אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן כו

סימן כה

(מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות מ"ם).

כפיה שהיו ב"ד כופין במקומות ובזמנים שהיו ישראל נוהגין ודנין ע"פ ד"ת למי שאינו רוצה לקיים מ"ע חדש הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם שער איסור והיתר סי' י"ז (בד"ה מה) שלא היו כופין אלא על גוף המצוה כגון שאינו רוצה לעשות סוכה וליטול לולב וכיוצא אבל דבר שאינו אלא ענף מצוה כגון במצות כיסוי שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה וכן במילה ענף מצוה שהאב עצמו ימול את בנו אם אינו רוצה לכסות בעצמו ולמול בעצמו לא היו כופין אותו אתו"ד עי"ש שהאריך ואין להקשות ע"ז ממ"ש מוהר"ם הובא בהגמיי' ריש הלכות ת"ת (גבי חיוב האב ללמד את בנו תורה) כתב מוהר"ם דכפינא ליה ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכופין לקיים עשה דסוכה וכן למ"ד פריעת ב"ח מצוה אמרינן בפ' הכותב דכופין אותו וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כפינן ליה ללמדו תורה וכו' עי"ש דמדנקט תרי מילי (ללמדם או להשכיר להם מלמד) ולא סגי ליה דלימא כפינא ליה להשכיר מלמד משמע לכאורה דלצדדין קאמר דאי בר הכי הוא ללמדם בעצמו כופין אותו ללמדם ואי לאו בר הכי כופין אותו להשכיר מלמד ונשמע מזה דגם על הלימוד האב בעצמו שאינו אלא ענף המצוה ס"ל למוהר"ם דכופין דלא כמו שחדש הרב חכ"א אבל באמת אין דקדוק זה כדאי להוליד מזה דין כפיה אענף מצוה די"ל דאין כונת מוהר"ם שכופין אותו שימול בעצמו ושילמד בעצמו רק שכופין אותו אם אינו רוצה כלל למולו או ללמדו לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בזה כופין אותו שישתדל בבנו למולו וללמדו וכו' ואם יסכים למולו וללמדו ע"י אחרים אין לנו עליו אלא תרעומת שבטל ענפי המצוה אבל לא לכופו ע"ז כיון שאינו אלא ענף מצוה כן נראה פשוט. והרב לח"מ פירש כונת מוהר"ם דדוקא אם האב יוכל ללמד את בנו הוא דחל עליו התקנה דלשכור מלמד לבנו אבל אם הוא אינו יודע ללמד אינו חייב גם לשכור דלא חלה עליו התקנה וכבר כתב בעצמו שהוא דוחק וכן מתבאר מדברי הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה ע"ד והרב הלבוש שפסקו דינו של מוהר"ם ונקטו רק שהיו כופין לשכור מלמד לבנו והשמיטו מ"ש בדברי מוהר"ם כפיה ללמדו (או להשכיר) להורות דאין כונת מוהר"ם לכופו שילמדנו הוא בעצמו אם בר הכי הוא דאין זה אלא ענף מצוה ואין כופין אענף מצוה ושמעינן נמי דאף אם אינו יודע ללמד בעצמו חייב לשכור דלא כדמשמע ליה להרב לח"מ ומדברי הרב באר המים שאביא לקמן (בד"ה ועל פדיון) נראה דלא ס"ל לחלק כמ"ש החכ"א אבל לענ"ד נראין דברי הרב חכמת אדם וכן מוכח מדברי פרמ"ג שהרי על קריאת המגילה דלילה כתב דאין כופין וכו' לפי שאינה עיקר הקריאה אלא ביום אף דפשוט דגם קריאה דלילה מצוה היא ומברכין עליה וכ"ש במה שאינו אלא ענף המצוה דפשיטא דאין כופין:

אלא דמאי דמשמע מדברי הרב חכ"א דעל עיקר מצוה מיהא כופין וכן מתבאר מדברי מוהר"ם הנ"ל קשה לכאורה ממ"ש בירוש' פ"ק דקידושין הלכה ז' דמסקינן התם דמצות הבן על האב אינם לעכב אלא למצוה ואין כופין ע"ז ולפי מה שפירש הרב פ"מ דלא אמרו כן אלא גבי להשיאו אשה דהדרשא היא אסמכתא בעלמא אבל בשאר דברים שהן מדאורייתא כופין עליהם ניחא אבל לפי מה שפירש הרב קרבן העדה דאכולהו קאי ואכולהו אין כופין וכן צ"ל לדעת רוב הפוסקים שאין חילוק בכפיה בין מצוה דאוריתא לדרבנן קשה דמפורש בירושלמי דאין כופין ואף שראיתי להרב אהל יעקב במערכת החי"ת אות ה' שכתב דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דבכולהו כופין עי"ש אבל לא ראה דברי הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שכ"א שכתב מפורש דכל מצות הבן על האב אין כופין עליהם וכדאיתא בירושלמי וכו' עי"ש וה"ד הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א דש"מ דס"ל דתלמודין לא פליג בהא אירושלמי דא"כ הו"ל למינקט כתלמודין והאריך שם הרב ליישב דעת מוהר"ם ופסקי הרמ"א הנז"ל עי"ש ומרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' רע"ה כתב בשם הרשב"ץ בח"ג סי' ח' דאם מתעצל האב למול את בנו בזמנו ב"ד היו כופין אותו אף ע"י מכות ולכאורה הוא היפך תשו' הרשב"א הנ"ל ואין לומר דאף דאין עלינו לכופו כשאר מצות עשה במ"מ כו' כפיה פורתא מיהא עבדי ליה והרשב"ץ לא אמר אלא שכופין אותו ע"י מכות ור"ל כל דהו ולא כדין מ"מ למי שאינו רוצה לקיים מ"ע כו' כי תשו' הרשב"ץ עצמה הביאה הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' ב"ן (בד"ה ואף שראיתי) ושם כתב מפורש דעיקר מצות מילה אינה אלא ביום ח' וביום ח' למילתו היה מותר לכם להכותו ע"י א"י כו' לעשות המצוה בזמנה עכ"ל וצ"ע ועוד קלע"ד במ"ש הרשב"ץ היה מותר לכופו דמשמע דאינו אלא רשות אם ירצו כופין אותו ולא משמע הכי מלשון הש"ס והפוס' אלא חייבים ב"ד לכופו אם יש כח בידם וז"ל הרב החינוך בפרשת בא סי' ו' וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מצות עשה שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימו עכ"ל ומשמע דחייבים לכופו כל שיש כח בידם לכופו או בעצמם או ע"י נכרים דאין סברא לחלק בזה. גם רבינו הגדול הרמב"ם בס' המצות בסוף שרש י"ד כתב אמנם מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחיב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה כו' עכ"ל מבואר דחובה מוטלת להכות הנמנע מלקיים המצוה וכיון שבנדון הרשב"ץ היה כח בידם לכופו ע"י נכרים היה צריך לומר שהיו חייבים לכופו למול בשמיני שעיקר המצוה בו וי"ל בדוחק ותמיהני על מרן חיד"א שלא העיר שדברי הרשב"ץ הם היפך דברי הרשב"א וכן עמ"ש הרשב"ץ היה מותר לכם לכופו ועיין לקמן (בד"ה אמנם) מה שהבאתי בשם הרב ח"ץ ומה שכתבתי ע"ד וק"ל. והנה עתה ראיתי בס' כנסת הגדולה ח"ג היו"ל ע"י ידידי הרב החריף רי"ץ סובאלסקי יצ"ו במאמר הלכות גדולות לידידי הגאון אד"ר יצ"ו שחקר אם כופין להשו"ב שאינו רוצה לכסות והאריך בזה וכתב ג"כ כסברת הח"א דאין כופין אענף מצוה וגם ע"ד הרב חוט השני סי' צ"ב המובא בדברינו לקמן ראיתי שם פלפול עצום ואגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר דברי הרב ח"ץ שהבאתי להלן והוא חידוש אחרי שהובאה סברתו בפ"ת בסי' ש"ה עי"ש ומה שלא הזכיר דברי שאר רבנים המובאים בדברינו להלן אין לתמוה על הרב יצ"ו שלא הזכירם כי אין מצוים אצלו אך חידוש הוא שלא ראה דברי הרב חכ"א הנז"ל:

ועל פדיון הבן אם כופין ב"ד את האב על זה הנה הרב בית אהרן בחיו"ד במערכה זו אות ד' ציין ספרי דבי רב אשר דברו בזה והם בירושלמי פ"ק דקידושין אמתני' דכל מצות האב על הבן הרשב"א בח"ב סי' שכ"א וחוט השני סי' צ"ב וח"ץ סי' ק"ה ותעפות ראם על השאלתות ד' קפ"א רע"א ומידי פלוגתא לא נפקא עכ"ל וחידוש הוא שלא ראה דברי מוהר"ם שבהגמי"י שהבאתי למעלה שכתב מפורש דכופין את האב לפדות את בנו. ושו"ת הרשב"א ח"ב אין אצלי לראות דב"ק וכפי מ"ש הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א מובן שדעת הרשב"א היא דאין כופין אותו ששם הביא מ"ש מוהר"ם שהבאתי בראש אות זו דכופין את האב ללמד את בנו תורה ותמה עליו ממ"ש בירוש' פ"ק דקידושין (גבי דברים שהאב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וכו') מה למצוה או לעכב נשמיעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי ר' אמי א"ל פייס לאבא דיסבוני אתא פייסיה ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אין תימר לעכב הו"ל לכופניה וסיים בשנות ימין והרשב"א בח"ב סי' שכ"א הביא הירוש' הלז וכתב וז"ל ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם למולו ולפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמר כן ולא על להשיאו אשה לבד דא"כ הו"ל לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל הרשב"א הרי שכתב בשם הרשב"א דעל כל אשר שנו חכמים ממצות שהאב חייב על בנו אמרו דאינו לעכב ואין כופין עליהן וא"כ מצות פדיון הבן שהיא אחת מהן אין כופין עליה לדעת הרשב"א וכן ראיתי להרב באר המים (בשו"ת ליו"ד) בסי' מ"ג שהביא מ"ש הרב ש"ך בח"מ סי' שפ"ב דאב שיודע למול ומכבד את אחר למולו מבטל מצות עשה גדולה ויש לב"ד לבטל דבר זה והוקשה לו ע"ד דלפי שיטתו למה לא כתב שב"ד כופין אותו שלא יתן לאחר אלא הוא עצמו ימול את בנו ככל מבטל שאר מ"ע סוכה ולולב וכו' (לפי מה שחדש הרב חכמת אדם הנ"ל בראש האות דכל שאינו רוצה לבטל המצוה אלא ענף המצוה לא כייפינן ליה והכריח שגם למ"ש הש"ך שאב המכבד את אחר למול בנו מבטל מ"ע וכו' אין הכונה שמבטל גוף מצוה אלא ענף מצוה עי"ש לא קשיא מידי כמובן ויתכן דהרב באר המים לפי שהבין בדעת הש"ך שמבטל מצוה ממש קאמר לכן ק"ל דהיה לו לומר שב"ד יכופו ע"ז אבל יודה גם הוא דאין כופין אותו אענף מצוה) וניחא לי' דכיון דמצות מילה היא אחת מכל מצות הבן על האב אין כופין ע"ז כמ"ש בירוש' וכו' וכמ"ש הרשב"א בח"ב סי' שכ"א שפסק בבכור שהוכר ויש לו נכסים ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעיכוב וכתב שכן ג"כ דעת הרא"ש אליבא דרב ש"ך עי"ש מתבאר שגם הוא ס"ל שדעת הרשב"א דאין כופין את האב על פדיון בנו (וצ"ל דמ"ש בספרו אהל יעקב דש"ס דילן פליג אירושלמי כנז"ל לא כ"כ אלא טרם שראה תשובת הרשב"א הלזו):

אמנם אנכי הרואה דנעלם מעיני הרבנים הנ"ל דברי הרב ש ח"ץ דממקום שהכריעו הם שדעת הרשב"א היא שאין כופין הכריע הוא שדעתו שכופין והוא שבסי' ק"ה נשאל לחכם אב שאינו רוצה לפדות את בנו כופין אותו לפדותו או לא והשיב לא ידענא מאי מספקא לך מאי שנא מצוה זו מכל מצות שבתורה שמכין אותו כו' ולא עוד אלא דנחתינן לנכסיה וכו' והביא מ"ש הרב חוט השני בסי' צ"ב ומה שתמהת למה לא נכוף לאביו למפרקיה כמו בכל מ"ע שבתורה ה"ט כיון דגמרינן מדכתיב תפדה דהיכא דלא פרקיה האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ופשטות דבריו הם בבן קטן וא"כ אין להם מקום שכבר הוכחנו שכופין את האב וכו' וכן מצאתי מפורש בתשו' הרשב"א החדשות סי' שכ"א שכתב בהדיא שכופין את האב ודוקא כשהגדיל הבן ויש לו נכסים לבן ואנו יכולים לכופו אזי אין כופין את האב וע"ז הוצרך להביא ראיה מהירושלמי ואי לאו הירושלמי בכה"ג נמי הוה סליק אדעתיה למיכפייה לאב אבל בבן קטן פשיטא ופשיטא דכופין עכ"ל הרב ח"ץ הרי שכתב שמפורש בתשו' הרשב"א הנ"ל שבבנו קטן כופין אותו לפדותו היפך ממה שייחסו הרבנים טובים השנים הנ"ל בדעת הרשב"א וגם על הרבנים חוה"ש וח"ץ יש לתמוה שלפי דברי הרב חוה"ש גם במילה כיון שלא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה ואין כופין עליו ולדעת הרב ח"ץ כופין ולא ראו דברי מוהר"ם שהבאתי בראש האות שכתב מפורש דלמולו ולפדותו כופין אותו ולמר הוי תיובתא ולמר הוי סיעתא והרב מעשה אברהם (הנז"ל בד"ה אלא) כשהביא תשובת הרשב"ץ ע"ד האב שאינו רוצה למול בנו בשמיני כתב דדוקא במילה דיש לה זמן קבוע דמי שלא מל בשמיני בכל יום עובר בעשה משו"ה כתב דחייבים לכופו (עיין לעיל בד"ה אלא מה שדקדקתי ע"ד הרשב"ץ) אפילו ע"י הכאה משא"כ במצות פדיון הבן דאחר ל' יום כל יומא זימניה הוא ואינו עובר על מ"ע וכו' ע"כ נראה שכונתו לומר דבפדיון הבן אין כופין והוא חידוש שנעלם ממנו מחלוקת החוה"ש והח"ץ והביא מחלוקת זו מרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' ש"ה ולדברי הרב ח"ץ גם הרשב"א סובר כן ולא כתב שאין כופין את האב אלא אחר שהגדיל הבן אבל בהיותו קטן כופין וכבר כתבתי שכן מפורש בדברי מוהר"ם ועתה ראיתי בס' מור ואהלות הנדפס חדש ממש (לרב גדול חריף ומפולפל מוהר"א פוסק יצ"ו) אהל ברכות והודאות סי' כ"ה שהאריך בזה ולא פניתי לעיין באמרות טהורות ואתה תחזה:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה