אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן יב

סימן יא

(מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות קט"ו).

חרש ושוטה פטורים מכל המצות כמ"ש בחגיגה ג' ע"א והרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הי"א ורש"י במתני' ריש חגיגה ד"ה חוץ כ' דלאו בני דעה ופטורין מהמצות ונראה דמשמע ליה דמ"ש בש"ס הואיל ופטורין מכל המצות קאי אפיטור ראיה ג"כ אך הרמב"ם בפיה"מ כ' דחרש פטור מראיה לפי שאינו שומע נראה דמפרש מ"ש בש"ס הואיל ופטורין קאי רק אשמחה ולא ידעתי לכאורה למה לא סגי לן בטעם פיטור המצות כמו בשמחה אך באמת דברי רבינו הרמב"ם נכונים דהא ממעטינן נמי גם חרש המדבר ואינו שומע והוא חייב במצות להכי הוצרך לטעמא אחרינא ודברי רש"י צ"ע לקוע"ד ודוחק לומר דלא כתב טעם זה אלא לשוטה וקטן ולא לחרש דהו"ל לפרש טעם פיטור החרש ואח"כ לומר על שוטה וקטן דפטורים לפי שאינם בני מצות. וכ"כ הרע"ב בסיגנון זה עי"ש. ואולי י"ל דכיון דפשטא דמתני' דתני חרש משמע דהוא חרש גמור ניחא ליה לפרש בסיגנון זה ומעין זה כתבו המפרשים שדרך רש"י ז"ל לפרש לפי הס"ד כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ח' אות א'. והרמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה ה"ד כ' טעם פיטור חש"ו משמחה דהא משום שפטורים מכל המצות והיינו בחרש גמור ועי"ש בה"א. ובחגיגה דף ג' ע"ב אמ"ש בש"ס ת"ר איזהו שוטה וכו' כתב רש"י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קניינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ"ל:

וראיתי להגאון שו"מ במהדורא ב' ח"ד סי' פ"ז עמד מתמיה עמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות הנ"ל דשוטה פסול לפי שאינו בן מצות דהרי שוטה הוא בר מצות והגדולים מוזהרים עליו כמ"ש בשו"ת מוהרי"ל סי' קצ"ו והתב"ש סי' א' ס"ק מ"ט החזיק בזה וכו' עי"ש ותמיה לי שלא זכר דברי רש"י והרע"ב הנ"ל דקרו בחיל דחרש ושוטה פטורים מהמצות ותלמוד ערוך הוא בידינו דחגיגה דף ג' ע"א כנז"ל. ומה שיישב לזה בשו"מ דודאי לאו בני מצות נינהו ומוהרי"ל דקרי ליה בן מצות כוונתו דכיון דיכול להיות שיתפקח וישתפה אח"כ א"כ בר מצות חשיב לכשישתפה ואינו יוצא מגדר בר מצות רק שכעת פטור שאינו בר דעה וזהו לכל המצות אבל מצות עדות כיון שבעת ראותו העדות לא היה בן דעת ואינו בן מצות מה בכך שיוכל לבא לידי מצות מ"מ היה פסול בשעת ראיה וכו' ובזה נלע"ד מה דלא כתב הרמב"ם רק לענין עדות משום דבעדות הוא דפסול דאינו בן דעה בשעת ראיה ובשעת הגדה עכ"ל תמיהני דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה הנ"ל דכ' מפורש גבי שמחה דפטורים משום דפטורים מכל המצות וכמ"ש בש"ס הנ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות חמץ ה"ג בדין אכל מצה כשהוא נכפה דלא יצא לפי שאכל בעת שטותו שהוא פטור מכל המצות ועיין בטורי אבן במס' ר"ה על דף כ"ח ע"ב בדין כפאו שד ואכל מצה ובהגהות מוהר"ץ הירש חיות ליבמות דף ס"ב דנקטי דשוטה פטור מכל המצות והפרמ"ג בא"ח בפתיחה הכוללת ריש ח"ב נראה דמחלק בזה בין מ"ע למצות ל"ת דבמ"ע הוא דאמרי' דחש"ו פטורים אבל במצות ל"ת לעבור בקום עשה הרי חרש ושוטה שוים לקטן דאביו מוזהר עליו עי"ש שכ' כן אחר שהזכיר ש"ס דחגיגה ודברי הרמב"ם דהל' חגיגה ודברי רש"י הנ"ל וגם תשו' מוהרי"ל סי' קצ"ו וכתב לדחות מ"ש מוהרי"ל דשייך בהו כפרה כבנדרים דף ל"ה ב' דהתם לאו כפרה על חטא הוא דבכפרה בעינן דעת בעלים רק להכשירם לאכול בקדשים וסיים בפרמ"ג דאם עוברים על ל"ת אין להם עונש בעוה"ז ולא בעוה"ב דאנוס רחמנא פטריה. וידידי הכהן הגדול הג' מוהריו"ט יחיה בסה"ב מלבושי יו"ט סי' ד' כתב דחרש ושוטה אימעיטו מעונשים מאיש אשר יעשו מכל חטאת האדם ועיין מה שכתבתי ע"ד במערכת האל"ף אות שנ"ב ובשו"ת שו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ל' כ' וז"ל בשאלתו בחרש שא"ש וא"מ ואינו חייב במצות אם שייך ביה דין פדיון הדבר ברור דהב"ד חייבים לזכות בשבילו ולו לקיים מצות פדיון שאף שהם פטורים אבל לא שאינם רשאים והרי הם בני מצות כמ"ש מוהרי"ל הובא בתב"ש סי' א' וא"כ למה לא יזכו אותו ב"ד במצוה זו וכו' ומסיק שם דודאי חייבים לפדותו אלא שיעשו הפדיון בלא ברכה:

והנה הפרמ"ג שם כתב באות ג' דתפלין שכתבן חרש ושוטה י"ל דכשרים דדמי למי שנקטעה ידו שכתב המג"א בסי' ל"ט סק"ה דכשר הכא נמי חרש ושוטה בני מצות הם ופומא הוא דכאיב ובסו"ד כ' דהתב"ש בחי' לגטין כ' בפשיטות דכתבן חרש ושוטה פסולים דפטורים מכל המצות וצ"ע ועמ"ש בפריי שם ע"כ ושם בסי' ל"ט בא"א סק"א כ' וחרש ושוטה י"ל דפסולים לכתוב ואין ראיה משחיטה דהתם קטן נמי כשר ומיקרי בר זביחה א"כ בהכרח לחלק בין שחיטה לתפלין ובפתיחה כתבנו מזה וצ"ע עכ"ל הנך רואה דהא מילתא רפיא בידיה ולא החליט להיתר ולא לאיסור ומרוצת דבריו שבא"א הנ"ל מראים שדעתו נוטה לאיסור מלהיתר היפך ממה שנראה דעתו בפתיחה שנוטה להקל. וראיתי בשו"ת כתב סופר א"ח סי' ו' שכ' שהפמ"ג בפתיחה כ' דחרש ושוטה כשרים לכתוב וכו' ורב אחד כ' דדבריו נפלאים כי מדמה מילתא למילתא והם רחוקים וכו' דמי שנקטעה ידו ב"ח הוא אלא שאינו יכול לקיים אבל חו"ש לאו בני חיובא נינהו שאין להם דעת ולא נתחייבו כלל במצות והגאון המחבר כתב שתמיהתו קיימת וגם בעיניו יפלא עי"ש ולא היה להם לכתוב כן דמשמע דכן הוא באמת דעת הפרמ"ג ואין האמת כן כמבואר בדבריו אלא דתמיהתם שייכא שפיר על מה שנראה מדבריו בהפתיחה שנוטה להקל. והג' שיבת ציון בסי' ד' האריך מאד בזה ומסקנתו דמן הדין חשיב חרש ושוטה ישנם בקשירה ואם כתב חרש וגדול עוע"ג ומלמדו לשמה שפיר דמי אלא דלכתחלה אין ליתן לו לכתוב ואם כבר כתבם יכול להניח מי שאין לו תפלין אחרים וג"ע הרב פתח הדביר בח"א סי' ל"ט האריך מאוד ומסקנתו דהתפלין פסולים שכן דעת הרבנים מר וקציעה וערך השלחן ושע"ת וכ"כ באגודה וכן גרסי הרבנים נחלת אריאל וכסא רחמים ושמחת יהודה בבריתא שבמס' סופרים עיין באור לי עי' קכ"ה דף ק"ט סוף ע"ג וממה שכתבתי מתשו' הכתב סופר מבואר שכן גם דעת הרבנים השואל והמשיב דהתפלין פסולים דחרש ושוטה לא מיקרו בני קשירה. גם הרב יפה ללב רסי' ל"ט כתב דפשוט דחרש ושוטה דינם כקטן שהרי חרש אינו יכול לומר בפיו שכותב לשמה וכו' עי"ש ולא ידעתי למה תפס טעם זה דא"כ אפשר להתיר בדיעבד והיה לומר הטעם דלאו בני קשירה נינהו כמו שכן דעת הרבנים שהביא שם וגם בדיעבד פסולים. ובכתב סופר הנ"ל האריך לפלפל בישוב קושית התב"ש בגטין אמאי לא תני בברייתא חרש נמי בהדי אינך דתני התם עי"ש שלא זכר דברי הג' אביו בחת"ס אה"ע ח"ב רסי' ב':

ולענין אי שרי לספות איסור בידים לחרש ושוטה הנה בפרמ"ג בפתיחה שם אות א' דעתו דאסור כמו קטן וע"ע בפרמ"ג בסי' רס"ו במ"ז סק"ד ד"ה עוד ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הנ"ל האריך בזה להוכיח דלא כהפרמ"ג והרב פתח הדביר בח"ג סי' שמ"ג אות ז' האריך להשיב על כל דבריו והביא בשם הג' חק"ל דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור. ומסיק גם הוא כן. אלא דלחנכו במצות עשה לא חייבו בחרש כיון שהוא ביטול בשואת"ע. וכתב שם באות י"ב דחרש ושוטה שגנבו אין חייבים לשלם כשיתרפאו וטוב שאם עשו איזה עבירה בעת החולי שיקבלו עליהם איזה דבר לתשובה. ועיין במלא הרועים במערכת קטן אוכל נבלות אות כ"א (רמזו במערכת חרש) והג' חת"ס א"ח סי' פ"ג האריך בזה ודעתו דאסור לספותו והביא כן מחידושי הרשב"א לגטין דף נ"ה ע"ב ושכן יש ללמוד מדברי רש"י ודלא כמשמע מהתה"ד בפו"כ סי' ס"ב (שכ' הטעם דאסור לספותו שלא ירגילנו בעבירות וכשיגדיל יבקש לימודו) דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר. ומדברי הרשב"א הללו יש לעמוד על מ"ש בשיבת ציון הנ"ל לבאר דעת הרשב"א עי"ש ועיין בדברי הרב ערך השלחן סי' תקפ"ט אות ה' דמתבאר דס"ל דחרש ושוטה דינם כקטן ואסור לספותו. ומצאתי לידי"ן הגאון בס' עמודי אש נר"ו בסי' ד' כלל ו' דשקו"ט בזה וכ' דמפורש ברבינו ירוחם נתיב י"ח ח"ג ובשכנה"ג יו"ד סי' קנ"ז הגב"י אות נ"ו דאסור לספותם בידים והשיג על כמה מחברי' עיש"ב:

ואי מהני זכיה ע"י אחר לחרש ושוטה עיין להרב מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ל"ב דהרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות זכיה דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ולפי הראיה שהביא ה"ה שם נראה דגם בחרש הדין כן וכ' במח"א דהרא"ש בפ"ב דכתובות סי' י"ד כ' בשם הרמ"ה דדוקא במתנה והוא דהוי ע"ח עתים שוטה ושמדברי הרמב"ם משמע דגם שוטה גמור עי"ש ולפי"ז בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר לא מהני לדעת הרא"ש אפילו במתנה דאע"ג דאפשר שיתפקח מ"מ לא חשיב מפני זה אתי לכלל דעת דא"כ גם בשוטה גמור נימא נמי הכי דחשיב בן דעת הואיל ואפשר שישתפה אלא ודאי מדכתב הרא"ש דדוקא בעתים חלים שמעינן מינה דה"ה בחרש גמור לא מהני לדעתו אך ראיתי בשו"ת שו"מ במהדורא ב' ח"ג סי' ס"ח שבנדונו בחרש גמור שאינו שומע וא"מ הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכ' דגם הרא"ש הנ"ל מודה שהרי כתב הרא"ש בהדיא דבמתנה יכול לזכות אף לחרש ואינו מדוקדק כי הרא"ש לא דבר בחרש אלא כונתו דחרש שוה לשוטה הוא) עי"ש ולע"ד צ"ע דמדברי הרא"ש מתבאר דבחרש גמור לא מהני כי היכי דלא מהני לדידיה בשוטה גמור וכמו שהבין המח"א מדברי הרא"ש כיעי"ש ושם הזכיר את המח"א ולא ציין מקומו ומסתמא היינו ההיא דהל' זכיה הנ"ל. ועיין עוד בשו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ל' ושם נראה דמודה למ"ש קצה"ח דחרש הוא כנכרי ואין לו זכיה על ידי אחרים ויישב קושיית הרב השואל ע"ד הקצה"ח מדברי התוס' יבמות קי"ג ע"א שכ' גבי חרש דזכין לאדם וכו' עי"ש ואין לי ס' קצה"ח להבין היטב דב"ק ועיין בירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש ופי' הפני משה איש כתיב בזכיה ואפי' חרש ועי"ש במראה הפנים ובפ"ב ה"א קרוב לסופה מה נפיק מבינהון היה הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיה לחרש. ובציון ירושלים שם הצ"ע דברי הירושלמי דסתרי אהדדי דבפ"ק משמע דיש זכיה להקדש עי"ש ואם כונתו למ"ש בירושלמי פ"ק ה"ג הנ"ל נלע"ד דלק"מ עיין במחנה אפרים הל' שלוחין סס"י כ"ד דמ"ש בירושלמי פ"ב דאין זכיה לחרש ר"ל דאין החרש יכול לזכות בשביל אחרים דאין יד לחרש והביא דברי הרשב"א בי"ח לקידושין שכ' דאין החרש זוכה לעצמו וכתב ע"ד דמדברי הרמב"ם נראה דהחרש זוכה לעצמו בשדעת אחרת מקנה לו כמו הקטן עי"ש מ"ש בפ"ק דיש זכיה לחרש היינו אם מזכה להחרש ע"י בן דעת מהני וק"ל ועיין דברי אמת בקונטריס שביעי סי' א' ד"ה וראיתי להרב בעל מח"א וכו' שעמ"ש המח"א דמדברי הרמב"ם נראה דלא כהרשב"א וכו' כתב וז"ל ולא הבנתי דבריו ז"ל דהרשב"א לא קאמר שאין החרש זוכה לעצמו אלא שאין החרש זוכה לאחרים עכ"ל אחר זמ"ר ראיתי בס' מל"ח (הנזכר בדברינו לקמן בד"ה והנה וכו') בהשמטה שבסוף הספר שכ' ע"ד הציון ירושלמי הנ"ל כמ"ש בעניותין ולא ראה דברי המח"א ודב"א הנ"ל והביא מה שהשיב לו הג' שו"מ ע"ז עי"ש ועיין אבני מילואים בסוס"י א' שעפ"י מ"ש בקצה"ח סי' רמ"ג סק"ו דאין בחרש דין זכיה כלל מיישב קושית הגאון חתנו של הג' נו"ב סי' ס"ג על ר"י בר"י בדין קטן בן י"א שנים שקידש לו אביו אשה וכו':

והנה מסתמיות דברי הרמב"ם משמע דלא משכחת זכיה לשוטה כלל אלא ע"י בן דעת דמזכה לו אבל אם הוא עצמו זוכה מההפקר לאו כלום הוא אפי' מדרבנן וראיתי בפרמ"ג א"ח בפתיחה הכוללת ח"ב אות ב' שכ' וז"ל ואיכא לעיוני בחמץ חש"ו שזכו מהפקר דמ"ה לאו שלהם באין אחרים מזכים כ"א מדרבנן וכל שאסור להשהותו מדרבנן שרי בהנאה וכו' עי"ש מבואר דס"ל דע"י עצמו זוכה מיהא מדרבנן וכעת לא ידעתי מנ"ל דאית לי' זכיה ע"י עצמו כלל ועיין ברמב"ם פכ"ט מהלכות מכירה דין ב' ודין ד' ובש"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ז וס"כ החילוק שבין חרש לשוטה וק"ל גם מאי דפשיטא ליה דאם אחרים מזכים לו זכי מדאורייתא ומשמע לשיטתו דחשיב כחמץ גמור שעבר עה"פ ואסור בהנאה תמיה לי דהרי לדעת הרמ"א והרא"ש הנ"ל שוטה גמור אין לו זכיה כלל אף במתנה וא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח נוכל לסמוך ע"ז להתירו בהנאה מיהא. והנה מדברי הפוסקים בכמה עניינים מתבאר דזכיה ע"י אחרים עדיפא מזכיה ע"י עצמו דדעת אחרת המזכה אלים ומהני. וראיתי להרב חינא וחסדא בח"א דף קס"ט ע"ד שכתב בשם הרב מגילת ספר דף נ"ד ע"ג לענין גר חרש ושוטה דס"ל דלשוטה מהני זכיה ע"י ב"ד כמ"ש הרמב"ם בפ"ז (צ"ל פ"ד) מהלכות זכיה ולא לחרש ושלזה דקדק הרמב"ם וכתב אבל החרש זוכה לעצמו דמשמע דלא ע"י ב"ד וכו' דלא תקנו לחרש אלא שיהא זוכה ע"י עצמו ולא ע"י ב"ד וכו' והוא תמה ע"ד דהא חרש עדיף משוטה ואי בשוטה מהני זכיה ע"י אחרים כ"ש בחרש וכו' וגם מדברי ה"ה וכו' עי"ש מה שהאריך וס' מג"ס אין אצלי ולענ"ד מ"ש הרמב"ם דהחרש זוכה לעצמו ריבותא קאמר דאף ע"י עצמו זוכה דעדיף משוטה דאין לו זכיה ע"י עצמו כלל כמ"ש בסי' רל"ה הנ"ל. וכ"ש שזוכה ע"י מזכה בן דעת ודעת הרב שו"מ במהדורא ב' הנ"ל כדעת החינא וחסדא דמהני זכיה ע"י אחרים לחרש כמו דמהני לשוטה. ועיי"מ בח"מ סי' רמ"ג סי"ו וי"ז ובסמ"ע ס"ק כ"ט וס"ק ל"א וקצת תמיה לי על הרב חינא וחסדא דנראה דנקיט בפשיטות דלשוטה מהני זכיה ע"י אחר כדעת הרמב"ם ולא זכר דברי המח"א הנ"ל שלדעת הרא"ש לא מהני לשוטה זכיה ע"י אחר ואולי הוזכר זה בס' מג"ס הנ"ל אחר זמ"ר מצאתי בס' מלאכת חרש לאחד מגאוני דורינו יצ"ו בדף ט"ז אות ס"ח שהביא מ"ש הקצה"ח סי' רמ"ג סק"ו דהמזכה לחרש ושוטה ע"י אחר לא מהני ותמה ע"ד איך חולק על הרמב"ם וש"ע סי' רמ"ג סי"ז דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ופשוט דה"ה חרש וכ"כ הטור סי' רמ"ג סכ"ב לענין חש"ו שזוכין להם ע"י אחר וכן הוא בירושלמי פ"א דק"י וכו' והתוס' יבמות קי"ג ע"א (כבר רשמתי למעלה שו"ת השו"מ מהדורא ג' מ"ש בזה) ומה שדחה ראיית ה"ה דבריו תמוהים וכו' ומה שהביא מדברי הרא"ש פ"ב סי' י"ד המעיין בגוף דברי הרמ"ה שהביא בשטמ"ק שם יראה דלא הוזכר בדבריו עתים חלים רק שוטה סתם והוא שוטה גמור. ומ"ש הרא"ש גם זה עתים חלים הם דברי עצמו שהוסיף טעם מעצמו לרווחא דמילתא אבל באמת גם הרא"ש מודה דגם לשוטה גמור יש זכיה ע"י אחרים שהרי בתוספתיו ליבמות קי"ג ע"א כ' גבי חרש דזכין לאדם של"ב כמ"ש התוס' הנ"ל והוכחה לזה מדהטור לא הזכיר סברת הרא"ש וכו' ומ"ש הקצה"ח דחרש ושוטה לא חשיבי אתי לכלל דעת כמו בעכו"ם דלא חשיב אתי לכלל שליחות כשיתגייר לא דמי כלל דזה ע"י מעשה. אבל חו"ש יוכל לבא לכלל דעת ממילא בידי שמים וחשיב אתי לכלל דעת אלו תוד"ק ולפי זה בטלה מחלוקת דגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם דאף שוטה גמור זוכה ע"י בן דעת ומתיישב בזה דברי הפרמ"ג הנ"ל וגם החינא וחסדא אולי ס"ל כן בפי' דברי הרא"ש אלא דמ"מ היה לו להביא דברי המח"א ולבאר דברי הרא"ש על דרך שביאר הג' מל"ח נר"ו. ומ"ש הג' מל"ח דחרש ושוטה לא חשיבי מחוסר מעשה דיכולים להשתפות בידי שמים ממילא כקטן דאתי לכ"ד ממילא הן אמת דכ"כ התוס' בגטין דף כ"ב ע"ב לענין בני כריתות דחו"ש הם בני כריתות דאפשר שיתרפא ויתפקח מ"מ כיון דהוא ספק ולא שכיח כמו קטן שהגדיל אפשר דחשיב מחוסר מעשה ולא דמי לקטן. ועיין בשו"ת נו"ב אה"ע מה"ק סי' ס"ד ובמ"ת סי' ס"ח ושיבת ציון סי' ד' וכתב סופר סי' ז' דפקחות החרש לא שכיח וא"כ לא נפלאת לומר דחשיב מחוסר מעשה להתפקח ע"י מעשה:

ולענין שליחות לחרש עיין בירושלמי קידושין פ"א ה"ג ופ"ב ה"א ד' כ"ב ע"ב (מדפוס זיטאמר) ובמה שהאריך בזה מרן מוהריט"א בס' קהלת יעקב סי' קי"ט בד"ה והנה אמרינן בירושלמי וכו' בפי' דברי הירושלמי:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה