אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן נ

סימן מט

(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ח).

נון מצות לאו ליהנות ניתנו דעת הרז"ה בפרק ראוהו בית דין (גבי מודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא במצוה דאוריתא כתקיעות דר"ה אבל בדרבנן אמרינן ליהנות ניתנו ואסור באיסורי הנאה והר"ן שם חולק עליו דמ"מ מצוה איכא והביא מחלוקת זה הרב מלא הרועים במערכה זו אות ד' והרב ארעא דרבנן הביא רק סברת הרז"ה וכתב שבס' שמע יעקב האריך בזה וכעת לא ידעתי איה מקום כבוד דבריו בזה והרב קרבן אליצור בד' ס"א ע"ג כתב שהרב שער אפרים בסי' ל"ח תמה על הרז"ה מש"ס דעירובין ד' ל"א גבי מערבין בבית הקברות וכו' דמתבאר דמשום מצוה דרבנן לילך אל בית משתה מותר לערב בביה"ק וכן פסקו הפוסקים והיינו משום דמלל"ן והוכיח שהרשב"א ס"ל דבמצוה דרבנן נמי אמרינן מלל"ן ממ"ש בתשו' סי' תשמ"ז דהמודר הנאה מחברו ונתן לו לולבו עמ"ל יוצא בו ביו"ט ב' דמלל"ן אבל לא ביו"ט א' דבעינן לכם. והרב המחבר הקשה עוד מסוגיא דפרק חלון ד' פ"א ע"ב דעושין לחי מעצי אשרה והצ"ע והרב שער המלך בפ"ח מהל' לולב ה"א (תוך ד"ה ודע עוד) הקשה דברי הרז"ה אהדדי דממ"ש בפ' לולב הגזול דיוצאין י"ח לולב בשל איסורי הנאה ביו"ט שני מתבאר דס"ל דגם בדרבנן אמרי' מלל"ן היפך ממ"ש בפרק ראוהו ב"ד ולכן כתב דלא אמר הרז"ה דבדרבנן לא אמרינן מלל"ן אלא גבי מודר הנאה משופר דס"ל דאיכא הנאת הגוף בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפ"א מהל' שופר דין ג' וכ"כ הרב פר"ח בסי' תקפ"ו סק"ה שזה דעת רבינו וכיון דאיכא הנאת הגוף משו"ה ס"ל להרז"ה דבדרבנן לא אמרי' מצות לל"ן אבל בלולב דליכא הנאת הגוף גם הרז"ה מודה דגם בדרבנן אמרי' מלל"ן ואין דברי הרז"ה סותרים וגם אין הכרח דהרשב"א חולק על הרז"ה אתוד"ק ויישב בזה קושית הרב שע"א מההיא דמערבין בביה"ק דהתם לא חשיבא הנאת הגוף כיון שאין נהנה מגוף האיסור אלא שהאיסור גורם לו ליהנות מדבר אחר וכו' ולא מיקרי הנאת הגוף אלא כשנהנה מגוף דבר האיסור כמו בשופר או באוסר הנאת תשמישה וכו' עי"ש בד' מ"ו ע"ב (מדפוס חדש בד"ה ואחר זמן רב) והרב נחמד למראה בח"א דף צ"ח סוף ע"ב הזכיר מחלוקת הרז"ה והר"ן וציין בסוף דבריו לעיין בתשו' הרשב"א ח"א סי' תשמ"ו מחשבתו ניכרת שכונתו לומר דהרשב"א קאי בשיטת הר"ן דגם במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן ואינו כ"כ מן התימה אם נעלם ממנו כל גוף דברי הרב שעה"מ הנ"ל אך תמיה לי על הרב פתח הדביר בח"ב סימן רי"ו אות ג' שכתב בשם הרב מר וקציעה שאין לברך על קול ערב משום שאסור להשתמש בקול ערב אלא במקום מצוה והיכא שמשתמש בו במקום מצוה אין לברך על הנאתו דמלל"ן והרבה לתמוה עליו ואחת מתמיהותיו היא דמצוה זו המתקיימת ע"י הקול לכל המרבה אינו אלא מצוה דרבנן ובמצוה דרבנן הוא מחלוקת הרז"ה ס"ל דלא אמרי' בה מלל"ן והר"ן דחה דבריו דמ"מ מצוה איכא והרשב"א בסימן תשמ"ו נראה דקאי כשיטת הר"ן וא"כ הול"ל דטעמיה אינו אלא למ"ד דגם בדרבנן אמרי' מלל"ן ע"כ תו"ד והוא פלא שבתחלת האות כבר הזכיר דברי הרב שעה"מ בענין זה ואם כן איך כתב דהרשב"א והרז"ה פליגי דלפי מה שפירש הרב שעה"מ בכונת הרז"ה בטלה מחלוקת והכריח כן מדברי הרז"ה עצמו כאמור. גם הרב ערך השלחן בסוס"י שפ"ו הקשה לדעת הרז"ה מדקי"ל שם ס"ח דמערבין באיסורי הנאה ותירץ כמ"ש הרב שעה"מ דלא אמר הרז"ה אלא בדאיכא הנאת הגוף שנהנה מגוף האיסור ויישב בזה גם קושיית הרב שע"א עי"ש:

ב

ועל דברי הרב שער המלך הנ"ל יש לדקדק דלפי מה שכתב דהרז"ה לא אמר אלא במודר הנאה משופר למה הוצרך לומר דהנאת הגוף היא שמיעת הקול שופר שהנאה זו היא מחודשת דהגם דמפשט דברי הרמב"ם משמע כן דבשמיעה עצמה איכא הנאה מ"מ ודאי דאינו מוכרח ויש לפרש שכונתו על התקיעה עצמה כמו שכתבו מהראשונים בפירוש שהרבה בני אדם נהנים כשהם תוקעים וא"כ היה לו לפרש גם לדעת הרז"ה כן ומה צורך לומר לדעתו דההנאה היא שמיעת הקול ועוד יש לדקדק דבאמת עינינו הרואות דדברי הרז"ה הם המדברים על המודר הנאה מחברו ולא על המודר הנאה משופר וגם הרב שעה"מ עצמו כשהביא דעת הרז"ה בחלוקא דרבנן שכתב לחלק בין מצוה דאוריתא לדרבנן כתב שדבריו הם כדין המודר הנאה מחברו. לכן נ"ל דמ"ש מעיקרא הוא דוקא אבל מ"ש אח"כ דלא אמר הרז"ה אלא במודר הנאה משופר לאו דוקא וצריך להגיה במקומו במודר הנאה מחברו כנ"ל וק"ל:

ג

ועל פי דברי הרב שער המלך בדעת הרז"ה מתיישב שפיר גם קושיית הרב קרבן אליצור מדעושין לחי בעצי אשרה כמבואר דבההיא נמי ליכא הנאת הגוף בהדי מצוה לכן גם להרז"ה אמרי' ביה מלל"ן ומתיישב ג"כ מה שהקשה הרב טל אורות בתשו' סי' ב' ד' ב' ע"ד מסוגיא דעירובין ד' ע"ח ע"ב גבי עשהו לאשרה סולם מהו וכו' והוכיח מינה דעד כאן לא מבעיא לן אלא גבי ערובי חצרות דאינו לדבר מצוה אבל בערובי תחומין דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה פשוט דמערבין בה ש"מ דגם במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן והיא כקושית הרב שער אפרים ומתיישב עפי"ד הרב שעה"מ הנ"ל. שוב ראיתי בטל אורות שם דף ג' ע"א שתירץ קושייתו עפ"י חילוק זה וכתב שהרב מקראי קדש בפ"ח מהל' לולב כתב עוד שני תירוצים בדעת הרז"ה ולעולם דהרז"ה מודה דגם במצות דרבנן אמרי' מצות לל"ן גם מה שהכריח הרב זכרון יצחק הובא בנחלת צבי להרב פ"ת ביו"ד סי' יו"ד מדין אסור לשחוט מסוכנת בסכין תשמישי ע"ז כסברת הרז"ה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מלל"ן יש לדחות לפי מה שכתבתי באות פ"ו (ס"ק ה') דלא חשיבא ההנאה שמחמת השחיטה הנאת הגוף א"כ בכה"ג גם הרז"ה מודה דאמרי' מלל"ן וא"כ הוה לן למישרי גם מיעוט בתרא מטעמא דמלל"ן אלא דאין שייך בההיא הא דאלל"ן:

ד

וראיתי להרב נחמד למראה בח"א ד' צ"ח ע"ב שהביא מ"ש הרב צנצנת מנחם דף פ"ט ע"ג (והביא דבריו שם בד' צ"ז ע"ג וסוף ע"ד עי"ש) גבי תכלת שהיו צובעים בדם חלזון דמה שהותר למלאכת שמים הוא משום שהיו מערבין גם סממנים אחרים ומבטלים את דם החלזון ואף דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ כיון דאין איסור הביטול אלא מדרבנן לגבי מצוה לא גזרו וסייעו ממ"ש הרב ב"ח דאיסור הביטול הוא משום שנהנה ומלל"ן וע"ז כתב הרב נח"ל ומיהו אין להקשות דכיון דאיסור דם חלזון אינו אלא מדרבנן (כמ"ש שם בד' צ"ו ע"ג בד"ה ואחד בשם הרב מוהרמב"ח עי"ש) הא כתב הרז"ה דבכה"ג לא אמרי' מלל"ן דהא ליתא דהא הר"ן חולק עליו וכן העלו הרבנים שער אפרים סי' ל"ח ומקראי קדש בפ"ח מהל' לולב דגם בדרבנן אמרי' מלל"ן אתו"ד נמצא לפי דבריו דדברי הרב צנצנת מנחם לא מצו אתו אליבא דהרז"ה ואמנם לפי דברי הרב שער המלך הנ"ל בכה"ג גם להרז"ה אמרינן מלל"ן כיון דאינו נהנה מן האיסור עצמו שאפילו בגוף החוטין שמטיל בבגד אין שום הנאת הגוף רק הנאתו הוא שע"י הציצית הותר הבגד בלבישה ונהנה מהבגד ואם כן בכה"ג לכ"ע גם במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן ועיין לעיל באות פ"ו שהבאתי כן בשם הרב קובץ על יד דמה שבחוטי ציצית אין לאסור משום איסורי הנאה אלא משום מכתת שיעוריה הוא לפי שאין בהם הנאת גוף ממש:

ומלבד זה אני בער ולא אדע מה היה לו להקשות משיטת הרז"ה על זה דהרז"ה לא אמר אלא דבמצוה דרבנן לא אמרי' מלל"ן להתיר בזה לעשות המצוה דרבנן באיסורי הנאה דאוריתא דמצוה דרבנן כדבר הרשות חשיבא ואסור ליהנות לדבר הרשות ואילו הרב צנצנת מנחם הוקשה לו איך מבטלין איסור לכתחלה כדי לקיים מצות ציצת דאוריתא וניחא ליה דכיון דאיסור הביטול הוא מדרבנן אף אם איסור דם חלזון הוא מדאוריתא שפיר דמי דלגבי מצוה לא גזרו וכ"ש אם נאמר דאיסור דם חלזון הוא מדרבנן דשפיר דמי לבטלו משום המצוה וכיון דלמצוה דאורייתא הוא דמבטלינן ליה לא ידעתי מאי שיאטיה דשיטת הרז"ה בזה:

ה

והרב מראה הפנים ע"ד הירושלמי בסו"פ י"א דמסכת תרומות לא נחית לחילוק שחילק הרב שער המלך. ואהכי כתב דמהירוש' שם יש תשובה להרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן לא אמרינן מלל"ן ואילו הירושלמי קאמר דמי שאין לו שמן חולין להדליק בו נר חנוכה מותר להדליק בשמן שריפה ועל כרחין היינו מטעם דמצות לל"ן וש"מ דגם בדרבנן אמרינן מלל"ן וכדמוכח בעירובין ד' ל"א גבי מערבין בביה"ק וכו' וכבר חלקו הרשב"א והר"ן על הרז"ה וכו' וגם הרמב"ם דפסק להא דירוש' דס"ל כן וכו' אתוד"ק עי"ש ובריש מס' פאה ד"ה והקדש (והביא דברי הרז"ה שלא בדקדוק שכתב בשמו שמחלק בין תקיעות ראשונות שהן מדאוריתא לאידך שהן מדרבנן. ולא כן הם דברי הרז"ה אך בחלקות ישית בין תקיעות דר"ה לתקיעות דתעניות אלא שהר"ן הוא שכתב דלדעת הרז"ה ה"ה בתקיעות של ר"ה עצמן יש לחלק בין תקיעות של תורה לשל דבריהם לפי טעמו וחלק עליו כיעי"ש ובשו"ת שואל ומשיב מהדו' ה' סי' מ"ה כתב שאין דברי הר"ן מוכרחים וי"ל דבדוקא קאמר הרז"ה לחלק בין תקיעות דר"ה לשל תעניות אבל בתקיעות דר"ה אין חילוק בין של תורה לשל דבריהם והבאתי תו"ד לקמן בס"ק יו"ד) ולפי האמור דהרז"ה לא אמר דבדרבנן לא אמרי' מלל"ן אלא במצוה דאית בה הנאת הגוף ניחא דבנר חנוכה דאסור להשתמש לאורה לית ליה הנאת הגוף ומודה הרז"ה דאמרינן בה מלל"ן ואינו מוכרח דהרשב"א חולק על הרז"ה כאמור (והרב טל אורות בתשו' הנ"ל דשקו"ט בדברי הרז"ה הנ"ל ושם בד' ח' ע"ד הביא הירושלמי דתרומות הנ"ל ונשא ונתן בו ולא העיר כלל מדברי הירושלמי לשיטת הרז"ה הנ"ל לפי הנראה היינו משום שלפי מה שביאר בעצמו בד' ג' ע"א דלא אמר הרז"ה אלא בדאיכא הנאת הגוף כמו שאכתוב לקמן בסמוך א"כ אין מקום להקשות עליו מנ"ח דליכא הנאת הגוף):

ו

עוד נראה ליישב קושיית הרב מראה הפנים הנ"ל עפ"י מ"ש הרב מלא הרועים במערכה זו אות ד' דנ"ל דע"כ לא אמר הרז"ה דבמצוה דרבנן לא אמרינן מלל"ן ואסור לעשות המצוה במידי דאיסורי הנאה אלא דוקא כשאסור מן התורה אבל איסורי הנאה דרבנן מותרים לגבי מצוה דרבנן דאמרינן בהו מלל"ן ומותר כיון דתרווייהו דרבנן וכדבריו כתב הרב ערך השלחן בסימן שפ"ו ליישב קושית הרב שע"א לשיטת הרז"ה מדמערבין בבית הקברות והיה בהניח דהרז"ה ס"ל דאיסור הנאה מן המת ומבית הקברות היא מדרבנן ואי נמי דאיסור תחומין אפילו חוץ לי"ב מיל להרז"ה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא יכול לילך בלי ערוב וכיון דאיסור דרבנן הוא מודה הרז"ה דאף במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן וכדברי הרב ערך השלחן הנ"ל כתב רב אחד ה"ד הרב טל אורות בתשו' לא"ח סי' ב' ליישב קושיית הרב שע"א והרב המחבר פקפק על דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו להבין פקפוקו על דברי הרב הנ"ל (מההיא דעשאו לאשרה סולם וכו' עי"ש) ומ"מ גם מדבריו בד' ג' ע"א (בד"ה שוב) נראה דמתבאר חילוק זה שהרי כתב דכשאסר עצמו בנדר דאסור מן התורה דוקא למצוה דאוריתא אמרינן דמלל"ן אבל לא למצוה דרבנן דאין כח בידם להתיר איסור תורה כדי לקיים מצותם עי"ש משמע דאם אין האיסור אלא מדרבנן ודאי יש כח בידם להתיר איסורם במקום מצוה דהם אמרו והם אמרו והרב קרבן אליצור בד' ס"א ע"ד רצה ליישב קושיית הרב שע"א (מדמערבין בבית הקברות) עפ"י הנחה זו דהנאה מן המת אינו אלא איסור דרבנן ומשו"ה גם למצוה דרבנן אמרי' מלל"ן אלא דלא נתקררה דעתו משום שהוק' לו דאם קיום מצוה דרבנן חשיבה הנאה לגבי איסור תורה ה"ה לגבי איסור דרבנן ונראה דאין מזה הכרח דשפיר י"ל דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון וכי היכי דבאיסור תורה ומצוה דאוריתא אמרינן מלל"ן הכי נמי בתרווייהו דרבנן ועיקר מאי דהדר ביה רב ק"א הוא מפני מה שהוקשה לו דלא יתכן לומר דאיסור הנאה מן המת הוא מדרבנן כמו שהאריך להוכיח כן עי"ש שכתב והיותר ק"ל וכו' דודאי ההנאה מן המת הוא איסור תורה וכו' גם הרב טל אורות שם דחה יישוב זה עפ"י מה שהוכיח דאיסור הנאה מהמת הוא מן התורה כיעי"ש ועיין במה שרשמתי בענין זה לקמן באות צ"ב וצ"ג (הוא בקונטריס זה סי' נ"א וסי' ב"ן) ואף אם באמת הרב קרבן אליצור ס"ל דלהרז"ה גם אם המצוה והאיסור תרווייהו מדרבנן לא אמרינן מלל"ן. מ"מ דעת הרבנים הנ"ל כמ"ש הרב מלא הרועים דבתרווייהו דרבנן מודה הרז"ה דאמרינן מלל"ן:

אמור מעתה דעפ"י האמור אין סתירה לשי' הרז"ה מדברי הירושלמי דסוף תרומות הנ"ל משום דאף דהנאה של כילוי אסורה בתרומה מ"מ במחלוקת הוא שנוי אם איסור זה הוא מדאורי' ודעת הרמב"ם ורש"מ דאינו אלא מדרבנן כמו שהאריך בזה רבינו המשל"מ בפ"ב מהל' תרומות הי"ד וכתב דמדברי התוס' נראה דסברי דהוא מדאוריתא ועכ"פ לא נמצא מפורש כן בדברי התוס' ולכן צדד בכונתם דגם הם מודים דאינו אלא מדרבנן עי"ש וא"כ ודאי לא נפלאת לומר דהרז"ה ס"ל דהנאה של כילוי אינה אסורה אלא מדרבנן. ומשו"ה התירו משום מצוה דרבנן דכיון דתרווייהו דרבנן גם להרז"ה אמרינן מלל"ן:

ז

עוד אפשר ליישב קושית הרב מראה הפנים הנ"ל עפ"י מ"ש הרב טל אורות בתשו' הנ"ל ד' ג' ע"א דעד כאן לא אמר הרז"ה דבמצות דרבנן לא אמרינן מלל"ן אלא גבי מודר הנאה דקונמות חמירי משאר איסורי הנאה כמ"ש מרן כ"מ בסוף פ"ה מהלכות נדרים דאע"ג דבעלמא זה וזה גורם מותר מ"מ בנדרים דחמירי לא אמרינן הכי וא"כ גם להרז"ה יש לחלק כן והביא דברי התוספות בעירובין דף ל' ע"א שכתבו בשם רשב"ם דבקונמות לא אמרי' מלל"ן והכי נמי י"ל לדעת הרז"ה לענין מצות דרבנן ויישב בזה קושיית הרב שער אפרים מדמערבין בביה"ק דגם להרז"ה בשאר איסורי הנאה אמרינן מלל"ן במצוה עי"ש וא"כ בשמן שריפה שייך שפיר לומר מלל"ן גם לגבי מצות נר חנוכה דרבנן. וכן מתיישב גם מה שהקשו שאר רבני האחרונים על הרז"ה בחשבם דהרז"ה אמר כן דרך כלל על כל האיסורים דלפי דברי הרב טל אורות בשאר איסורין גם להרז"ה אמרינן במצות דרבנן ג"כ מלל"ן ומצאתי להרב טעם המלך אשר בשער המלך בפ"ח מהלכות לולב (בד"ה וא"כ יש) שכתב ג"כ לחלק בענין תקיעת שופר בין קונמות לשאר איסורין שהביא קושית הרב מוהרמב"ח בס' כפ"ת לדברי הכל בו דדוקא אחר תוקע לו אבל הוא לא יתקע משום שנהנה וכו' דא"כ בשופר של ערלה ושל שלמים אמאי יוצא ונדחק לומר דגם שם רק השומע יוצא ולא התוקע ולזה כתב די"ל דאף הכל בו לא אמר אלא במודר הנאה דבמודר הנאה מצינו דאף הנאה מועטת אסורה דהא ויתור אסור וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות נדרים ה"ג וכמ"ש מרן כ"מ בשם מוהר"ם מטיווילי לענין טובת הנאה שבכל מקום מותר ובנדר אסור עיין ברמב"ם פ"ז הי"א משא"כ בשופר של עולה ושלמים דהתם בעינן הנאה מעליא עי"ש וא"כ להרז"ה אפ"ל כמ"ש הרב טל אורות כנז"ל וראיתי להרב ענג יו"ט סוס"י נו"ן שכ' דהרב פנ"י כתב גבי נר חנוכה דבטבל אף שאסור הנאה של כילוי לגבי נר חנוכה אמרי מלל"ן וכתב ע"ד דבטבל לא שייך לומר מלל"ן דדוקא היכא דכל ההנאות אסורות דאז חזינן דהקפידה תורה שלא יהנה מזה בזה אמרינן דמלל"ן אבל בדבר שכל ההנאות שרי רק הנאה של כילוי אסור עיקר הקפידה היא על הכילוי אף אם הכילוי בא מהנאת מצוה אסור דהא מ"מ מכלה הטבל קודם ההרמה עכ"ל ואין ס' פנ"י (לשבת) מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי הירוש' הנ"ל וכעת לא ידעתי מה יענה הרב ענג יום טוב להירושלמי ופסק הרמב"ם הנ"ל דמבואר דאף בדבר שכל ההנאות שרו ורק ההנאה של כילוי הוא דאסור אמרינן מלל"ן וצ"ע:

ח

וראיתי עוד שם (בטעם המלך הנ"ל) שכתב שלולא דברי הר"ן שהבין בדעת הרז"ה דגם בתקיעות של ר"ה ס"ל דבהתקיעות שהן מדרבנן לא אמרי' מלל"ן היה אפ"ל דדוקא בתקיעות ר"ה אף בתקיעות שהן מדרבנן מ"מ כיון דאיכא תקיעות של תורה דאמרי' בהו מצות לל"ן גם בשל דבריהם אמרינן מלל"ן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוה ניחא בזה דלא ליסתרו דברי הרז"ה (שהביא הרב שעה"מ שם דגבי איסורי הנאה ללולב ביום טוב שני כתב הרז"ה דמלל"ן והיינו משום דעיקרו מהת"ו ביו"ט א') אתו"ד אלא שבטל דעתו נגד מה שהבין בדעת הרז"ה עי"ש ותמיהני הרי גם תקיעות דתענית מיקרי עיקרן מן התורה שהרי מצות עשה היא להריע על כל צרה שלא תבא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' תענית וכתב הרב קרבן אליצור בד' ס"א ע"ג דמן התורה אין חיוב לתקוע אלא פעם אחת ושאר פעמים שתוקעין הם מדרבנן וא"כ נמצא דתקיעות דתענית נמי הוו עיקרן מן התורה ובכל זאת ס"ל להרז"ה דלא אמרי' בהתקיעו' דרבנן מלל"ן וא"כ שפיר כתב הר"ן דלדידיה ה"ה בתקיעות דר"ה נמי באותם שאינם אלא מדרבנן לא אמרי' בהו מלל"ן:

ט

ועוד תמיה לי דאם נאמר דבמצוה דרבנן שאין לה עיקר מן התורה הדין נותן לדעת הרז"ה דאסור לקיימן בדבר שאסור בהנאה א"כ ש"מ דמצוה דרבנן כדבר הרשות חשבינן לה ומשום הכי אסור לעשותה באיסורי הנאה א"כ איך יתכן לומר דמצוה דרבנן שיש לו עיקר מן התורה מותר לקיים אותה באיסורי הנאה משום כל דתקון רבנן וכו' דפשיטא דאין כח בידם להתיר איסור תורה וכי אמרינן בעלמא כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון היינו להחמיר ע"י זה במצוה דרבנן שיש לה מהתו' כחומרא שיש בשל תורה אבל לא להקל וכיון דלומר מצות לל"ן קולא הוא מהיכא תיתי להקל במצוה דרבנן שיש לה עיקר משום האי טעמא ועיין לעיל במער' הכ"ף אות ק"מ בד"ה וראיתי שהבאתי שכ"כ חכם אחד בשו"ת זכרון יאודה לבן הרא"ש דלא אמרי' כל דתקון רבנן וכו' אלא להחמיר והכי מסתברא ודאי עם כי יקשה לנו מאיזה בקיאות אין לנו לדחות דברי מי שגדול שהובא בשו"ת הרר"י בן הרא"ש. ויבא מי שדעתו רחבה ויתרץ כי כל קושיא יש לה תירוץ):

י

וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו' ה' סי' מ"ה אף הוא היה מתכוין לדחות מ"ש הר"ן לדעת הרז"ה והוא עפ"י מה שהסביר בטעם הרז"ה (דמחלק בין מצוה דאו' לדרבנן) דהוא משום דס"ל דהנאת המצוה חשיבא שלא כדרך הנאה כי לעול ניתנו כמ"ש רש"י וליהנות מאיסורין שלא כדרך הנאתן איסורו רק מדרבנן ומשום מצוה דאוריתא דחינן ליה דפשיטא דמצוה מן התורה דוחה איסור דרבנן וזה ברור משו"ה אמרי' מלל"ן אבל מצוה דרבנן פשיטא דאינו דוחה איסור דרבנן לכן אין אומרים בה מלל"ן וא"כ יש לומר דדוקא במצוה דרבנן לחודה כי ההיא דתקיעה בתענית אבל בתקיעות ר"ה כיון דאיכא תקיעות דאוריתא ג"כ לא מזלזלינן בדרבנן ואמרי' גם בשל דבריהם מלל"ן כמ"ש מוהרש"ח שבמג"א סי' קפ"ז לענין ברכה רביעית דברהמ"ז אלו תוד"ק בזה. ותמוהים בעיני דאטו משום שלא לזלזל בדרבנן יש כח בידינו להתיר איסור תורה בקום עשה ולא דמי לההיא דברכה רביעית דאיסור הזכרת השם בברכה שאינה צריכה לרוה"פ אינו איסור תורה (עיין מה שרשמתי בזה במער' הבי"ת אות קט"ו) לכן כדי שלא לזלזל באיסור דרבנן הם אמרו דכשמברך מספק יברך גם הברכה אחת שהיא מדרבנן אבל מהיכא תיתי להתיר מפני זה איסור תורה בקום עשה אדרבה היה לנו לאסור גם בתקיעות של תורה שיהיה בשב ואל תעשה משום התקיעות דרבנן דליהנות ניתנו לדעת הרז"ה (עיין בברכי יוסף סי' תקפ"ו אות ז') וצריך להתיישב בכל מה שרשמתי במערכת הסמך אות ע"ט בכלל זה (דהיכא דאוריתא ודרבנן בענין אחד) דלפי הנראה לא אמרו אלא להחמיר גם בדרבנן אבל לא להקל ועוד יש לפקפק דגם בתקיעות דתענית איכא תקיעה מה"ת דבה שייך לומר מלל"ן וכמו שכתבתי ע"ד הרב טעם המלך. וגם במ"ש דפשיטא דמצוה דאוריתא דחיא איסור דרבנן ואיסור דרבנן אינו נדחה משום מצוה דרבנן יש לפקפק דזה אינו פשוט וברור דהא איכא כמה מרבנן קדישי דסברי דכי היכי דמצוה של תורה אמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה הכי נמי במצוה דרבנן ול"ת דרבנן עיין מה שרשמתי לקמן במער' העין אות ל"ח:

יא

נחזור לדברי הרב שער המלך שבאר כונת הרז"ה דס"ל דהא דמלל"ן איתי' גם בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה כל שאינו נהנה אחר המצוה אמרי' במצות דאוריתא מלל"ן. אבל במצוה דרבנן אם אין בהם הנאת הגוף אמרי' מלל"ן אך אם יש בהם הנאת הגוף אף שאין ההנאה נמשכת גם אחר המצוה לא אמרי' בה מלל"ן. וקשה ממ"ש בירוש' פ"ח דמס' שבת הל' א' דיוצאין ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית אחר הביעור ופירש הרב פני משה דטעמא הוא משום דמצוה קעביד וכלומר דמלל"ן והרי ד' כוסות מדרבנן ואיכא הנאת הגוף ואפי"ה שרי משום דמלל"ן וצריך לומר כמ"ש הרבנים הנ"ל (בס"ק וא"ו) דהיכא דהמצוה וגם האיסור תרווייהו מדרבנן גם הרז"ה מודה דאמרי' מלל"ן ומשו"ה יוצאין ביין של שביעית אלא דאין דעתי העניה סובלת לומר שיהא מותר לאכול ולשתות איזה דבר איסור בשביל צורך מצוה לומר דמצות לאו ליהנות ניתנו להסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף מותר משום דהנאת הגוף עם המצוה ביחד לא הויא הנאה דא"כ היה לנו לומר דאוכל מצת מצוה ושותה יין דכוס של מצוה וכיוצא לא יברך ברכת המוציא ובורא פה"ג דברכות אלו נתקנו על ההנאה והרי כשעושה לצורך מצוה אין כאן הנאה ובאמת שזה כמה שנים אשר תמהתי כן על הרבנים בית יהודה וערך השלחן הנז"ל באות פ"ה (ס"ק ג') שנשתמשו בכלל זה לענין שתיית יין של ד' כוסות אם לברך הטוב והמטיב ולדעתי העניה קשה לומר במידי דאכילה ושתיה מלל"ן וצריך להתיישב במה שרשמתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת אכילה אות ד' לענין מי שאין לו מצה אלא מטבל ושאר איסורין אם יקיים בה מצות אכיל מצה משום דעשה דוחה לא תעשה או חשיב מצוה הבאה בעבירה דשקלו וטרו בזה רבנן בתראי עי"ש ולא אתו עלה מטעם דמלל"ן דנראה מזה דבענייני אכילה ושתיה לא שייך לומר מלל"ן ודוחק לומר משום דנקטי לדינא כדעת הסוברים דכל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה לא אמרינן מלל"ן דמ"מ לא הוה להו למישתק מהא. ואם נאמר דבאכילה דמצוה סגי בהנאת גרונו ולא בעינן הנאת מעיו א"כ פשוט דאין שייך במידי דאכילה הא דמלל"ן גם לדעת הסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אמרי' מלל"ן דהרי איכא הנאת מעיו אחר גמר קיום המצוה דבכה"ג לכ"ע לא אמרי' מלל"ן כמו שכתבתי באות פ"ה (ס"ק ז') וצריך להתיישב במה שרשמתי באסיפת הדינים במער' אכילה אות יו"ד וי"א לעת הפנאי בל"ן וכעת צ"ע (ועיין לקמן בס"ק י"ז):

יב

אחר שכתבתי כל הנז"ל ראיתי להרב נחמד למראה בח"ב ד' כ"ג ע"ב שכתב בשם הרב שדה יהושע שפי' הירושל' הנ"ל דמבעיא ליה ביין של שביעית שחייב לבערו ולשתותו עד כלה הפסח מהו לצאת בו מי אמרינן כיון דמותר לשתות יוצא בו או דילמא כיון דחייב לכלותו מן העולם ושתיה זו שהוא שותה היא למצוה דרמיא עליה ולא למצוה דד' כוסות קעביד ולא עבדינן מצות חבילות חבילות ופשיט דיוצאין ביין של שביעית עכ"ל ודבריו הללו האירו עיני ושמח לבבי כמוצא שלל רב דלפי זה הפירוש אין בזה שום שייכות לתא דמצות לל"ן דהא הבעיא היא לענין שביעית קודם זמן הביעור כמבואר ותנוח דעתינו ממאי דהוה תמיה לן היכי נימא במידי דאכילה ושתיה מלל"ן ויהא מותר לאכול ולשתות דבר איסור משום דמלל"ן (כמש"ל בס"ק י"א) וכל מה שכתבתי באותיות הקודמות עפ"י הירושלמי הנ"ל הכל הוא עפ"י פירוש הרב פני משה דבשביעית אחר זמן הביעור מיירי וכן מפרש הרב קרבן העדה כיעי"ש אבל לפי מה שחידש הרב שדה יהושע אין שום שייכות בזה למלל"ן וכמבואר:

יג

ודאתן עלה לענין מצות דרבנן אי אמרינן בהו מלל"ן נראה דנקיטינן דגם במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן וכ"כ הרב פרמ"ג בסי' תמ"ה במ"ז סק"ט (בד"ה והנה) שביו"ד ובפתיחה כוללת ושאר דוכתי כתב דאנן קי"ל אף מצות דרבנן לאו ליהנות ניתנו עי"ש ועם כי לא ראיתי דב"ק במקומות הנ"ל (לפי שלא ברר איזהו מקומן וקשה לחפש אחריהן) תסגי לן אסהדותי' דמר דהעלה כן בכמה דוכתי וכבר כתבתי דברי רבנן בתראי הנז"ל שכתבו לחלק שלא בכל מקום ס"ל להרז"ה דרך כלל שלא נאמר כלל זה בדרבנן. גם בקצור ש"ע לגדול בדורנו הרב מוהרש"ג נ"י כתב בסי' קמ"א בשם. מר חתנו לענין מקרא מגילה לאור הנר קודם הבדלה דאין לחוש משום דדמלל"ן עי"ש בהגהה ונראה דשפיר קאמר אף למה שהבינו קצת פוסקים בדעת הרז"ה דבכל מצות דרבנן ס"ל דלא אמרינן מלל"ן מ"מ בזה שהמצוה וגם האיסור דליהנות מהנר קודם הבדלה הוא מדרבנן אמרי' שפיר מלל"ן כמו שכתבתי לעיל (בס"ק וא"ו), והמצריכים להבדיל קודם קריאת המגילה נראה דגם הם מודו דגם במצוה דרבנן אמרי' מלל"ן אלא דמדמו לה למעיין דהמודר ממנו לא יטבול בו בימות החמה מפני שהוא נהנה גם שלא בשעת המצוה וגם הגאון חת"ס בא"ח סי' קפ"ד כתב לענין לולב בחוה"מ מצות לל"נ עי"ש דב"ק:

יד

אחר שנים רבות נדפס ס' נחמד דרכי הוראה לאחד מגאוני דורנו יצו ומצאתי שם בח"ב פרק נ"ט ד' ל' ע"ד שהביא מחלוקת הרז"ה והר"ן במצות דרבנן אי אמרינן מצות לל"ן או לא גם הזכיר מחלוקת הרשב"א והר"ן שהבאתי באות פ"ה לענין היכא דאיכא הנאת הגוף אי אמרינן מלל"ן וכתב דמצא ראיה אחת שהן שתים דיש להוכיח דגם במצות דרבנן ובמצוה שיש בה הנאת הגוף אמרי' מלל"ן והוא מדברי הירושלמי פ"ג דשקלים ה"ו מהו לצאת ביין של שביעית ופירש בתקלין חדתין דשביעית בחר הביעור אסור בהנאה אלא דמצות לל"ן ע"כ וכנראה דנסתפק הירושלמי אי אמרי' בזה האי כללא משום דהוי מצוה דרבנן או משום דיש גם הנאת הגוף בהדי המצוה ופשיט דיוצאין א"כ ש"מ דגם בדרבנן ובהנאת הגוף אמרינן מלל"ן והשעה"מ בהלכות שופר יישב שיטת הרשב"א מכל הסתירות הנראים לכאורה אבל לא הביא שום ראיה לדבריו אבל אנחנו זכינו לראיה ברורה לסברת הרשב"א ברוך המאיר עינים עכ"ל הרב עליון נרו' הנה הירושלמי שהביא הן הן הדברים שנאמרו בירושלמי פ"ח דשבת שהבאתי למעלה ונשנו במס' שקלים הנ"ל וגם בפרק ערבי פסחים כיעי"ש וספר תקלין חדתין אמצ"א, וכבר כתבתי דהרב פני משה מפרש הירוש' דמבעיא ליה בפירות שביעית אחר זמן הביעור ופשיט דשרי משום דמצוה קעביד ומשמע דר"ל דכיון דמצוה הוא מלל"ן האמנם כבר כתבתי מה שפירש הרב שדה יהושע דבפירות שביעית קודם זמן הביעור מבעיא ליה ומשום לתא דאין עושין מצות חבילות הוא וא"כ אין כאן ענין לדינא דמלל"ן כלל ואילו הרב דרכי הוראה יצ"ו היה רואה דבריו לא היה מחליט לראיה ברורה לא לשיטת הסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה אמרי' מלל"ן ולא להכריח דגם במצות דרבנן אמרי' מלל"ן וכבר כתבתי דכמו זר נחשב בעיני לומר שיהיה מותר לאכול ולשתות איסור עפ"י טעם זה דלא חשיב הנאה משום דמלל"ן וכעת לא ראיתי מפורש בדברי הפוסקים שנשתמשו בכלל זה בענייני אכילה ושתייה (זולת הרבנים בית יהודה וערך השלחן ותקלין חדתין הנ"ל) וצ"ע:

טו

וכדי לעטר את קונטריסי עטרת חכמים ועטור סופרים אעתיק פה דברי ידידי הגאון המפורסם מוהר"ר אליה דוד ראבינאוויץ תאומים יצ"ו אשר כתב אלי בענין מלל"ן במצות דרבנן ועם כי לא פניתי כעת לעיין היטב בדב"ק לא אמנע טוב למזכרת אהבה וחבה יתירה. והוא זה:

האחרונים תמהו על שי' הרז"ה ז"ל דבמצוה דרבנן ל"א מלל"נ מדברי הירושלמי שלהי תרומות דמי שא"ל של חולין מדליק נ"ח בשמן שרפה וי"ל דלכאורה במצוה עוברת צריך ליתן כל ממונו (עיין מג"א סי' תרנ"ו) ועכ"פ שליש או חמישית בעד המצוה וא"כ ה"ה נהנה מאיסוה"נ דמשתרשי ליה ממון שיווי המצוה אלא די"ל דמ"מ עתה הרי לא נהנה כלל. דמצוה לאו הנאה היא כרש"י ר"ה כ"ח ע"א וסוכה ל"א ב' דלעול הוא עי"ש. אבל כ"ז במצוה דאוריתא אבל מצד"ר הרי מה"ת היא רשות בעלמא א"כ הדר הו"ל נהנה ואסור א"כ א"ש דכ"ז אם המצוה דרבנן וההנאה דאורי' די"ל אז דל"ל להקל משום דרבנן באיסורי תורה דלהחמיר באו ולא להקל אין ד"ס כשל תורה וז"ב. אמנם באסוה"נ דרבנן אף במצד"ר ודאי י"ל דגם להרז"ה מלל"נ דבזה י"ל ממ"נ אם בתר הדאוריתא אזלינן אז תרווייהו מותרים ואם בתר הדרבנן דהו"ל כדאוריתא הרי בדאוריתא כה"ג מלל"נ וה"נ בדרבנן וז"פ:

ולפ"ז לפ"מ דקי"ל בפסחים מ"ד א' דתרומה בזה"ז דרבנן וכ"ה בגטין ס"ה ע"א וכנודע א"כ איסור הנאת כילוי בש"ש בזה"ז רק מדרבנן ואף להסוברים דה"כ הוא מה"ת יעויין מל"מ פ"ג מתרומות) וא"כ דברי הרז"ה נכונים בטעמן:

ובזה י"ל קושית התוס' שבת כ"א ע"א מנ"ל לרבא דלר"ה מותר להל"א דלמא משום דכז"ל דכבר הקשו המפרשים מ"ט לר"ה אסור גם ש"ש לנ"ח דל"ש משום כבתה ז"ל דדולק יפה ואולם י"ל בהקדם דברינו הנאמרים בס"ד. אלא דלא א"ש דהא כל דרבנן יש בו לאו ועשה כמש"ל כ"ג א' והיכן ציונו וכו' וא"כ הו"ל ממש כדאוריתא א"כ י"ל דגם אסה"נ דאוריתא מותר למד"ר וא"כ גם הש"כ (הש"ש) דתרומה דאוריתא י"ל דמותר לנ"ח דהו"ל כדאוריתא די"ל בזה מלל"ן ולפ"ז אתי שפיר די"ל ר"ה לשיטתיה דס"ל בירושלמי פ"ג דסוכה דאין מברכין על דרבנן עש"ה א"כ י"ל דאיהו כהרז"ה ס"ל דבדרבנן ל"א מלל"ן וס"ל ג"כ דתרומה בזמ"ז דאו' וכן הש"כ מהת"ו אסור וא"כ אסור ש"ש לנ"ח ורב ורבי ירמיה דס"ל דמותר להדליק בכל השמנים ומשמע דגם בש"ש מותר לשיטתייהו שם כ"ג דס"ל לברך על נר חנוכה (ור' ירמיה היינו ר' בא עיין תוס' קדושין מ"ו א' ואכמ"ל) ור' יוחנן ג"כ לשיטתי' בסוכה מ"ו ע"א ובירושלמי שם פ"ג. אכן אם כ"ג ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן או הש"כ דרבנן נסתר זה דת"ק מ"ט אסור ש"ש לנ"ח. ולז"א רבא דר"ה ס"ל מותר להל"א. א"כ מה"ט הוא דאסור בש"ש משום שנהנה בזה לתשמישו וכל שי"ב הנאת הגוף ל"ש מלל"נ:

ובזה י"ל בפשיטות דברי הירוש' דאמר מי שא"ל שמן חולין מותר בש"ש די"ל עפ"ד שי' הרשב"א הנודעת דגם במצוה שי"ב הנה"ג א' מלל"נ ורק בנדר בנהמ"ט אסור משום דיכול לקיים פו"ר באחרת. א"כ י"ל דס"ל להך מ"ד בירושלמי כמ"ד מותר להל"א א"כ דוקא בא"ל אחר אז י"ל מלל"ן בהנאת הגוף בהדי המצוה וא"ש (ומיהו אם נפרש דבישראל קאי א"ש בפשי' ואכ"מ) וי"ל דזהו אם כבתה ז"ל אבל אם אז"ל אז ליכא תו מצוה בהדלקתה דנימא מלל"נ ודו"ק ומיהו לדברי המגיה במל"מ ב"פ מאישות דל"א מלל"ן רק בדיעבד ולא לכתחלה א"כ דוקא שא"ל ש"ח הוא דמותר ולא בי"ל דבא"ל שעת הדחק כדיעבד כדקיימא לן בכ"כ עכ"ד הרב הנ"ל יחיה:

טז

והנה מ"ש ליישב שיטת הרז"ה דלא תקשי ליה מהירושלמי דתרומות עפ"י הנחה סוברת דדוקא במצוה דרבנן והאיסור הנאה מדאוריתא הוא דס"ל להרז"ה דלא אמרי' מלל"ן ככתוב בדב"ק בר מזלא דידי הוא בעיקר ישוב זה שכן כתבתי למעלה (בס"ק וא"ו) והבאתי אמבוהא דרבנן בתראי דאסברו לן לשיטת הרז"ה דדוקא באיסורי הנאה דאוריתא אבל היכא דתרווייהו דרבנן מודה הרז"ה דגם במצוה דרבנן אמרינן מלל"ן ואמנם יפה כח הרב הנ"ל יצ"ו כי אני הדל כתבתי ליישב דאולי הרז"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם והרש"מ דאיסור הנאה של כילוי בתרומה הוא מדרבנן ומני"ר יצ"ו כתב על פי מאי דקי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ הנאה של כילוי אינה אסורה אלא מדרבנן לדברי הכל. ומ"ש הרב נרו' דחשיב הנאת הגוף מה דמשתרשי ליה דמי שמן לנ"ח עיין במה שכתבתי בזה לעיל אות פ"ה (ס"ק ג' והלאה והוא בקונטריס זה סי' מ"ו):

ומה שכתב להסביר מ"ש בירושלמי מי שאין לו שמן חולין וכו' עפ"י שי' הרשב"א דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן בשאי אפשר באחרת ושס"ל להירוש' דמותר להשתמש לאורה וכו' נראה דנעלם מעיני דמר דהרמב"ם בפי"א מהל' תרומות דין י"א פסק דין הירושלמי הנ"ל אע"ג דס"ל דאסור להשתמש לאורה וכיון דלהרמב"ם אי אפשר ליישב כן ונצטרך לישובים אחרים א"כ מה שניישב להרמב"ם יעלה גם להירושלמי ועיין מה שכתבתי באות פ"ד ושם הבאתי דברי המגיה למשנה למלך שהזכיר הרב נרו' עי"ש באריכות:

יז

ועל מה שכתבתי למעלה (בס"ק י"א) לצדד אם שייך בענייני אכילת מצה לומר מצות לל"ן הנה עתה נתכבדתי בקבלת ספר היקר בנין שלמה די שדר לן מר המחבר ידידי הכהן הגדול ככמוהרש"ך מווילנא יחי' ומצאתי שם בתשובה ג' ד' ז' ע"ב (בד"ה וראיתי) שהביא שם קושיית רב אחד לשיטת הרשב"א דגם במצוה שיש בה הנאת הגוף אמרינן מלל"ן ונודר הנאה ממעין דאסור לטבול בימות החמה הוא משום שנהנה אחר המצוה א"כ היכי ילפינן מכלאים דעשה דוחה ל"ת דילמא טעמא משום דמלל"ן (אמר המחבר לעיל אות פ"ה בסו"ק יו"ד כתבתי שקושיא זו קשיא גם למ"ד דלא אמרינן מלל"ן היכא דאיכא הנאת הגוף עי"ש) ולזה תירץ הגאון המחבר יצ"ו דיש לחלק בין מצוה חיובית למצות ציצית שאינה חיובית דהא מצי פטר נפשיה שלא ללבוש בגד בת ד' כנפות וכו' (אמר המחבר תמיה לי שנעלם ממנו דברי מרן כ"מ פ"א מהל' ציצית הי"א דקרי בחיל דגם במצות ציצית אמרינן מלל"ן עיין מה שהבאתי בזה באות פ"ז באריכות) עוד תירץ וכתב שהוא העיקר דע"כ לא ס"ל להרשב"א דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן אלא דוקא בדבר שעיקר האיסור אינו אלא איסור הנאה כתשמיש וכיוצא אבל כשהאיסור הוא הלבישה או האכילה רק שלא אסרה תורה אלא דרך הנאה אין שייך להתיר מצד דמלל"ן דמ"מ הוא עושה כדרך הנאתו וכדרך אכילתו רק דלא מיקרי הנאה מצד שהוא מוכרח לעשות משום המצוה אבל מ"מ עשה כדרך הנאה וגם נהנה וראיה לזה ממה שהק' בירוש' אמאי לא אכלו מצה מחדש הא עשה דמצוה דוחה ל"ת דחדש וכו' ונאמרו לסגנון קושיא זו ישובים רבים והו"ל להירוש' להקשות שיהיה מותר משום דמלל"ן וכיון דקי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ולגבי מצוה שאינו נהנה לישתרי וכן תקשי לן למה גיד הנשה אסור במוקדשין וכו' ועוד דדעת כמה פוסקים דבמצות התלויה באכילה אינו יוצא אם אוכל שלא כדרך הנאתן ותקשי לן א"כ איך יוצא י"ח המצוה באכילתו הרי כיון שמלל"ן אפילו אם אוכל כדרך הנאתו חשיב שלא כדרך הנאתו אלא ודאי מוכח כמ"ש כיון דמ"מ אוכל כדרך הנאתו וגם נהנה באמת וכו' ובכלאים נמי התורה אסרה לבישה דרך הנאה ובכלאים בציצת נמי הא לובש כדרך הנאה וגם נהנה באמת ומה שאינו נחשב להנאה לא איכפת לן דהתורה לא הזכירה הנאה רק שתהיה הלבישה דרך הנאה אתוד"ק יצ"ו והם דברים נכונים בטעמן אפריון נמטייה דאנהיר לן עיינין דבמידי דאכילה ושתייה לא שייך לומר מלל"ן:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה