שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן לט
(מקונטרס הכללים מערכת הלמ"ד אות ק"ז).
לא תעשה כדי שלא לעבור עליו חייב לבזבז כל ממונו אבל משום קיום מצות עשה אפילו מצוה עוברת אינו חייב לבזבז כל ממונו וע"ז אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמבואר כ"ז בדברי הרמ"א והרב הלבוש בא"ח סי' תרנ"ו ומשמע מדבריו דמן התורה הדין כן דשלא לעבור על ל"ת במזיד חייב ליתן כל הונו דנפקא לן מדכתיב ובכל מאדך דדרשינן בכל ממונך ואע"גב דהאי קרא דרשינן ליה גבי ע"ז וא"כ קשה מנ"ל דין זה גם בכל ל"ת כבר ביאר זה הרב ב"ח בסוס"י תרנ"ו עי"ש ולהרב מוהרמב"ח בס' שמות בארץ בחי' למס' יומא ל"ד פ"ב (בד"ה תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך) שוב בא לידי ביאורי הגר"א ליו"ד וראיתי בסי' זק"ן אות ה' שכתב דמשמע מתשו' מוהרי"ו דאכל מצות ל"ת אינו מחויב להוציא ממונו והוכיח מדכתבה תורה בכל מאדך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל עכ"ל ולפי מ"ש הרב ב"ח בסס"י תרנ"ו נראה שאינו מוכרח ואין בידי שו"ת מוהרי"ו לעיין בדב"ק והדבר תמוה איך יתיר מוהרי"ו לעבור אל"ת משום ממון ולא יצטרך לאבד כל ממונו על זה והרי קי"ל בש"ס עירובין ד' מ"ה ופסקו כן כל הפוסקים בא"ח סס"י שכ"ט דנכרים שצרו על עיירות ישראל אין מחללין עליהם את השבת אם באו על עסקי ממון ומשמע ודאי דאף אם צריכים לבזבז כל ממונם אין מחללין השבת מדלא אמרו בש"ס ופוסקים לחלק אלא בין באו על עסקי ממון לבאו על עסקי נפשות דמשמע דכל שאין חשש עסקי נפשות אין מחללין דחייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור אשום ל"ת ולאו דוקא בע"ז (וממ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' של"ד בשם שו"ת מוהרי"ו סי' קנ"ז נראה דלא אמר להקל שלא יצטרך להוציא ממונו אלא על ביטול מצות עשה דמוכח עי"ש וצ"ע):
ובטעם החילוק שבין מצות עשה למצות ל"ת כתב הרב הלבוש שם לפי שזו בקום עשה וזו בשב ואל תעשה שטוב לו לישב בטל בשב וא"ת אך הפעם ויקיים הרבה מצות כנגדה ממה שיתן כל ממונו לקיים מ"ע זו ויביא את עצמו לידי עוני החשוב כמת ויפיל עצמו על הצבור ונראה שהרב חומת ירושלים בסוס"י קצ"ו ה"ד הרב פ"ת ביו"ד סי' זק"ן סק"ד כיונה דעתו לדברי הרב הלבוש וביאר דבריו ביותר (אבל מקור דבריו הס דברי הרב הלבוש) שכ' דבסבת העוני מתבטל מכמה מצות ומוטב שיבטל מצוה זו ויקיים כמה מ"ע כנגדה על דרך שאמרו חלל שבת אחת וכו' אבל במצות ל"ת אין העוני סבה לעבור על ל"ת וכו' עי"ש ועיין בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות למס' ר"ה ד' ז"ך מ"ש לענין התורה חסה על ממונם של ישראל עפ"י חילוק הנ"ל:
ונסתפק שם הרב פרג"מ בחלק א"ח סק"ח בלא תעשה שאינו ע"י מעשה כגון להשהות חמץ בפסח אי חייב לבזבז כל ממונו או לא מידי דהוה אביטול מצות עשה עי"ש והרב עמודי אור בשו"ת לא"ח סי' י"ז אות ב' כתב דהיה מקום לחלק כמ"ש הפרמ"ג אבל אין נראה לחלק כן דהא קי"ל דחייב לבער חמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אף אם לא פשע שלא מצא קונים וכיוצא ולא חלקו באם יצטרך לשלם למפקיד סך רב וכו' עי"ש ולפי הנראה היא הוכחה נכונה דאין סברא לדחות דהתם חשיב פושע מה שקבל החמץ באחריות משו"ה הוא דאפילו אם יצטרך להפסיד לשלם ממון רב אין לו מקום פטור אבל אם באמת הוא אנוס אלא שיכול להציל עצמו מהאונס ע"י ממון רב אפשר דמשום העברת איסור בלא מעשה אינו חייב ליתן כל ממונו. דלמה יהיה פושע מחמת שקבל אחריות הרי חשב שיבא בעליו ויקחנו או כי ימכרנו הוא עצמו ומה פשעו וחטאתו בזה ומוכח שפיר דגם בהעברת איסור בלא מעשה חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור ובאמת שמזה זמ"ר תמהתי על הרב פרמ"ג שנסתפק בזה ונעלם ממנו דברי רבינו הריב"ש בסי' שפ"ז בתוד"ה ונאמר וכו' (אחר שהאריך להכריח דדין זה דכדי שלא לעבור על ל"ת חייב לפזר כל ממונו ישנו גם בשבועות ואינו ענין למ"ש האדם בשבועה פרט לאנוס) כתב וז"ל ואם יאמר בעל הדין שמצות ל"ת שאין שם מעשה הרי היא בענין זה כמ"ע כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במ"ע הקלה ובשואת"ע אין למדין ממצות (צ"ל למצות) ל"ת שאין למדין חמור מקל להקל עכ"ל הרי מפורש יוצא מפום ממלל רברבן מרבוותא קמאי דאין לחלק בענין זה כלל וכן יש לתמוה על הרב אור נעלם שנעלמו ממנו דברי הריב"ש וגם על הריב"ש יש לדקדק שכ"כ מסברא ולא הכריח מדין ישראל שקבל חמץ נכרי באחריות כמ"ש בשו"ת עמודי אור הנ"ל ודוחק לומר דחשיב פושע כמש"ל ואולי יש לומר דס"ל דיש לדחות דלא אמרו כן בהפסד רב ומה שלא ביארו כן הפוסקים הוא משום דסמכו על הכלל שבידינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש במצות עשה וה"ה במל"ת שאין בהם מעשה שדינם שוה למ"ע. וגם זה דוחק ואיך שיהיה עכ"ף מפורש כן בדבריו והיה העלמה מעיני העדה הנ"ל ורבינו מוהראנ"ח בח"ב סי' ט"ן ד"ה ומעתה וכו' שכתב ובאונס ממון אין לאדם לעבור שום עבירה בקום עשה וכמו שהאריך בזה הריב"ש בתשו' עכ"ל נראה דלא נחית לדקדק בהכי וכיון שנדונו הוא לעבור על השבועה בקום עשה כתב כן ולאו למידק דבמידי דשוא"ת שפיר דמי שהרי כתב כמ"ש הריב"ש ועם כי לא ציין מקום כבוד דברי הריב"ש מסתמא היינו תשו' הנ"ל ושם מפורש דס"ל דאין לחלק בין ל"ת שיש בו מעשה לל"ת שהוא בשב ואל תעשה כאמור:
אחר כמה שנים ראיתי שהרב בית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה אות כ"א (ד' צ"ט ע"א) הביא תורף דברי הריב"ש הנ"ל וכתב דמדבריו תשו' גדולה למ"ש הרב חות יאיר ססי' לק"ט גבי הלנת המת שעובר בלא תלין דאין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקוברו מאחר שאינו עובר הל"ת בפועל לא הוי רק כמ"ע ולא דמי לל"ת בפועל שחייב לבזבז כל ממונו כמ"ש הר"ן הביאו ביו"ד רסי' קנ"ז עכ"ל והרי הריב"ש כתב מפורש בהיפך והרמ"א ביו"ד שם כתב בסתם דצריך ליתן כל אשר לו כדי שלא לעבור הל"ת וציין ר"ן ורשב"א והראב"ד וריב"ש סי' שפ"ז הרי שרמז לדינו גם מהריב"ש וא"כ מוכרח דס"ל דגם בל"ת שאינו בפועל צריך ליתן כל ממונו שכן כתב הריב"ש ע"כ תוד"ק והנה במה שהשיג על הרב חו"י שדבריו הם היפך דברי הריב"ש בודאי הדין עמו אמנם מ"ש להכריח שכן דעת הרמ"א שהרי למד דינו מתשו' הריב"ש כמו שציין וכו' עמו הסליחה דאין מדברי הרמ"א הכרח לזה ומשמעות לשונו שכתב שיתן כל אשר לו ולא יעבור על ל"ת הוא שלא יעבור בפועל כמו שהבין הרב חו"י ומהציון אין הכרח שכבר ידוע דאף שיש רבנים סוברים שהציונים האלו הם מהרמ"א עצמו מכל מקום הסכמת רבני האחרונים דלא מיד הרמ"א נגזרו אלא נעשו אח"כ כשנדפסו פעם אחרת ונבררו מתוך ס' ד"מ ויש שכתבו דבכמה מקומות לא צדק המציין וכו' עיין במה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ד' והמעיין בדרכי משה בסי' קנ"ז הנ"ל יראה שלא הזכיר כלל דברי הריב"ש רק כתב בזה"ל כתב הר"ן פ' לולב הגזול ד' של"ו ע"ב (דברי הר"ן הם על דברי הרי"ף אמתני' דהדס הגזול וכו' שהביא הרי"ף שם מאי דגרסי' בפ' ד' אבות נזיקין אמר ר' זירא להידור מצוה עד שליש) ואף דמצוה שיעבור ולא יהרג מ"מ יתן כל אשר לו קודם שיעבור ודוקא לעבור אל"ת אבל לעבור אעשה שב ואל תעשה שאני עכ"ל ולא הזכיר ממ"ש בהציון רשב"א וראב"ד ריב"ש כלל ומסיגנון דברי הר"ן הנ"ל אדרבא משמע טפי כדעת הרב חו"י מדתלי טעמא דשב ואל תעשה שאני וכשעובר הל"ת בלא מעשה נמי שב ואל תעשה הוא ואי ס"ל להר"ן כהריב"ש היה לו לומר ביטול מצוה שאני ועם כי נצטרך לדחוק גם בדברי הר"ן להסכימם לסברת הריב"ש דמסתמא לא יחלוק הריב"ש על הר"ן בשתיקה עכ"פ מדברי גוף הר"ן והרמ"א שהעתיק דבריו אין הכרח לזה ושפיר היינו יכולים לפרש כמו שהבין הרב חו"י דיש לחלק גם בל"ת בין עושה מעשה לשב ואל תעשה ואדרבא יש להכריח דהרמ"א לא ראה דברי הריב"ש בזה כשכתב דין זה שאם ראה דבריו היה לו להזכיר בפירוש דבר זה כדי שלא נטעה לומר דהעברת ל"ת כשהיא בלא מעשה חשיב כמצות עשה דמאחר שהריב"ש איכפל תנא לאשמועינן האי מילתא לא הוה ליה להרמ"א להשמיטו ובפרט שבמשמעות לשונו יש להבין שכל שהוא בלא מעשה אין צריך לבזבז עליו כל ממונו ועכ"פ מגוף דברי הרמ"א הללו נלע"ד שאין הכרח שסובר כהריב"ש ומ"מ כיון שדברי הריב"ש מפורש דגם בל"ת שאין בו מעשה הדין נותן לבזבז כל ממונו ובדברי הר"ן והרמ"א אינו מפורש בהפך נראה דאית לן למינקט כדברי הריב"ש:
והרב פ"ת ביו"ד סי' שז"ן הביא תורף דברי הרב חו"י שכתב לחלק בין ל"ת שיש בו קום עשה לל"ת שהיא בשב וא"ת כהלנת המת. ובסי' זק"ן ס"ד הביא דברי הפרמ"ג הנ"ל שיש לומר דבל"ת שאין בו מעשה אינו חייב לבזבז כל ממונו ושכ"כ בספרו תיבת גומא חקירה ד' ושבס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה דעתו נוטה לחלק דוקא בלאו שיש בו מעשה וה"ה במצות עשה שעובר בקום עשה כגון לאו הבא מכלל עשה צריך לבזבז כל ממונו והזכיר גם תשו' החו"י הנ"ל והביא מ"ש הרב חומת ירושלים סי' קצ"ו בטעם החילוק שבין מצות עשה למצות ל"ת בזה. וכתב דלפי דבריו יש לומר דאין חילוק וציין הרב פ"ת ע"ז לעיין בט"ז סי' רל"ב ס"ק י"ז וכונתו דעמ"ש הרמ"א שם אם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י שיתן ממון הרבה מיקרי אונס והוא מתשו' הריב"ש סי' קפ"ו הקשה הרב ב"ח על מה שנראה מדברי הרמ"א דאפי' בלא חשש סכנה חשיב אונס מחמת ממון הרבה שזה הפך מ"ש הרמ"א בא"ח סי' תרנ"ו דעל מצות ל"ת חייב ליתן כל ממונו והריב"ש בסי' קפ"ו דחשיב לה אונס עיקר טעמו הוא משום שהיה בגרונו חשש סכנה וכו' והכריח כן שהרי הריב"ש בסי' שפ"ז כתב דכדי שלא לעבור על ל"ת חייב ליתן כל ממונו וכו' וא"כ יהיו דברי הריב"ש סותרים אלא ודאי דעיקר טעמו משום חשש סכנה דלא כהרמ"א ולזה תי' הרב ט"ז דהכא לא עבר כלל דאדעתא דהכי שיבזבז ממון רב לא נשבע וכו' וכן תי' הרב ש"ך בס"ק כ"ג כיעי"ש מתבאר דהגם שהחלוקים הם בכונת הריב"ש בתשו' דסי' קפ"ו הצד השוה שבהם שגם לעבור על ל"ת בשב ואל תעשה (כההיא דהרמ"א במי שהדירו לאכול אצלו ואירע לו אונס שהיה יכול לסלקו ע"י ממון הרבה) הדין נותן ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור זולת היכא דאיכא חשש סכנה דאיכא למימר אדעתא דהכי לא נשבע וצריך לעיין בזה בשו"ת זרע אברהם חיו"ד סי' ט' שציין הרב בתי כנסיות בסי' תרנ"ו ואמ"א נמצינו למדין דגם הרבנים הנ"ל נקטי כדעת הריב"ש דאין לחלק בל"ת בין ע"י מעשה לשלא ע"י מעשה:
ובחידושי רבינו עקיבא איגר שם כתב דמבואר בתשו' חו"י סי' לק"ט דלאו שאין בו מעשה דינו כמצות עשה דאין צריך ליתן כל ממונו (וציין לעיין במשבצות זהב סי' תמ"ו סק"ו ולא ידעתי מה הציון הלז כמו שיראה הרואה) ואולם בתשו' הריב"ש סי' שפ"ז מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין בו מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור עכ"ל וציין לעיין למ"ש בחוה"מ סי' של"ט סעיף יו"ד ועיינתי שם בהגהותיו וראיתי שהביא מ"ש הרב החינוך בפרשת כי תצא סי' תקפ"ח על מצות תשלום שכר שכיר ביומו שכתב דאם אינו יכול לפרעו באותו יום אלא א"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ל הרב החינוך וצריך לזה לעיין בס' מוצל מאש סי' מ"ה ובמ"ש בגיליון ש"ע יו"ד סי' ק"ט ס"א בהגהה והנה בחידושי רעק"א ליו"ד שבידי (באשילי רברבי דפוס רא"ם) עיינתי בסי' ק"ט ולא מצאתי דבר מזה וס' מוצל מאש אין בידי לעיין בד"ק ונראה שכונת ציונו (בחידושיו שביו"ד סי' זק"ן הנ"ל למ"ש בח"מ סי' של"ט הנ"ל) הוא לרמוז דמדברי הרב החינוך הנ"ל מוכח דס"ל כדעת הרב חו"י דכל שעובר על ל"ת בלא מעשה אין מחייבין אותו להוציא כל ממונו שהרי בשכר שכיר יש ג"כ לא תעשה בפרשת קדושים ועי"ש בדברי הרב החינוך סי' ר"ל ובכל זאת קאמר דאם יצטרך לאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה וזה דלא כסברת הריב"ש דפשיטא ליה דגם בענין כזה חייב לבזבז כל ממונו. ועם שכתב לפי הדומה שנראה שלא החליט לומר כן עכ"פ שמעינן מיהא דסברת הרב חו"י לא נפלאת היא ויש צד לומר כן זה נראה כונת רעק"א בחי' ליו"ד הנ"ל במה שציין למ"ש בחח"מ הנ"ל (לפי דרכנו למדנו דפשיטא ליה לרעק"א דחיוב לבזבז כל ממונו הוא מן התורה כדמוכח מדברי הרב הלבוש כנז"ל בראש האות):
אמנם לענ"ד יש לדחות דאין דעת הרב החינוך כן אלא גם הוא מודה לסברת הריב"ש שאין חילוק במצות ל"ת בין עושה מעשה לשב ואת"ע שהרי בפרשת קדושים סי' ר"ל גבי הזהרת הלאו לא תלין פעולת שכיר וכו' ששם כתב ג"כ שאם תבעו ולא היה לו מה שיתן אינו עובר לא סיים לומר שאם אינו יכול לפרעו באותו יום אלא א"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב. כמו שכתב בפרשת כי תצא סי' תקפ"ח הנ"ל מזה נראה דכונתו לומר דבמצות עשה דביומו תתן שכרו הוא דאינו עובר בענין כזה וזהו שכתב לא חייב הכתוב בזה כלומר בדין זה דהיינו מצות עשה דביומו ת"ש לא חייב אבל אין ה"ן דאל"ת עובר בכל גוונא לפי שחייב לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור אל"ת גם כשאינו עובר ע"י מעשה וכסברת הריב"ש ולפי זה כיון דבדברי הרב החינוך אין הכרח דחולק על סברת הריב"ש ועוד דלא אמר כן בפשיטות אלא כמסתפק וידוע דבמחלוקת בפוסקים היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה דנקיטינן כמאן דפשיטא ליה כמו שכתבתי בכמה מקומות ועיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ו אות י"ט נראה דנקיטינן כסברת הריב"ש שאין לחלק בדבר ומה גם שסברתו היא להחמיר ומה שציין לשו"ת מוצל מאש סי' מ"ה עתה ראיתי דבריו בשו"ת נשמת כל חי ח"ב סי' ט' שחקר כיון דקי"ל דכדי שלא לעבור אל"ת את כל הון ביתו יתן אפילו על מצוה קלה א"כ קשה דמצינו דהתורה חייבה שבועה למודה מקצת וכן לכופר ויש עד אחד דמחייבו שבועה ומשמע שמותר לזה להשביעו כדי שלא לאבד ממונו אע"ג דיודע בודאי דנשבע לשקר והרי קעבר אלפני עור לא תתן מכשל ותירץ דכיון שהוא רשע שגוזל ממון חברו מותר להשביעו משום הלעיטהו לרשע וימות ושכ"כ בשט"מ לב"מ פ"ק דאם יודע שמשקר מותר להשביעו אבל רש"י והתוס' בפרק כל הנשבעין חולקים וכו' ומרן החבי"ף שם הרבה להשיב ע"ד הרב מוצל מאש וכתב מדנפשיה כמה ישובים לחקירתו עי"ש ש"מ דסברי מרנן דגם בל"ת שעובר בלא מעשה כלפני עור שהוא לאו שאין בו מעשה ומטעם זה אין לוקין עליו כידוע איתיה להאי דינא דחייב לבזבז כל הון ביתו כדי שלא לעבור עליו והרב חתן סופר בשער המקנה והקנין ד' קמ"א בסוף אות כ"ח נסתפק אי במ"ע שייך לפני עור וביאר ספקו שהוא באם אונסין אותו להטעות חברו במצוה אי מחויב לאבד כל ממונו כבכל ל"ת או במצות עשה דיינינן ליה דאין צריך לאבד אלא שליש עכ"ל מוכח דבמצות ל"ת פשיטא ליה דצריך לבזבז כל ממונו אף אם היא בלא מעשה דומיא דלפני עור רק דעל מ"ע מספקא ליה:
ובגיליון מוהרש"א (למר בריה דרבינו עקיב"א) בסי' זק"ן כתב (עמ"פ הרמ"א צריך ליתן הכל ולא יעבור ל"ת) וז"ל עיין סי' שע"ד ס"ג בהגהה ועס"י שע"ח סוף הגהה ועס"י שמ"א בט"ז סק"ה ובגיליון לא"ח סי' תרנ"ו בהגהה דקדקתי מדלא כתב הרמ"א דין זה לקמן באונסין אשה לבא עליה משמע דוקא בעושה מעשה לעבור עליו חייב ליתן כל ממונו וא"כ בלאו שאין בו מעשה אינו חייב עי"ש עכ"ל ולפי הנראה כן הוא הסכמת דעתו לפי מה שהוכיח מדברי הרמ"א והדבר תמוה בעיני להחליט כן אחר שבדברי הריב"ש מבואר בהיפך ומה שדקדק מדברי הרמ"א נראה שאינו מוכרח שהרי הרמ"א לא כתב סברא דנפשיה כי היכי דנידוק מדכתב דבר זה בבבא זו ולא בזו ש"מ דהכי והכי ס"ל רק הוא כתב דברי הפוסקים בענין שדברו בו והר"ן שכתב לחלק בין מצות עשה למצות ל"ת כתב דינו בסתם דעל מצות ל"ת יתן איש את כל הון ביתו ולא יעבור וכן העתיקו הרמ"א ולענין יהרג ואל יעבור שכתבו התוס' וש"פ לחלק בין אם אומרים לו לעשות מעשה לכשהוא בלא מעשה לא נחתו לחלק בין אם אינו יכול להציל בכל ממונו לאם יכול וכן העתיק דבריהם ואין לדקדק מזה דבר. ומה שציין לסי' שע"ד ס"ג בהגהה והוא ששם בדין מת מצוה שכהן מיטמא לקוברו כ' הרמ"א בשם נמק"י פרק האשה רבה וקודם ד"ה תניא אמר ר"א בן יעקב דאם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו. אלא מיטמא אם ירצה עכ"ל וכונתו לפי הנראה היא להוכיח מזה דגם על מצות ל"ת אינו חייב לבזבז ממונו כדי שלא לעבור אל"ת והדבר תמוה מאד א"כ בואו ונצווח על רבינו הרמ"א דמזכי שטרא לבי תרי דאף אם לא יקשה עלינו מה שהרב הנמק"י סובר דעל מצות ל"ת אינו חייב לבזבז ממונו אפילו אם צריך לעבור ע"י מעשה (מה שרחוק ומוקצה מן הדעת לומר כן) מ"מ הרמ"א שפוסק דבמל"ת חייב לבזבז כל ממונו איך פוסק בסי' שע"ד דברי הנמק"י דאינו חייב לבזבז ממונו בשביל מצות ל"ת. וכ"ש דבאמת גם על הרב הנמק"י והריטב"א (שממנו העתיק הרב נמק"י) יש לתמוה מי גרע מצות ל"ת שעובר בפועל ממצות עשה שמבטלה בשב ואל תעשה וא"כ אם לא יחויב לבזבז כל ממונו כדי שלא ליטמא. הא מיהא לפוטרו בלא כלום אי אפשר ודי לנו לומר שיהא דין ל"ת שוה למצות עשה שאינו חייב לבזבז יותר מחומש אבל שלא יהיה חייב להוציא מכיסו שום דבר כדי שלא לעבור בל"ת הדבר תמוה מאד ובהכרח לומר דשניא ההיא דכיון דהתורה התירה ליטמא למת מצוה שאין לו קוברים א"כ הרי אין זה עובר ל"ת אלא מקיים מצות ה' ברה במה שמטמא לו וכיון שטומאתו עסק מצוה היא אף שיכול למצוא שיקברוהו בשכר לא חייבתו תורה ליתן שכר על זה ויכול הוא בעצמו לקוברו ומצוה קעביד ולא נלמוד מזה שיהא מותר לעבור עבירה כדי להעמיד כל ממונו החביב עליו דודאי יש לו ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור אל"ת ומצוה שאני:
ומה שציין למ"ש בסי' שס"ח שכתב הרמ"א דאם המושל מרעה בהמותיו על קברי ישראל אם יד הקהל משגת ובידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין לחוש שע"י זה יתגרה בהם המושל אבל בלא"ה אין צריך למחות ונראה דכונתו להוכיח מזה דעכ"פ כשעובר בלא מעשה אין צריך לבזבז כל ממונו ולענ"ד מלבד שאין זה בסוג עושה איסור שלא ע"י מעשה כי הקהל לא עשו בזה מאומה וכשהמושל מזלזל בקברי ישראל אין על הקהל שום שם איסור רק שאם יש בכחם לתקן הדבר בהוצאה מועטת נכון הדבר שיעשו כן ועוד אף אם הקהל היו עושים בזה איסור שלא ע"י מעשה אין הכרח מזה דמשום שהוא בלא מעשה אין צריך לבזבז כל ממונו די"ל כמ"ש הרב חת"ס בחח"מ סוסי' קע"ז וז"ל ומ"ש להסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשואת"ע צריך לבזבז כל הונו ולא יעבור אך לרמב"ם דפסק בפדיון שבוים המעלים עין עובר על לא תעמוד על דם רעך ועל לא תרדה בו בפרך הנה יפה כתב רמב"ם דעובר על כל אלו ולא דמי לע"ע הנמכר לנכרי דמיירי קרא כשיד ישראל תקיפא על אוה"ע ולא ירדנו בפרך א"א רואה רודה בפרך גם לא ימיתנו ולא יעבירנו על דתו לאונסו אף ע"ג דמיירי בנמכר לשמש לע"ז לעקר מ"מ ל"ד לשבוי דמכין וחובשין נגידה קשה ממיתה ומעבירין אותו על דתו ורודין בו בפרך בלי ס' אך מ"מ נ"ל ליישב קושית פר"מ דלא אמרה הר"ן אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הצבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור אל"ת אבל צבור הנדחק ובזמן שאוה"ע תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דצבורא בכלל פ"ן כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב וכמ"ש בש"ע יו"ד סי' רנ"א בסופו ע"כ חשו לדוחקא עכ"ל החת"ס וכמו כן י"ל לההיא דסי' שס"ח כמובן. ומה שציין לדברי הט"ז בסי' שמ"א סק"ה בעניותי איני מבין מה הציון הלז כי איני רואה שייכות למאי דעסיק מר (אם לעבור ל"ת שלא ע"י מעשה חייב לבזבז כל ממונו ואם כונתו למ"ש שם בט"ז בשם הרב תה"ד במי שבטל התפלה משום חשש הפסד ממון אם חייב בתשלומין הנה שם הוא ביטול מצות עשה לא העברת ל"ת וגם לא הוזכר שם שמותר לבטל התפלה משום הפסד ממון רק באם בטל התפלה אם חייב בתשלומין הוא דמיירי סו"ד כל דברי הגליון בזה לענ"ד צ"ע:
ולענין ל"ת דרבנן אי אמרינן ג"כ דחייב לבזבז כל ממונו נסתפק הרב פרמ"ג בסי' תרנ"ו וכתב כמדומה שבשו"ת פמ"א כתב בענין מי שאנסוהו לשתות סתם יינם של עכו"ם וא"מ בידי לעיין בדב"ק והרב פ"ת ביו"ד סי' קנ"ז סק"ד הביא דברי הרב חות יאיר דנראה דמחלפא שיטתיה בענין זה אמנם הביא דברי הרדב"ז בסי' קמ"ה (דברי הרדב"ז בזה הביאם גם הרב ארעא דרבנן באות ס"ו ע"ש) דפשיטא ליה דגם שלא לעבור אאיסורין דרבנן צריך לבזבז כל אשר לו ומיירי לענין שלא לאכול איסורין דרבנן כיעי"ש. אך באיסורין דרבנן והם בשב ואל תעשה מספקא לי אם חייב לבזבז כל ממונו דמתוך מה שרשמתי למעלה בענין זה מתבאר דגם בל"ת דאורייתא כשהוא בשואת"ע אינו פשוט דחייב לבזבז כל ממונו וא"כ בדרבנן אפשר דכ"ע מודו דאינו חייב לבזבז כל ממונו. ומצאתי בשו"ת הרב רמ"ץ בחא"ח סי' י"ח שנשאל באשה אומנית להקיז דם ולהעמיד עלוקות ואין בהעיר ובכפרים סביבותיה רופא אחר וקראוה חוץ לתחום שנחוץ לרפואות האלה ואם לא תאבה האשה ללכת חששים הנוגעים לנפשה וכתב הרב השואל בתשובתו אחר שנשא ונתן בחששות אחרים ואמנם מצד החשש הנוגע לפרנסתה ותהיה חסר לחם ודאי דאין להתיר איסור לאו מן התורה כמבואר בקדמונים הובא בטוש"ע א"ח סי' תרנ"ו שחייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור באיסור לאו וכמבואר בש"ס וטוש"ע סי' שכ"ט בנכרים שצרו וכו' ד"ה באו על עסקי ממון אין מחללין את השבת ואך מזה יש עוד צד היתר בנ"ד לענין איסור דרבנן דשרי ואינה חייבת לבזבז כל ממונה דהיינו כל פרנסתה ע"ז דהרי אפי' במ"ע דאורייתא אין מחויבת בזה כמבואר בש"ס ובא"ח סי' תרנ"ו ודברי הפרמ"ג שם שעדיין מסתפק קצת בזה צ"ע והרי דעת סה"ת הובא בטור ובש"ע רס"י של"ט דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה שהוא מדרבנן ואפילו החולקים י"ל דבכה"ג מודים וכבר הארכתי בזה בתשו' עכ"ל ושם בסי' י"ז האריך בסברת הפוסקים אם יש להתיר איסור דרבנן במוקצה וכיוצא משום פסידא וכתב באות ח' ליישב דברי הרשב"א דסתרי בענין זה דיש לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה וסיים וכעין חילוק זה נמצא כ"פ בש"ס ועיין בסי' תרנ"ו דיש חילוק בין לעבור בידים על לאו ובין שלא לקיים עשה ומשם משמע קצת דבאיסור דרבנן חיישינן לפסידא כדעת ר"ת ובעה"ת מדכתבו דלעבור על איסור ד"ת יבזבז כל ממונו וכו' משמע דוקא איסור ד"ת מדלא נקטי רבותא טפי באיסור דרבנן ומצאתי שבפרמ"ג נסתפק בזה ולכאורה דברים כפשטן משמע כמ"ש עכ"ל מתבאר מדבריו דס"ל דבאיסור דרבנן אפילו אם צריך לעבור בקום עשה לא אמרינן דיבזבז כל ממונו ונראה עוד מדבריו דגם באיסור דאורייתא אם הוא בשואת"ע כמצוה דיינינן ליה ואין צריך לבזבז כל ממונו ובשני הדינים האלו יש לפקפק ע"ד דלגבי איסור דרבנן בקום עשה נעלם ממנו דברי הרדב"ז הנ"ל שכתב בפשיטות דצריך לבזבז כל ממונו ולגבי איסור תורה שהוא בשב ואת"ע כבר נתבאר מתוך מה שרשמתי למעלה שאינו פשוט לומר כן והריב"ש כתב בסי' שפ"ז מפורש בהיפך ותימה הוא ששוב הזכיר תשו' הריב"ש מ"ש בסוס"י שפ"ז לענין אם להתיר אמירה משום פסידא עי"ש ומסתמא ראה גם מ"ש בתוך התשו' (דכשאמרו דשלא לעבוד על ל"ת חייב לבזבז כל ממונו הוא אפילו בעובר אלאו בלא מעשה) והיה לו לסתור סברתו שכתב בתחלה לחלק בין עושה מעשה לאינו עושה מעשה (דנראה כונתו דגם באיסורין עצמן מחלק כן דומיא למ"ש ליישב דברי הרשב"א אהדדי מכח דברי הריב"ש הנ"ל. גם מה שדקדק מדברי הפוסקים מדכתבו דלעבור על איסור ד"ת וכו' הנה המעיין בדברי הפוסקים שהביא מרן הב"י והרב ב"ח בסס"י תרנ"ו יראה דלא הוזכר בדבריהם תיבת ד"ת (כמ"ש הרב רמ"ץ) אלא כתבו דבמצות ל"ת דהוא קום עשה את כל הון ביתו יתן ועליה אנו דנים אם כונת מאמרם ל"ת כולל גם ל"ת דרבנן או כונתם על ל"ת של תורה וזהו שנסתפק הרב פרמ"ג ולא ידעתי על איזה פוסקים נתכוון הרב רמ"ץ במ"ש בשמם שכתבו על איסור ד"ת דמזה מדקדק דדוקא על איסור תורה ולא על איסור דרבנן וגם איני מבין מ"ש דמזה סיעתא לסברת סה"ת וד"ת דמשום פסידא שרי איסור דרבנן דאף אם נאמר דכונתם לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן מ"מ לא שמענו אלא דבאיסור דרבנן אין צריך לבזבז כל ממונו אבל כל שאינו צריך לבזבז כל ממונו אמינא לך אנא דאף דאית ליה פסידא לא שרינן איסור דרבנן באופן שכל דברי הרב בזה לענ"ד צ"ע ומרן החבי"ף בספר רוח חיים בסי' תרנ"ו כתב בשם הרב"ח בתשובת הישנות בסי' קכ"ט וז"ל וחייב להוציא כל ממונו להוציא הוצאות שלא יעבור על ל"ת וכ"ש בלא יסור וכ"כ הרדב"ז בתשובת הישנות סי' קמ"ה עכ"ל הרב רו"ח ושו"ת הרב"ח אין בידי לעיין בדב"ק ולפי הנראה יש ט"ס שמ"ש וכ"ש צ"ל ואפילו ומ"ש בלא יסור צ"ל לא תסור וכונתו דאפילו איסורין דרבנן דאסמכינהו אלאו דלא תסור הדין נותן ליתן כל ממונו כדי שלא לעבור עליהם וזהו שסיים וכ"כ הרדב"ז וכו' שכן היא רעתו בתשו' הנ"ל (והיא לו נדפסה בדפוס ווארשא תרמ"ב בח"ד סי' א' רי"ו) דאפילו באיסורין דרבנן הדין כן ונמצא חבר לסברת הרדב"ז וגוף תשו' הרדב"ז הנ"ל הביאה ברוח חיים בחיו"ד דף קכ"ט ע"ג ועיין במה שכתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חלב של נכרי אות ב':
אחר שכתבתי כל הכתוב באות זו ראיתי לידידי הגאון מוהר"י אייזשטיין יצ"ו בסה"ב עמודי אש בסי' ד' כלל ז' שהאריך בבקיאות נפלא בענין זה ושקו"ט בדברי כמה מרבני האחרונים שאין ספריהם מצוים אצלי ומפני זה בצירוף האריכות מענין לענין כדרכו בקדש לא יכלתי להתיישב בדב"ק זולת אגב ריהטאי זה חזיתי ואספרה שהביא מה שנסתפק הפרמ"ג אם יש לחלק בין ל"ת שיש בו מעשה לל"ת שבשב ואת"ע ושהחו"י פשיטא ליה לחלק כן ועוד כתב דבלבוש סי' תרנ"ו כתב להדיא לחלק בין קום ועשה לשואת"ע ותמה על שלשת הרועים הנ"ל דנעלם מהם דברי הריב"ש בסי' שפ"ז שכתב דאין לחלק כן (כמו שכתבתי למעלה דברי הריב"ש בזה) וכן תמה על איזה מחברים שכתבו לחלק כן ע"ש והנה תמיהתו על החו"י ופרמ"ג הא ודאי תימה וכמו שכתבתי למעלה אבל דברי הרב הלבוש יש ליישב שאין כונתו לחלק בל"ת עצמן בין עובר עליהן בקום עשה לעובר עליהן בשב ואת"ע רק כתב לחלק בין מצות ל"ת למצות עשה ואף שכתב בטעם המל"ת שלא יעבור עליהן בקום עשה אין לדקדק דכשעובר בשב ואת"ע אין צריך לבזבז שא"כ היה לו לחלק כן בל"ת עצמן ולא לחלק בין ל"ת למצות עשה והרי גם הרשב"א והר"ן . כשכתבו לחלק בין מצות עשה לל"ת כתבו דדוקא במ"ע הוא דאל יבזבז משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות ל"ת את כל הון ביתו יתן. וכדי שלא יהיו דברי הריב"ש היפך דברי הרשב"א והר"ן בהכרח לומר דלאו בכל שב ואת"ע אמור רבנן דאין צריך לבזבז רק בשב ואל תעשה דמצות עשה שהיא קלה נגד הל"ת כמ"ש הריב"ש וא"כ גם בדברי הרב הלבוש נוכל לפרש דאין כונתו אלא לחלק בין מ"ע למצות ל"ת אף שהלשון דחוק קצת. ובאמת שגם אני הדל. בראותי דברי הרב הלבוש תמהתי על הרב פרמ"ג שלא ראה דבריו שבאותו פרק באותו מקום דמדיקדוק דברי הלבוש יש לפשוט ספקו להקל ושוב דחיתי לעצמי דאין כונתו אלא לחלק בין ל"ת למ"ע ולפי שהיה נ"ל לדבר פשוט לא העליתי על הספר אלא מה שיש לתמוה מדברי הריב"ש כמש"ל וכתב עוד דמשמע מדברי הריב"ש ומוהר"ם ריקאנטי סי' נ"א דבעשה היכא דהוי בקום עשה צריך ליתן כל ממונו כונתו לפי הנראה דבאיסור עשה אף שאינו ל"ת כיון שעובר בקום עשה צריך לבזבז כל ממונו והוא פשוט כיון שאפילו בל"ת דרבנן צריך לבזבז כל ממונו כמ"ש הרדב"ז בסי' קמ"ה הנז"ל ואיסור דאורייתא אף שהוא רק איסור עשה פשוט דלא גרע מאיסור דרבנן אמנם מה שהוצרך להבין זאת מדברי הריב"ש ומוהר"ם מריקאנטי וכן דקדק עוד לקמיה בדף ל' ע"ב מדברי השט"מ בבב"ק דף ט' עי"ש הנה הרבנים הנ"ל לא כתבו אלא דברי הראב"ד והרשב"א כמו שיראה הרואה ודבריהם כבר הובאו בב"י וב"ח סס"י תרנ"ו והוא תימה שלא ראה בב"י וב"ח הנ"ל:
עוד ראיתי שם שהביא מ"ש הרב החינוך בסי' תקפ"ח הנז"ל (בד"ה ובחידושי רבינו עקיבא) ושהרב לימודי ה' לימוד קצ"ה. תמה עליו דהא איכא ל"ת דלא תלין פעולת שכיר וצריך ליתן כל ממונו ע"ז והוא נר"ו כתב דהרב החינוך ס"ל כדעת הרב חו"י דדוקא בל"ת שעובר ע"י מעשה הוא דצריך לבזבז וכתב לפי דרכו דאף דמוכח מדברי התוס' (שהביא שם) דסברי דגם בל"ת שאין בו מעשה צריך לבזבז כל ממונו ומדבריהם יש להקשות ע"ד הרב מוהר"ם מלובלין בסי' ט"ו שנראה שסובר בהיפך מ"מ יש ליישב דפסק כהרב החינוך וכו' אלו תו"ד שם ובמחכ"ת כל המצאותיו לא הוכשרו בעיני ולא ניחא לי לומר דהרב החינוך חולק על הריב"ח ואף לא לומר דהרב מוהרמ"ל סמך ע"ז בלתי שיזכיר דבריו ולענ"ד מה שכתבתי בכונת דברי הרב החינוך נראה אמת ויציב והמעיין יבחר את זה ראיתי להעיר בדב"ק ואתה המעיין עיניך תחזנה בגוף ספרו נפלאות תורתו חריפותו ובקיאותו: