברי הה"מ לאו אליבא דהרמב"ם אמורים אלא סברא דנפשיה הוא. אמנם מ"ש שם עוד על מה שהביא הרב י"מ מדברי הה"מ בסו"פ ששי מהלכות שבת (ורבינו פסק כמותם לפי שהם שנים לגבי ת"ק ועוד משנת ראב"י קו"ן) דלא עיין יפה דהתם נאמר כל בתר איפכא דראב"י ור"ן פליגי את"ק ופסק כותייהו דרבים נינהו ועוד דמשנת ראב"י קו"ן והכונה במ"ש ועוד ר"ל דאפילו היה ראב"י יחיד בסברתו הלכה כמותו משום דמשנתו קו"ן וא"כ אין שום ראיה מהכא להיכא דפליגי עכ"ל. ובעניותי לא זכיתי להבין דב"ק דודאי כונת הה"מ לומר דאף אי לא הוה קאי ר"ן בשיטתיה דראב"י והוה ראב"י לחודיה פליג את"ק הוה לן למיפסק כראב"י דמשנתו קב ונקי, וא"כ לפי מאי דמשמע ליה להרב יד מלאכי דסברת הת"ק חשיב רבים כאילו תני בהדיא חכמים אומרים שפיר מוכיח דס"ל להה"מ בעד רבינו דכללא דראב"י היא אף נגד רבים, ולפי הנראה לא היה צריך למ"ש כנז"ל שהרי לפי מ"ש שם לקמיה דעד כאן לא אמר הרב דינא דחיי דאין הלכה כמותו נגד רבים אלא דוקא כשנזכר בפירוש וחכמים אומרים וכיוצא אבל מה ששנוי סברת ת"ק בסתם לא חשיב רבים לענין זה ועפ"י חילוק זה בא לכלל ישוב כל דברי הה"מ ומרן כ"מ שנראים כסותרים בענין זה כיעי"ש. לפי זה נראה דההיא דפ"ו מהלכות שבת נמי מתיישבת בזה דהתם היא סברת הת"ק ולא הוזכר חכמים אומרים ולכן שפיר קאמר הה"מ דאף אי לא הוה ר"ן קאי כוותיה כראב"י הלכה כראב"י נגד סברת הת"ק דחשיב לזה ת"ק יחיד ומשנתו קב ונקי אלא דבעיקר ישוב זה יש לפקפק לענ"ד דודאי לא נוכל לכחד דסברת הת"ק ששנויה בסתם חשיבה סברת רבים כמו שמתבאר מדברי התוס' בריש מס' ביצה וביבמות ד' מ"ד, ומדברי הראב"ד והרשב"א והרא"ש כמו שרשמתי במערכת הסמ"ך אות ס"ט לענין כללא דסתם משנה עי"ש ובמה שהבאתי במערכת הי' אות ל"ה, וא"כ לא מסתבר לחלק בין שנוי בלשון חכמים לסברת הת"ק שנשנית בסתם ועוד איני יודע מה יענה למ"ש הה"מ בפרק י"ח מהלכות שבת הי"א אמתניתין דצרור אבן כדי לזרוק בעוף ראב"י אומר כדי לזרוק בבהמה וז"ל ובגמרא אמר ר' יוחנן והוא שמרגשת בה וכמה שיעורה תנא ראב"י אומר משקל עשרה זוזים ע"כ, ולכך פסק רבינו כראב"י עכ"ל. והמובן מדברי הה"מ הוא דמשום דר' יוחנן מפרש מילתיה דראב"י פסק רבינו כמותו הא לא"ה הוה פסיק כת"ק ולא הוה משגח בכללא דראב"י ואמאי הא סברת ת"ק לא נשנית בלשון חכמים אלא סברא סתמית ומן התימה על ה"מ שמאחר שהרב י"מ בכלל המקומות שהביא בזה ציין גם הא דפי"ח מהלכות שבת איך כתב דעפ"י חילוקו (בין חכמים אומרים לסברא סתמית) מתיישבים כל דברי הרמב"ם והה"מ וכ"מ וכו' כיעי"ש, והאדם יראה לעינים דלא יתיישב בזה הך דצרור וכו':
ונגד סתם משנה לא אמרינן משנת ראב"י קו"ן כן מתבאר ממ"ש הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ד הלכה ח' עי"ש בדברי מרן כ"מ, ועיין מלא הרועים בח"ב בקונטריס שונה הלכות בכללין ד' מ"ד ע"א אות י' שכתב בשם מגיני שלמה ד' פ"ז בדפוס אמשטרדם שהאריך ומסיק דנגד סתם משנה אין הלכה כראב"י וסייעיה מסוטה ד' מ"ג הבונה בית התבן ובית הבקר וכו' דפסקו כל הפוסקים כסת"מ נגד ראב"י שבבריתא דש"מ דהלכה כסת"מ עדיף מכללא דמשנת ראב"י וצל"ע בגוף ס' מג"ש אם הביא דברי הרמב"ם הנ"ל. גם הרב מקנה אברהם בח"ב סי' פר"ה כתב בשם הרב דינא דחיי עשין ד' כ"ח ע"ג לדעת הה"מ דאף אם הלכה כמותו נגד רבים היכא דסתם לן תנא כוותיה לית הלכתא כוותיה, ועי"ש באות פר"ו (בד"ה אמנם), אך הרב סדר הדורות (באות ר"א בן יעקב) כתב בשם הרב מגיני שלמה בריש פסחים דמשנת ראב"י קו"ן אפילו נגד רבים כדאיתא ביבמות ל"ז ס' ומשמע שם אפי' נגד סתם הלכתא כוותיה וכו' ובחי' ליבמות חקר אי הלכה כראב"י אפי' נגד סתם משנה ואפשר נגד סתם מתני' לא אמרינן הכי ועיין סמ"ג מל"ת של"א עכ"ל, כנראה דהא מילתא רפיא בידיה וטפי מסתבר ליה דאיתיה גם נגד סתם:
וכתב עוד במקנה אברהם שם באות רפ"ח דליתיה להאי כללא אלא כי קאמר מילתא דנפשיה אבל כי אמר בשמא דאחריני לא ק"ל כוותיה כמ"ש בעץ החיים פ"ד דמס' כלאים מ"ח. והנה ס' עץ החיים אין בידי ובמערכת הכ"ף אות ק"ל ועי"ש בהמפתחות שבסוף האות) הבאתי דכמה רבנים כתבו כן גבי כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו שאינו אלא כשאומר דבר מעצמו אבל לא כשאומר בשם אחרים ושדינא בה נרגא דמדברי התוס' מוכח דלא שנא ועי"ש באות קטן מ"א ומ"מ בכללא דקמן יתכן לומר כן עפ"י מ"ש מרן חיד"א ביעיר אזן מערכה זו אות ט' דמסתברא דכללא דמשנת ראב"י קו"ן, איתיה גם בבריתא מלבד הטעם שכתבו הראשונים דדוקא כי אמרינן במשנתינו משמע משנה ולא בריתא אבל לשון משנת משמע נמי בריתא עוד הוסיף לדקדק דברשב"ג וכיוצא תלו הדבר בתנא השונה דברי רשב"ג אבל הכא תלו הדבר בעצמו של ראב"י ואמרו משנת ראב"י קו"ן, ומוכח דר"ל לימוד ראב"י קב ונקי וא"כ הוא כל לימודו בין משנה בין בריתא, ותיבת משנת קאי על ראב"י כמבואר עכ"ל. וא"כ נוכל לומר ג"כ כיון שתולה הדבר בלימוד של ראב"י י"ל דהכונה היא הלימוד שלו בעצמו שאומר סברא דנפשיה ולא במה שאומר בשם אחרים ועיין בס' בנין שלמה לידידי הגאון אישי כהן גדול מוהרש"ל מווילנא יצ"ו בסי' ל"ז (בד"ה ומיהו) שתמה עמ"ש בליקוטי מוהרי"ל בההיא דיומא הנ"ל דנקיטינן כראב"י דמשנתו קב ונקי ולא זכר שהרמב"ם פסק בהיפך: